הדרך לסנטה רוזה
אני מסכים שהכותרת נשמעת כמו שם של סרט אמריקאי זול משנות ה- 60 אבל הסיפור שקרה לי היה לא פחות מסרט...עד הגבול עם בוליביה הכל הלך חלק יחסית. הגעתי למנאוס בהפלגה מקסימה על האמאזונס יחד עם עוד בחור אוסטרלי בשם ויין שמטייל כבר 7 שנים ועוסק בעיקר בחיפוש אחרי חופי גלישה טובים מסביב לעולם ובחיפוש בחורות. במנאוס התמקמנו במלון מפוקפק ויצאנו לתור את העיר. משיחה עם ישראלים התברר לי שישנו שם טלפון שאפשר להתקשר ממנו לארץ וכך ביליתי מספר שעות בשיחה עם חברים ומשפחה. כמו כן מצאתי את עצמי בתאטרון אמזוניקו (שיובא כמעט בשלמותו מאירופה בתחילת המאה) מקשיב לקונצרט פטר והזאב מוקף בילדים נרגשים בני ארבע. התיאטרון היה מרשים מאוד ביופיו וכל חלק שם יובא ממדינה אחרת באירופה. מלבד זאת מנאוס הייתה קצת אפורה וגשומה מידי לטעמי ולכן כעבור יומיים לקחתי טיסה והגעתי לפורטו ולהו. משם באוטובוס נוח של 5 שעות מצאתי את עצמי בעיירת הגבול גוואז`רה מירים. אחרי לילה של שינה טובה קמתי בבוקר וחציתי את נהר הממורה על סירת מנוע קטנה בדרך אל בוליביה. מרגע שיצאנו מהספינה הכל החל להיראות קצת שונה...דבר ראשון תפס אותנו איזה סוכן תיירות שהתעקש שנכתוב משהו בעברית במחברת שלו, הסתכלנו על כיתובים קודמים וראינו שחבר`ה כתבו שאין להם מושג מה הבחור הזה רוצה אבל שכדי לעשות לו טובה הם כותבים מספר מילים בעברית. כתבנו גם אנחנו כמה שטויות והבחור היה מבסוט עד השמיים. (מסתבר שהוא אוסף משפט מכל תייר שמגיע מברזיל...).
לאחר מכן, אחרי החתמת דרכונים וכו` החלפנו כסף אצל חלפן חשוד בגבול וחיפשנו מונית שתיקח אותנו לטרמינל אוטובוסים. הנהגים פצחו בהתמקחות מטורפת ביניהם ותוך שניות ירד המחיר מ- 7 בוליביאנו ל- 2 בוליבינו לפני שהספקנו בכלל לפתוח פה. עלינו למונית עם הנהג והבחנתי במשהו מוזר במושב הקדמי. המכונית הייתה במקור ממוצא בריטי עם הגה בצד ימין ומישהו בצורה פיראטית העביר את ההגה שמאלה וכך נוהג לו הבחור עם הגה בצד שמאל ולוח מחוונים והכל בצד ימין. אחרי מספר דקות במורד דרך עפר בוצית הגענו לרחבת בוץ גדולה עם כמה מכוניות. נכנסנו למשרד מאובק רק כדי לגלות שהאוטובוס היומי לרורנבקה יצא לפני שעתיים. לטענת הבחורה במשרד אין יותר אוטובוסים לרורנבקה, גם לא מריבר אלטה- עיר נוספת כשעתיים נסיעה מגווז`רה מירים. למרות זאת החלטתי לא לקחת סיכונים ועליתי על מונית בדרך לריבר אלטה. הדרך הייתה בוצית מידי והמונית תמרנה והחליקה בערך כל 10 מטרים. אחרי כשעתיים הגענו לריבר אלטה כדי לגלות בשמחה שהאוטובוס לרורנבקה (או רורה בקיצור) יוצא בעוד כחצי שעה. לפי הפקיד זמן הנסיעה לרורה הוא בין 16 ל-22 שעות בהתאם לדרך. הייתי עם יונתן (אותו פגשתי במנאוס) והיו אתנו באוטובוס עוד זוג פולנים בשם מיק ויאן.
