עפתי לתרמילאים

לוע של הר געש כבר ראיתם?

עידן ושרון נהנים ממטעמיה של ארגנטינה: לאחר סעודות וטיולים קצרים בברילוצ'ה ואל בולסן הם יוצאים לטרק באזור פעילות געשית, בין הר געש, גייזרים, מעיינות חמים ואגמים.
עידן ושרון
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לוע של הר געש כבר ראיתם?
Thinkstock Imagebank ©

חוויות זקנה באל בולסן

"גשם חזק, קשה לי לראות, אפילו כשעיני פקוחות..."

די! נגמר! קפוט, פיניטו! אחרי שעזבנו את ברילוצ`ה לא נשאר בשר, לא נשארה חתיכת גלידה וגם לא פירור שוקולד אחד לטובת שאר התיירים. אכלנו ה-כ-ל! מצאנו משקל בבית מרקחת מקומי, וכל אחד מאיתנו ירד ממנו בדמעות. מעכשיו רק סלטים וטרקים (ברור...).

לאחר שכל התכניות שלנו השתבשו בגלל התחזיות המפחידות על גשמים וברקים בכל האזור, החלטנו לנסוע לאל בולסון (El Bolson), שעתיים נסיעה מברילוצ`ה, על מנת להעביר שם שלושה ימים רגועים שאחריהם ישתפר מזג האוויר (בתקווה), ונוכל להמשיך לפי המסלול שרצינו. הגענו למקום בבוקר, הפעם כבר היינו 6 ישראלים לאחר שבחור בשם נתי, ישראלי שפגשנו בברילוצ`ה, הצטרף איתנו לנסיעה.

 למען האמת, קבוצה של 6 ישראלים ביחד זה לא דבר פשוט. מצד אחד, יש כמובן את היתרון שכמעט אף פעם לא משעמם. תמיד אפשר לעשות דברים ביחד, או להתפצל ואז כל אחד הולך, למשל, למסעדה שהוא אוהב/רוצה. אבל יש גם דברים לא קלים בלטייל 6 אנשים ביחד. לדוגמה- למצוא מקום לישון, מקום לאכול וכרטיס לקבוצה כזו גדולה, זה קשה בהרבה מאשר אם אתם זוג (מניסיון). דבר נוסף, שאולי פחות בולט, היא העבודה שקבוצה גדולה המטיילת ביחד היא (לרוב) סגורה בתוך עצמה. לכן, יוצא לחברים בה לתקשר הרבה פחות עם מקומיים או מטיילים אחרים.

אבל שלא תבינו אותי לא נכון- להיות 6 ישראלים באל בולסן הציל אותנו! ביום השני שם (לאחר שביום הראשון לא עשינו דבר מלבד לאכול ולגרור את עצמנו לנקודת תצפית), נפתחו ארובות השמים כמו שהתחזיות הקודרות בישרו, והגשם זרם ללא הפסקה. ומה יותר טוב מלהיות תקוע באכסניה יום שלם? להיות תקוע עם עוד ישראלים! סוף סוף משחקי קלפים ארוכים, מוסיקה, שיחות וכו`. בקיצור, למרות שהיינו נעולים ומושבתים, הצלחנו להעביר יום שלם מבלי להשתעמם.

לקראת ערב, כשהגשם קצת נחלש, הרשנו לעצמנו לצאת לארוחת ערב בעיר, כשאחריה חיפשנו דרך להעביר את שאר הערב. גילינו בר מקומי עם הופעות ג`אז, ובלי לחשוב יותר מדי נכנסנו פנימה (אחרי הכל, "קינג קונג" היה החוויה התרבותית היחידה שחווינו בשלושת החודשים האחרונים). די שתבינו על מה מדובר, מספיק להגיד שעצם הכניסה שלנו להופעת הג`ז הורידה את הגיל הממוצע של הקהל מ-120 ל-118. במילים אחרות, היינו היחידים בקהל שלא היו להם תמונות של הנינים בארנק. בקיצור, החזקנו מעמד עד ההפסקה, ושם, בחסות החשיכה, חמקנו החוצה. כנראה שאת החוויה התרבותית שלנו נצטרך לחפש במקום אחר. יש גבול עד כמה ניתן להקשיב לשמונה מבוגרים, ששרים על נקניק עם מילים שמתחרזות עם נקניק.

