אריקה ואיקיקה
אחרי סיום הביקור הקסום בגלפגוס אנחנו חוזרים לגואיקיל ומתחילים במסע הארוך דרומה לדרום צ`ילה וארגנטינה. תחילה יש להגיע לדרום אקוודור. אנחנו מבלים לילה ב-cuenca הרגועה, ואז עוד לילה ב-chala המלוכלכת והפחות רגועה, ומגיעים לגבול עם פרו ב-huagillas ו-agues verdes בצד הפרואני.
הפעם האחרונה שבה עברנו את הגבול הזה ברגל זכורה לנו כטראומה קטנה, ולכן אנחנו מחליטים שהפעם נהיה חכמים יותר ונחצה אותו מוגנים בתוך אוטובוס בינלאומי. אלא שכאן הגורל מחליט להתערב ומתברר שדווקא בתקופה זו החליטו לסגור את הגבול למעבר לכלי רכב. טוב, אז נעבור ברגל בכל זאת, ואכן, נהגי המוניות וכל העוזרים-מטעם-עצמם לא מאכזבים ורודפים אחרינו בכל מהלך המעבר, כצפוי. נכנסים לפרו כשאנחנו נחושים בדעתנו לחצות אותה מהר ככל האפשר.
לכן אנחנו טסים היישר מ-piura בצפון ל-tacna שבדרום ועולים על מונית ל-arica שבצ`ילה. הכניסה לצ`ילה דווקא מאכזבת משהו. אותם נהגי מוניות מתנפלים עלינו ביציאה מהתחנה המרכזית ואפילו מנסים לשכנע אותנו שהמלון שבחרנו נסגר, אבל אל דאגה יש אחד אחר שהם מכירים והם ישמחו להביא אותנו אליו. נו באמת. מהצ`יליאנים ציפינו ליותר. מנסים לשכנע את עצמנו שזה כך רק כי אנחנו בעיר גבול. לעומת זאת יש כאן גם תחנת information שבה מחלקים לנו מפות וברושורים לפני שכמעט פצינו את פינו. בכל זאת אולי חזרנו לציוויליזציה. אז מה בעצם עושים באריקה? בעיקר הולכים לים. יש כאן חוף רחצה ארוך ויפה אבל גם מסריח משום מה. אולם אותנו מרשים דווקא קטע נמל מוזר, עם ספינות ישנות שמעלות חלודה על היבשה. השומר בכניסה לא מסכים להכניס אותנו ולכן אנחנו מסתפקים בצפייה מעבר לגדר.
למחרת אנחנו נוסעים 5 שעות דרומה ל-Iquique עוד עיר חוף מדברית אבל גדולה יותר ותיירותית יותר. או לפחות מנסה להיות תיירותית יותר. יש לה יופי מוזר, סגורה על ידי הים מצד אחד, ודיונות החול הענקיות מצד שני. לפנות ערב אחד אנחנו רואים את הירח המלא זורח מעל הדיונות. מחזה יפהפה, אבל בשביל זה כנראה באמת צריך מזל. ההשקעה בתיירות הניבה כאן מדרחוב גדול אבל ריק משהו. ההשקעה בחוף הרחצה שעמוס בשבילים ומתקני שעשועים לכל המשפחה (לונה פארק, גן חיות וקזינו...) הצליחה קצת יותר ונראה שהמקומיים מציפים את החוף. בחלק הסוער יותר מתרכזים הגולשים, לבושים בגאווה בחליפות הצמודות שלהם, ובמדבר שמקיף את איקיקה גם יש כמה אטרקציות. כך למשל מסתתרות כאן כמה ערים נטושות. אלו ערים שנבנו בסוף המאה ה-19, סביב מכרות הניטרט, ובשנות ה-50, 60 כשהמינרל איבד מחשיבותו לא נותרה עוד סיבה לאיש לגור בחור שבאמצע המדבר, והערים ננטשו לחלוטין מיושביהן.
