לא מצליח לעזוב את קו צ`אנג

בתחילת טיול של כמעט שבעה חודשים, מצאתי את עצמי משתזף באי קו צ`אנג. בהתחלה חשבתי שזו תחנת מעבר לקמבודיה. אחר כך הבנתי שזה מקום נפלא. בסוף פשוט הפסקתי להתעורר מוקדם.
רן רימון
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לא מצליח לעזוב את קו צ`אנג

יומן קו צ'אנג

ב-10 ליולי 2002 טסתי. התהליך היה שהחלטתי שאני לא יכול יותר. פשוט לא יכול יותר. קמתי, התפטרתי מהעבודה שהיתה לי - עבודה מסודרת ונחשבת, חלומה של כל אם פולנייה. עזבתי את הדירה עם מי שהיתה חברה שלי שש וחצי שנים, נפרדנו לצורך הנסיעה ואני קניתי כרטיס פתוח למזרח.

בגיל 27 וחצי, נחתתי באמצע הקווא-סאן בבנגקוק בלי לדעת לאן אני הולך, מה קורה לי ואיך אני מסתדר עם זה. מוזר, מפחיד, מי נגד מי ומה לעזאזל עושים פה כל כך הרבה תאילנדים. כשברור שאני לא מבין למה הם מדברים עברית ואיך יש להם שמות ישראלים והם כל כך רוצים שיהיה לי טוב ומציעים לי בחורות שיעשו לי רק טוב. כיוון שטסתי עם כרטיס פתוח, שק של שאלות וחוסר מושג מה יהיה, חשבתי בכל פעם שאני חוזר לארץ - ומצאתי את עצמי חוזר רק אחרי שבעה חודשים כמעט. התחלתי בתאילנד ואחר כך מצאתי את עצמי בלאוס, נפאל והודו - אבל אלה כבר סיפורים אחרים.

טיילתי לבד, אבל אתה אף פעם לא לבד במזרח. טיילתי עם אנשים מהעולם ומהארץ, הכרתי אנשים, הכרתי את עצמי בעיקר וחוויתי חוויות כשאין ספק שעברתי שינוי. שינוי שלא חל בי באף גיל. נפתחו אצלי דברים. והרבה. לשבת היום מול המחשב, כמעט חצי שנה לאחר שחזרתי ולהיזכר בדברים שקראו כמעט לפני שנה זה מרתק, וכמובן מעציב. מזל שהיו לי יומנים שבהם כתבתי כל הזמן.

לא ידעתי על מה לכתוב יומן מסע. על נופים? כולם כותבים. מקומות מיוחדים? יש מספיק. על חוויות אישיות? לא יודע... בסוף החלטתי לכתוב על קו צ`אנג. אי קסום בדרום מזרח תאילנד על גבול קמבודיה. אי מקסים. כמובן שכאני נמצא באי, אני גם חושב על החיים ועל כיוונם, על זוגיות, תעסוקה והמוח עובד, אפילו לא מעט.

לקו צ`אנג הגעתי אחרי שחליתי בבנגקוק, עיר מפחידה שאני לא אוהב, למרות שבמהלך הטיול הייתי בה "על הדרך" לא מעט. בבנדקוק חליתי בוורטיגו, הווה אומר סחרחורות לא ברורות....אחרי עשרה ימי טיול, נפגשתי עם סוס, חבר מהצבא, וירדנו יחד לקו צ`אנג תוך חוסר ידיעה אם אנחנו מטיילים יחד או מתפצלים ישר אבל אם ממשיכים - מקו צאנג קל להמשיך לקמבודיה. את ההתחלה בקו צ`אנג, על כל פנים, קבענו לעשות יחד. העתקתי מעט קטעים מילה במילה מהיומן. את הרוב כתבתי מהזיכרון וכמובן מהתמונות. תמונות שמחזירות אותי למקומות, לריחות ובעיקר לתחושות.

