מלימה בדרך לצ'ילה
היינו צריכים קצת מנוחה אחרי הטרק הארוך בווארז. במקום יום אחד של מנוחה קיבלנו יומיים אחרי שהתברר שאין אף סוכנות שיוצאת לסנפלינג שרציתי לעשות אבל לא ממש הפריע לי החוסר מעש הזה ונהנינו מאוכל טוב ושינה טובה בעיר. בסוף היום השני הגיע הזמן, מתחילים את המסע האחרון שלנו בדרום אמריקה. וכיאה לסוף, הפעם יש לנו את המסע הארוך ביותר של הטיול. 4,000 ק"מ דרומה, מווארז שבצפון פרו ועד לסנטיאגו שבצ`ילה. אם היינו עושים את זה ברציפות היינו מקבלים יותר מ-60 שעות נסיעה, אבל מכיוון שאנחנו לא לחוצים בזמן החלטנו לנצל את המסע האחרון ולהכיר מעט מצפון צ`ילה וכך "למרוח" את המסע במשך כשבוע.
התחלנו את המסע שלנו בנסיעת לילה מווארז ללימה (Lima). החלטנו להעביר עוד לילה בלימה משום שאהבנו את העיר, או ליתר דיוק את השכונה המפוארת מיראפלורס (Miraflores) שמלאה במסעדות, בתי קולנוע, קניונים, חנויות, קזינו ועוד. הגענו ב- 5 לפנות בוקר ללימה וחיכינו בסלון של האכסניה 4 שעות עד שהתפנה החדר שלנו. לא ניצלנו את המיטה להשלמת שעות שינה (על אך שממש התחננתי לכך) כי שרון דחקה בי לצאת ולנצל את היום כדי ללכת לשוק המפורסם "Polvos Azules" או בתרגום מוזר לעברית "האבק הכחול" -; לא יודע למה כחול כי הצבע שמתאים לתיאור השוק הזה הוא שחור -; "שוק שחור".
אין מקום מתאים יותר להצטייד בכל מה שרק תעלו בדימיוניכם לקראת החזרה לארץ מאשר השוק הזה. שתי קומות ענקיות מלאות בדוכנים אינסופיים שמציעים סחורות גנובות או מוברחות במחירים אטרקטיביים. שעות הסתובבנו בשוק בין דוכני הנעליים, בגדים, בשמים, מכשירי חשמל, משחקים, בובות, שוקולדים, יינות ועוד כל מיני הפתעות ועל אף שהמוצ`ילות שלנו כבר מזמן במצב של היריון מתקדם, החלטנו להוסיף עוד קצת משקל וקנינו לעצמנו מתנות אחרונות.
למחרת נפרדנו סופית מלימה כדי להמשיך במסע שלנו דרומה. הפעם עלינו על אוטובוס לנסיעה של 18 שעות עד לדרום פרו. הגענו עייפים לעיר הדרומית טקנה (Tacna), שם בלי להמתין עלינו על מונית שהעבירה אותנו את הגבול אל צ`ילה. נפרדנו בעצם מבוליביה ופרו, ה"מדינות האנדיות" ששהינו בהן בחודשים האחרונים. העוני, הפשטות והאותנטיות שלהן התחלפו די מהר לקידמה היחסית של צ`ילה. אין ספק שבוליביה ופרו היו חלק משמעותי, אם לא הכי משמעותי של הטיול שלנו, אבל הגיע הרגע להמשיך או בעצם לסיים את הטיול במדינה שבה הכל התחיל.
20 ק"מ לאחר מעבר הגבול והגענו לעיר הכי צפונית בצ`ילה -; "אריקה" (Arica). העיר אריקה שוכנת על חוף האוקיינוס השקט, בלב המדבר הציליאני. כמעט כל צפון צ`ילה היא מדברית (בניגוד לדרום הירוק והרטוב שלה) ולא זו בלבד, כי חלקים מהמדבר בצפון צ`ילה הם האזורים הכי יבשים בכדור הארץ , שם אף פעם לא יורד גשם. מיותר לציין שהנוף השולט הוא הרים אפורים של חול וסלעים ללא אף צמח, עשב או עצים - ימין ושמאל רק חול וחול...
יום ולילה אחר הספיקו לנו באריקה, אין הרבה מה לעשות בעיר הזאת מלבד מלהנות מכל הנוחות, האוכל והקידמה שיש בצ`ילה לעומת בוליביה ופרו העניות. מאריקה המשכנו למחרת בנסיעה של 5 שעות דרומה, הפעם לעיר החוף איקיקה (Iquique). כבר ממבט ראשון איקיקה מצאה חן בעיננו הרבה יותר מאריקה. גם היא ממוקמת על חופו של האוקיינוס שמהצד השני מוקפת בדיונות חול מרשימות. לאחר שמצאנו אכסנייה סבירה (קשה להתרגל פתאום לקפיצת המחירים בצ`ילה), התחלנו להסתובב ברחובות של העיר נהנים מהמבנים המרשימים, מהטיילת ומהאנשים הנחמדים.
