מבוא מזורז להסטוריה של אירופה
בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, עם סיום המלחמה, התכנסו קודקודי אירופה וחשבו מה עושים עם הפלא ששמו גרמניה? הם ניסו כבר הכל, היתה מלחמה אחת שנמשכה כחצי עשור, אירופה נקרעה לגזרים אך בסוף הטובים נצחו- גרמניה חטפה על הראש והיתה תקווה שיהיו שם לפחות 300 שנים של שקט. אבל לא, לגרמניה שוב היו תכניות אחרות ושוב, תוך שני עשורים בלבד, אירופה כולה נסחפה למלחמת עולם קשה וכואבת. כמובן שלבסוף שוב הטובים ניצחו (ההסטוריה חוזרת...) אבל די, לחבר`ה האירופאים נשבר מכל ענין המלחמות, אז ביחד הם טיכסו עצה ועלו על רעיון פשוט וגאוני- פתיחת גבולות לסחר חופשי, ולא סתם סחר חופשי- סחר חופשי במוצרים שכל מדינה צריכה בעת מלחמה, שהם פחם ופלדה.
הרעיון בבסיס הסחר החופשי הוא יצירת קשרים הדדיים ובעיקר תלות בין המדינות השונות ביצור ואספקת מוצרים אלו, וכך אף שליט תאב כח בקפריזה של נרקסיזם מדיני לא יוכל לגרור שוב את אירופה למלחמה. ואז, בשלב הבא, שכרו קודקודי אירופה צי של עורכי דין בשכר מופקע, שניסחו הצהרה בדבר שיתוף פעולה ביצור וסחר של פלדה ופחם, אשר נודעה בשם Schuman Declaration, וביום 9.5.1950 נישאה הצהרה זו מפיהם של קודקודי אירופה ובינהם הקודקוד התורן של גרמניה. הצהרה זו היתה, למעשה, אבן הפינה והיוותה את אחד הבסיסים הראשונים ביסוד מוסד גדול בהרבה שאנו מכירים כיום בשם "האיחוד האירופאי". כאן הכל התחיל ועד היום "יום אירופה" נחגג ב-9 לחודש מאי.
אבל, עם כל הכבוד לחבר`ה באירופה, זה לא שהם המציאו את הגלגל. שם ביבשת הרחוקה והנחשקת, אמריקה, הבינו כבר לפני למעלה מ-500 שנים כי אם הם לא יתאחדו תחת חוקה אחת, דגל אחד ובית לבן אחד וינצלו את יתרון הגודל שמקנה להם האיחוד הנ"ל, הם יהיו סתם עוד כמה מדינות ששמעו עליהם רק מהספרים של סטיבן קינג, ועוד כמה מדינות שקלינט איסטווד רכב דרכן באיזה מערבון נידח. אה, וניו יורק. לא שהיה להם קל, היה אפילו קשה ואפילו נרשמה בספרי ההסטוריה מלחמת אזרחים אחת, שהולידה סרט בלתי נשכח אחד, אבל באיזושהי נקודה במהלך ההסטוריה, "ארצות הברית" הפכה לשלם אשר נפרד מהחלקים המרכיבים אותו. בשנים האחרונות, ובעיקר בעשור האחרון של המאה הקודמת, אירופה, שכבר עברה כברת דרך מאז הצהרת הפחם והפלדה, מנסה לעשות צעדים בכיוון הפיכת האיחוד האירופאי לישות המכילה את כל מדינות אירופה, ואנחנו עדים למעשה לתהליך היסטורי, שאם יצליח ישנה את פני היבשת כולה. אז גם להם לא קל, ולא הכל הולך חלק, אבל האיחוד המוניטרי בתחילת העשור נתן להם "פוש" גדול קדימה, ולאט לאט אירופה מתרשתת בחוקים ומוסדות, והמכונה מתחילה לנוע.
ולמה אני מלאה אתכם בכל ההקדמה הארוכה הזאת? יום אחד, בעודי שותה "שוקומל" בכיכר דאם אמרתי לעצמי, אתי, אם את כבר באמסטרדם, ואת בדרך לפאריז, לא תעצרי בבריסל, שהיא עיר מושבן של מרבית מוסדות האיחוד האירופאי כמו הוועדה, המועצה ומוסדות שונים נוספים? אמרתי, וכך עשיתי. ארבע שעות מאמסטרדם באוטובוס ירדתי בבריסל, משק כנפי ההסטוריה נשב במהירות קשר דו ספרתית ובטמפרטורה חד ספרתית. הסטוריה זה דבר קר ואכזר.