יצאנו לדרך באיחור זניח של שעתיים והתחלנו להיטלטל בדרך בוצית ועכורה. אחרי כ- 4 שעות הגענו לבור ענק באמצע הדרך שמצדו השני חנו שני אוטובוסים. האוטובוס שלנו שהגיע מהצד השני חילץ את אחד האוטובוסים שהיה תקוע בתוך הבור. נכנסנו עם האוטובוס לבור וכמובן שנתקענו בתוכו. חולצנו על ידי האוטובוס השני וכעבור כ- 10 דקות המשכנו בדרכנו באושר. כעבור מספר שעות של היטלטלויות נוספות באזור 23:00 שקענו בצורה סופית ומוחלטת. לא שקלנו אפילו לנסות לצאת ולחלץ את האוטובוס והנהג פשוט כיבה את האור והלכנו לישון בהשלמת גורל. התעוררתי ב- 5:00 אחרי שינה ספוגת יתושים לקול הדפיקות וניסיונות החילוץ של שאר הנוסעים. ירדנו על מנת לעזור להם ותוך מספר שניות מצאנו את עצמנו שקועים עד הברכיים בבוץ טובעני. רק לקראת הצהרים אחרי הרבה עבודה וריפוד הכביש בגזעים הצלחנו להיחלץ ולצאת לדרך. באותו שלב כבר התחלנו להרגיש את הרעב והצמא מנקר אחרי 24 שעות ללא אוכל ומעט שתייה, משני צידי הדרך היו ביצות אינסופיות והרבה חיות כמו תנינים, בונים והרבה סוגי עופות. מידי מספר קילומטרים היו בתי איכרים מבודדים שבאחד מהם עצרנו ואכלנו קצת אורז ולימונדה.
אחרי עוד מספר שעות נסיעה באזור אחר הצהרים הגענו לגדות נהר שחצה את הכביש. על הנהר הייתה מעבורת עתיקה שהעבירה רכבים ומספר בתי מקומיים בהם ניתן היה לקנות קצת אוכל וכו`. המעבורת הייתה מחוברת בחבל לשתי הגדות ותופעלה על ידי שני אנשים שפשוט משכו את החבל מגדה אחת לשנייה. אחרי שאכלנו קצת וחצינו את הנהר עם האוטובוס התחלנו שוב בנסיעה איטית אל עבר היעד הנכסף: סנטה רוזה (עיר קטנה שנמצאת כ- 60 ק"מ לפני רורנבקה). כעבור בדיוק 4 שעות בשעה 18:00 נתקענו שוב. השמש כבר התחילה לשקוע ואחרי כשעה של ביסוס בבוץ התחלנו להבין שלאור החשיכה אנחנו כנראה הולכים להעביר שם את הלילה. הלילה השני באוטובוס כבר היה קצת יותר מעיק. מאחורינו ישב ילד חולה שלא ישן כל הלילה (וכך גם אנחנו) ובבוקר התחילה להבשיל בראשנו המחשבה שאנחנו כנראה נאלץ גם להעביר את הלילה הקרוב באוטובוס. היינו במרחק של 40 ק"מ מסנטה רוזה והחלטנו ללכת ברגל. זוג ההולנדים החליט שהוא נשאר באוטובוס ואנחנו פרקנו את כל הדברים המיותרים מהמוצ`ילה והשארנו מאחורינו באוטובוס. יצאנו לדרך עם מוצ`ילות על הגב והתחלנו לבוסס בבוץ בדרך לסנטה רוזה.
