ממזרח למערב

מהחוף ועד לאנדים... הגיע הזמן לשוב לגבהים, אבל הדרך לשם ארוכה ולמזלנו עוברת דרך אזורים יפהפיים: מהמפלים של האיגואסו ועד הכפרים האינדיאניים של צפון-מערב ארגנטינה. רועי, ברוך ושבי יוצאים למסע של נופים, טיולים ויכוחים ושאלות וגם עוצרים בדרך לחגוג חג אחד.
רועי גמר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ממזרח למערב
Thinkstock Imagebank ©

מאיטאיפו למפלי האיגוואסו

סיפורו של שבי:
אני לא מתחיל את הכתבה הזאת בסיפורו של שבי כדי להרתיע אנשים מלהגיע לדרום אמריקה. ההיפך הוא הנכון. אני רוצה שתשמעו את הסיפור הזה כדי שתהיו מודעים לכך שניתן להתמודד עם אירועים מסויימים בצורות מסויימות שלא בהכרח כוללות שיבה לישראל. סיפורו של שבי מתחיל בלילה הראשון שלו בדרום אמריקה, שבועיים לפני שפגשנו אותו ב-Ilha do mel. המיקום- אכסניית Rio Backpackers ריו דה ז`נרו. השעה 22:30. כל האנשים כבר מזמן באכסניה, חלקם ישנים, שבי בינהם. חלומות טובים, לילה ראשון בחו"ל. ואז...דחיפה קלה. שבי מתוך שינה, כולו עפוץ, פותח את העיניים ומה הדבר הראשון שהוא רואה? אקדח מכוון לו לראש. ואז האיש מתחיל לדבר בשפה לא מובנת. הוא לוקח אותו מהמיטה. הוא אומר לו לאן ללכת וכנראה שכשהאקדח מכוון לך לראש אתה תלך שבי אחריו. ושבי לא ממש הבין מה קורה עד שנכנס לתוך הסלון איפה ששאר המוצ`ילרים של האכסניה ישבו עם עוד מספר שודדים. שם ישראלי אחד, שזה לא היה הלילה הראשון שלו באיזור זה של היבשת (אלא בערך ה-200), אמר לו בפשטות: "שבי, שודדים אותנו, תרגע!". כל הסובבים (הנשדדים) היו כמובן עם פרצוף של תשעה באב. שתי ישראליות אחרות שהיו במקום פרצו בבכי. השודדים רוקנו את כל התיקים תוך כדי שהם אוספים כל דבר שהוא בעל ערך. עובד האכסניה כנראה שיתף פעולה. ככה זה כשהשודד נותן לו סטירה מבויימת והוא צוחק. השלב הבא היה כפיתה כוללת של כל הנוכחים תוך כדי השארת איום באוויר: אם תזוזו במשך ה-40 דקות הקרובות ... נירה בכם.

ואז כשהם השתחררו כעבור זמן מה, מתחיל ליל הבירוקרטיה במשטרה. אכסניה שלמה נשדדה. עכשיו, איך שלא תהפכו את זה: להישדד הלילה הראשון בדרום אמריקה בצורה הזאת זה בקלות נכנס לקטגוריה המאוד לא נעים וגם הרבה מעבר. האנשים הסתובבו יומיים בטראומה, וזה הזמן שניתנת הזכות לבחור, האם נברח עם זנב בין הרגליים או שנמשיך. שבי החליט להמשיך ובכך, לדעתי, גדולתו. כל מי שבא לכאן ליבשת צריך לקחת שוד כאופציה סבירה להתרחשות. אבל מה שצריך זה לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה. תנו הכל, לא שווה לשחק עם החיים. אבל אל תדאגו, בשביל זה יש ביטוח. ואז תבחרו נכון... תמשיכו! כמו ששבי עשה. יומיים הוא היה בטראומה. אחרי זה. הוא התחיל לראות את השוד כחוויה ועד שהוא פגש אותנו, כעבור שבועיים, הוא כבר התחיל לצחוק על כל העניין ובזכות זה הוא מצא את עצמו איתי ועם ברוך מתגלגל החוצה מאוטבוס הלילה למפלי האיגוואסו כמו זבוב שהכניסו לבקבוק וניערו. הגענו לים חוויות חדש.