אנחנו נוסעים לראות את אחת הערים האלו, עיר בשם Humberstone. האוטובוס ל-Pica מוריד אותנו באמצע הדרך, במקום שאין בו כלום, פרט לאיש שגובה את דמי הכניסה. אנחנו משוטטים בעיר הרפאים המדברית באווירה סהרורית, עוברים שכונות מגורים ריקות, עם בתים ריקים, בריכת שחיה ריקה, בית ספר ריק, מלון ריק, חנויות ריקות, משרדים ריקים, עיר רפאים של ממש. מדי פעם אנחנו נתקלים באחד החלונות בווילון שנשכח, ונותן מעין אשליה של חיים בתוך כל המת שמסביב. מזכיר קצת את סרטי המדע בדיוני על ווירוס מסתורי שהרג את כולם, ורק אנחנו, הניצולים, משוטטים בין ההריסות... עוד סיבוב קטן ליד אתר הכרייה הנטוש שכבר מתחיל להתפורר ומלא בשלטי "סכנה" ו-"אין מעבר" וזהו. חוזרים לעולם החיים.
איקיקה, כאמור, מוקפת בדיונות ענקיות מצד אחד, והחוף מהצד השני, והתחביב הלאומי כאן הוא לקפוץ מהדיונות עם מצנח הרחיפה, לדאות עם הציפורים, ולבסוף לנחות על החוף. אנחנו מחליטים להצטרף לחגיגה. מירית בכך שהיא עושה צניחת טנדם, ואודי בכך שהוא צופה במירית עושה צניחת טנדם. הסיפור דווקא מתברר כפשוט ורגוע באופן מפתיע. קושרים את מירית למצנח ועוד לפני שאנחנו מבינים מה קורה, והנה הופ היא כבר יושבת בנוחות באוויר, משקיפה על קו הדיונות, בעוד המדריך מאחור מנסה לנהל שיחה קלה. עוברים מעל העיר הצבעונית, ונוחתים נחיתה רכה על החוף לאחר כחצי שעה של טיסה. טוב, מעניין איך זה לטוס בעצמך, אולי עוד נבדוק פעם...
יורדים דרומה לפוקון
אנחנו יוצאים בזול יחסית מסיבוב בעולם הגאדג`טים של קניון "Zofri" הענק שנמצא באיזור ה-duty free של איקיקה, וזהו, נראה שלא ניתן עוד לדחות את הקץ, ואנחנו עולים על אוטובוס של 24 שעות לסנטיאגו. טוב, אוטובוס הוא אוטובוס ונסיעה כזאת היא לא תענוג גדול, ובכל זאת, האוכל והשמיכות שמחלקים לנו בדרך מזכירים לנו שיצאנו מהמדינות העניות. מגיעים לסנטיאגו של בוקר, עיר מודרנית והומה אדם (ופקקי תנועה), מרוטים קצת פחות מהצפוי, מתמקמים במלון עתיק ומתפורר משהו ויוצאים לרחובות. מהמדרחוב, לפחות, נראה שהעיר כולה שרויה בתזזית של מסע קניות מטורף לקראת חג המולד. אומנם עדיין רק תחילת דצמבר, ובכל זאת, העצים המקושטים והסנטה קלאוסים בכל פינה מרמזים שיש קשר לחג המתקרב. נראה כאילו יש כאן הכל, אבל את מה שאנחנו מחפשים, כלומר מפה של דרום צ`ילה וארגנטינה, כמובן שקשה להשיג. לפחות זה נותן לנו מטרה בשיטוטנו בעיר.