אחרי הליכה של כשעה עברנו ליד כפר קטן והחלטנו להיכנס אליו בחיפוש אחרי מים וקצת אוכל. הכפר שנראה כמו שטעטל פולני מלפני 200 שנה הוא למעשה מקבץ של בקתות בוץ והרבה חזירים ותרנגולות. לא היה שם סימן לציביליזציה ורק מספר סוסים בכניסה לכפר היו הדבר הכי קרוב לכלי תחבורה באזור. כל הכפריים החלו להתאסף סביבנו בסקרנות ומהם הסתבר לנו שהגענו לכפרון בשם Tepas ושאנחנו ככל הנראה התיירים הראשונים שהם ראו שם מעולם. מצאנו שם מעין קנטינה קטנה שם ניתן היה לקנות קצת לימונדה ועוגיות ויצאנו בזריזות לדרך הארוכה לסנטה רוזה. המשכנו במורד הדרך ומידי פעם פגשנו כפריים שיוצאים לצוד עם מנצ`טות ורובים כל מיני חיות בביצות. אחרי כ- 5 שעות הליכה ראינו מרחוק אוטובוס שקוע בבוץ לרגע חשבנו שהלכנו במעגל וחזרנו שוב לאוטובוס שלנו אבל אז גילינו שזה האוטובוס שיצא יום לפנינו ועליו יש 3 ישראלים שתקועים כבר כ- 4 ימים במקומות שונים לאורך הדרך.התחלנו כבר להרגיש את הגב והחלטנו להיכנס לכפר הקרוב ולנסות למצוא סוסים. הכפר הקטנטן היה מדהים ביופיו ובפשטותו ושם פגשנו את הרמן. הרמן היה איכר חמוד שהצליח לארגן לנו 3 סוסים. צירפנו אלינו את שלושת הישראלים וגם את שתי הפולנים (שהגיעו בינתיים עם האוטובוס שלנו שהצליח להיחלץ), העמסנו על הסוסים את כל המוצ`ילות והתחלנו לבוסס שוב בבוץ בדרך לסנטה רוזה. הגענו לסנטה רוזה רק בשעה 22:00 בלילה אחרי הליכה של כ- 40 ק"מ רובה בבוץ. אני בסך הכל מאוד נהניתי מהחוויה (בדיעבד! בדיעבד!) ובסופו של דבר לקח לנו כ- 4 ימים לעבור מרחק של 220 ק"מ- האוטובוס שלנו הגיע בסופו של דבר לרורה אחרי 6 ימים.
ברוכים הבאים לבוליביה!
רורנבקה והפמפאס
אחרי לילה של השתקמות במלון סנטה רוזה לקחנו על הבוקר משאית פיקאפ שגמעה את 60 הקילומטרים הנותרים עד רורה ב- 5 שעות וכך הגענו לבסוף לרורנבקה. עיירה חמודה של כ- 7,000 איש לחופי נהר בני. בעיירה מספר מלונות וחברות נסיעות והיא מהווה בסיס יציאה לסיורי ג`ונגל ופאמפאס. אני התמקמתי במלון בני החביב ומייד הלכתי לישון למספר שעות... אחרי הסתובבות קצרה בעיר פגשתי מספר חברים מהספינה ויחד אתם החלטתי לצאת למחרת בבוקר לטיול של יומיים בפאמפאס. הפאמפאס הוא אזור גדול של ביצות, צמחיה צפופה והרבה חיות שנמצא בדרך לרורנבקה, בדיוק באזור שבו הלכנו עם הסוסים בהלוך... וכך למחרת מצאתי את עצמי מיטלטל בחלקה האחורי של משאית פיקאפ ישנה! הגענו לשם באזור הצהרים והמשכנו עוד כ- 15 דקות למעגן קון של החברה. אחרי מעט סיורים יצאנו להפלגה בביצות. מצאתי את עצמי בקאנו מוארך יחד עם עוד כ- 10 תיירים רובם נחמדים חוץ מזוג בחורות (אמריקאיות, איך לא) שלא הפסיקו להתלונן לרגע על היתושים, המדריך, הסירה החולפת וכו`.
פני הנהר היו גבוהים (סוף העונה הגשומה) ולכן נאמר לנו שלא בטוח שנראה הרבה חיות. מיד כשהתיישבנו בסירה הקיפו אותנו זוג דולפינים. בהפלגה זיהינו הרבה ציפורים שונות ומגוונות שלא אלאה אתכם כאן בשמותיהם (בעיקר בגלל שאני לא זוכר את רובם). על אחד העצים הייתה להקה של קופי קפוצ`ון שקיפצו בסקרנות. התקרבנו באיטיות עם הסירה והמדריך חילק בינינו בננות כדי שנאכיל את הקופים. אני אישית העדפתי לאכול את הבננה שלי אבל היו כאלה שהאכילו את הקופים שלא היססו להתנפל עליהם בכמויות אדירות. מרחוק הבחנו בתנינים אבל הם ברחו כל פעם שהתקרבנו. בלילה אחרי ארוחת ערב סבירה במחנה ועוד כ- 20 עקיצות יתושים חדשות יצאנו להפלגה לילית בחיפוש אחרי תנינים. עם הפנסים ניתן היה להבחין בעיניים אדומות זוהרות מעל המים ובמקומות רבים. התקרבנו עם הסירה באיטיות לאחד התנינים והמדריך שהיה שכוב בחזית הסירה תפס את התנין בעורף, בזריזות הכניס אותו לסירה. מצאנו את עצמנו באותה סירה עם תנין צעיר ואנרגטי באורך של כמטר. אחרי הפחד הראשוני הסתבר שזו חיה די סימפטית כל עוד מקפידים שלא לדחוף אצבעות מיותרות לפיו (שלמרות שיני החלב שלו מסוגל בכיף לכרות אצבע לפי המדריך). המדריך החזיק בחוזקה בעורפו. אחרי תמונות החובה של כל התיירים עם התנין, השכיב אותו המדריך בסירה וליטף את בטנו. בעדינות עד שלבסוף התנין נרדם והמדריך השאיר אותו שוכב בספינה מבלי להחזיק אותו ואף דחף לו סיגריה בפה כדי שיצא פוטוגני בתמונות...שחררנו את התנין כדי שיחזור הביתה לאמא`לה ואנחנו חזרנו למחנה לשנת לילה. למחרת יצאנו לעוד סיור ברגל בחיפוש אחרי אנקונדות אבל מלבד ביצים שבורות ומספר דגי פירינאה שדגנו לא מצאנו הרבה.