Itaipu:
הגענו למרכז העיר עם אוטובוס עמוס אנשים שהיווה אתגר רציני הודות לתיקים שלנו. מהר מצאנו מלון והלכנו לאכול ארוחת צהריים מוקדמת שמיד אחריה יצאנו עם אוטובוס לסיור בסכר ההידרואלקטרי הגדול בעולם- Itaipu. עקב מה שנראה כרגשות אשמה על כך שבהקמת הסכר נהרסו אלפי ק"מ מרובעים של יער גשם שקוצץ על ידי הנהר שנחסם ויצר אגם, שמים במקום דגש רב על איכות הסביבה: דבר נחמד אם גם צבוע משהו. הסיור הוא בחינם וכלל ביקור חמישה כוכבים בסכר שהוא פשוט עצום, אם כי לא מרשים יתר על המידה. לאחר הסיור הלכנו לאקו מוזיאון שהוא מוזיאון שמציג את סביבת הסכר וכולל שלל בעלי חיים (מפוחלצים), אקווריומים, צמחים, אבנים וכו`. חביב. האמת היא שהיינו כל כך עייפים מהנסיעה שרק רצינו שזה ייגמר ותהינו אם עשינו טעות בכלל שהלכנו לשם מלכתחילה. חזרנו למלון ופשוט התרסקנו לשינה עמוקה מאוד של מספר שעות, ארוחת ערב ושינה עוד יותר עמוקה של יותר שעות.

בצד הברזילאי:
למחרת, רעננים ומחודשים יצאנו לראות סוף סוף את מפלי האיגוואסו. אוטובוס לקח אותנו עד הנסיעה לפארק שם שילמנו את מחיר הכניסה היקר מכל המקומות שהיינו עד היום בטיול. אזור האיגוואסו היה, ללא ספק, התיירותי ביותר. על האוטובוס שלקח אותנו מהכניסה ועד למפלים דרך הג`ונגל, היו מכל מגוון המינים, העמים והגילאים. יצא וגם היתה איתנו קבוצה של ברזילאים נוצרים אדוקים שחלקו לנו פתקי "אהוב את ישו" ושימשו כסאונדטרק של שאר היום (כי כשיש אחד עם גיטרה אז כמובן שכולם ישירו). האוטובוס הוריד אותנו בכניסה לשביל שהולך למפלים. קשה לתאר את הרגע הראשון שאתה רואה את זה. המוני מפלים מכל הסוגים והגדלים נופילים מתוך הצמחיה הטרופית לתוך הקניון שמתחת. אפשר להיות שם שעות ורק להסתכל. אמנם מבחינת העוצמה מפלי ויקטוריה בזימבבואה יותר מרשימים בהרבה (הייתי שם כילד) וגם הניאגרה (כפי שברוך טען) אבל היה משהו במקום שהיה קסום. זה כנראה השילוב של הצמחייה עם להקות הציפורים העצומות והפרפרים והמוני הקשתות שמציצות מכל פינה. אם יש לכם מזל כמונו- ותגיעו ביום עם שמש).

המשכנו ללכת לאורך השביל כשלראשונה נתקלנו בחיה הנפוצה המקומית, שאת שמה אני לא זוכר, אבל הרבה אנשים טוענים שהיא מזכירה רקון (למרות שלדעתי אין כל דמיון). הם פושטים על להקות התיירים במטרה לקבל אוכל. קצה השביל הוא בנקודת התצפית המדהימה על ה-Garganta del diablo (לוע השטן), שהוא המפל הגדול והמרשים במפלי האיגוואסו. בסך הכל היינו בצד הברזילאי כ-3 שעות ואז חזרנו למלון, לקחנו את התיקים ובקלילות (לאחר בקורת דרכונים קצרצרה) קפצנו על אוטובוס שהעביר אותנו חזרה לארגנטינה. כמה שמחנו לחזור.

הצד הארגנטינאי:
הדבר הראשון ששמנו אליו לב היה השיבה לספרדית. איך שמחתי.. הפורטוגזית שגעה לי את השכל. לשבי זאת היתה מכה רצינית, עד שתפס קצת פורטוגזית... עם הספרדית כל מה שהוא הצליח להוציא מהפה בהתחלה היה "אא...אא...אא". התמקמנו באכסניה נחמדה ומפוצצת בישראלים. למעשה כל האיזור מפוצץ בנו ואין כמעט בנאדם מקומי שלא יודע כמה מילים בעברית. בסך הכל מפלי האיגוואסו מהווים את נקודת ההצטלבות של התייר הישראלי מכל הזנים: גם המוצ`ילרים וגם השאר. אני החלטתי שאני מקדיש את כל היום (שבסופו כבר חיכו לנו כרטיסים לאוטובוס לילה לטוקומן) למפלים ולכן יצאתי עם האוטובוס הראשון, מוקדם בבוקר, במטרה לטייל בשביל הכי פחות מתוייר בשמורה. השביל נקרא Sendero Macuco והומלץ לי עליו מאוד כאתר טוב לצפייה בחיות בר. ביום לפני, קבעתי עם ברוך ושבי שנפגש ב-10:00 בכניסה לשמורה, שם גם מתחיל אותו שביל.

שוב שילמתי את מחיר הכניסה ויצאתי ראשון (ולבד) לכיוון אותו שביל. לאחר 1 ק"מ של הליכה, מתחנת הרכבת שלוקחת את התיירים ברחבי השמורה לתחילת הג`ונגל, הגעתי לתחילת השביל. תפס את עיני מאוד השלט שהזהיר: "אתה נכנס לאיזור עם חיות מסוכנות! הישאר על השביל ושמור על הילדים". מעולה! כבר ראיתי את היגואר שמקפץ עלי מתוך השיחים ואוכל אותי לארוחת בוקר. שמחתי שברוך ושבי לא באו איתי, כי כך גדלו הסיכויים להפתיע חיות או לחילופין- שהן יפתיעו אותי. הלכתי לאט לאט ונכנסתי לאט עמוק יותר לתוך היער. בהתחלה בעיקר שמעתי וראיתי צפורים ואת הרחש מבין השיחים. כל פניה בשביל היתה כמו פתיחת ציר בלבנון. לא היה לי חשק לפגוש מקרוב מדי את חיות הבר המסוכנות שהשלט הזהיר עליהן.

החיה הראשונה שפגשתי היתה חזיר בר שעמד באמצע השביל במרחק חמישים מטר ממני. הוא לא ראה אותי בהתחלה אבל כשראה, ברח מיד לתוך השיחים. התקדמתי לאט לאט. לא רציתי שהוא יקפוץ עלי מהצדץ למרות שאני בטוח שהוא פחד יותר מאשר אני פחדתי ממנו. אז המשכתי להתקדם לאט כשבדרך ראיתי כמה צפורים מאוד יפות עד שפתאום, בהפתעה מוחלטת, איזו חיה זזה לי ממש מתחת לרגליים בשיחים שמשמאל. זה ממש הקפיץ אותי. הסתכלתי לתוך היער שהיה די חשוך עקב הזוית הנמוכה של השמש וראיתי חיה שנראתה כמו העכברוש הכי גדול שראיתי בחיים. מהר מאוד היא נעלמה אי שם בהמשך השביל. ציוץ מוזר גרם לי להסתכל למעלה גבוה לכיוון העצים. מאוד רציתי לראות ציפור אבל גיליתי שמקור הציוץ לא היה מאוד גבוה על העצים ושזאת לא היתה ציפור אלא סנאי מגניב, עם זנב ענק, שישב מטר מעלי על העץ שלידי והשמיע קולות איום לעברי. לא רציתי להפריע אז המשכתי.

השביל נגמר לאחר 4 ק"מ במפל עם בריכה יפה בתחתיתו. קצת עלוב יחסית לשאר המפלים בסביבה אבל מאוד נחמד. השעה היתה מאוחרת ולא רציתי לגרום לברוך ושבי לחכות. בדרך חזרה ראיתי עוד שניים מאותם מכרסמים ענקיים וממש לקראת קצה השביל שלישיית הומוספיאנס עמוסים במיטב המצלמות התיירותיות. באמת שהיה לי מזל- הייתי לבד על רוב השביל.

לתחילת הכתבה

נרטבים בצד הארגנטינאי

רטוב:
איחרתי לברוך ושבי בחצי שעה והגעתי עשר דקות לפני שהם פשוט תכננו ללכת בלעדי. את תחילת היום (שלהם) בילינו בהליכה לאורך ה-Sendero Verde שמוביל לתחילת זוג מערכת הטיילות שנקראות Circuito Superior ו-Circuito Inferior שנותנים לך מאוד מקרוב ולאורך זמן את חווית השפעת כוח המשיכה על המים. "הי, זה נופל למטה! WOW! מטה בנהר, עוד מאות תיירים שילמו עוד 10 דולר ל-10 דקות של שייט לתוך רסס המפלים, שאחריהם הם יצאו רטובים לחלוטין ומסיבה מסויימת גם שמחו על זה. אני לא אחווה כאן דעה על הנושא. מה שכן, אנחנו חצינו עם סירה חינמית ל- Isla san Martin שהוא מעין גוש אדמה לידי המפלים שנותן זוית מאוד מעניינת על המםפל הגדול באותו אזור וגם הזדמנות לצפות בלהקות הציפורים העצומות שעפות באיזור קצת יותר מקרוב. אלה היו שבילים מאוד יפים אבל לא משהו שמתקרב בכלל לשביל האחרון שהגענו אליו עם הרכבת ושמוביל ישירות לנקודת תצפית מעל לוע השטן.

לוע השטן:
יש אנשים שאומרים שכשרואים את המפלים בצד הברזילאי אומרים WOW וכשרואים את הצד הארגנטינאי אומאים WOW!!!. והסיבה לכך, לדעתי, היא בדיוק נקודת התצפית ישר מעל המפל הגדול ביותר באיגוואסו. זה מתחיל בהגעה עם הרכבת כשלאורך כל הדרך יש להקות ענק של פרפרים מכל הסוגים והמינים וגם כמה מהסוג שראינו ב-Ilha do mel. צריך לבקר שם כדי באמת להבין מה זה הרבה פרפרים.

מתחנת הרכבת, סדרה של טיילות חוצות את ה-Rio Iguasu ואת האיים שמעליו. כל המים מלאים בדגים, כולל דגי נקאי ענקיים כמו באקוואריומים הביתיים הישראלים ובפרפרים שלא מפסיקים לטפס עליך. ואז...ואז אתה מגיע לקצה. אם כדור הארץ היה שטוח באמת, ככה הקצה שלו היה נראה. ברעש אדיר, ועם ענני רסס עצומים נופלים מי הנהר נפילה עצומה לתוך הקניון. כמה מים?! אי אפשר בכלל לראות את הקצה, כי המים נעלמים לתוך הרסס. קשת ענקית מופיעה לפני המים ופרפרים מתאבדים נעלמים ומופיעים מתוך הרסס. זה כל כך מרשים. אין לכם מושג כמה, אלא אם כן הייתם שם. זה באמת לא יאומן. משם, אחרי כ-20 דקות של בהייה במים. התקפלנו במהירות חזרה לעיירה. אני הייתי בשמורה שמונה שעות ואפשר גם יותר, אם רוצים. בעיירה המתנו עוד כמה שעות ואז ב-21:30 עלינו על אוטובוס בידיעה שב-22 השעות הקרובות המשענת של הכיסא ממול הולכת להיות עיקר הנוף.

הפליז:
דגלאס אדאמס, בספרו הידוע: "המדריך הטרפיסט לגלקסיה" טען שהמגבת היא ללא ספק החפץ השימושי ביותר לטרמפיסט הממוצע שמטייל בגלקסיה. העניין הוא שכשהוא כתב את ספרו כנראה עוד לא המציאו את הפליס, שהוא ללא ספק מעל לכל ספק יותר שימושי ממגבת שכן מעבר לשימושו הקונוונציונלי לחמם ולהציל את חייך בהרים הקפואים של דרום פטגוניה, קיימים עוד שימושים רבים אחרים. לדוגמא, אם מצאתי את עצמך יוצא מהמעיינות הטרמים בפוקון ושכחת מגבת, אין בעיה להתנגב איתו- שכן הוא מתייבש במהירות. או למשל, אם מצאת את עצמך תקוע ביום שמש מנסה לישון בהוספחדה שלך אין לך בעיה לכסות איתו את הראש. וגם ההיפך הוא נכון, שכן ביום שמשי במדבריות של מנדוזה הוא יכול לשמש כמחסה מוצל. אין לשכוח שכשאתה מוצא את עצמך תקוע על הקרטרה אוסטרל וברשותך פליס, אין ספק שקיים סיכוי גבוה יותר שצ`יליאני ממוצע יעריך אותך כמטייל מכובד ויארח אותך בביתו (הרבה יותר מכוס מאטה, שעון רולקס, מכונית פרארי וכדומה). אין לו בעיה גם לשמש ככלי נשק והרתעה אם נתקלת ביגואר מסביב למפלי האיגוואסו- פשוט נופף בו מעל הראש ובמידה והותקפק, שמש בו כשוט. אבל ללא ספק, שימושו הנוח ביותר בנסיעות האינסופיות בדרום אמריקה, כמו הנסיעה האינסופית והמישורית לטוקומן, הוא ככרית או כשמיכה נוחים מאוד. ואני בטוח שבדיוק ברגע הכי לא נוח בטיול יהיה זה הפליז שיועיל לכם בצורה המרובה ביותר ואם תשתמשו בדמיונכם, בטח תמצאו לו עוד שימושים רבים ומגוונים. ובזה תם העדכון.

לתחילת הכתבה

קפייאטה

Tucuman והלאה:
לקח לנו כמעט 48 שעות מהרגע שהגענו לטוקומן (Tucuman) ועד שעזבנו אותה. זה לא שיש מה לעשות בה ממש. סתם. נחנו, אינטרנט ופיתוח תמונות לפני הכניסה לבוליביה. היא עיר מאוד נעימה אבל גם קצת משעממת. ראויים לציון היו הבניינים באיזור הכיכר המרכזית, שבערב היו מוארים בצורה מאוד יפה. כמובן שכשרצינו לצלם אותם, בדיוק התחיל גשם ואיך ששלושתנו הרמנו את המצלמות, למרות הגשם, כל האורות נכבו- חוק מרפי!

בצהריים של ה-20/04 יצאנו מטוקומן ל-Cafayate, עיירה מדברית באיזור שנקרא Valles Calchaqies. תמיד, מסיפורים ששמעתי, דמיינתי את צפון מערב ארגנטינה כאיזור מדברי לחלוטין ולכן ציפתה לי הפתעה מוחלטת. איך שעליתי על האוטובוס נרדמתי וכשפתחתי את העיניים, כעבור שעה, חשבתי שאני חולם. הכל מסביב היה ג`ונגלים! יערות גשם עם ערפילים שכיסו פסגות נסתרות. הכביש עלה כמו נחש חזרה במעלה האנדים. כמה טוב לחזור. הרגשתי שהגעתי לדרך המלך הארגנטינאית. מתחתי במרחק של 300 מטר, פחות או יותר זרם לו נהר. הכביש התפתל על פי תהום. הוא עשה כל כך הרבה פיתולים, שכשהגיע לגובה רב כבר היתה לי בחילה. ואז הג`ונגל נגמר. קו הצמחיה. יצאנו לאזור של הרים חשופים וכעבור מספר דקות עצרנו ב-Tafi de Valle, עיירה שנראית משעממת למדי, באמצע עמק ענק ומאוד ערפילי. משם הדרך המשיכה לפס בגובה 3500 מטר. קשה לי להגיד מה הנוף היה כי פשוט היינו בענן, אבל כשיצאנו מהצד השני השוני היה חד. דבר ראשון השמיים היו כחולים והעננים היו מאחורינו, על ההר. דבר שני, הנוף נהיה מדברי לחלוטין, קקטוסי ענק צמחו להם מתוך האדמה הצחיחה. לחשוב שלפני כמה שעות נסענו ביער גשם. זאת בהחלט היתה דרך הנוף הכי מיוחדת שנסענו בה עד כה. ל-Cafayate הגענו כבר בחושך כשרק הצללים של שני רכסי ההרים העצומים בשני צידי העמק העצום עוד יותר נראים לעין.

כמות לא קטנה של בעלי אכסניות התנפלו עלינו ואנחנו בחרנו להתמקם ב-El Balcon שהיה באמת אחלה של מקום. בכלל התאהבנו ב- Cafayate ממבט ראשון. עם ארוחה של סטייק ענקי ותוספת ב-6.5 פזו קשה שלא...

יום עמוס:
היה לנו יומיים להיות ב-Cafayate משום שב-23/04 היינו חייבים להיות בסלטה לליל הסדר והתכוונו למצות אותם עד תום. התעוררנו מוקדם בבוקר ואחרי ארוחת בוקר תפסנו מונית עם עוד תיירת ארגנטינאית - ורוניקה- לאתר העתיקות Quilmes שנחשב לחשוב בארגנטינה והוא באמת די יפה. על צלע ההר בנויים על טרסות בניינים (לשעבר) מאבנים מקומיות. מתוך החומות ההריסות צומחים מאות קקטוסים ענקיים בקיצור- מקום שלטעמי מאוד יפה ושווה ביקור. הספקנו עוד לזלול איזה משהו ב-Cafayate ומיד לקחנו מונית לקצה העיירה שם מתחיל מסלול קצר ב-Rio Colorado שמוביל לסדרה של בריכות ומפלים עם מים קפואים. הדרך מתחילה לאורך אמת מים שתופסת את מימי הנחל וממשיכה בתוך קניון של אבן אדומה שבה צמחיה מעורבת של סוף וקקטוסים עד לסדרת המפלים. היינו האנשים היחידים שם וזה איפשר לנו לשחות בצורה כזאת שחזרנו עם בגדים יבשים לחלוטין. מה שכן, המים היו כל כך קרים שיותר מ-30 שניות בתוכם היו גוררים היפוטרמיה.

כשחזרנו, היה לנו הרבה זמן לחכות, כי באכסניה אמרו לנו שהמסלול הוא 4-5 שעות, אולי 7 בלי מדריך, ולפי זה קבענו עם נהג המונית. אז אמרנו לעצמנו שנלך לראות איזה ציורי קיר אינדיאנים שנמצאים בקרבת מקום. הלכנו לבית ספר סמוך כדי לברר איך מגיעים למקום וכשיצאנו, להפתעתנו, פגשנו שתי בחורות ישראליות שהיו איתנו באכסניה. הן טענו שהן היו במפלים עם עוד זוג ישראלי שגם היה באותו מקום. בירור קצר העלה שהן הגיעו למפלים הלא נכונים שהם לא ממש מפלים אלא מפלונים בגובה של 2 מטר. הן שמחו להצטרף אלינו לציורי קיר והתחלנו ללכת לאורך דרך העפר, כשלפתע- בדרך נס, הופיע לפתע אותו נהג מונית עם תיירת שהביא למקום ואנחנו- בלי לחשוב פעמיים, נדחסנו כולנו פנימה וחזרנו לעיירה.
 
