מבנגקוק לסיאם ריפ
"One dollar, one dollar"- זה הדבר הראשון ששמענו כשנחתנו בקמבודיה. מים מינרלים בדולר, קולה, טי שרטס, גלויות ומה לא? הכל מתנהל בדולר או בבהט תאילנדי. כאילו הריאל (המטבע הקמבודי) לא קיים או שקיים רק כדמי כניסה לשירותים ציבוריים (שהם אגב 500 ריאל..).
לפני כמה שבועות ראיתי סרט של הנשיונל גאוגרפיק על עבודות השיקום והשימור של המקדשים העתיקים מימי הח`מר באנגקור - קמבודיה. המקדשים היו מדהימים ביופיים, עם פיתוחי אבן מרהיבים בין עצים פראיים שגדלו לתוך האבנים של המקדשים. ולאחר ביקור במקום, כל מה שאני יכולה להגיד זה - שהסרט וכל תמונה אחרת שראיתי לא מתקרבים לדבר האמיתי - שהוא הרבה הרבה יותר מדהים!
הגענו מטיסה מבנקוק ל-Siem Reap- הנמצאת מרחק של 45 דקות טיסה מבנקוק. ויזת כניסה מונפקת בכניסה לקמבודיה- עם תשלום של 20 דולר ותמונת פספורט, אשר תקפה לחודש ימים. ביציאה אגב, יש לשלם 25 דולר- מס נמל. כן, הכל בקמבודיה הוא בדולרים אמריקאים. מטבעות הם לא מוכנים לקבל רק שטרות של כסף. ריאלים זכיתי לראות רק לקראת סוף הביקור כעודף של כסף קטן.
הגענו בשעות הצהריים למלון והחלטנו לצאת לכיוון המקדשים. יש אפשרות לשכור נהג טוק-טוק ליום שלם במחיר של 10-12 דולר אשר צמוד אליכם כל היום ומסיע אותכם לאן שתחפצו. בין לבין הוא גם מסביר וממליץ קצת מנסיונו - תלוי ברמת האנגלית שלו. לנהג שלנו קראו "מיסטר ליו" והוא ליווה אותנו נאמנה בשלושת הימים שביקרנו בסיאם ריפ (Siem Reap).
כמובן שסוגרים על המחיר מראש לפני כל יום אבל זה לא מונע מהנהגים לדרוש מחיר גבוה יותר בסוף השרות שלהם... מיסטר ליו הנחמד גם הוא עמד על שלו ודרש מאיתנו בפנים מתחננות תוספת של 10 דולר על המחיר עליו קבענו מראש... אחרי שנבנו בינינו כאלה יחסי חברות הוא כנראה ידע שלא נוכל לסרב לו.
קצת היסטוריה:
האימפריה הפונאנית (Funan) שלטה בקמבודיה מהמאה הראשונה עד השישית. אחריה הגיעו הח`מרים (Khmer) אשר הפכו את קמבודיה למדינה הבולטת ביותר באזור דרום-מזרח אסיה. אנגקור (Angkor) בירת אימפרית ח`מר היתה לאחד ההשגים הארכיטקטונים הגדולים של אסיה (ואחרי שרואים את המקדשים מבינים למה).
לאחר נפילת האמפריה, נחשבה קמבודיה לטרף נחשק לתאינדים ממערב ולויטנאמים ממזרח ועד המאה ה-19 נמשכו הקרבות על אדמותיה. לבסוף נכנע המלך לפלישה הצרפתית והסכים להפיכתה של קמבודיה לקולוניה צרפתית. תקופה שנחשבה יחסית שקטה. עד קבלת עצמאותה בשנת 1953.
בתקופת מלחמת ויטנאם נגררה קמבודיה שלא מרצונה לקונפליקט ויטנאם-ארה"ב וכוחות ויטנאם פלשו לשטחה כדי להשמיד את הקומוניסטים- דבר שלא הצליח ודווקא גרם להחדרת כוחות הגרילה "הח`מר- רוז`" עמוק אל תוככי המדינה. במשך 4 שנים טבחו הח`מר- רוז` בראשותו של פול פוט ורצחו קרוב לשני מיליון קמבודיים כאשר עיקר כוחם מופנה נגד המשכילים במטרה להפוך את קמבודיה לקופרציה חקלאית.
הבירה פנום-פן פונתה ואזרחיה נאלצו לעבור לאזורים חקלאיים ולעסוק בחקלאות. רוב כלי הרכב והמכונות נהרסו כיוון שהח`מר רוז` היו נגד כל השפעה מערבית. ב-1998 פול פוט נפטר מהתקף לב (וגרם לכעס רב ותסכול בעם על שלא זכה להענש על פשעיו) וכעבור שנה הצטרפה קמבודיה להתאחדות אומות דרום מזרח אסיה (ASEAN). השנה הודיע מלך קמבודיה Sihanouk כי הוא פורש בגלל מצב בריאותו הקשה והמליך את בנו תחתיו.