טוב, אז מפה אנחנו לא מוצאים, אבל אנחנו כן מוצאים שאפשר לקנות כאן הר של דובדבנים אדומים בוהקים במחיר מגוחך. כמובן שאיננו עומדים בפיתוי ואנחנו זוללים עד כאבי בטן. ולמחרת, סוף סוף לדרום, היי דרומה ל-Pucon. כפר בנוי עץ, מוקף אגמים והרים ירוקים עטורי פסגות מושלגות, אין ספק שהגענו למקום הנכון. תוסיפו לזה מלונות חמימים וביתיים עם מטבח שאפשר לבשל בו את האוכל שאתה באמת אוהב ותקבלו מקום שנחמד להיות בו. ביום הראשון אנחנו פשוט נמצאים פה, עושים סיבוב על חוף האגם, עולים לתצפית קטנה על העיר, ומנסים לתפוס תמונה טובה של הר הגעש המושלג החולש על העיר. אנחנו מגלים בין היתר, שהגענו לשלוחה רחוקה של מדינת ישראל. עברית נשמעת כאן בכל פינת רחוב, ויש אפילו מסעדה בשם נאפיס-פוקון שמופעלת על ידי בני הנחמד, וסוכנות נסיעות שמופעלת על ידי גדעון המסתורי שלא נתקלנו בו.
אז באנו לכאן כדי לטייל בטבע, ולטייל בטבע אנחנו יוצאים. נוסעים על הבוקר באוטובוס מלא תיירים לפארק Huerquehue. הבעיה הגדולה ביותר בפארק הזה היא להצליח להגות את שמו, אבל אל דאגה, המקומיים מבינים כל וריאציה של השם, המלווה בחיוך נבוב. שומר הפארק מסביר לנו את המסלול, שעתיים הליכה, מגיעים לשלושה אגמים ואז שעתיים חזרה, מה שישאיר לנו הרבה זמן לנוח בדרך ונספיק להגיע לאוטובוס חזרה. כמובן שבסוף הדרך הלוך מתבררת כארבע שעות, אבל ארבע שעות יפות של יער עתיק, מפלים מרשימים ותצפיות טובות על הר הגעש המושלג. למעלה, האגמים הקטנים בלב היער, עונים בהחלט על הציפיות, אבל אז אנחנו כבר צריכים לדהור את כל הדרך חזרה למטה, רק שהאוטובוס לא יברח. חוזרים הביתה בשרירים תפוסים היטב, ומחליטים שאת הטיפוס להר הגעש אולי עדיף שנדחה, ולא נעשה מיד למחרת.
למחרת יום מנוחה והכנות נפשיות לטיפוס המיועד, השמועות המאיימות על החוויה המוזמנת לנו מתחילות להצטבר, החל מנעלי המסמרים שעומדים לתת לנו בסוכנות הנסיעות, וכלה בשתי הבנות שאחרי חצי שעה של טיפוס בשלג הן התייאשו וחזרו כלעומת שבאו. ובערב, נר ראשון של חנוכה, פעם ראשונה בטיול שמגיע חג ואנחנו לא בנסיעה, או שאולי סתם נעשינו נוסטלגיים אחרי שמונה חודשי טיול, בכל מקרה, אנחנו מחליטים להשתתף ב"הדלקת נר ראשון" אצל בני. אז יש כאן הרבה צעירים ישראלים (צעירים מאיתנו לפחות) וחנוכיה גדולה אחת, שכיאה לרוח המקום, היא עשויה מעץ יצוק, וצעיר אחד עם קול בריא במיוחד שמארגן שירה בציבור ואף נושא נאום לקהל היעד, שהוא פונה אליו כ: "מטיילים בתחילת הטיול, אלו שבאמצע, ואלו שכבר בסוף הטיול".
הר הגעש ויאריקה
אוכלים סופגניה אמיתית אחת והולכים הביתה להכין סנדוויצ`ים לטיפוס הגדול. ובבית, או יותר נכון, אצל הסניורה, גם יש שמחה ומהומה. יש כאן משפחה של אבא ישראלי, אימא צ`יליאנית (במקורה) ושני ילדים קטנים שההורים מקרקרים סביבם. יש גם את שלושת המוסקטרים, שלושה פועלים צ`יליאנים שבמשך היום הם עסוקים בבניית חנות חדשה בפוקון, ובערב הם עוסקים בבישול, ובלהגיד לתיירים לאן הם צריכים לנסוע מכאן. בלי ספק אווירה קצת שונה מהמלונות הקרים והמנוכרים שהיינו בהם בתקופה האחרונה. למחרת, כבר בשבע בבוקר, אנחנו מתייצבים טרוטי עיניים בסוכנות מולבשים בחליפות סערה פוטוגניות ומוסעים להר הגעש Villarica שלפי מה שסיפרו לנו, הוא הר הגעש הפעיל ביותר בדרום אמריקה, יחד עם כחמישה עשר צעירים וצעירות ישראלים מלאי מרץ.