ק"מ 0:
התכנית למחרת היתה לעשות טיול אופניים ב-Quebrada de Cafayate שהוא רכס הרים מדברי ויפיפה מאבן חול בשלל צבעים וצורות ולכן, כבר באותו הערב שכרנו אופניים.מאוחר יותר הצטרפנו לאסדו באכסניה (כדי לצבור כוחות ליום המחרת כמובן). למחרת ב-9 בבוקר העמסנו את האופניים על אוטובוס שלקח אותנו לתחילת המסלול שנמצא בקניון בשם Garganta del Diablo (כמו באיגוואסו). האוטובוס נסע ונסע את כל הדרך על הכביש שהיינו אמורים לחזור. בהתחלה זה נראה כמו מרחק סביר אבל בהמשך שהוא לא עצר זה התגלגל לדי רחוק- רחוק מאוד. אולי עשינו טעות??? השלט הקטן של הק"מ ה-47 ציין את תחילת הדרך בקניון לוע השטן שהוא קטן ונחמד. העניין הוא, שלא ידענו שאחרי לוע השטן אנחנו עומדים לעבור את הגרון שלו, קיבה, מערכת עיכול ורק אחר כך, להיות מחורבנים החוצה ל-Cafayate כעבור שש שעות ו-50 ק"מ של רכיבה קשה.

השביל לקח אותנו לאורך הכביש חזרה לעיירה, כשבדרך היו עשרות נקודות פוטנציאליות לעצירה וחקירה מקרוב, ואתרים כמו האמפיתאטרון (עוד קניון), הפראייר, האובליסק וכדומה. המון צורות, המון צבעים, גן עדן לגיאולוגים. לאורך כל הדרך ליוו אותנו אבני הדרך של הקילומטרים שמהמספר 47 התחילו לרדת לאט לאט.

כשהגענו לק"מ 47 כבר היו לי התכווצויות ברגלים. היה לנו עד 15:30 להגיע לעיירה, אז האוטובוס שלנו לסלטה עמד לצאת. הייתי חייב להתמיד- כושר האופניים שלי ממש גרוע ואני בקושי רוכב אז היה לי קצת קשה לעמוד בקצב של שבי וברוך. היה ממש חם, במיוחד לקראת הסוף שהיה בשיא הצהריים וכבר במישור של העמק, כשיצאנו ממהרים. בערך בק"מ ה-10 נגמרו לשבי וברוך המים ונתתי להם והם העבירו לי את ערכת התיקון והחלטנו שהם ימשיכו מהר לכפר. מהר זה לא היה אבל יותר מהר ממני זה כן היה. עשרת הק"מ האחרונים שהיו כביש ארוך ומישורי בלב שדה הדיונות של Madenes היו קשים מאוד. החמש האחרונים כבר היו סיוט. כמו שנאמר כל כך קרוב אך כל כך רחוק...

עצרתי בצד כדי לנוח ולשתות ולעשות מתיחות. השריר שלי התכווץ בצורה כזאת איומה ופתאום הוא פשוט פירפר ואני רציתי לצרוח מכאבים (צרחתי למעשה). תפסתי את עצמי בידיים והמשכתי לעשות מתיחות. עליתי על האפניים והמשכתי לאט לאט. אחרי הק"מ ה-2 לא הבנתי אם אני נוסע ממש לאט או פשוט אין שלט של הק"מ ה-1 הוא באמת לא היה כי אחרי 2 ק"מ של נסיעה בין הכרמים שמקיפים את Cafayate (מעצמת יין מקומית) הגעתי לק"מ ה-0 ולכניסה לעיירה. עצרתי לידו ל-5 דקות. הרגשתי מאושר. כל הגוף שלי היה גמור לחלוטין. בדיעבד מסתבר שלשבי ולברוך שהגיעו 20 דקות לפני לעיירה קרה בדיוק אותו דבר.

משם הרגשתי מלא כוחות וזה היה עוד 2 ק"מ עד לחנות השכרת האופניים. כל שריר בגוף, העור שלי היה שרוף והתחת שלי כאבי תופת. גררתי את עצמי חזרה לאכסנייה, שם ברוך ושבי השקו אותי במי קרח ואחרי זה כל אחד בתורו עשה מקלחת במים קרים כדי להתנקות. היינו מאוד מאוד מסריחים ומלוכלכים ומזל שהתנקנו כי אחרת היינו הורגים את שאר הנוסעים שהיו איתנו באוטובוס לסלטה יותר מאוחר. האטוטובוס היה נורא- חם ובלי אוויר. לא הצלחתי להרדם והגעתי לסלטה ממש תשוש. מהר מאוד מצאנו אכסניה על ידי קבלת הצעה מבן אדם בתחנה המרכזית שהציע גם מונית חינם. פשוט, הגעתי, נרשמתי, נרדמתי. הייתי מת. היה יום קשה.