העיר והאגדה
פילסתי דרכי ברחובות בריסל הפתלתלים בדרכי ל-Grand palace, שהיא הכיכר המרכזית בבריסל. הגעתי אל הכיכר דרך רחוב צדדי, אשר הכיל בעיקר כ-40 מסעדות שמכרו שווארמה (על פי הגיון כלכלי עמוק ונשגב). בעיקול ימינה, לאחר שעוברים את המסעדה האחרונה, נגלתה לעיני הכיכר- ואוו, ואוו, איזה יופי, איזה עושר- לא ידעתי על מה להסתכל קודם... הסתובבתי סביב וניסיתי לספוג את המראות. מרשים ביותר הוא בית המלך, הבנוי בסגנון גותי (או משהו דומה) וחולש על הכיכר. מבנה ענקי ומפוסל להפליא, בעל צריחים וקשתות, כמו שאני אוהבת. הכנסיה עצמה אינה פתוחה אבל בתוכה ישנו מוזיאון אשר מציג תערוכות מתחלפות (בזמן שאני הייתי היתה תערוכה בדבר שחרור בריסל מעול הכובש הנאצי- לא תודה) ולשכת מידע לתיירים יעילה במיוחד, אשר מחלקת מפות הכוללות מסלול הליכה בין האטרקציות השונות בעיר.
עוד בכיכר מצוי בית העיריה המרשים, אך האטרקציה המרכזית היא בתי הגילדות השונים אשר מעוצבים להפליא ומעוטרים בסמלי הגילדות (שועל לגילדת סוחרי הבדים, דמויות של נשים לגילדת הנגרים ואיש שתוקע למשהו סכין בגב לגילדת עורכי הדין. סתם, הדימוי האחרון הינו פרי דמיוני הפורה). אחרי שנרגעתי מההתלהבות והקפתי את הכיכר מספר פעמים (מה שאיים למוטט את חומותיה, אם היו לה כאלה) פניתי לבקר בפסל הילד המשתין המפורסם אשר מאפיין את בריסל השובבה. הפסל היה בעיקר קטן כמעט כמו התמונה של המונה ליזה (מה לעשות... אצלי הגודל כן קובע...). לעומתו, שתי הכנסיות אשר הומלצו על גבי המפה של לשכת התיירות (הקתדרלה של בריסל ו- Notre Dame de Sablon) אכן היו מרשימות ביופיין, והן זכו לתואר הכנסיות היפות ביותר שראיתי מימי (וביחוד בשל התבליטים ליד הדלתות והויטראז`ים המדהימים). לא לוותר.
"שגרירה" של ישראל?
לאחר הכנסיות שמתי פעמי לראות את בית המשפט העליון. ובכן, כשמו כן הוא, ממוקם בנקודה הכי גבוהה בבריסל, מה שאומר הרבה מדרגות. טיפסתי בעצלתיים בעודי מכרסמת סנדוויץ`. הבנין עצמו גדול אבל לא מרשים, בנוי בסגנון מעורב (עם אלמנטים מכל סגנון בניה). בפנים היו הרבה אנשים בחליפות. ויתרתי, ישבתי על המדרגות ובהיתי בעיר. על המדרגות מימיני ניצב לוח, שעליו היו תלויות תמונות של ילדים פלשתינאים שנהרגו על ידי הכיבוש הישראלי, כשהן מוקפות בפרחים ונרות זכרון. ליד פינת הזכרון המאולתרת הצטופפו מספר אנשים ודיברו בקול נמוך. הדחף הראשוני שלי היה לבוא, לנסות להסביר, להגיד שזה לא בדיוק ככה, אבל אז עצרתי וחשבתי- האם זה מתפקידי לסנגר על ישראל? בעבר התשובה על השאלה הזאת היתה כן, בהחלט! אני מטיילת בעולם הגדול, יש לי אפשרות לנסות להסביר, להעביר מה קורה אצלי בבית לאנשים, שהמידע שלהם מבוסס על דיווחי התקשורת, אז מחובתי לעשות זאת.