למחרת פתחנו את העינים בבוקר בחשש. יום שלם של גשם הספיק לנו, ובגלל שהיינו אמורים לחזור בערב לברילוצ`ה אלה היו השעות האחרונות שלנו באל-בולסן. למזלנו, השמיים התבהרו ובלי להשתהות קמנו במהירות מהמיטות... אבל לי זה לא הלך חלק. קמתי באותו בוקר עם כאב חד בגב (כנראה שנתפס לי שריר או משהו), הלכתי להתקלח אבל תוך שניות התמוטטתי על הרצפה מבלי יכולת לזוז. אמת, שממש נבהלתי. אמנם ידעתי שאני כבר לא בחור צעיר, ודי עיצבן אותי כשלקחו לי יותר כסף על הביטוח מאשר לשרון בגלל "הגיל המתקדם" שלי, אבל לא ציפיתי להתפרק בתוך שלושה חודשים. בהתחלה עוד ניסיתי לקום בכוח אבל ללא הצלחה. נאלצתי לצרוח עד ששרון הגיעה כדי להרים אותי... בקושי רב עוד הצלחתי להתקלח במים חמים כדי להקל במעט על הכאב. למרות התקרית, היה חשוב לי לנצל את היום האחרון באל-בולסן, לכן נסענו ליער "העצים הצפים" ב- Lago Puelo. מדובר במסלול הליכה קצר על גשרים צפים, שעוברים בתוך יער של עצים עתיקים ונדירים, שגדלים בתוך המים ליד אגם כחלחל.

במבט ראשון המקום לא נראה לי הצלחה אדירה. אבל אחרי דקה שנכנסים ל"מסלול", מגלים את שלל הצבעים המדהימים של העלים על פני המים, סבך העצים האדיר שגורם לך לתהות "איפה מסתתרים הגמדים", ופשוט נהנים מהקסם במקום, שבגללו קשה להפסיק ללחוץ על הכפתור הגדול הזה במצלמה...אחרי שסיימנו את המסלול באזור לקחנו את האוטובוס בחזרה לעיר על מנת להספיק לספוג מעט מהשוק המקומי בכיכר העיר, בו לא הספקנו לחוות כמעט כלום יום קודם. דווקא השוק, שעליו המליץ לנו בהתלהבות מקומי לשעבר, לא היה יוצא דופן (ואני חולת שווקים עם קבלות). זהו שוק יצירות אמנות, שאפשר גם לחטוף בו איזו אמפנדה או שתיים. מעבר לזה, לא הייתי מציינת אותו כהיי-לייט בטיול שלנו.

 וכך, לאחר שצלעתי לי חצי יום בין היער לשוק, חזרנו למרכז העיר ודבר ראשון שעשיתי היה למצוא בית מרקחת, כדי לקנות תרופה שתקל על הכאב. אחרי ארבעה בתי מרקחת סגורים מצאתי לבסוף אחד פתוח, שם קניתי חצי בית מרקחת, העיקר שהכאב יעבור. למחרת חזרנו לברילוצ`ה, לשגרה הידועה של אכילה מזינה. על אף האוכל המעולה, כולנו כבר הרגשנו יותר ממוכנים לעזוב את העיר ולהמשיך הלאה.