מצחיק. היום לפני תשעה שנים התגייסתי. ההתרגשות, התחושות, הבקו"ם. והנה היום, תשע שנים אחרי אני נוסע לקו צ`אנג. אחרי לילה של קדיחה מחום בבנגקוק במלון צפוץ ועמוס, כשהחדר שלי שובר שיאים בכמה הוא קטן, כשאני ישן עם התיק על המיטה כי אין מקום, כשהמקלחות והשירותים עם לבנים ובנות יחד, כשאתה מתרחץ ובתא לידך מישהו "מתפרק" מקלקול קיבה, ניסיתי לישון.עד ארבע בבוקר היתי ער. בשש קמתי ובשמונה כבר הייתי על המיניבוס לקו צ`אנג.

על המעבורת בדרך אני ממש משתדל לא להקיא. אני לא מקיא. פגשנו בדרך, סוס ואני, בחורה ישראלית שהיתה בטוחה שהיא מפליגה לקו-פיפי. אוי, כמה אנשים לא יודעים לקרוא מפות במזרח. כל פעם אני נדהם מזה מחדש.

רק ראיתי את האי, עברו המחלות. האוויר פתח את הנחיריים. פתאום אני בריא, בריא לגמרי. עם ההגעה לחוף יש עשרות פיק-אפים שנראים כמו משאיות ישנות. האנשים האלה לא יודעים לתחזק אוטו. כל הזמן נדלקות נורות על לוח הבקרה של הרכב, והנהג בטוח שכל הסימונים האלה צריכים להיות שם. אנשים מוזרים האנשים האלה במזרח...

בסוף הגענו לחוף די חסר שם, הרוב קוראים לו "סיאם ביץ`" ואנחנו הלכנו ל"סיאם האט". המוני בונגלוס פזורים על קו המים. 70 באט ללילה. חדר בלי כלום חוץ מכילה נגד יתושים. כיון שהגענו די מאוחר לא עשינו יותר מדי חוץ מלסקור את הסביבה שלנו באי, ולשתות איזה שייק בננה יחד עם ארוחת ערב "על האש" שבעל המקום מכין מדי ערב.

האי מקסים. מתוך המים במרחק כמה קילומטרים מקו המים, מיתמר אי ענק באמצע המים שנראה כמו הר געש באמצע שום מקום. המים כל כך צלולים שכשאתה נכנס למים, עם הכפות רגליים אחרי שהלכת קצת בסנדלים, אתה יכול לראות את הלכלוך בין האצבעות ממרום המטר שמונים ושבעה שלך. אין ספק , מקום יפה. אפילו נפלא. סוס ואני לקחנו חדרים נפרדים. חברים חברים אבל...

 בבונגלו, במיטה, אני מנסה להבין מה זו הכילה הזו ואיך נכנסים פנימה. בכל אחד מהימים שלי באי מצאתי את עצמי מתעורר עטוף כילה, לרוב גם חלקים ממנה היו נכנסים לי לפה. איפה הימים שהיה מזגנים.... לפחות יש לי רעש של גלים, כמו חלום. שומעים פכפוך.סוס ואני החלטנו לחסוך זמן. שכרנו אופנועים להקיף את האי. אני חושב שזה המקום לציין שיולי באזור הזה זו לא בדיוק העונה החמה. הכרתי את המושג מונסון. מושג מעניין. התוודעתי לעובדה שיש כבישים חלקלקים באי...

לתחילת הכתבה

סיור באופנוע

מה זה הדבר הזה? אמא`לה. יש לי המון פדאלים. הילוכים? ברקס? מה זה ???? לקח לי זמן להבין על מה לוחצים ואיפה. הנה, אני נוסע. וואו, אנחנו מקיפים את האי. הכביש חלקלק. שיואו, איזה אי קסום. כל כך הרבה עצי קוקוס, איזה חופים יפים. הנה ה"וואיט ביץ`". כל כך הרבה עשירים. איזה יופי. גילינו שיש מרכז לאי ולא רק המקום בו אני ישן - שחוץ מארבעה גסטהאוסים אין שם יותר מדי דברים. אפילו עברית אני לא שומע בשום מקום. אני וסוס נוסעים. מקיפים את האי, יורדים לחופים. הנה המזח, הנה המרכז, הנה, פה אני אקנה לי לונגי שיהיה עם מה להיות בים.

