הקדמה
תמיד כשחוזרים הביתה מאיזה טיול בחו"ל, נשארות איזה 7 תמונות במצלמה ואז, או שמשאירים את זה ככה עד האירוע המשפחתי המונצח הבא (פורים?!) מה שיגרום לתמונות להתפתח עוד כחצי שנה לערך. או שגומרים את הסרט על החתולים, הכלבים (למי שיש דגים אז דגים), על אנשים בתחתונים פותחים את מתנות, מודדים, מתגרדים, בוחנים מקרוב את תהליך פירוק התרמילים. חידושי הטכנולוגיה השאירו את מצלמתי הדיגיטלית, שתחיה, מרוקנת כרטיס, נינוחה ורעננה כאילו לבשה קרפרי. לא היה סוף ולא היה פילם ולא יכולתי לוותר על החגיגה שאחרי החגיגה, שחוגגת את תחילתו העכשווית ... אני יכולה כבר להרגיש את זה מחלחל... של הטיול שאחרי הטיול, שאמור להיות, כך נראה לי, מהנה אף יותר.
כשאתה מתחיל לכתוב בראש את כתבת הסיום שלך, כלומר באה לך בהבזקה פתאומית הכותרת או איזה משפט, אז אתה מבין לבד... שהגיע הזמן להתחיל לעשות קניות, לכוון את עצמך לשדה התעופה הקרוב לביתך (מרחק 69 שעות נסיעה ממיקומך העכשווי... ותודה לאפרת שתיזמנה לנו) ולראות אם יש איזה מטוס שאפשר לסמן לו לעצור ולקפוץ לו לבגז`. מגיע לישראל?? נו, הארץ הקטנה הזאת עם הבעיות. כן כן ליד מצרים... מכיר? מגיע? אפשר? אז כמו שהבטחתי... הההממממ... הראיתי להודים מה זה עגור לבן פורש כנפיים, לנפאלים מה זה שאנטי ולסינים מאיפה אני משתינה... והשעה עוד מוקדמת לסיכומים וסטטיסטיקות, חלוקת מדליות ותארים, הסברים של למה וכמה כבר נמחקו מן הזמן ואני יכולה רק לדלות קצוות חוט מן המעט שכתבתי... לחבר ביחד, לקוות שיצא איזה סוודר יפה עם ציור של כבשה.
מה שגיליתי וכן חזר על עצמו היה שאני הכי הכי נהנית במקומות קטנים, השוכנים להם בין הרים וגבעות המהווים אופציית טיפוס קלילה ביום יפה. מקום שבו יש מקלחת טובה ואוכל משובח וכמה אנשים שאפשר לנהל איתם שיחה על דא הא ושות`. כשהתעמקתי במחשבה הזו גיליתי שזה בדיוק מה שיש לי בבית (כמה צפוי!). התגעגעתי אז באתי (אפילו שלא חסרים אידיוטים במדינה). בפיקחון ועירות חלקית, הגשמתי את החלום הסדרתי של החזרה לארץ. ביודעי שהפעם ישראל לא גובלת עם שום מדינה במזרח הרחוק (12 שעות טיסה שלא הולכות ברגל, עשו את עבודת ההוכחה בקלות) ושאני לא רשומה לטיסה החוזרת לבייג`ין (בקרוב). עשיתי לעצמי הפתעה... קניתי כרטיס כיוון אחד לארץ הקודש, וזה עבד, אפילו אני לא האמנתי. בכל זאת, סינים היו אלו שמכרו לי אותו.
הטיסה חזרה הביתה
יש לי פחד טיסות. הוא נעלם לי כשאני עולה על המטוס. כי אז אני באמת לא מבינה מה יכול להיות רע. יש סרטים במסך הקטן שתקוע בכיסא ממולי. יש מגשים עם אוכל (לא רע בכלל...) וגבינת שמנת למריחה בצלחת משולשת בצד - אפשר עוד לחמניה? - אפשר עוד לחמניה? (כן כן, הנה שמונה לחמניות... שתהיי בריאה ושתתני לי למזוג בשקט תה לאנשים). לפעמים הפחד חוזר פתאום באמצע... אני עוקבת אחרי מסלול הטיסה המצויר במסך, ורואה איך הוא חוזר לי את כל הדרך שעשיתי בסין על הרצפה, אחר כך הוא טס מעל קזחסטן (מזל שלא דרך הקוטב, באמת) ואחר כך מתכוונן מערבה לתורכיה.
בחוץ הכל חשוך, השמש כל הזמן בצד השני של העולם- יממה עם 14 שעות חושך באמצע הקיץ בחצי הכדור הצפוני. אני רואה איך אנחנו מתקרבים לקצ`קר במפה, אני עוצמת עיניים כדי סדק ומחזיקה חזק בכיסא. הו לא... אנחנו הולכים להיתקע בהרים, המפה מתחלפת באדישות לפירוט הנתונים הטכניים... אה... אנחנו בגובה של 11,000 ק"מ... מממ... לא נראה לי שהקצ`קר הגיע לכאלו גבהים בזמן האחרון. נשמתי לרווחה. התרכזתי בארוחה, ובצוות המטוס שדיבר אלי עברית ברמקולים. נשמע כל כך טבעי שלא הבנתי למה לא עושים את זה בכל חברת תעופה.
הגעתי. פתאום הנה אני בבית. לקחתי רק דקה לנשום... ולא התאפקתי מלהתיישב ולכתוב עוד. אז אין לי עוד מה לסכם, לכל הדברים יש עוד ג`ט לג. אבל אני יכולה להגיד שאחת ההנאות הגדולות של הטיול היתה לכתוב. ואין לי מילה יותר גדולה ועמוקה ופחות שחוקה מ"תודה" (כי אם היתה לי הייתי משתמשת) לכל צוות למטייל שעזר וקיבל ושלח והקליד ותמך ובמיוחד לנילי, שספגה את כל הדרישות והגחמות שלי ועזרה נאמנה והשתתפה בטיול שמאחורי הקלעים. ולכל המגיבים שכל הזמן הראו לי מחדש כמה היה שווה לי לכתוב. ולכל אלו שהיו שם לחבק ולנשק בשמחות ובעצובים, אפילו שהם לא היו ממש לידי.
ולכל מאן דבעי, אם תשמעו במקרה את המענה הקולי הכי מעצבן בעולם מספר שאני עדיין בטיול, תדעו שזה כבר הטיול שאחרי, ואתם מוזמנים להצטרף.
תם ולא נשלם.