בערב הופתענו לגלות שבכיכר המרכזית של העיר מתרחש "האירוע של השנה" -; תחרות הקואקה (Cueca) האזורית! טוב, אז גם לנו לא היה מושג קלוש מה זה בדיוק קואקה, אבל מכיוון שנראה שהאירוע הוא גדול ואפילו מצאנו כסאות פנויים, החלטנו להישאר ולבדוק... אז קואקה, מסתבר, הוא הריקוד המסורתי של צ`ילה, כמו שאצלנו זה ריקודי עם, אבל כמובן שמעבר לעובדה ששניהם נקראים "ריקוד" אין שום קשר בין אחד לשני. במשך כשעה נהנינו להתסכל על הריקוד המוזר שמתחיל כאשר הגבר ניגש לאישה ו"מחזר" אחריה כדי שתועיל לבוא ולרקוד איתו. גם התלבושות היו מאוד מעניינות כשהאישה נראית כמו עקרת בית מהמאה ה-18 והגבר נראה כאילו זה עתה ירד מהסוס. ממש נחמד היה להצטרף לקהל המקומי בעידוד ולהרגיש כאילו אנחנו חלק מכל ההצגה הזאת.
לתחילת הכתבה
טיול בצ'ילה והביתה
את היום השני שלנו התחלנו בטיול באחד מהחופים של איקיקה. אם הטמפרטורה הייתה מתאימה אז היינו עוד חושבים על להיכנס אבל בצ`ילה החורף כבר התחיל והקרירות בחוף השאירה אותנו מחוץ למים. את שארית היום העברנו בקניון המפורסם של איקיקה שם מוכרים מוצרים פטורים ממכס. אומנם ממש זול שם אבל קשה לדחוס לתוך המוצילה טלוויזיה זולה או מכונית בחצי מחיר מהארץ ולכן יצאנו משם בידיים ריקות ואת שארית היום העברנו במרתון סרטים בבית הקולנוע המקומי.
בלילה עלינו שוב על אוטובוס, הפעם יותר מ-6 שעות נסיעת לילה לאנטופגסטה (Antofagasta). התכנון המקורי היה להישאר לילה באנטופגסטה אבל ככל שהתקרבנו לשם הבנו שפשוט נגמר לנו הכח לטייל. זה לא שאנחנו סובלים, חס וחלילה, אבל גם לטייל כל הזמן מעייף אותך בסוף, ובמיוחד הימים האחרונים שאת חלקם הגדול העברנו בנסיעות אינסופיות תרמו לתחושת העייפות הכוללת. כנראה העובדה שאנחנו מתקרבים כבר לבית של ההורים בסנטיאגו גם משפיעה על העייפות, אבל היי, זה הטיול שלנו ואם מתחשק לנו לוותר על יעד או שתיים, נוותר.
שעה אחרי שהגענו לאנטופגסטה כבר עלינו על האוטובוס הבא. הפעם יותר מ-12 שעות נסיעה ללה סרנה (La Serena). טוב, נסיעה ארוכה אבל לפחות הגענו ליעד האחרון שלנו לפני סנטיאגו. בלה סרנה הלכנו לאותו הוסטל שהייתי בו לפני 5 שנים. זכרתי שמריה, בעלת המקום, היא אישה מאוד מאוד חמה וכשהגענו וסיפרתי לה שישנתי פה לפני 5 שנים, היא קפצה עלי ועל שרון עם חיבוקים ונשיקות ורצה להביא את האלבומים הישנים שלה כדי לחפש אותי בתמונות. לא היה לי לב להגיד לה שלא הצטלמנו אצלה כשהייתי שם, אז נאלצנו, אני ושרון, לעבור איתה על כל האלבומים עד שהיא נשברה לבסוף והחליטה שהתמונה הלא קיימת שלי נמצאת באלבום אחר.
ביום שלמחרת עלינו על האוטובוס לאלקי ואלי (Valle Del Elqi). מדובר על עמק עצום שבו מעבר לעיירות נחמדות וקטנות, מגדלים שם את רוב הענבים איתם עושים את היינות המפורסמים של צ`ילה. ניצלנו את היום האחרון שלנו לבד בטיול הזה בין הכרמים ובין העיירות. בערב נסענו לסיור במצפה הכוכבים שיש באזור. מכיוון שבצפון צ`ילה יורד מעט מאוד גשם, אם בכלל, האזור כולו נחשב לאחד הטובים בעולם כדי לשים טלסקופים ולצפות בכוכבים.