 

לתחילת הכתבה

טיול ג'יפים ורכיבה על סוסים

הבנו, עפ"י תחזית מזג האוויר, כי בטרק ה- Puyehue יהיה מזג אויר טוב בימים הבאים, וקנינו כרטיס נסיעה לשם למחרתיים. ביום "ספייר" שנותר לנו החלטנו לצאת לטיול ג`יפים מקומי, על מנת שלא להעביר עוד יום שלם של בליסה (בדיעבד, אגב, התברר שבטיול ג`יפים אוכלים יותר מאשר לא בטיול ג`יפים...). יצאנו שני ג`יפים לטיול יום שהתחיל, בוא נגיד, בצורה לא הכי נוחה. היינו דחוסים 10 אנשים בתוך ג`יפ, שמתאים ל-6 אנשים גג. עוד שרדנו בחלק שנסענו על הכביש, אבל כשעברנו לשטח והג`יפ התחיל לקפוץ ולהתנדנד (ואנחנו להזכירכם דחוסים מאחור כמו סרדינים), אז הדבר היחידי שעניין אותנו היה לנסות לא להתקע עם הראש בתקרה, ולהשתדל ממש חזק שלא לעוף לעבר מי שישב מולנו. בקיצור, אולי אם היה לכל אחד מושב נורמלי והיינו יכולים להסתכל החוצה, אז היינו נהנים אבל במצב בו כל מה שעשינו זה להתפלל שהבחור עם הבחילה שיושב מולנו לא יפלוט את מרכולתו עלינו, אז לא ממש צהלנו משמחה.

 השלב השני בטיול היה האוכל, ופה באמת הופתענו לטובה: כל אחד קיבל נקניקיית צ`וריסו עסיסית, ואחר כך סטייק גדול עם תוספת של תפו"א על האש. משהו משהו. בשלב הקינוח, חורחה (המדריך/בעלים/נהג/טבח) התעלה על עצמו והכין את הקינוח הכי טעים (ומכאן גם הכי משמין) בעולם. להלן המתכון: לוקחים בננה, מניחים אותה על המנגל כשהגחלים כבר חלשות, מחכים שהקליפה תהפוך לשחורה (והבננה בפנים לרכה). מורידים את החצי העליון של הקליפה. מפזרים על הבננה כמות נדיבה מאוד של סוכר. כאן נכנס השלב הדיאטטי, בו מורחים המון ריבת חלב על הבננה, וכדי לשהלים את המלאכה מוסיפים קצפת מלמעלה. זהו, תנגבו את הריר, תדפיסו ותחברו למקרר עם מגנט.

אחרי שהשלמנו את יצירת הצמיג הנוסף לבטן שלנו הגיע הזמן לשלב השלישי בטיול: רכיבה על סוסים. לשרון לקחו בערך 10 שניות כדי להחליט שהיא לא עולה על אף סוס (הטראומה עוד לא עברה). שאר האנשים עשו 3 נגלות, כשבכל אחת יצאו חמישה. כשיצאתי אני לרכיבה היינו שישה ישראלים ביחד, מתוכם שתי בנות, שרכבו ביחד על סוס אחד ועוד בלי אוכף, ולא הפסיקו לצרוח מכאבים עם כל תזוזה של הסוס (וזה בהחלט כואב לרכוב ככה, בלי אוכף). אני דווקא ממש נהנתי. חצינו נהרות, לפעמים דהרנו קצת, והסוס שלי היה ממושמע ושקט, לא כמו הסוסים המשוגעים באורוגוואי.

בשלב מסוים, כשהסוסים התחילו לדהור מעט, הסוס עם שתי הבנות החל גם הוא בדהירה תוך כדי שהוא מעיף לאוויר את שתיהן, עד לנחיתה על האדמה. אחת הבנות הושיטה את היד קדימה בכדי לבלום את הנפילה, מה שהביא לשבירה של פרק כף ידה. תוך שניות היא כבר צרחה מכאבים והיד שלה החלה להתנפח. מדריך הסוסים דהר חזרה כדי לקרוא לחורחה, שיגיע עם הג`יפים.

אני הייתי בתוך הג`יפ, ב"מנוחה שאחרי האוכל", בזמן שהנגלה האחרונה יצאה עם הסוסים. זמן מה אחר כך שמעתי סוס דוהר (של המדריך, כך הסתבר לי), ואחרי זה רק "יד מקופלת" (בספרדית כמובן). היה פשוט מדהים לגלות בעצם את כל מה שקרה, לאור העובדה שלקח לחורחה ולמדריך השני הרבה זמן יחסית עד שנכנסנו כולנו לג`יפים והלכנו לסייע. אני מניחה שהסיבה היא ה"שאנטי הארגנטינאי". שלא כמו הישראלים, הארגנטינאים הרבה יותר רגועים, מה שלא משתנה - כך מסתבר - גם במצבי לחץ.