את כמה מאות המטרים הראשונים אפשר לעלות ברגל או ברכבל סקי- נחשו במה אנחנו בוחרים. מכאן כבר חייבים לצעוד, נשארו רק עוד 1000 מטר של טיפוס בשלג עד הפסגה... מציידים אותנו בגרזנים, חברינו הטובים ביותר, שישמשו אותנו למעשה כמקלות הליכה. כולם מרכיבים משקפי שמש (שרק בהמשך נבין כמה הן חשובות), טור עורפי ויוצאים לדרך. ההתחלה היא קשה, הרגליים שוקעות ומתחלקות, והנשימה כבדה. אחרי כחצי שעה של הליכה עוצרים להפסקת התאוששות ראשונה, סוף סוף הזדמנות להרים את העיניים מהקרקע, שם הן שוקעות בבחירת הצעד הבא, ולהסתכל סביב. והנוף מרהיב. למטה אגם ויאריקה המוקף בירוק ומעליו מתנשאים ההרים עם הפסגות המושלגות, ולמעלה נמשך ההר המכוסה לבן בוהק, שמופר רק על ידי הנחשים המתפתלים של הקבוצות שמטפסות מעלינו. ממשיכים לטפס. בהדרגה, הגוף תופס את הרעיון והצעידה נעשית קלה יותר.
מתחילים להנות מהעולם הלבן המוזר שנקלענו אליו. המדריך מוליך אותנו בזיג-זגים, ואנחנו מוזהרים להישאר בדיוק בעקבותיו כדי לא להיקלע לשלג עמוק מדי או מחליק מדי. הולכים לאט, חלק מפטפטים בעליזות על ענייני דיומא כמו משחק הכדורסל שראו בערוץ 2 (המשודר ללא הפסקה אצל בני בפוקון...) וחלק, כמונו, שקועים בעצמם ובנשימה הבאה. כל כחצי שעה יש הפסקה למנוחה, ואם המדריך לא נותן, אז אנחנו כבר דואגים לדרוש. כך עוברות להן שעתיים, שלוש וארבע, והנה כבר רואים את העשן המיתמר מעל הפסגה.
קטע אחרון תלול ומייגע ואז האופוריה של הפסגה, שהמדריך קצת מקלקל אותה עם טקס הנשיקות ולחיצות הידיים שהוא עושה לכל מי שמגיע. ולמעלה יש את לוע ההר המעשן, שבעצם טיפסנו בעיקר כדי לראות אותו. יש חברות שמחלקות מסיכות גז כדי להגן מפני הגזים הרעילים הבוקעים מהלוע, אבל אצלנו ישראלים, סמוך, נקווה שיהיה בסדר. כולם נעמדים על שפת הלוע הענק וצופים למטה. מסביב סלעים במגוון צבעים, ועננים של עשן סמיך בוקעים מלמטה. ולפתע- שפריץ! זרם של נוזל אדום פורץ מלמטה וממלא את הסלעים מסביב בטיפות דם (לבה), רעד עובר בקהל, המצלמות! המצלמות! מספיקים לתפוס את האדום שכבר מתנקה מהסלעים.. תוך שתי דקות הכל כבר נעלם ולא נשאר זכר לדרמה שהתחוללה כאן. עומדים ומחכים להתפרצות הבאה, מצלמות בהיכון.