וכמו בכל סרט, אחרי כל ההנאה, הנופים, הציפורים המוזרות, המקומיים שמנופפים לשלום, עובדי האדמה שקוטפים תירס, אנחנו חוזרים לכיוון הגסטהאוס ואני מוצא את עצמי מנסה לעלות מדרגה של גשר מעל נחל באי. הופ. למה האופנוע נמצא עלי ואני שוכב מתחתיו. למה אני מסובב את הגז ולמה לעזאזל יורד לי דם מרגל שמאל. אאוצ` כואב. סוס מגיע ומכבה לי את הסוויץ`.

אני מנסה להבין מה אני עושה בכלל. התהפכתי. מזל שאני נוסע לאט. להגיד שאסור לקחת אופנוע? מותר לקחת. להגיד שזה היה נורא מסוכן? לא ממש. להגיד שלא כאב? כאב.....נורא כאב. אבל עבר. שטפתי את האופנוע, ואחרי כמה ימים במקומות אחרים בטיול כבר המשכתי לנסוע על אופנוע, אין מה לעשות. קורה לטובים ביותר.

חזרתי לחוף להתפרקד קצת. אוי, פוזת החרדון כל כך נעימה לי. אני יושב מול הים עם מוסיקה וספר. אני כותב ביומן. איזו הנאה. מה, אני בן 27 וחצי? לא נורא. במה אני אעבוד כשאני אחזור לארץ? בטח יסתדר. מה אני עושה עם זה שיש לי חברה בארץ כל כך הרבה שנים? נחשוב על זה כבר אחר כך. עכשיו, רק תנו לי להתסכל אל קו האופק, לשתות את השייק שלי, ולהביט מדי פעם שאיזה קוקוס לא מחליט לנחות לי ישר על הראש. לילה. עולים לג`ה באר, הפאב היחיד באזור. דווקא נחמד. יש שם מקומיים, אווירת בוב מארלי, וכן, יש גם פה ושם סמים באוויר. שתיתי לי איזה שלוש בירות צ`אנג (הלו! אני ילד גדול, מותר לי) וחזרנו ברגל לגסטהאוס.

 מהיומן: "אלוהים, איזה מונסון פקד את קו צ`אנג. הבונגלו שלי מלא מים, גשם נוזל עלי, ואני הולך לישון בשלולית". כן זה התחיל. רעש עצום ואז הגשם מצליף מלמעלה. בונגלו לא כל כך מתאים לגשם כנראה. ישנתי בצד אחד של המיטה, רק החצי היבש. יצאתי מהחדר להדליק סיגריה. פתאום עוד גל גשמים, ורוח..איזו רוח. אני מנסה לפתוח את הדלת בחזרה לבונגלו וכמו בסרט, אני נשאר עם הדלת ביד.

לתחילת הכתבה



אמצע הלילה, אני בקו צ`אנג, השעה שלוש בבוקר, אני קצת שיכור. כולם ישנים. מה אני עושה עם דלת ביד עכשיו? החלטתי לדחות החלטות גורליות כל כך לאחרי זה, ופשוט לישון בלי דלת. מה כבר יכול לקרות.

שוכב במיטה. מנסה לישון. אין מה לעשות, צריך לשירותים. אני בטוח שאף אחד מהקוראים לא מצא את עצמו יושב בשירותים תחת כיפת השמים (השירותים והמקלחת הם בתוך הבונגלו אבל גג אין שם). ככה שאני יושב לי בשירותים, עושה את מה שעושה, ונרטב מהגשם. כל כך הצחיקה אותי החוויה שגם פתחתי אחרי זה את המים במקלחת ושילבתי מקלחת קרה עם גשם קר. שילוב של מים וגשם. פעם ראשונה בטיול בינתיים שאני ממש מצליח לחפוף את הראש. איזה כיף. אני חושב שהצלחתי לנקות מאחורי האוזניים. לראשונה אחרי הרבה שנים (בואו נאמר מאז גיל 10). על הבוקר הבאתי את הבעלים של המקום לסדר לי את הדלת. לא שיש מה לגנוב לי מהבונגלו אבל עדיין, לא נעים, או כמו שאני נוהג לומר - מכירים אותי פה.