אני אישית הרגשתי ממש את תחושת הטרור של הבחורה כשראיתי אותה. זה היה כאילו כל הנפילה שלי חוזרת על עצמה. נסכם ונאמר שהמצב לא היה נעים במיוחד... בכל מקרה, מעבר ללתת לה מיים ונייר טואלט לנגב את הדמעות, לא יכולתי לעשות הרבה, ופה נכנס לתמונה נתי, שעשה את עבודתו כראוי לחובש לשעבר (ואפילו בלי תיק עזרה ראשונה). מכיוון שלא היה לנו יותר מה לתרום, ומכיוון שהבחורה שנפלה היתה מהג`יפ השני, פשוט המשכנו בדרכנו, אל עבר שתי תצפיות ממש יפות על האזור. בקיצור- הטיול היה נחמד וחווייתי, אבל חורחה היה מאוד רחוק מלהיות מקצועי.

 באחת התצפיות בטיול הג`יפים הגיע מוצ`ילר קנדי, שלא הייתי טורח לספר עליו אלמלא הצורה המוזרה שהוא מטייל בה: מדובר על בחור צעיר, שמטייל בדרא"מ עם מוצ`ילה ו... חד אופן! כן כן, קראתם נכון. גם אני לא האמנתי שמישהו יטייל עם דבר כזה כשראיתי אותו. בכל אופן, הצטלמנו איתו כדי שאנשים יאמינו לנו כשנספר עליו, והתמונה תצטרף לאוסף המוצ`ילרים המוזרים שלנו, שכרגע נמצאים שם מוצ`ילר בן 90 מאל-בולסן, מוצ`ילר צרפתי שטייל עם קיאק על הגב והבחור החדש.

 

לתחילת הכתבה

יוצאים לטרק הפוייהואה (Puyehue)

ביום למחרת יצאנו סוף סוף לטרק ה- Puyehue, שנאלצנו לדחות אותו כמה פעמים בגלל מזג האוויר. עלינו על האוטובוס לאוסורנו וירדנו באמצע הדרך, מעט אחרי שעברנו את הגבול לצ`ילה. קצת אחרי שירדנו והאוטובוס המשיך בדרכו, התברר שירדנו 2 ק"מ מוקדם מדי, וכך הוספנו לעצמנו הליכה על הכביש בתור חימום לטרק עצמו. בחרנו מסלול של ארבעה ימים (יומיים הלוך ויומיים חזור באותה הדרך), המתמקד בהר הגעש, שעל שמו נקרא הטרק. בכניסה לטרק, על הכביש, ניצב בית של אשה מקומית המוכרת לחם, גבינה ואמפנדס. קנינו אצלה לחם וגבינה (אי אפשר היה לקנות בארגנטינה ולעבור עם זה את הגבול), והבאנו אותה גם באמפנדה ספוגת שמן. שילמנו לה קצת אקסטרה והשארנו אצלה את כל הציוד שלא נזדקק לו בטרק. לאחר מכן נכנסנו לשביל, שהוביל אותנו למסעדה של בעל השטח, שם נאלצנו לשלם 12 דולר כל אחד כניסה לפארק ולהרשם. כשהיינו במסעדה החל לרדת גשם חלש, אך זה לא הפתיע אותנו כי ראינו בתחזית שאמור לרדת גשם בשעות הבוקר. לכן, לאחר היסוס קל, התחלנו את היום הראשון של הטרק, שנחשב גם לקשה ביותר.

זה התחיל בעליה קלה. ידענו שלפנינו ממתינות חמש שעות, שכולן בעליה, ולכן הגענו מוכנים מנטלית לקושי. הגשם, שעם הזמן רק הלך והתחזק, לא עזר. לא מספיק שהעליה הלכה ונעשתה תלולה יותר ככל שהתקדמנו, אלא שבנוסף הגשם שירד הפך את השביל לעיסה בוצית, שהקשתה עוד יותר את העליה, שמלכתחילה היתה לא פשוטה. אבל לא דאגנו... הגשם יפסק בהמשך, כך התחזית הבטיחה.

