הר הגעש האחרון

``הנוף יפיפה, ההרגשה מצוינת והאתגר הושלם- טיפוס לאחד מהרי הגעש המסוכנים, המתפרצים והמפורסמים ביותר בעולם. כל שנותר לעשות (אחרי ההתפעלות מההר ומהנוף, שאיפת אוויר פסגות וכמה תמונות) הוא לרדת למטה, משימה שנראית קשה לא פחות.. ``
עופר פריאל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: הר הגעש האחרון
© רתם סוננברג

האי ביליראן

נפרדתי לשלום מלואיזה וממשפחתה ואחרי אוטובוס וסירה הגעתי לאי ביליראן Biliran. רב היום עבר מול המסך באינטרנט קפה כשגשם טרופי מכה בחוץ ללא רחמים. בגסט האוס שלי התיידדתי עם כמה פיליפינים ובערב יצאנו - איך לא - לשיר קריוקי. הביטלס זכו מפי לעדנה מחודשת ואני הגעתי למסקנה שעדיף שאתרכז בכתיבה ולא בשירה.

היום למחרת הוקדש לחקר התופעות הגעשיות שבאי. רונו הוא נהג האופנוע שלי, הוא בן 35 ויש לו 6 ילדים. הוא לוקח אותי על הדרך שחוצה את האי כשמסביבנו מאות דקלי קוקוס ושדות על שדות של אורז ירוק. מדי פעם עוברים כפר קטן עם בתי עץ וקש שתושביו מסתכלים בתימהון על הדמות המערבית שיושבת על חלקו האחורי של האופנוע. מעט מאוד תיירים מגיעים לאי ביליראן. מצטרף אלינו בחור נוסף שישמש כמדריך, קוראים לו אדגר והוא מסביר לי באנגלית העילגת שלו שאת בית הספר הוא סיים בגיל 15 כי היו לו דברים חשובים יותר לעשות (למשל, כך אני מניח - ילדים)

 בגיל 46 הוא אבא לעשרה ילדים שאיך לומר, ממשיכים את התעשייה המשפחתית עם חמישה נכדים עד כה לסבא אדגר, המדריך שלי). אנחנו עוזבים את הדרך הראשית ונכנסים עם האופנועים למעבה הג`ונגל. קטע נסיעה קצר ועוד קצת הליכה ואנחנו בהר הגעש Naval Volcano, שהוא לא כ"כ הר געש אלא אזור קטן שבו האדמה בוערת מתחת לרגליך, מעיינות רותחים מקיפים אותך ועשן סמיך של גופרית אופף את כל הסביבה שלך.

 בניגוד לניו זילנד בה יש תופעות דומות, אין פה שום שלט שדורש ל"הישאר על השביל - אם תרד ממנו אתה מסכן את החיים שלך", פשוט מפני שאין פה שום שביל ואנחנו הולכים לאט ובזהירות על המסלע הלבן/צהוב/ירוק/אדום/חום. לפעמים ממש מתחתינו יש מעיין חם שרותח, שגעון!

טיול צהריים לאזור געשי נוסף באזור שבו שוב הצמחייה נפסקת בבת אחת ומעיינות שחורים מבעבעים מהאדמה כשלצידם ערימות גופרית צהובה שמוציאות עשן לבן ברעש מחריש אזניים.

בדרך חזרה על האופנוע, שקיעה על האי ביליראן, בצידי הדרכים הגברים חוזרים מעוד יום עבודה מפרך, כל אחד מחזיק ביד תרנגולת. אנשים סוגרים יום ובכפרים שוב מנופפים לי לשלום.

 האוטובוס ללוזון חוצה גשרים ועובר בין איים כשבעצירות בדרך עולים רוכלים לאוטובוס ומציעים מכל מרכלתם - ילד אחד מוכר דגים מיובשים ובוטנים קלויים, אישה מבוגרת מוכרת מנגו ועלים ממולאים באורז, נערה צעירה מוכרת מניפות ומים וגבר אחד עולה לאוטובוס עם בסטה שלמה של תחתונים, משקפי שמש ואיך לא- דיסקים וקלטות לערכת קריוקי ביתית. האוטובוס עולה על המעבורת ומפליג לאי לוזון. הרי הגעש של דרום מזרח לוזון מזדקרים מעל ים ויזיאס באור שקיעה כחול. על אחד מהם אני מתעתד לטפס באחד הימים הקרובים.