לתחילת הכתבה

פסח בעיירות אינדיאניות

פסח שמייח:
יום המחרת היה יום של עצלות טוטלית ומנוחה לקראת הערב- בכלל לא יצאנו מהאכסניה. ואז בסביבות 19:30 הלכנו את שני הבלוקים עד לבית חב"ד סלטה. חוץ משני שוטרים, כל שאר האוכלוסיה היתה מורכבת מעשרות מוצ`ילרים ישראלים. כמובן שמיד פגשנו הרבה אנשים שכבר פגשנו לאורך הדרך עד כה. כמובן שהיה לנו ברור שליל הסדר הוא אירוע שיוצר "גל" ואם עד כה הצלחנו בהצלחה מרובה להמנע מהגלים למניהם, היינו בטוחים שמכאן ואילך נפגוש שוב הרבה מהפרצופים בבית חב"ד הזה.

קרוב ל-120 אנשים, לאחר התפילה להבדלה בין שבת לחג, התיישבו על 4 שולחנות ארוכים. הרבי טוויל, בן אדם טוב שבא לשליחות מישראל לסלטה עם משפחתו לטובת הקהילה היהודית הגדולה (בסמל הרישמי המקומי של סלטה משולב מגן דוד) ומוצ`ילרים מזדמנים ניהל את הסדר למופת. ובאמת, אין כמו לשמוע את כל צעירי ישראל שרים ביחד את ה"מה נשתנה" ומברכים על חג החירות והחופש בדרום אמריקה. אני בן אדם חילוני, על סף אתאיסט, כולל חסים מאוד מורכבים עם אלוהים ובכל זאת, נשארתי עם שבי וברוך עד סוף הערב שנגמר אי שם ב-2 לפנות בוקר, עם פחות מרבע מהאנשים שאיתם הוא התחיל (איכשהו האוכל סינן) וממש נהנתי מכל רגע. חוויה אדירה. ובאמת רציתי להגיד תודה לכל הישראלים שעזרו בארגון הסדר ולשליחים של בית חב"ד וגם למוצ`ילרים שבאופן יוצא דופן (על פי החסידים שכבר היו בכמה לילות כאלו) התנהגו בצורה מופתית, על כך שהיה ליל סדר כזה נחמד. ולכם הקוראים, על אף שתקראו את זה בהרבה רטרואקטיביות- חג שמח!!

געגועים הביתה:
היו כמה דברים בסלטה שגרמו לי להתחיל להתגעגע הביתה בצורה שלא הרגשתי מאז שנחתתי כאן בדרום אמריקה. זה התחיל בגיטרה באכסניה. אני מנגן מאז כיתה ו` ומאז שנחתתי לא יצא לי יותר משלוש פעמים (כולל הפעם הזאת) למצוא גיטרה ולנגן. לא יכולתי להתאפק ויומיים לפני ואחרי ליל הסדר ניגנתי שעות, כמו שהייתי מנגן בארץ. זה ממש ממש חסר לי. זה המשיך בכמה שיחות באינטרנט, שהיו לי לאחרונה, עם נטע, חברה שלי, שגרמו לי לחשוב מה לעזאזל אני עושה כאן לבד ולא איתה בארץ. אני כל כך מעריך אותה על זה שהיא נתנה לי ללכת. אני אוהב אותה ואני אחזור. אחר כך היתה גם כל אווירת החג והסיפורים מהארץ על בת דודה חדשה שנולדה לי, שירה. כבר כמעט ארבעה חודשים שאני מנותק מהמשפחה והם מאוד חסרים לי. ועם כל זה, היה לנו כאן מזג אוויר חרא ומצב שלא איפשר לנו לעשות כלום מלבד לקפוץ בערב לקולנוע. זה נותן לך זמן לחשוב על דברים וכשאתה חושב על דברים ולא עסוק במליון ואחד דברים שאנחנו עושים כאן כל הזמן, אתה מתחיל להתגעגע ודברים מתחילים לצוץ מבפנים וכנראה בגלל זה מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר מתעורר מסיוט וממלמל לעצמי- אני רוצה הביתה.

