הכנה לטראק
משך הטרק: כחמישה ימים.
נתיב: מהעיירה לגו אגריו ועד למחנה שבט הסיונה.
דרגת קושי: קל-בינוני.
הצטיידות: תשלום למדריך כולל מזון ואוהלים. המדריכים מביאים עמם גם ג`ריקנים עם מים, אך מומלץ להצטייד באמצעים לטיהור מים בשל שיירי דליפות הנפט באזור. מומלץ גם להביא מגפי גומי.
הגעתי לאקוודור וחיפשתי מסלול טרק לג`ונגל של אגן האמזונס המכסה חלק נכבד מהמדינה. ההיצע היה עצום, החל בטרקים פופולריים אך קצת נדושים, בדרום אקוודור, וכלה באזורי הטבע הפראיים באמת השוכנים בצפון. שמורת קוייבנו Reserva Faunistica Cuyabeno, המאכלסת כשליש ממגוון המינים של אגן האמזונס העצום כולו, שוכנת בסמוך לקו המשווה, בצפון מזרח אקוודור. בשמורה צומחים כ-15,000 מיני צמחים ו-750 מיני עצים. מצויים שם יותר מ-400 מיני עופות, כ- 100 מיני זוחלים, ו-42,000 מיני חרקים. השמורה נחשבת לאחד האזורים המרתקים ביותר עקב השונות הביולוגית שבה. בנוסף, היא מציעה מסלול לטרק, שכדי לעשות אותו מקובל לשכור מדריך מחברת הטיולים המקומית, המכיר את השפה ואת רזי ההישרדות בג`ונגל.
יצאנו באוטובוס מקיטו הבירה, השוכנת בגובה 3,100 מטרים, דרך הרי האנדים, לכיוון מישור האמזונס. במהלך שמונה שעות הנסיעה באוטובוס השתנו בהדרגה נופי הדרך, מצומח דליל על פני מרחבים אין- סופיים, לעצים טרופיים גדולים וצפופים. ככול שהתקרבנו לקו המשווה, ראינו יותר יערות ירוקים וגדושים, כשלפתע נפערה מתחתינו תהום האמזונס. זוהי דרך מפחידה, עם הרבה שיטפונות ומפולות סלעים, והפרש הגבהים בין ראש ההר לקרקעית האגן גרם לי להרגיש כמו ברכבל.
מדינות האנדים, ובעיקר בוליביה, פרו ואקוודור, מאופיינות בדרכי גישה משובשות, ובמהמורות ענקיות בדרכים. רכב תקוע עלול לחכות ימים שלמים עד לחילוצו, אבל הנופים והחוויות מצדיקים את הקשיים.בדרכנו לעיירה לאגו אגריו Lago Agrio, ירד גשם ללא הפסקה וגרם לכבישים להיות כמעט בלתי עבירים, בלי לדבר על החשש משיטפון. כשעתיים לפני ההגעה ראינו מולנו קטע מיוער משרשרת ההרים שקרס, פשוטו כמשמעו. החדשות הרעות: הדרך נחסמה לחלוטין; החדשות הטובות: מזל שלא היינו שם כמה דקות קודם.
לאגו אגריו שהוקמה בשנות ה- 70 בעקבות סימני נפט שהתגלו באזור והביאו תקוות פרנסה למאות כפריים, היא תחנת מעבר לתיירים המעונינים לבקר בג`ונגל. קילומטרים רבים לפני העיירה כבר ניתן לראות קווי צינורות נפט, הסלולים לאורך הכבישים וממשיכים לתוך היער הטרופי וקוטעים אותו. תעשיית הנפט, מתברר, פלשה ליערות הגשם וגרמה נזקים סביבתיים קשים בשמורה.ממשלת אקוודור שגילתה את הזיהום רק בתחילת שנות ה-80, החליטה לעודד את התיירות באזור הפגוע ולשתף את המקומיים, כדי שלא יתעסקו בקידוחים ההרסניים.
מורי הדרך הטובים ביותר הם האינדיאנים, אך מאחר שרובם אינם דוברים ספרדית יש צורך במדריך נוסף שמשמש בעיקר כמתרגם. צמד המדריכים שלנו החל בהכנות הראשונות למסע- איסוף ציוד ללינה ומזון לחמישה ימים והעמסתו על ג`יפ לנד-רובר עתיק ומיושן. היינו שישה בסך הכול: שני מדריכים, שני צרפתים, אירי וישראלי.
לתחילת הכתבה
שייט אל לב הלגונות
עוד בעיירה הוזהרנו כי מזג האוויר מנבא סערת גשם, אבל התחלנו לנסוע בכל זאת. הגשם ירד, רגבי העפר הפכו עד מהרה לבוץ טובעני, והג`יפ עמד לשקוע בכל רגע. לפתע ראינו מאגר מים, שממרכזו מבצבץ גגו של רכב חסר מזל. המדריך שלנו קבע שיש ביכולתו לחצות את ה"אגם" הזמני, והחליט לקחת את הסיכון. לא כל כך ברור איך, אבל הוא הצליח להעביר אותנו בשלום. בכניסה לשמורה פגשנו מדריך מקומי, מצויד בסירת קנו ממונעת, כלי התחבורה האולטימטיבי לשיט אל לב הלגונות שבשמורה. סירת הקנו שימשה כלי התחבורה העיקרי שלנו בימים הבאים. התקדמנו אתה על פני הנהרות והלגונות, ועצרנו במקומות שונים כדי לטרק מספר שעות או יום שלם, ואחר כך חזרנו לסירה.