ככל שהשעות התקדמו והגשם רק התחזק, כבר היה לנו ברור שהתחזית פישלה ובגדול. בינתיים כבר היינו באמצע הדרך ולכן העדפנו להמשיך עד לבקתה, מאשר לחזור חזרה ולהתקע על הכביש בלי אפשרות להמשיך משם. על אף הקושי והרטיבות, אני חייב להודות שנהנתי בעליה. מדי פעם יכולנו לראות דרך העננים את הנוף שנפרש מתחתינו ולהתפעל ממנו קצת, כי אסור היה לעצור ליותר משתי דקות אם לא רוצים לקפוא (בשלב הזה כבר היינו רטובים לגמרי). העליה, שהיתה אמורה לקחת כ-5 שעות, התקצרה לה לשלוש שעות וחצי. מסתבר, שכשקר וגשום הולכים מהר יותר ומוותרים על העצירות.

 למרות הפחד הגדול שלי מהעליה הקשה והבלתי נגמרת, גם אני באופן מפתיע נהנתי ממנה. קודם כל, יש משהו מגניב בסיפוק של לעמוד במאמץ שכזה, ומעבר לכך גם ה"כושר" שצברתי בטרקים הקודמים נתן את אותותיו בטרק זה. יש לציין לטובה גם את היתרון האדיר שהיה לי, בכך שלוותי בחמישה בחורים משעשעים מאוד! בקיצור, היה לי קשה אבל מספק, כך שלכל הבחורות שמתעצלות ו/או מפחדות לצאת לטרקים אני אומרת- זה שווה את המאמץ. העליה עוברת ברובה בתוך היער, כך שהגשם שירד עלינו נחת למעשה מהעצים בטיפות ענקיות מרוכזות. בגלל שהיינו ביער ובגלל העננות והערפל, לא היה לנו הרבה נוף בדרך, אבל יכולנו להבחין בנקודות תצפית שונות בנוף היפהפה, שמתחבא לו מבעד לעננים. בערך במהלך החצי שעה האחרונה של העליה, כשראיתי שהעצים של היער מסתיימים בקרוב, התפללתי ששם גם תסתיים העליה ונמצא את עצמנו באתר הקמפינג (הקרוי רפוחיו, Refugio). ואכן, לשמחתי הגדולה כך היה! מקצה היער חיכו לנו רק עוד 2 דקות הליכה במישור לרפוחיו, אך שם גם חיכתה לנו רוח עצבנית ביותר, שבזכותה (ואך ורק בזכותה) זכיתי ליפול הצידה על התחת ולהירטב עוד קצת...

ברפוחיו גילינו בקתת עץ קטנה עם 16 מיטות (אם אפשר לקרוא לזה מיטות... יותר כמו דרגשי עץ בקומותיים), שולחן אוכל מעץ באמצע ואח קטנטן. המקום היה מלא לחלוטין, אך לשמחתנו היו שם ארבעה צ`כים שהחליטו לרדת חזרה לנקודת ההתחלה של הטרק בגלל מזג האוויר, וכך יצא ששישה ישראלים קיבלו ארבע מיטות. אני ועידן מייד הכרזנו שנישן יחד באותה המיטה, כך שרק אדם אחד יצטרך לישון על הרצפה.