אין כמעט לילות מעוננים שם, וגם אנחנו זכינו ללילה מדהים, מלא בכוכבים ואפילו הירח לא זרח, מה שתרם עוד יותר ליכולת הצפייה. במשך שעתיים צפינו בטלסקופים נדהמים מהיכולת לראות בפעם הראשונה כוכבים "בשידור חי". הצלחנו לראות את אחת הטבעות המפורסמות שמקיפות את כוכב שבתאי (נדמה לי, אל תבחנו אותי עכשיו על כוכבים) ועוד כל מיני תופעות מעניינות.
לאחר שעתיים של לימוד על הגלקסיות מסביבנו חזרנו ללה סרנה ללילה האחרון שלנו לבד בטיול. למחרת, דבר ראשון על הבוקר, עלינו על האוטובוס לנסיעה האחרונה שלנו באוטובוס בטיול הזה! איזה כיף לדעת שעוד לא נצטרך להעביר ימים ולילות סגורים בתוך אוטובוסים נוראיים. 7 שעות הנסיעה עברו לנו במהירות והגענו לסנטיאגו, בלי להודיע להורי שהופתעו מאוד לראות 2 מוצילרים בתוך המשרד. אמא שלי זיהתה אותי בקלות כי הרי עבר רק חודש מאז נפרדנו ממנה בפרו, אבל אבא שלי, שלא ראה אותי כחצי שנה, הסתכל עלי כ- 10 שניות עד שהוא הבין שמתחת לכל רעמת השיער שצמחה לי, מסתתר הבן האבוד שלו...
במקרה יצא שהיום שבו הגענו לסנטיאגו הוא גם היום בו אני ושרון חגגנו שנתיים של חברות. מראש החלטנו שנחגוג את היום בלי מתנות ובמקום זה נצא כולנו, עם ההורים, למסעדה טובה בסנטיאגו. בחרנו את אותה מסעדת הבשר המעולה שאכלנו בה בתחילת הטיול והעברנו ערב נפלא של סטייקים וצחוקים, משלימים את הפערים עם ההורים שלי.
החזרה לסנטיאגו נתנה לנו הזדמנות אדירה לנוח קצת. טיול של שמונה חודשים, עד כמה שמסתכלים עליו בתור חופש, יש בו גם הרבה מאמץ ולכן חיכינו לזה ממש בקוצר רוח. מכיוון שידעתי כמה פינוק אנחנו עתידים לקבל מההורים של עידן ומשאר המשפחה, החלטתי הפעם להודות להם מראש ומעבר ללהזמין אותם למסעדת בשרים, החלטתי לבשל ארוחת ערב על מנת להוקיר תודה (וגם על מנת לאכול קצת אוכל ביתי...).
בסנטיאגו העברנו בסה"כ 9 ימים נפלאים. העברנו את הזמן בטיולים בעיר, בפגישות עם המשפחה ובסוף השבוע היחיד שלנו בעיר נסענו אני, שרון, אמא שלי ודודה של אמא שלי (שהיא כמו סבתא בשבילי) ליומיים לויניה דל מאר ולולפראיסו. טיילנו שם על חוף הים, נהנים מכמה ימים חמימים בזמן החורף הצ`יליאני שכבר התחיל. יום לפני הטיסה לספרד אפילו קיבלנו במתנה מאמא שלי מסאג` ממאסג`סטית מיוחדת שבאה עד הדירה ובכך בעצם השלימה את הפינוק שחווינו ב- 9 הימים שבילינו בסנטיאגו אצל ההורים.
אני חייב להודות שמהר מאוד התרגלנו לסגנון החיים החדש והמפנק. מוזר לחשוב שעד לפני שבוע עוד הסתובבנו עם מוצ`ילות, נסענו באוטובוסים ואכלנו במסעדות פועלים. עכשיו עם מיטה משלנו, אמבטיה פרטית, מסעדות איכותיות ורכבים, שמישהו ינסה להחזיר אותנו לחיי המוצ`ילר העני...
לאחר אריזה של כל הציוד שהצלחנו לאגור בשמונת החודשים האחרונים, הגיע הזמן להיפרד מהיבשת הנפלאה הזאת. אומנם עוד יש לנו 6 ימים להעביר בספרד, אבל עצם עזיבת דרום אמריקה מסמלת סופית את תום המסע הארוך שלנו, אבל את כל הסיכומים נשמור לכתבה הבאה והאחרונה.
לתחילת הכתבה