את שאר היום העברתי ברביצה על החוף (אני כזו בטטה כשטוב לי) אחרי הכל, אתמול קצת התרסקתי עם אופנוע...זה לא קורה לי כל יום. אני יושב וקורא ספר על החוף. שיא הפעילות לדעתי זה לאכול אננס ולהתהפך מדי פעם. וואו, איך לפעמים אפשר להתנתק מהכל ופשוט להרגיש את השקט. נגד השמש החלטתי להימרח אבל לא על כל הגוף, רק על כמה נקודות חן (מי רוצה סרטן היום?). וכן, כמו בבדיחה לא מצחיקה מרחתי עיגולים סביב הנקודות חן.

אחרי כמה שעות הייתי שרוף בחזה עם שלושה עיגולים מסביב לנקודות חן (אני חושב שזה הזמן לציין שהעיגולים בחזה ליוו אותי עוד חמישה חודשים). מוסר השכל - או שמורחים הכל, או שנותנים לשמש לשרוף אותך. עיגולים - קצת טפשי אם כי מסב תשומת לב של בנות, חושבות שאתה קצת לא בסדר. בלילה היתה מסיבת "פול מון" בג`ה באר, שזה כידוע אטרקציית הבילוי במקום. כרגיל, אני לוקח כמה בירות ומדבר עם אנשים שונים שם. כמה מקומייים באו לחגוג את הארוע של הירח המלא ורוקדים ריקודי כישוף מול הירח. זה יפה ומעניין. רק חבל שכל הפאב בנוי על עץ ואני רק חושב כל הזמן מה יקרה אם עכשיו המבנה קורס? הוא לא קורס. רוקדים. כולנו רוקדים....

אני פוגש את סטפן. בחור גרמני שהכרתי בקנצ`נבורי בתחילת הטיול. איש נחמד. הוא עם אחיו הקטן, פיליפ - די ג`יי מועדונים. שני הבחורים עושים הרבה רעש אבל אנחנו מאוד מצחיקים אחד את השני. חברי הסוס החליט לעזוב את האי והוחלט שאני אשאר. נו, לא נורא, אז אמרנו שנטייל קצת יחד אבל עדיף לשנינו להתפצל. הוא ימשיך לקמבודיה ואני אמשיך בבטלה בינתיים. מי ממהר? למה אני צריך למהר? למה לא ליהנות מהאווירה?

בלילה אני מגיע לבונגלו. מנסה להסתדר עם הכילה שלי, כרגיל אנחנו רבים אחד עם השנייה. היא ואני פשוט לא חברים טובים. אני רוצה שהיא תכסה אותי מימין והיא מחליטה שדווקא היא לא תכסה אותי. או, סופסופ אני מכוסה בכל הגוף. שיט, לא כיביתי את האור. טוב נמאס לי אני מורח סנו-די וזהו. אני לא רוצה כילה יותר. אחרי שעה נשברתי וחזרתי לכילה.

ואז אני רואה אותו. חביב כזה, מחייך. עכביש. בהמשך הטיול הבנתי שכל החיות האלה הן חלק מהחוויה אבל עכשיו, מה אני עושה איתו. חצי שעה אני וסנדל משחקים מחבואים עם עכביש קטן וצנום שמפחד מהצל שלו ומעצמו. נו שוין. שיחיה. ואז לפני כיבוי האור ראיתי אותו. שלום לעכביש. היה נחמד להכיר אותך.....

יומן: "מה יהיה בלי סוס? לקחתי הימור. אני מקווה שזה ישתלם להמשיך בלעדיו, כי זה מה שטוב לו וגם לי".