אם היה נראה לנו כשהגענו לרפוחיו שהמקום מפוצץ, הרי שטעינו ואפשר לפוצץ אותו עוד יותר. המצב הגיע לכדי גיחוך כך שהיינו 26 אנשים בבקתה עם 16 מיטות. איזו צ`יליאנית אחת דרשה בקול רם שנפנה לה מיטה אחת, כי היא צ`יליאנית (משום מה חשבה שזה ישנה משהו...). ניסינו לגרום לה להבין שכבר יש 10 מאיתנו שישנים על הרצפה, ושגם היא יכולה לישון כך. אבל גם זה לא עזר והיא התחילה לקשקש על עכברושים מסוכנים, ואז פרשה החוצה לישון באוהל. ביום שלמחרת קמנו עם גב כואב (נסו אתם לישון בזוג על דרגש עץ אחד). כשהסתכלנו החוצה התאכזבנו לגלות ששוב מזג האוויר נגדנו. אמנם לא ירד גשם, אבל הכל היה מכוסה עננים והראות היתה אפסית. חלק גדול מהאנשים בבקתה החליט לרדת חזרה ולוותר על המשך הטרק. אנחנו החלטנו לחכות עוד קצת בתקווה שמזג האוויר ישתפר. למזלנו, בשעות הצהריים העננים התפזרו, וכך יצאנו באיחור להליכה של היום השני, קטע בן 15 ק"מ.

 גם היום הזה נפתח בעליה, רק כדי להזכיר לנו עד כמה תפוסים היו שרירי הרגליים שלנו מהיום הראשון. העליה היתה על הר הגעש, וכשהגענו בערך לאמצע הדרך פנינו שמאלה והלכנו על מורדות ההר. חלק ניכר מההליכה היה על שלג רך. מצד אחד, השלג גרם לנוף להיראות מדהים, על כל ההרים מסביב היו מפוזרים גושי שלג, שגרמו לנו לחשוב שאנו הולכים על גב של פרה (נקודות לבנות על הר שחור... תפעילו קצת את הדמיון בבקשה). מצד שני, ההליכה על השלג אינה נעימה כמו שנדמה. כשהשלג רך זה בדיוק כמו ללכת על החול הרך בחוף הים, דבר שמאט את הקצב ומקשה עוד יותר על השרירים המפורקים. בנוסף, השלג נכנס לתוך הנעליים (בחלקים העמוקים שלו), ומוסיף לאי הנוחות הכללית (לא מספיק שבקושי זזים, תוסיפו לזה גם גרביים ספוגות מים וקפואות). אבל ללא ספק היה מדובר בהליכה מדהימה: כל הזמן הנופים התחלפו, ולמזלנו בגלל שהעננים התפזרו יכולנו לראות את כל הנוף שנפרש מתחתנו. בגלל האיחור ביציאה הגענו לאתר הקמפינג הבא בשעות הצהריים המאוחרות, ולכן לא יכולנו להמשיך לגייזרים באותו יום ונאלצנו לדחות זאת למחרת. אתר הקמפינג נמצא בין ההרים המושלגים, בנקודת החיבור של שני נחלים. הנחל הראשון הוא של מי שלגים, ואתם יכולים לנחש לבד עד כמה קפוא הוא. הנחל השני הוא של מיים טרמליים מאוד חמים, שנובעים מהאדמה (הר געש, להזכירכם). לאחר שמיקמנו את האוהלים עברנו לפעילות לה חיכינו כל היום- הכניסה למים!

 

לתחילת הכתבה

מעיינות חמים וגייזרים

יש שלוש מילים שיכולות לתאר את ההרגשה בתוך המים: חמקר, חר, קם. שלושתן, כפי שבוודאי שמתם לב, שילובים של חם וקר. פשוט אין דרך אחרת לתאר את מה שאתה מרגיש כשאתה נכנס למים. חשבנו שההרגשה תהיה שילוב של מים חמים וקרים, אבל טעינו! זה מדהים איך כל שניה כל אחד מאיתנו צרח "חם! קר! קפוא לי! אני רותח!", והכל במשפט אחד. פעם חם לך בצד ימין של הגוף וקפוא בצד השמאלי, ולהיפך. בקיצור, זה היה ממש מצחיק לראות את התגובות שלנו. לבסוף כל אחד ניסה למצוא את הנקודה המתאימה ביותר בה הוא יוכל לשבת בלי לקפוץ בצרחות. בהמשך חיכתה לנו ארחות ערב מהירה (בגלל הקור העז), ופרשנו לישון בתנאי טמפרטורה נמוכים וקשים במיוחד, כלומר מתחת לאפס.