לב השמורה הוא ה"לגונה גרנדה", המורכבת מאגמים, יערות, ואזורים ביצתיים. כמות המשקעים הממוצעת מסתכמת בכ- 3,000 מילימטרים גשם בחודשי העונה הגשומה (אמצע מרס עד אוגוסט). במשך העונה היבשה (אמצע דצמבר עד תחילת מרס) ניתן להגיע לאגמים ברגל בלבד, וגם זה רק במשלחות מיוחדות. היתרון בעונה היבשה הוא שחיות הבר מתרכזות בקבוצות גדולות סביב הבריכות והשלוליות שנותרו בשטח, ומזמנות סיכויים גדולים יותר לצפות בהן.
שטנו לכיוון החוף, כשאנחנו עוברים סבך צמחי מים שהשתרע כמעט עד האופק. מגפי גומי הם פריט חובה, שכן הקרקע טחובה ורווית מים, אבל אל תצפו לקבל מגפיים המתאימים בדיוק למידתכם. הערב החל לרדת והתחלנו לחפש קרחת יער קטנה להקים בה את מחנה הלילה - משימה לא קלה בהתחשב בצמחייה הטרופית. המדריכים רצו להפגין בפנינו את כישוריהם בתפיסת קיימן (תנין) בלי שמישהו מהצדדים ייפגע (מין ספורט כזה), אך למזלנו לא נמצא אחד כזה.המדריך הוכיח גם בקיאות מרשימה במנהגי חיות היער. קולות שנשמעו מרחוק הוגדרו חד-משמעית כקריאות חיזור של זכרים מלהקת קופים ששאגו. ואכן, לאחר כמה דקות הגיעו שני קופים והביטו בנו בסקרנות. אפילו טרזן לא היה עושה זאת טוב יותר.
אני נצמדתי לעדשת המצלמה שלי ועקבתי אחר היצורים הקטנים של הג`ונגל, בתקווה לגלות חיים זעירים שלא ניתן לראות בעין בלתי מזוינת. שיח שנראה שומם למראה, התגלה מבעד העדשה כתוסס ושוקק חיים. מבחר החרקים ובעלי החיים שנגלו לי בדרך זו הלך וגדל, עד שלא הייתי צריך להתאמץ במיוחד: כל פסיעה בתוך הג`ונגל חשפה לעיניי חרקים רבים נוספים. עם רדת החשכה גיליתי סמוך לאוהל השינה שלנו נמלים חותכות עלים. צבא שלם צעד בשיירה מסודרת להפליא, וכל אחת מהנמלים נשאה על גופה הזעיר חתך עלה הגדול ממנה פי שלושה בערך.
לכאורה ההגנה הטובה ביותר מפני עקיצות הנמלים ושאר החרקים והיתושים היא התעטפות בבגדים ארוכים שיגיעו עד קצה האצבעות, אך מתברר שגם זה לא מספיק וכמה חרקים נחושים במיוחד הצליחו לשבור גם את המחסום הזה.
באחד הבקרים הלכנו לדוג דגי פירניה טורפים, בעזרת קוביות בשר ששימשו לנו כפיתיונות. מגוון הדגים במקום הוא עצום, כ- 250 מינים. לאחר שהטלנו מספר פיתיונות, שגררו זינוקים מרשימים של הדגים מהמים, עלה בידינו לתפוס חמישה דגי פירניה גדולים. לאחר הרומן עם הפירניות, מצא המדריך מקום בטוח, אך עמוק, לרחצה בלב הנהר. הפחד היה עצום, עד כי כל ענף עץ תועה נראה בעיניי כתנין טורף, או דג פירניה במקרה הטוב. המים היו מלאים אצות, אבל כשאתה כל כך דביק מהלחות האין סופית, לא ממש מתחשק לוותר על רחצה במימי הנהר. לאחר ההשתכשכות המהירה, נשכבתי על סירת הקנו והתמכרתי לשמש היוקדת של קו המשווה. מושבי הסירה, המרופדים בעור שחור, להטו מהשמש והיו ניגוד מבורך למים הקרים.
בסיום המסע שבנו למרכז השמורה, מקום מושבם של חלק מבני שבט הסיונה Siona שבט אליו שייך אחד המדריכים שלנו. אנשי השבט אמנם אינדיאנים, אך הם הטמיעו לא מעט סממנים מערביים: ילד בן שש בערך, מייצג היטב את התמזגות עולמם עם העולם המערבי- כשהוא מטייל עירום כביום היוולדו, הראה לי הזאטוט כיצד הוא בוחר נמלים טובות למאכל, אוכל אותן, ומקנח עם בקבוק קוקה קולה.
כתבה זו לקוחה ממגזין "טבע דברים"
גיליון "יבשות" מספר 7
לתחילת הכתבה