טיול בג'ונגל
חזרנו לרורנבקה אחרי יומיים בפאמפאס ומייד התחלנו לארגן סיור קצר (3 ימים) לג`ונגל. לאחר יום מנוחה שכלל כ- 5 ארוחות ושכיבה על ערסל תוך כדי בהייה אינטנסיבית בזבובים יצאנו יונתן ואני בחברת מדריך מקומי בשם איבן. יצאנו במכוניתו המקרטעת במורד הדרך הראשית ללה פאז (שנראית כמו הדרך הראשית לפרדס ממוצע בארץ) ואחרי כ- 4 שעות נסיעה פנינו בדרך קטנה אל תוך היער. עצרנו מול נהר קטן בשם Rio Asunti שם פרקנו את המוצ`ילות והתחלנו בהליכה במעלה הנחל. משני צידי הנחל התנוסס לו יער ירוק ומזמזם שלא ניתן לפלס בו דרך בלי מנצ`טה. לכן הדרך המהירה ביותר להתקדם הייתה ללכת עם סנדלים בתוך המים וגם אז נאלצנו לחצות כל מיני עצים שקרסו על הנחל וכדומה. אחרי כ- 4 שעות הליכה במעלה הנחל החליט איבן שעל הגדה מימן מקים את הקמפמנטו שלנו. לי זה נראה כמו פיסת ג`ונגל סבוכה שכמעט ולא ניתן לעמוד בה אבל איבן אחרי מעט רחרוחים מסביב החל לישר את השטח ותוך 5 דקות עבודה עם מנצ`טה עמדה שם קרחת יער חלקה לתפארת כשבמרכזה שלד משולש מענפים עליו תלינו יריעות פלסטיק נגד גשם ובתוכו פרסנו את הכילות נגד חרקים.
השעה הייתה 14:00 ואנחנו לפי מיטב המסורת הדרום אמריקאית השתחלנו לתוך הכילות ופצחנו בסיאסטה של שעתיים. התעוררתי לקול חבטות המנצ`טה של איבן שהיה עסוק בכריתת עצים יבשים לארוחת ערב. התחלתי להרגיש כמו מחנה קיץ של הצופים כשראיתי אותו בונה מתקן להחזקת הסיר מעל המדורה ועוד מיני שפצורים למיניהם. אחרי ארוחת ערב דשנה ושיחה ארוכה אל תוך הלילה הלכנו לישון. חשוב לציין שלהפתעתי כמעט ולא היו יתושים ביער (בניגוד לחינגה הפרועה שרצה בפאמפאס) אבל היער רוחש באלפי חרקים ובכל מקום יש נמלים, דבורים, זבובים, חרגולים, פרפרים צבעוניים מדהימים ולמעשה אתה תמיד צריך להשאיר יד חופשית לגירוש חרקים במהלך כל היממה (כולל בשינה).