ביום שלמחרת קמנו אני, איתי, עמית ועמרי ב-6 בבוקר! הסיבה- להספיק ללכת לראות את הגייזרים ולחזור בזמן, כדי ללכת את 15 הק"מ בדרך לרפוחיו, והכל באותו יום. אם חשבנו שהדרך היתה יפה מאוד ביום השני להליכה, אז קיבלנו הפתעה משמחת בדרך לגייזרים, שהיתה עוד יותר מיוחדת. שרון ונתי נשארו לישון במאהל וארבעתנו הגענו תוך שעתיים לאזור הגייזרים, לאחר שחצינו נהרות, טיפסנו על הרים, הלכנו בשלג ועברנו אגם מקסים, בו נצצה לה השתקפות ההרים המושלגים שמסביב.באזור הגייזרים השתנו כל צבעי ההרים והאדמה מחום-שחור לשלל צבעי המינרלים, כמו ירוק זוהר, אדום, אפור ועוד. התקדמנו בזהירות, שכן כל האזור מלא בבוץ חם שקל מאוד לשקוע בו. תוך כמה דקות הצלחנו כולנו למלא את הנעליים, המכנסיים ואפילו את מעיל הפליז בבוץ מסריח מגופרית. הגענו ממש ללב הפעילות הוולקנית, ומסביבנו עלו לאוויר אדים חמים ומסריחים, ובריכות בוץ ביעבעו... בקיצור, כוכב אחר.

בדרך חזרה התפצלנו לשתי קבוצות, שכן איתי ועמרי לא רצו לחזור באותה הדרך בשל הנהרות שיש לעקוף, ואני ועמית החלטנו שלא לקחת סיכון. בסופו של דבר ארבעתנו הסתבכנו, ולכולנו ארכה הדרך חזרה הרבה יותר זמן מהדרך הלוך. ואם זה לא מספיק, הגענו כולנו למבוי סתום כשנהר הפריד בינינו לבין המשך הדרך, מה שהכריח אותנו להישאר בתחתונים, לזרוק את כל הציוד לצידו השני של הנהר, לקפוץ אל תוך מי השלגים הקפואים ולצאת בגדה השניה... לפחות יצא לנו סרטון מצחיק שצילמנו במצלמה. לאחר מנוחה קצרה והפסקת אוכל יצאנו לדרך חזרה לרפוחיו, המקום בו ישנו בלילה הראשון. הדרך היתה אותה דרך מקסימה, כך שהרבה חדש לא היה לנו לראות. כשהתקרבנו לרפוחיו צצה לה דילמה קשה. ידענו שנותרה לנו העליה להר הגעש, שיכולנו לעשות אותה כבר באותו היום, על אף שהיינו גמורים מכל ההליכות, או להשאיר אותה למחרת בבוקר, אבל אז להסתכן במזג אוויר לא טוב. לבסוף הוחלט להמשיך מייד בעליה. שוב יצאנו רק ארבעת הבחורים, לאחר ששרון ונתי ויתרו, והתחלנו במסע המפרך אל פסגת הר הגעש פוייאה.

המילה המתאימה ביותר לתאור הטיפוס היא טנגו: צעד אחד קדימה ושניים אחורה, כך בדיוק התקדמנו. בגלל שכמעט לאורך כל הטיפוס אין שביל אלא רק אבני בזלת קטנות, אין לנעל במה להאחז וכל הזמן מחליקים אחורה, מה שהופך את הטיפוס למפרך ומתסכל. כך זה המשיך קרוב לשעה וחצי, כשרק הנוף המדהים מפצה על כאבי הרגליים. לבסוף, כשהגענו לפסגה עם דופק מטורף ורגליים דואבות, עמדנו בלי מילים אל מול התמונה הפנורמית שמסביבנו: הרי געש, אגמים, יערות ומה לא... הדבר הכי יפה היה לועו של הר הגעש העצום, שלמרגלותיו עמדנו. זה ממש מכתש ענק, שכולו מכוסה בשלג. השילוב שלו עם הנוף מסביב... וואו. הדרך למטה היתה קצרה בהרבה. הפעם, כל הדרדרת דווקא עזרה לנו, שכן עם כל צעד קדימה החלקנו כמה מטרים, ותוך כ-45 דקות כבר היינו חזרה ברפוחיו, שלמזלנו היה ריק וכולו שלנו. אז יכולנו להתפנות לטיפול ברגליים הכואבות, לאחר הליכה מטורפת של 30 ק"מ ביום אחד, שכללה חציות נהרות, טיפוסי גבעות, צעידה בשלג עמוק ועוד הר געש אחד לקינוח. פשוט קרסנו.