במשך שנים הייתי שגרירה נלהבת ונאמנה של ישראל וממשלותיה, והקפדתי לנסות להראות גם את הצד השני. המפנה חל בעת טיול בסין. ישבתי ברכבת בדרך לקונמינג, מוקפת במיליארד סינים בערך, שאף אחד מהם לא מדבר אנגלית. כמובן ששאלו אותי מאיפה אני, כמובן שעניתי מישראל, ואז סיני זה או אחר אמר: "או... אישליה... (ישראל) שרון בום בום בום פלשתין (אין צורך בתרגום)" ואני, שהמשפט השלם היחיד שידעתי להגיד בסינית היה "מי יו גו רו" (לא בשר כלב) וגם אותו למדתי על בשרי (יותר נכון על בשרו), בהיתי בסיני ולא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל, אז פשוט חייכתי וחשבתי לעצמי מחשבות בסגנון "אח... סינים... לכו תאכלו איזו כף רגל של דב" או דברים קצת יותר גסים. בערך אז הבנתי שמחסום השפה הוא לא המחסום היחיד ובעצם אין באמת דרך להסביר. הרי נורא קל לחלק את המצב לכובש-נכבש, טוב-רע (בהתאמה), אבל אדם שלא ירד מאוטובוס באמצע נסיעה בגלל פחד שהאדם שלידו יתפוצץ, לא באמת יבין מה המצב וכמה זה מורכב. החל מאותו טיול לסין הפסקתי לסנג`ר על ישראל בכזאת אדיקות ושמרתי את נאומיי רק להזדמנויות חגיגיות.
לפני הנסיעה הנוכחית שאלת יחסי הציבור לישראל עלתה שוב ביני לבין חברי בפורומים שונים. אני הייתי נגד, אמרתי די, אני רוצה להתרחק, לא רוצה להסביר, לא תמיד מאמינה במה שדורש הסבר, לא רוצה לסנג`ר, רוצה לבד. אנשים חכמים אמרו לי שאי אפשר, ושמהר מאוד אני אתקל בדברים כל כך איומים שנאמרים על ישראל ובדעות כל כך מעוותות ונוראיות שזה חזק ממני, הצורך להסביר, הצורך לאזן את המידע. ובכן, יכול להיות שזה נכון, ובמהלך השנה אני עוד אתקל במצבים בהם אגן בחירוף נפש על ממשלת שרון, אבל באותם הצהריים על מדרגות בית המשפט העליון הבלגי, ישבתי מהצד והסתכלתי, ואמרתי לעצמי, כאן, כנראה שאני לא אוכל לשנות, והאמת גם אין לי כח לנסות. באקט של מחאה שקטה זרקתי את עטיפת הסנדוויץ` על הרצפה. אחר כך הרמתי אותה, אחרי הכל אני באירופה.
אחר הצהרים לקחתי סיור באוטובוס פתוח ברחבי בריסל. היה ממש מוצלח, הסיור לווה בהסברים מפורטים על ההסטוריה של בלגיה ועל המקומות שעל פניהם חלפנו וההסברים, להפתעתי, היו בעברית! יקר (14 יורו)- אבל למי שזמנו בבריסל מוגבל, מומלץ.
מתוק לי מתוק לי
לקראת סיום היום פינקתי את עצמי בוופל בלגי, אח... הסטודנטים הירושלמים וסתם ירושלמים מכירים בוודאי את אחד מאבני היסוד של העיר- "החגיגה של בבט", מקום להשביע את הרעב לפחמימות ומתוק במשך כמעט כל שעות היממה. הוופלים הם תאווה לחיך, ואני חייבת לפחות 2 סנטימטר מההיקף של כל ירך לבבט ולשחיתות הלילית. אבל עם כל הכבוד, ויש כבוד, אין כמו הדבר האמיתי- הוופל הבלגי בבלגיה, שבכל ביס מרגישים איך החמאה סותמת את העורקים והסוכר מעלה את הסיכון למחלות תורשתיות כאלו ואחרות. לוופל ערך תזונתי השואף לאפס, כך שאני יודעת שכמה שאני אוכלת- ככה אני משמינה בנטו. אח, תענוג, אכלתי ארבעה (3 קיבלתי בחינם מהמוכר... אז מה, שאני לא אוכל? חבל לזרוק אוכל).
וזהו. שכחתי משהו? אה כן, האיחוד האירופי, כנפי ההסטוריה. ובכן, הבנין של הנציבות האירופית נראה כמו מס הכנסה בחדרה, הבנין של הועדה האירופית נראה כמו ביטוח לאומי בירושלים ושאר הבנינים של מוסדות האיחוד בעלי פאסון אפור במיוחד, כמו השמים.
המדריך למטייל בגלקסיה - בריסל
- לאכול (עד 5 יורו): ופל עם אבקת סוכר.
- שמעתי ששווה אבל לא הייתי: המוזאון לאומנות יפה, לפי המדריכים השונים יש להקדיש למוזיאון לפחות יומיים.
- לא לוותר: הקתדרלה של בריסל ב- rue dárenberg וכנסיית- Notre Dame de Sablon