כמובן שבינתיים כבר שכחנו הכל לגבי הגזים הרעילים, חוץ מהמדריכים שדואגים לשמור מרחק בטוח מהלוע. בדיוק כשאנו מתייאשים, מגיעה ההתפרצות הבאה, מצלמים, מרוצים, אוכלים, שותים, ומתחילים כבר להרגיש את הקור מתחיל לחדור, בכל זאת אנחנו בשלג. אפשר לרדת, וכאן החדשות הטובות, לא יורדים בהליכה! הפעם ננצל לטובתנו את כוח המשיכה ונגלוש על התחת כמו ילדים. ויש לנו 1400 מטר לגלוש! מקבלים הדרכה בסיסית, בעיקר איך להשתמש בגרזן כדי לשלוט על המהירות, ואיך לא לאבד את הגרזן תוך כדי, ומה עושה מי שבכל זאת איבד את הגרזן... טוב... אחד אחד אנחנו מתיישבים במעין תעלה שיצרו "הגולשים" שלפנינו, ויוצאים לדרך. הגלישה הראשונית מעט מסורבלת, בולמים כל הזמן, והנה כבר נגמרת התעלה. בתעלה הבאה כבר יותר טוב, וואו איזה מהירות! איזה כיף! כולנו מתחברים לילד בן ה-10 שנמצא בנו בפנים, גם בבני ה-30 שביננו.. בין קטעי הגלישה יש קטעים של הליכה, וכמובן שקבוצת הישראלים שלנו נכנסת מהר לקטע, ומנסה להפוך גם אותם לקטעי גלישה, בקיצור, משחקים בשלג. לבסוף מגיעים למטה, רטובים אבל נסערים, איזה חום! מורידים כמה שיותר שכבות ונדחסים חזרה לרכב.
ולדיביה
ובבית, מקלחת, ומתחילים ללקק את הפצעים. תכננו ללכת למעיינות החמים בערב, לשחרר את השרירים, אבל לזה כבר אין לנו כוח. לעומת זאת, העיניים האדומות של אודי מתחילות להדאיג. טוב, אולי לא היה חכם כל כך להסתכל כל הזמן מעל משקפי השמש כדי לראות יותר טוב. או שאלו זו השפעת הגזים הרעילים? בכל מקרה עובר עלינו לילה של טיפות עיניים ומגבות רטובות, וכל האמונות התפלות שכל שוכני הבית תורמים. למחרת המצב קצת משתפר ואנחנו עוזבים את פוקון ויוצאים לכיוון Vadivia, עיר שקטה ויפה, על גדת נהר, מלאה מדשאות ירוקות. גן עדן לאוהבי מאכלי ים, גם אנחנו אוהבים, אבל רק להסתכל... לכן אנחנו קופצים לשוק הדייגים ומצלמים להנאתנו את הררי הצדפות, הסרטנים וכל שאר השרצים המשונים. השוק ממוקם ממש על גדת הנהר, ולכן גם אריות הים באים, ולא רק כדי לצפות, בהמות הים הענקיות, מכוסות הפרווה, מגיעות וקופצות על הרציף, תופסות במיומנות את השאריות שהדייגים זורקים, והתיירים באים כדי לצלם את אריות הים, כך מתקיים שיווי המשקל בטבע...
אז מה עוד יש לעשות בוולדיביה? אנחנו שואלים ב- information, ונענים שליד החוף יש מבצרים מימי הספרדים. טוב, אז נלך לראות מבצרים עתיקים. לוקחים אוטובוס לאזור שנקרא Niebla. מהמבצר עצמו, האמת, לא נשאר הרבה, רק כמה קטעי חומה והרבה תותחים שנראים משוחזרים, מה שמרשים יותר הוא הנוף מסביב עם האיים הירוקים והמצוקים, ויש גם מוזיאון קטן וקומפקטי עם כמה דגמים יפים של ספינות עתיקות. מוולדיביה אנחנו ממשיכים ל-Osorno ליד הגבול. אבל כאן מתברר שמה שתכננו לעשות, כלומר לטייל קצת בפארק Puyehue ולהמשיך משם לברילוצ`ה, הוא מבצע מסובך מבחינה לוגיסטית בתחבורה ציבורית. אולי אם היינו בתחילת הטיול... אז אנחנו ממשיכים כבר ישירות לברילוצ`ה...
ועל כך בכתבה הבאה!