כשהתעוררנו ליום הרביעי, גילינו שוב שמזג האוויר נגדנו והכל היה מכוסה עננים. בקושי יכולנו לראות למרחק של 10 מטרים. קיפלנו את הציוד מהר והתחלנו את דרכנו חזרה. העליה, שלקחה לנו כמעט 4 שעות, הפכה לירידה שלקחה מחצית מהזמן. כשחזרנו לכביש הראשי נפרדנו מנתי ועמרי, שהחליטו לחזור לברילוצ`ה, ואני, שרון, איתי ועמית נעמדנו על הכביש בניסיון לתפוס טרמפ לעיר הקרובה- אוסורנו. שלוש שעות עמדנו בכביש ונלחמנו בזבובי ענק שניסו לעקוץ אותנו, מבלי שאף רכב נחלץ לעזרתנו. הדבר היחיד שנעצר לידנו היה בחור, כנראה משוגע, שהתהלך לו בצורה מוזרה מאוד על הכביש הראשי. בשלב מסוים הוא הגיע אלי ואל שרון, ותבינו- אם הייתי צריך לנחש מה המקצוע שלו לפי הבגדים והפנים הייתי מייד אומר רוצח סדרתי. קודם כל הוא נעמד מולי ובלי לדבר (לא נראה לי שהוא יודע לדבר) הוא הראה לי את קופסת הגפרורים שלו. לאחר שהתפעלתי מהקופסה "המדהימה" הוא פנה לשרון והראה אותה גם לה, ואז הראה אותה גם למוצ`ילה (לתרמיל שלנו, למי שעוד לא דובר מוצ`ילרית). המוצ`ילה לא הביעה סימני התפעלות מיוחדים מקופסת הגפרורים. לאחר מכן הוא המשיך בדרכו.

ממש מוזר, חשבנו לעצמנו. בחור משוגע משוטט על כביש בין-עירוני באמצע שומקום. אחרי כמה דקות הוא שוב חזר אלינו. הפעם הוא התחיל להציק לשרון וניסה לגעת לה בתיק ולהסתכל עליה מקרוב. בקיצור, זה הספיק לי ונאלצתי לגרש אותו עם מקל ההליכה שלי שהפחיד אותו... אנשים מוזרים ביותר באמצע הדרך. למזלנו, לאחר 3 שעות של המתנה לטרמפ, זוג אירופאים שגם המתינו לידנו הזמינו מיני ואן, וכולנו ביחד עלינו ונפרדנו מפארק ה- Puyehue, שבלב שלם אני אומר עליו שזהו טרק פשוט מדהים, שלא נופל ביופיו מהטורסים או מפיץ רוי, ובהחלט הוא היה שווה את ההמתנה ואת הגשם של היום הראשון. לכו על זה!

 לפני סיום הכתבה אני רוצה לפנות לקוראים בבקשה אישית שלי ושל שרון. הדרך היחידה שלנו לקבל פידבקים מכם היא דרך התגובות לכתבה. אין לכם מושג כמה משמח אותנו לקרוא את הדעות של האנשים על הכתיבה שלנו, בעד ונגד. לכן, אם יש לכם חצי דקה פנויה, תרגישו חופשי להביע את דעתכם על מה שאתם קוראים ואנו מבטיחים לקרוא ולהגיב בהתאם לצורך. טוב... כתבה ארוכה יצאה הפעם. מקווה שהגעתם לסוף וניפגש בכתבה הבאה, שם נמשיך את דרכנו דרומה בצ`ילה לפוארטו מונט, צ`ילואה ומי יודע לאן עוד...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ארגנטינה