על הבוקר חיכתה לי הפתעה מתחת לדלת. סוס השאיר לי מדריך לבורמה. אני יכול לנסוע לבורמה, אני בטח אסע לבורמה (בסוף כמובן לא נסעתי לבורמה ומכרתי את הספר בחנות ספרים בקווא סאן אבל ניחא). את רוב היום העברתי במשחקי פריזבי עם סטפן ופיליפ על החוף. כן כן, אפשר גם לשחק בחוף בתל אביב אבל איפה יש כזה חול נקי? איפה אתה יכול להסתכל אל קו האופק ולראות אי ענק מיתמר לו שם? איפה יש ג`ונגלים כאלה, איפה אתה יכול לקחת קוקוס שנפל לך ליד הרגל (לפחות לא על הראש) לפתוח אותו ולשתות את החלב? חלום.

 הפריזבי נשבר. לקחנו עוד אחד. כנראה שהחום הזה יש לו נטייה לשבור פריזבים. אחרי הכישלון - שבירת הפריזבי השלישי, מצאתי את עצמי יושב עם שני אחים גרמנים ומסביר להם על המציאות בישראל. כמובן דיברנו על השואה אבל בסוף, אין מה לעשות, בנים מדברים על כדורגל ובנות.בערב הגיע משלוח אנשים חדש. נחתו לנו בגסטהאוס מיה - ישראלית (וואו, אני יכול לדבר גם עברית ולא רק אנגלית) ושרה - אוסטרלית.מיותר לציין שבלילה הלכנו לג`ה באר. כרגיל.

לתחילת הכתבה

בטלה על החוף

איך הזמן עובר פה. אני בתוכניות לעזוב את האי כדי להמשיך הלאה את הטיול (משום מה אני שומע את השיר "רוחות הצפון" של אהוד בנאי בדיסקמן ומקבל אנרגיה) אבל אני לא מצליח להתעורר להסעה של שש וחצי בבוקר. פשוט מכבה את השעון. כן, כנראה אני רוצה להישאר פה עוד קצת. להכיר אנשים על החוף. אני זוכר את עצמי יושב בכניסה לבונגלו שלי, שומע מוסיקה וכותב ביומן: "הייתי רוצה לשמר את הרגע בקו צ`אנג. יושב בגסטהאוס עם מוסיקה באוזניים (אהוד בנאי שר מאיר אריאל - לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ) , קורא ספר וכותב ביומן. אני עושה את הדבר שאני הכי טוב לעשות אותו מסתבר - כלום".

בערב הייתי בג`ה בר עם סטפן ופיליפ, מיה ושרה. בדרך חזרה שרה העלתה רעיון (אוי, איך האלכוהול משפיע על אנשים) - בואו נעשה רחצת עירום בים. אני ? עירום? בים???? עד לפני כמה שבועות הייתי איש עבודה, חייתי חיים נורמליים, במסלול הנורמלי ופתאום אני תרמילאי. יושב על החוף באמצע הלילה, ומחליטים לעשות רחצת עירום.... שיואו. אני בהפסקה מבת זוג שהיתה לי במשך שנים, זוג חצי נשוי. איך מתמודדים עם זה ? בצורה הרגילה כמובן - "חבר`ה תיכנסו, תיכף אני בא". מיה בחרה בדרך דומה - "אני אשמור לכם על הבגדים" וככה היה לי מופע יותר מורכב ממופעי הפאט-פונג. שני גרמנים ואוסטרלית ברחצת עירום בים (לא הצצתי....נכון...טוב אל תאמינו).

הלכתי לעשות כביסה. הבטטה זזה, קשה להאמין, והלכה שני גסטהאוסים ימינה בשביל לשים כביסה. עוד כמה שעות יהיה מוכן. נחמדים שם. ישבתי שם קצת, אכלתי, נחתי, קראתי. אוי... הבטלה הזו, הנוף הזה. למה אני לא גר פה? אה כן, לא תהיה לי קריירה, לא תהיה לי אישה ואני אברח כל החיים. בריחה זה דבר טוב אבל לא לתמיד, לתקופות. אבל זה עדיין כיף. פתאום הבנתי איך אני לומד ליהנות מדברים קטנים - בלי כל השאלות המורכבות. אני והים (או כמו שנהגתי להגיד כשהייתי פוגש חבר`ה צעירים ממני - היו כמה וכמה במזרח) - הזקן והים.