מתחילים להכנס לעומק:
אבל אני לא באמת רוצה לחזור עכשיו. הנה אני בחג החירות נמצא, חופשי לחלוטין, במקום המדהים הזה שקוראים לו דרום אמריקה ובלי שום מחוייבות על הראש- נהנה לי מהחיים. איפה הייתי לפני שנה? בצבא? ובמקום בליל הסדר הייתי בניהול אירוע בחמ"ל מפקד אוגדה כל הלילה. ואיפה אני עכשיו? איך אפשר להשוות? ולכן אני ממשיך הלאה. ועכשיו אנחנו באמת מתחילים להכנס לעומק. אם עד עכשיו ספגנו את היופי של המקום אבל כל התרבות היתה פחות או יותר מערבית לחלוטין ולא ממש פנטזיית האינדיאנים של דרום אמריקה, כשהגענו ל-San Salvador de Jujuy התחלנו להרגיש שאנחנו מתקרבים לארצות האנדיות מאוד. פתאום הצבע הלבן נעלם מהעיניים, האנשים נראים כבר שונה, השווקים מלאים בחפצי אמנות אינדיאנים זולים. הכל משתנה! חוחוי היתה עיר משעממת למדי ובילינו בה בדיוק שלוש שעות אבל היא נתנה את התחושה שעוד מעט הכל שוב עומד להשתנות, לחלוטין, ושאנחנו נכנסים, בצורה מסויימת, יותר עמוק. מתרחקים ממה שמוכר ו-Tilcara היעד הבא שלנו היתה עוד צעד פנימה לתוך המערבולת.

כמה אפשר לטייל?
Tilcara, היעד הבא שלנו היתה עיירה אינדיאנית שכל בתיה עשויים מלבנים מבוץ מקומי שהצבע השולט בהם היה אדום. גם ההרים מסביב היו צבועים בצבע זה ועוד צבעים רבים אחרים. למחרת בבוקר יצאנו אליהם, לטיול נחמד לקניון ומפלים שנחשו איך קוראים להם? לא תאמינו- Graganta del Diablo (המקוריות כאן הורסת אותנו).

הטיול הזה הציף הרבה מאוד דברים על פני השטח. אני חושב שרוב היום התווכחנו על מליון ואחד דברים שלאחרונה יוצא לנו להתווכח עליהם, והם יוצרים מתחים לא רצויים באוויר. הנושא הראשון והשני, עליו אנחנו מתווכחים הרבה לאחרונה (ובמיוחד לאור הפסח) זה אלוהים והיחס לדת. אני, הכמעט אתאיסט, בחזות קשה מול שומרי המסורת, שבי וברוך, כי מאז תחילת פסח אני די סובל ויצא לי כבר לאכול מספר ארוחות לבד בזמן ששבי וברוך סופרים כמה מצות נשארו להם. הדבר השני עליו יוצא לנו להתווכח עליו, וכאן אני וברוך בחזית מול שבי, על אף שאני קיצוני פי כמה, זה- על איך ראוי להתנהג בחברת מטיילים אחרים ובמקומות ציבוריים. אבל לא נכנס לזה כאן. אבל הויכוח האחרון שבו אני ושבי בחזית נגד ברוך והוא העצבני ביותר, היה הנושא הם של היום הקריר בדרך למפלים, והוא כמה אפשר לטייל?. ברוך שבוי בקונספציה שאם היינו ב-Cafayate, לדוגמא, אז אין שום סיבה שנעצור במקום כמו Tilcara שדומה לו ואני לעומת זאת חושב שזה לא נכון. אני טוען שכל מקום הוא שונה ושלא הרגשתי שמיציתי ושאני לא מוכן לרוץ. יש כאן גם חוסר אהבה של ברוך למדבר מול האהבה העזה שלי אליו.

אבל הויכוח הזה מעלה נקודה עוד יותר עמוקה שהיא כנראה שורש הבעיה ובגללה ברוך אפילו העלה את האפשרות שהוא יקצר את הטיול שלו והיא: כמה זמן אפשר לטייל, כמה זמן אפשר להיות רחוק כל מה שמוכר? כמה זמן אפשר לחוות כל יום דברים חדשים ועדיין שהם לא יאבדו את הטעם הטוב שלהם? אנחנו כאן כמעט 4 חודשים- זה אולי לא נשמע הרבה אבל זה המון. 120 יום שכל יום הוא חוויה חדשה- משהו שונה. אבל כמה פסגות מושלגות אפשר לראות? מכמה קרחונים אפשר להתפעל? כמה לגונות זה ייקח עד שימאס לך? בכמה ערים ניתן לעבור עד שכולן יראו לך אותו הדבר ותרצה להקיא מעוד מוזיאון, מעוד אנדרטה, מעוד פארק? מתי ישבר לך מלפגוש אנשים חדשים ותרצה לחזור לחברים הותיקים שלך ולמשפחה? כמה זמן זה יקח? מה יהיה אחרי 10 חודשים כאן (עוד פי 1.5 מהזמון שאנחנו כבר כאן)? וזה מאוד אינדיוודואלי וכנראה שהפתיל שלי יותר ארוך משל ברוך בהרבה...

ומחר, ה-27/04, נכנס סוף סוף לבוליביה. מי יודע מה יהיה ומה יקרה? נחיה ונראה. הכל פתוח. אני, בכל אופן.. ממשיך..

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×