המקדשים של אנגקור
כרטיס כניסה יומי למקדשים עולה 20 דולר, כרטיס ליומים- שלושה 40 דולר ולשישה ימים המחיר הוא 60 דולר. קנינו כרטיס ל-3 ימים ומאחר ולא היה לנו תמונת פספורט, עמדנו בתור להצטלם (ללא תשלום נוסף) אצל הצלם הקמבודי החביב שקיבל את פנינו ב"שלום" בעברית.
הכרטיס מקנה כניסה לכל המקדשים באזור כולל המרוחקים כמו: Banteay Srey ו-Banteay Samre. המקדשים נבנו בין המאה 9 ל-13 כדי לפאר ולהלל את מלכותם של הח`מרים. במאה ה-15 נזנחו רוב המקדשים והתכסו בעצים רבים שגדלו והרסו את היסודות. רק לקראת סוף המאה ה-19 החלו להתעניין במקום חוקרים וארכיאולוגים רבים (לאחר שפורסם ספר על המקום).
את היום הראשון הקדשנו למקדש המפואר ביותר באזור: Angkor Wat (מופיע גם על הדגל הלאומי של קמבודיה). המקדש נבנה באמצע המאה ה-12 ומוקדש לאל ההינדי- וישנו. מבחינה ארטיסטית וארכיטקטונית הוא פשוט עוצר נשימה (ממש!).
המקדש בנוי מחמישה מגדלים גבוהים אשר מקושטים כולם בפיתוחי אבן מרהיבים מתוך המיתולוגיה ההינדית ומסיפורי הקרבות של מנהיג אימפריית הח`מר. רוב המדריכים ממליצים לעלות ולטפס ל-Phom Bakheng- נקודת התצפית הנמצאת כמה מטרים אחרי המקדש כדי לצפות בזריחה ובשקיעה (כל נהג טוק-טוק יודע איפה הנקודה). לזריחה לא היה לנו כוח לקום אבל לשקיעה הגענו וטיפסנו עד ראש ההר.
האמת, המחזה היה די מאכזב. ישבנו עם עוד אינספור תיירים שהציבו את החצובות שלהם מול השמש השוקעת וחיכינו שהשמיים יתכסו בשקיעה עוצרת נשימה לפחות כמו המקדש אבל.... לצערינו לא היו עננים והשמיים לא נצבעו בצבעים אדמדמים. למרות זאת האוויר היה טוב והנוף של המקדש (שנראה בקושי בערפל שהיה) -שדות האורז והאגמים - היו שווים את הטיפוס. אגב, למי שאין כוח לטפס על ההר אפשר לעשות את המסלול על גבו של פיל... (15 דולר עולה התענוג).
ביציאה מהמקדש עטו עלינו אינספור ילדים וביקשו דולר נדבה. חלקם מכרו גלויות, חלקם מים וחלקם חייכו וביקשו דולר. מיותר לציין שבכל עצירה של הטוק-טוק המחזה חזר על עצמו כל פעם מחדש. כן, זה סימן ההיכר החזק של המזרח אבל עם כל היופי הטבעי שמסביב אפילו "ההצקות" האלו לא יכולות להרוס את ההנאה מהמקום- ועם הזמן מתרגלים גם לזה.
למחרת חיכה לנו מיסטר ליו בשעה שקבענו כמו חייל נאמןושמנו פעמינו למקדש באיון(Bayon). אם חשבתי שאחרי אנקור ואט לא יהיה עוד מקדש שיוכל להפתיע אותי ביופיו- הרי שבאיון הפתיע אותי ובגדול!! לא סתם נחשב המקדש ליצירת מופת ארכיטקטונית. המקדש בנוי מממגדלים שבכל אחד מהם חצובים 4 פרצופים הפונים לארבעת כיווני הרוח ומעל ראשיהם נמצא פרח הלוטוס סמל להארה. בגלל החיוך על פניהם זכו הפרצופים לכינוי: "החיוך של אנגקור".
אחרי שצילמנו כמעט כל פרצוף שהוא, מכל הזוויות האפשריות המשכנו למקדש של לארה קרופט - או המקדש בו צילמו את הסרט טומב ריידר: מקדש הג`ונגל (Ta Prohm). מיד כשנכנסנו למקדש היתה לנו תחושה כאילו נכנסנו לג`ונגל של עצי פרא עם שורשים ענקיים ושאם לא נזוז מהר הם יטרפו גם אותנו... שורשי העצים הענקיים במקום כאילו "חונקים" את האבנים והקירות של המקדש ומשרים תחושה של מקדש מכושף. המקדש לא שופץ על ידי ארכיאולוגיים למעט ניקוי השבילים וזה אחד הדברים היפים בו- הוא פראי ומסתורי ובהחלט אחד היפים שראיתי.
לתחילת הכתבה