אחרי הרביצה היומית החלטתי להגיע לעיר. לא רציתי לשכור אופנוע אז פשוט מיה ואני עשינו את מה שמומלץ לעשות - לתפוס טרמפים. כן כן, לא חינוכי, אני יודע, אבל באי הזה כדי להגיע ממקום למקום אפשר או על אופנוע או עם האצבע. בחרנו באצבע.
עצרה לנו משפחה של תאילנדים מיליונרים והעלו אותנו למרכז העיר.

 מרכז עאלק.... אבל יש אינטרנט. כתבתי לכולם שאני חי, ואפילו חי טוב. אני חושב שאפילו קניתי משחת שיניים - הגיע הזמן אחרי יממה של צחצוח עם מים תוך שכנוע עצמי שזה בטוח מנקה משהו. הסתובבנו קצת במרכז, ירדנו לחוף לא מוכר ושוב - אתה נשבה בקסם של המקום שאתה ממש לא מכיר, נופים ממש זרים. איפה עוד יש דברים כאלה ? איפה עוד רואים כזה נוף? אחרי לילה בלי הג`ה בר מצאתי את עצמי כותב בלילה ביומן: "מה יהיה? עם מי אני אפגש בטיול הזה? כמה זמן אני אטייל בכלל? אני פה כי טוב לי אבל אולי אני מפחד לעשות דברים לבד ומתחמק?". זהו, אני עוזב את האי. רק לקום מחר בבוקר להסעה.

לתחילת הכתבה

חזרה לבנגקוק

באופן מפתיע שוב לא קמתי למונית שמסיעה לאיפה שהמעבורות לוקחות אותך חזרה לאוטובוס לבנגקוק. נו, אם כבר לא קמים, לא נדפוק איזו רביצה על החוף? לא נכיר כמה אנשים? בלילה דווקא כן הלכנו לג`ה בר. אחרי זה ישבנו על החוף עם כמה אנשים שמעולם לא פגשתי. אין כמו שיחות פילוסופיות עם אנשים מהעולם באמצע הלילה על איזו כוס בירה קרה. דיברתי ודיברתי ודיברתי ובסוף כבר עייפתי את עצמי אז עפתי לישון.

היכרתי איטלקיה ופורטוגזית בחוף. בחורות נחמדות. הסתובבתי איתן. פשוט, הבוקר שוב לא קמתי להסעה. סטפן ופיליפ דווקא קמו ונסעו אבל אני כהרגלי כבר אמרתי להם בלילה לפני, שאם אני לא מגיע שימשיכו לבד כי ממילא אני אשאר באי. מתישהו זה כבר מתחיל להפחיד - אתה לא קם כי טוב לך, בסוף כל הטיול שלי במזרח יסתכם ברביצה בקו צ`אנג.....מצאתי את עצמי רושם על החוף ביומן: "העננים רבים עם השמש, הים סתם פרוש תחתם....רעש, סערה. אני לבד על החוף. טוב לי. כאילו אני לבד באי. מה יהיה? למען האמת לא מעניין אותי כרגע".

הצלחתי להתעורר. לא ייאמן. שש וחצי בבוקר ואני מחכה להסעה לרציף משם אני אסע לבנגקוק. בפיק אפ עצמו כבר פגשתי זוג ישראלים שהיו בגסטהאוס לידי. איך לא ראיתי אתכם? מוזר..... כל אחד והבועה שלו.

 המעבורת מתרחקת לאט לאט מהאי הקסום הזה. אי של שקט, של חוויה, אה כן, וגם צלקת קטנה על רגל שמאל. ניחא. אני חוזר לבנגקוק. איכס. חזרו הבחילות.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על קו צ'אנג

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם