העמק הקדוש ומאצ'ו פיצ'ו
2.3.06 יום חמישי
בשמונה בבוקר מגיע הנהג "של תומר". עם מזוודה קטנה בידנו אנו יוצאים לדרך. את שאר הציוד השארנו לשמירה, במלון. התכנית היא לבקר תחילה בשוק בצ`ינצ`רו ואחר כך במוראי, בסלינאס, אולאנטאיטמבו ולסיים ביוקאי. תמורת זאת שילמנו 120 סול. הדרך יפהפיה. שדות מעובדים, פריחה -; תפוחי אדמה בצבעי סגול, ורוד ולבן, תורמוסים, איריסים כחולים וצהובים ועוד ועוד. מסביב הרים מושלגים, עננים מטיילים ביניהם.
גיעים לצ`ינצ`רו ואז מסתבר כי למרות שכל המקורות שלנו דווחו כי יום השוק היפה ביותר כאן הוא ביום חמישי -; אין שוק ביום זה. אנו מבקשים, אם כן, להגיע לשוק בפיסאק ומסכמים עם הנהג על תוספת של 50 סול. ממילא התכוונו לתת לו טיפ, כך שהנזק אינו גדול. הוא מרוצה ואנחנו מרוצים. הנהג אינו יודע אנגלית אך למרבית הפלא שמעון מצליח לתקשר אתו בספרדית, הודות לשיחון שהוא מחזיק ביד, אומץ לב ויכולת משחק. עוברים בכפר מוראי -; ימי הביניים של ממש. דרך מרכזית חצי סלולה ושאר הדרכים בכפר -; בוץ. כל הלילה ירד גשם והאדמה רטובה. הכפריים והכבשים מדשדשים בבוץ.
האתר מוראי מפתיע אותנו לגמרי. אנו עומדים על שפתו של הר געש קעור אשר נוצל על ידי בני האינקה ליצירת טרסות עגולות. חוץ מכך שהמראה הוא מאד מאד יפה, אנו לומדים בהמשך כי הם הביאו למקום אדמה מסוגים שונים וניצלו את הבדלי הטמפרטורות אשר נוצרו כתוצאה מההבדל החד בגובה הטראסות, בשילוב עם סוגי האדמה השונים לעריכת ניסיונות חקלאיים. את תוצאותיהם הם הפיצו ברחבי הממלכה. כאן נמצאת אחת העדויות לטכניקות החקלאיות שפותחו בממלכת האינקה ואף יותר מכך, המודעות להפצתן.
אנחנו יורדים ברגל עד למטה. אירוסים צהובים בהמונים והכול ירוק ויפה מסביב. בחצותנו שנית את הכפר מוראי שמעון קונה פיתות טריות טעימות ובננות ושלושתנו חוגגים. ממשיכים לעבר הסלינאס. בהיותנו בבית נאמר לנו כי בעונה זו של השנה המקום אינו מרשים בגלל הגשמים היורדים. והנה, לפתע נגלה האתר בתחתית העמק והוא מהמם. ככל שמתקרבים יותר מרשים. זהו אתר של טרסות במעלה ההר, רחבות, חצי עגולות שבהן "מגדלים" מלח מאז ימי האינקה. כאן מייבשים מי מעיינות מלוחים ואוספים מהם את המינרלים. המראה המתקבל הוא של קירות חצי עגולים, חומים ופניהם לבנים, מבהיקים בשמש, כמו מראות מראות מזכוכית הפזורות בשטח. בתמונות שראיתי מתקופות אחרות של השנה, כל האתר לבן ומבהיק בשמש.
כנראה שיש יופי מיוחד בכל אחת מתקופות השנה, אלא אם מגיעים ביום גשם שאז אין אפשרות ליהנות מהמראות המבהיקות.השוק בפיסאק מאכזב אותנו. היום לא נמצאים כאן כפריים, אלא רק דוכנים לתיירים עם כמויות סחורה מדהימות ולאחר ביקור קצר אנו מגיעים ליוקאי, למלון יפהפה עם סוויטה מהממת. כל זה באמצע שום מקום. בערב, בלובי 2 צעירים מנגנים ושרים. קשה להאמין מה הם מצליחים להוציא מכלי החמר הקטנים.
3.3.06 יום ששי
רכב שרות של המלון מובילנו בבוקר לתחנת הרכבת באויאנטאיטמבו. בחוץ יורד גשם. האם פצ`מאמה הפנתה אלינו את גבה דווקא ברגע המכריע לו חיכינו כל כך -; המאצ`ו פיצ`ו? אנחנו לובשים את חליפות הגשם שלנו ומתכוננים למצב החדש. נוסעים לאורך נהר האורובמבה הזורם בשצף קצף. ההרים עוטפים אותנו מסביב. הכול רטוב. עננים כבדים בשמיים. העמק בו עוברת הרכבת צר מאד, בקושי יש מקום לפסי הרכבת (ולנהר, כמובן). קצת לפני אגואס קליינטס הרכבת עוצרת ומספרים לנו שעץ נפל על הפסים. לאחר זמן מה היא מתחילה לנסוע ושוב נעצרת. הפעם אלה סלעים שהתדרדרו וצריך לנפצם עם דינמיט. נשמע בום חזק ולאחר כרבע שעה הרכבת שוב נוסעת. הגענו ב-11, באיחור של כחצי שעה. בתחנת הרכבת מחכה לנו מישהו מהמלון שלנו ללילה זה ואוסף את חפצינו, הם יחכו לנו במלון כאשר נגיע לשם. הוא לוקח אותנו לבחור שתפקידו ללוות אותנו במעלה ההר ולהפקידנו בידי המדריכה שלנו. למרות שברכבת הגיעו מספר רב של אנשים, הכול מתוקתק ושיירה ארוכה כנחש של אוטובוסים קטנים עולה למעלה.
הדרך צרה, תלולה ומפותלת מאד, צמחיית ג`ונגל. עצים עבותים וסבוכים, שרכים גדולים, שיחי בשמת, נרקיסים צהובים, סחלבים גדולים ועוד הרבה פרחים אחרים שאינני מכירה.. ככל שאנו עולים השמיים נפתחים, מזג האוויר מתבהר וההרים בכל הדרם מתגלים לפנינו, חלקם מושלגים. עננים שטים להם ומוסיפים נופך לאווירה. העצים נוטפים עדיין. קשה להכיל את כל היופי הזה. בכל זאת פצ`אממה אוהבת אותנו. כמה שעות אנו מסתובבים באתר המופלא הזה, עולים לתצפית מבקתת השומר, מבקרים במקדש השמש והאדמה, במחצבה, במקדש שלושת החלונות, באתר האסטרונומיה, בפינות המנוחה, בגינת הפרחים, אצל הקונדור ועוד ועוד. עם סיום הסיור עולה שמחה בלב שעדיין איננו צריכים להיפרד, מחר בבוקר נגיע לכאן שוב.
4.3.06 שבת
לפני עוזבנו את המלון אנו מפקידים את חפצינו. גם הפעם יביאו לנו אותם לרכבת. היום השמש זורחת במלוא הדרה והמראה הוא אחר, לטעמי יבש יותר (תרתי משמע), אבל עדיין מלא הוד. עולים שנית במעלה ההר, הפעם ללא הדרכה, כאשר פנינו לשער השמש -; אינטיפונקו. מדרגות ללא סוף ושביל עזים במעלה ההר, בדרך פוסע לקראתנו עדר של לאמות.
צמחיה סבוכה, המון פרחים, סחלבים, שרכים, ברומליות. כשעתיים טיפוס בנוף משגע, עד שמגיעים. ההתפעמות שאנו מרגישים היא גם למראה הנוף, ומאצ`ו פיצ`ו במרכזו, וגם מעצמנו שעשינו זאת. מסביבנו הרים נישאים ומיוערים, כיפותיהם של חלק מהם מושלגות, גאיות ונהר האורובמבה שצבעו ורוד זורם ביניהם. אנו עומדים במקום שממנו נגלה להולכי הרגל לראשונה אתר המאצ`ו פיצ`ו, העיר האבודה של בני האינקה. הירידה לא פחות קשה. עוד שעה ארוכה מסתובבים באתר עד שנפרדים. בדרך חזרה, ברכבת, היינו אמורים לרדת בתחנה הלפני אחרונה ב- Poroy . אבל לפי עצתם של חברינו כרמלה ויעקב וימן אשר בגללם ובזכותם הגענו לכאן בכלל, ביקשנו שיאספו אותנו בתחנה האחרונה. הסיבה היא שבחלק האחרון של הנסיעה הרכבת נוסעת בזיגזגים. אין לרכבת אפשרות לרדת במורד ההר ועל כן הפסים בנויים בזיגזג כאשר הרכבת נוסעת פעם אחורה ופעם קדימה וכך יורדת לאט לאט במורד. הנוף הנשקף הוא של קוסקו היושבת בבקעה וזו חוויה חד פעמית.
קוסקו, לימה וחוזרים הביתה
5.3.06 יום ראשון
הבוקר יש מצעד בפלאסה דה ארמס -; הכיכר המרכזית. איפה אספו כל כך הרבה אנשי צבא. כל הכיכר המרובעת מלאה. אנו צופים בהם עד שנמאס לנו ואז תופסים מונית ומסכמים עם הנהג שייקחנו לצ`ינצ`רו. הרי לא נחזור הביתה מבלי לראות את השוק. שוב המראות היפים של העמק הקדוש. תפוחי האדמה בפריחתם. יש כאן כ-100 סוגים של תפוחי אדמה. קצת לפני צ`ינצ`רו, על גבעה בצד הדרך, קבוצת אנשים רוקדים. מבקשים יפה מהנהג והוא סוטה מהדרך הראשית ועולה לגבעה. גם כאן הם רוקדים סביב עץ מקושט, כאשר כל פעם אחת מהנשים לוקחת את הגרזן לידה ומנסה לכרות את העץ. לפתע אחת מהן מצליחה. ששון ושמחה. כולם מתנפלים על העץ ועליה. כורכים סביבה ענפים מהעץ ורוקדים איתה. מישהו אומר לנו שכל משאלותיה בשנה זו צריכות להתקיים. אמן כן יהי רצון.
בכניסה לצ`ינצ`רו, קצת לפני השוק, אנו שוב מבחינים בהתקהלות של אנשים. ברור לנו שלכאן עלינו לחזור. יורדים בשוק. הפעם איננו מתאכזבים. זהו שוק אוטנטי של מקומיים עם בגדיהם הארוגים וכובעיהם המיוחדים. ליד השוק כנסיה קטנה, סביבה יושבים גברים ונשים בבגדים ארוגים וכובעים צבעוניים שטוחים. הייתה כאן חגיגה או תפילה כלשהי שנסתיימה. מכיוון שסיכמנו עם הנהג על שהות של שעה בשוק, אנו מקצרים את הביקור ומבקשים שיעצור במקום ההתקהלות שראינו מהכביש. הוא מאד לא מרוצה אך אנחנו לא מוותרים. גם כאן מתקיימת חגיגת העץ אך במימדים הרבה יותר גדולים. כל הזמן זורמים כפריים נוספים מכיוון השוק. הם הקימו דוכני אוכל וכולם עסוקים באכילה. העץ עדיין שרוע, כולו מקושט, מחכה שיציבו אותו על מנת לגדעו.איננו יכולים למתוח יותר את החבל עם נהגנו ואנו עוזבים את המקום בדרכנו חזרה לקוסקו. את הערב מבלים במסעדת Tunupa , כאן יש בופה ותזמורת ומרפסת הצופה אל נוף הכיכר.
6.3.06 - יום שני
זהו יומנו האחרון בקוסקו ואנו מעבירים אותו בשיטוט בסמטאות, קניות אחרונות, תוך התמקחות עם המאמות (נשים שיכלו להיות הבנות שלו אבל שמעון קורא להן מאמה), ארוחת צהריים בויקטור וויקטוריה ( מתגעגעים כבר לאוכל ישראלי) וכך, בכיף עובר לו היום ואנו נפרדים באטיות ובהשלמה מהעיר אשר כבשה את לבנו ואת רגלינו.
7.3.06 - יום שלישי
היום אנחנו מתחילים את המסע בן שלושת הימים הביתה. בהגיענו לשדה התעופה מנסים אותנו -; יש יותר מדי אנשים בטיסה והם רוצים להעבירנו לטיסה מאוחרת יותר. רק עמידה עיקשת על דעתנו גורמת להם לסגת ואנו עולים לטיסה כמתוכנן. מכיוון שיש לנו כמה שעות טובות להעביר בלימה תוכנן לנו סיור מאורגן בעיר המפתיעה אותנו לטובה. מכל המקורות הבנו שאנחנו מגיעים בערך לעזה אך מצאנו עיר מודרנית ויפה עם ככרות בסגנון קולוניאלי, כנסיות יפות ומוזיאון מרשים ומעניין ביותר.
מלימה אנו טסים למדריד ומכיוון שגם כאן עלינו לחכות כ-9 שעות הוסדר עבורנו חדר במלון, על חשבון חברת התעופה. סידור המאפשר לנו להתקלח ולישון ולהגיע רעננים לטיסה. כאן מחכה לנו הפתעה נהדרת, כל אחד מאתנו זוכה ב-3 כסאות משלו. זוהי הדרך הכי טובה שאפשר היה לבקש בכדי לסיים את הטיסה הארוכה הזו (יצאנו ביום שלישי והגענו ביום חמישי בבוקר).
בעוד אני שרועה לי על כסאות המטוס חולפים לפני מראות השבועות האחרונים, כמו בסרט בהילוך מהיר, ואני מנסה לערוך עם עצמי סיכום מה ראינו חווינו והטמענו ולאן לקחו אותנו פרו ובוליביה, המדינות הממוקמות באזור הגבוה ביותר בהרי האנדים, מקום הולדתן של התרבויות הפרה-קולומביאניות הגדולות ביותר שהתפתחו ופרחו ביבשת הדרומית והגיעו להישגים טכנולוגיים ומדעיים מדהימים, כאשר הגדולה והחשובה ביניהן היתה האימפריה של האינקה, שקרסה עם הכיבוש הספרדי. הכובשים הספרדים שהרגו, החריבו ובזזו את התרבויות המקומיות, הקימו את עריהם הקולוניאליות על חורבותיהן והותירו ברחבי האנדים עמים מדממים, מושפלים ומובסים מחד ופניני ארכיטקטורה רנסאנסית מאירופה מאידך. כתוצאה מכך, כיום, התרבויות המקומיות הן מיזוג מוזר ומושך של מסורות אנדיניות ונוצריות קתוליות.
קשה מאד להגיע עם האוכלוסייה ממש לפתיחות של שיחה על רגשותיהם. כלפי חוץ הם חיכניים ואינם מביעים את רגשותיהם האמיתיים כלפי הספרדים, כמי שהשלימו עם גורלם. אך מתחת לפני השטח הם נותנים ביטוי בריקוד, במוזיקה ובשירה לנוגשים שהביאו אותם, ממרומי תרבות וכלכלה מפוארת, להיות המדינות העניות ביותר באזור. הביקור בפרו ובבוליביה הפגיש אותנו עם תרבויות אנדיניות/קתוליות ששיאן הקרנבל באורורו, עם אוכלוסיה ססגונית, מסבירת פנים, נעימה , חייכנית ועניה, עם אתרים היסטוריים המדגימים הישגי בנייה מפליאים , עם שווקים צבעוניים, ועם נופים הרריים מדהימים.