קמנו בבוקר שוב לקול חבטות המנצ`טה של איבן (שכבר הפכו להיות חלק מרעשי הג`ונגל) כדי לגלות קפה חם ולחמניות מוגשות לארוחת הבוקר הקוננטיננטלית שלנו. וכך ראינו את עץ הקורורה שהשרף שלו רעיל ביותר ומסוגל להרוג אדם או חיה גדולה תוך 3 דקות (האינדיאנים היו משתמשים בו כרעל על החיצים שלהם), ראינו מספר עצי פירות שונים ומשונים וטעמנו מהפירות שלהם וראינו עץ ענק שעונה לשם מטפלו שהוא למעשה טפיל שמתלבש על עצים קיימים ולמעשה עוטף את הגזע שלהם לחלוטין וכך נוצר לו עץ חדש לחלוטין. כמו כן מצאנו עץ ממשפחת הדקלים שנקרא מחו. קטפנו את הפירות שלו ואיבן הבטיח שנכין מהם משקה טעים כמו אסאי. אחרי מספר שעות של נדודים ביער חזרנו לכיוון הנחל והתחלנו לדוג דגים. איבן התחיל שולף אותם אחד אחרי השני בעוד אנחנו מזיעים קשה על כל דגיג אבל כעבור שעתיים היו לנו כ- 15 דגים שדגנו בעזרת תולעים שאיבן הוציא מתוך קני במבוק. חזרנו למחנה והתחלנו להכין את ארוחת הצהרים שהייתה מורכבת מאורז ודגים מטוגנים. אחרי הארוחה וסיאסטה נוספת בת שעתיים ישבנו עם איבן להכין את המחו. הוא בישל אותם על המדורה במשך מספר דקות ולאחר מכן טחן אותם עם נבוט מעץ. אחרי ערבוב עם סוכר וסינון של כל המרק מספר פעמים נוצר משקה אדום ומתוק עם טעם דובדבני כמו אסאי ואנחנו שתינו אותו בכיף.
בילינו את הערב בהכנת הארוחה ושיחה ארוכה עם איבן על המצב בבוליביה. איבן הוא אינדיאני דובר שפת הגווארני שעבד מגיל 13 עד 17 במכרות זהב ולאחר מכן כעובד בנייה בברזיל שם הוא פגש את אשתו. והא כרגע נשוי עם 3 ילדים והם חיים כולם בחדרון קטן בפאתי רורנבקה. הוא סיפר לי שהשירות הצבאי בבוליביה הוא חובה ועל כל גבר לתת שנה בצבא שבמהלכה הוא מקבל משכורת של כ- 20 שקלים בחודש. הוא עובד כמדריך תיירים כבר כ- 5 שנים ועובד בעיקר עם ישראלים. הוא לוקח תיירים גם לטיולים של 20 ו- 25 יום במעלה נהר המדידי למקומות מרוחקים שלפי סיפוריו נשמעו כמו גן עדן מלא בחיות, דגים ואינדיאנים פראיים.
למחרת השכמנו שוב לארוחת בוקר ויצאנו לסיור צמחים בג`ונגל. פגשנו את עץ הגומי המפורסם ממנו אוספים לטקס שהאינדיאנים משתמשים בו עד היום למרוח את ענפי העצים בלטקס דביק ואז לתפוס את הציפורים שנדבקות אליו. ראינו גם את עץ הבלסה הקליל שממנו ניתן לבנות רפסודות טובות וקלות. איבן הראה לנו שרך עבה בשם ציפורן החתול (unia de gato) שכשחותכים אותו עם מנצ`טה יוצאים ממנו מהון מים טובים לשתייה ושלטענת איבן מרפא מהון מחלות כולל סרטן ואיידס. פגשנו עץ אסאי צעיר והוצאנו את הליבה שלו שהיא מכו לבבות דקל טעימה לאכילה ומזינה. התחלתי להבין שלמעשה אדם זקוק רק למנצ`ה על מנת לשרוד בג`ונגל (ולכילה טובה...)
אחרי בוקר של הסתובבות והסתכלות על ציפורים שונות, עכבישים וכו` חזרנו למחנה, אכלנו צהריים וארזנו את המוצ`ילות. התחלנו בהליכה איטית במורד הנחל חזרה לציביליזציה. רק כעבור כ- 4 שעות נתקלנו בסימני צמיגים כעדות ראשונה לקיומו של אדם ובהמשך באיזה צייד שהתסתובב ביער. אין ספק שהחזרה לרורנבקה הייתה מהנה לא פחות מהשהייה בג`ונגל ואני שולח מעל כתבה זו ד"ש חם ליוסי גינסבורג ("בחזרה מטואיצ`י") ששרד שם בלי כלום. שיחקת אותה יוסי.