לתחילת הכתבה

טיפוס על הר הגעש מאיון

הר הגעש מאיון הוא אחד מהרי הגעש המסוכנים בעולם- הוא מתפרץ לעתים קרובות (ההתפרצות האחרונה היתה במרץ 2000) ובלי לתת התראה של ממש. החרוט המושלם שלו מתנשא בצורה שקטה אך מאיימת לגובה של 2420 מטרים מעל לעיירה לגספי Legaspi.

בארבע בבוקר המדריך שלי כבר מחכה לי ואנחנו נוסעים לנקודת ההתחלה של הטיפוס. מתחילים ללכת. חושך מסביב ורק מדי פעם רואים את החרוט המושלם של הר מאיון עם ירח מלא שאוטוטו ישקע, לצידו. רק אלוהים יודע איך המדריך שלי יודע את הדרך בחושך. לאט לאט מפציע היום ואנחנו עולים בעלייה מתונה בשביל צר, לפעמים בתוך הצמחייה ממש כשהטל שעליה מרטיב אותנו לגמרי.

כשהגענו ל- Camp 1 כבר היה מואר לגמרי מסביב והפועלים הפיליפינים שבונים פה בקתה עשו הפסקה ואכלו איתנו ארוחת בוקר. מפה מתחילה העלייה הקשה. עולים בזרם לבה שהפך לסלע שחור כשבדרך בולדרי ענק שהידרדרו. הטיפוס הוא לעתים טכני ודורש שימוש בידיים וברגליים וחשיבה על כל צעד שעושים. עולים לאט לאט, צעד ועוד צעד במשך קרוב לשלוש שעות. המפרץ, האיים מסביב העיר לגספי- כולם פרוסים מתחת ביום יפיפה ולמזלי לא חם מדי. למעלה הר מאיון ממשיך לפלוט כמויות נכבדות של עשן לבן וסמיך.

זרם הלבה עליו הלכנו נפסק ומתחיל החלק הקשה ביותר בטיפוס - הליכה על דרדרת. יש מעט מאוד סלעים מוצקים לדרוך עליהם ובמקום זה יש סלעי סקוריה גדולים וקטנים שמונחים ללא אחיזה אחד על גבי השני. כל צעד שלי מדרדר חצי הר למטה.

בנוסף לכל המדריך שלי נכנע לכאבי הבטן שלו ומשאיר אותי לכבוש את הפסגה לבד. כמה מאות המטרים שביני ובינה רחוקים מלהיות קלים. כמה נפילות פה ושם, כמה דילוגים בין מעט הסלעים היציבים, כמה עצירות כדי להרגיע ת`דופק והגעתי לחוד הסכין Knife Edge - לא הפסגה אבל המקום הכי גבוה אליו אפשר להגיע.

מימין ומשמאל פרוסים תהומות מעל מדרונות ההר ולוע הר הגעש פולט עשן כמה עשרות מטרים לפני. הנוף יפיפה, ההרגשה מצוינת והאתגר הושלם- טיפוס לאחד מהרי הגעש המסוכנים, המתפרצים והמפורסמים ביותר בעולם. כל שנותר לעשות (אחרי ההתפעלות מההר ומהנוף, שאיפת אוויר פסגות וכמה תמונות) הוא לרדת למטה, משימה שנראית קשה לא פחות- הירידה מ"חוד הסכין" קשה ומסוכנת בתוך הדרדרת. אתה יורד צעד, וחצי הר מתדרדר איתך למטה. הירידה שלי עברה להילוך נמוך עוד יותר אחרי נפילה שבעקבותיה חצי גלגול ושתי שריטות.

 4 שעות נמשכה הירידה למטה, דרך camp 2 ו- camp 1, הדרדרת וזרם הלבה/בזלת, הצמחייה ושדות האורז שלמרגלות ההר. מלמטה ההר עדיין שקט, עדיין מאיים אבל כבר יותר מוכר. הייתי עליו, הרגשתי אותו מקרוב.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה ללוזון

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם