הקדמה
למיאנמאר הגעתי, לראשונה, באוקטובר 1996. תכננתי להישאר עשרה ימים בלבד, אך מצאתי את עצמי שוהה במדינה המופלאה הזו ארבעה חודשים, שגם לאחריהם התקשיתי לעזוב אותה, כשאני נאחז בידיעה שמה שחוויתי שם, ילווה אותי כל חיי. יותר מכל, שבו את לבי תושביה הנפלאים של המדינה, על טוב לבם הנפלא, הנתינה ללא גבולות והתמימות, שקשה להאמין שעדיין קיימת בעולמנו.
אגם אינלה
ארץ מהאגדות:
בצפון-מזרח המדינה, באזור גדול למדי, שוכנת מדינת שאן, בסמוך לגבול עם סין, לאוס ותאילנד; מפגש גבולות זה, זכה לכינוי `משולש הזהב`, בשל התעשייה הענפה שהתנהלה בו, של גידול אופיום והמסחר בו, שנאמדה במיליארדי דולרים. במשך שנים ארוכות, היה נתון האיזור במאבקים קשים, שהתנהלו בין ברוני הסמים לשלטונות, אך כיום שורר בו שקט יחסי.
מדינת שאן, שגודלה פי שבעה מישראל, מאכלסת כארבעה וחצי מיליון איש, הנחלקים בין 66 קבוצות אתניות שונות. אגם אינלה, שזכה לכינוי- "ונציה החקלאית", מהווה את הפנינה האמיתית של המחוז, כשהוא נחשב לאחד האתרים המעניינים והקסומים ביותר באסיה. האזור בו שוכן האגם, טובל באווירה כפרית פסטורלית, עם חיים שבטיים פשוטים, המתנהלים על מי מנוחות (תרתי משמע); שיט על האגם הקסום, נראה כמו לקוח מתוכנית באחד מערוצי המדע והטבע, עם נופי ערוגות צפות של גידולי ירקות, שיטות דיג וחתירה יחודיות, שווקים צפים ססגוניים, שפע של מונומנטים דתיים ויופי גולמי עוצר נשימה.
אגם אינלה שוכן בליבה של רמה הררית, בגובה של 875 מטר מעל פני הים; אורכו- 22 ק"מ ורוחבו- 11 ק"מ, כשהוא מהווה את אגן ההיקוות של ההרים הסובבים אותו. האגם רדוד ברובו, כשבמקומות רבים נע גובה המים בין מטר אחד לשניים. כמאה ושלושים אלף איש חיים על האגם וסביבו- רובם בני הקבוצה האתנית "אינתה" (השונה משאר עמי האיזור), שפירוש שמה הוא- "בני האגם".
האגדה מספרת על שני אחים בני האינתה, שהגיעו למקום במאה ה-14, מאזורי החוף של דרום מיאנמאר; הם התיישבו בעיירה ניוגשווה, אשר לשפת האגם, ועבדו אצל הנסיך; הלה, שהיה מרוצה מיעילותם ומחריצותם, ביקש מהם להביא את קרוביהם שנותרו בדרום. כשחזרו האחים, מלווים בבני משפחותיהם, הובהר להם שהמקום היחידי בו יוכלו להתיישב הוא על האגם. הם הקימו ארבעה כפרים על האגם והחלו לפתח בו חקלאות, דיג ומגורים. מכאן, זכה האגם לשמו- `אינלה`, שמשמעותו- `ארבעה באגם`.
חיים על המים:
על האגם בנויים כפרים של בתי עץ על כלונסאות, המסודרים בשדרות רחבות, ביניהם עובר `הרחוב הראשי`, בדמות תעלת מים, עם תנועה מתמדת של סירות. מלבד העובדה שהם שוכנים על המים, אלו הם כפרים לכל דבר, עם בתי ספר, בתי קפה, מנזרים, חנויות ואפילו מגרשי משחקים, העשויים סוללות עפר, המהוות `אי` בלב הכפר. בשעות אחר הצהריים, כאשר חוזרים מבית הספר ומהעבודה, יוצאים כולם ל"רחובות" ונפגשים במגרש, שם הם יכולים להשתשע ולשחק.
נסו לדמיין לעצמכם יום שיגרתי בכפר, כשברצונכם לבקר את השכנים, לערוך קניות או לקחת את הילדים לבית הספר, ושתי הדרכים היחידות לעזוב את הבית הן בסירה או בשחייה. ואמנם, לכל משפחה יש ב`חניה` (מתחת לכלונסאות הבית) מספר סירות קנו קטנות, ובדרך כלל - גם סירת מנוע אחת. וכך, מתנהלים להם בנחת החיים על פני המים, כשכמעט לכל כפר יש את ההתמחות המקצועית שלו- במספר כפרים טווים משי בעזרת נולים עתיקים, בכפר אחר מתמחים בייצור שמשיות ומניפות מנייר, ובכפרים הסמוכים עוסקים בייצור תכשיטים או סיגרים, עבודות פחחות, קדרות וכו`. בשנים האחרונות, תודות לתרומות מממשלת יפן, מפותחות באזור האגם מערכות ניקוז ואינסטלציה; כך, הביוב מן השירותים, המצויים בסמוך לבתים, שבעבר התנקז אל מי האגם, מוזרם לגבעות חול שהוקמו בסמוך לכפרים, המשמשות כבורות ספיגה.
עם התפתחות מגמת התיירות באזור, קמו מספר בתי מלון על האגם; אלו מזמנים חוויה בלתי רגילה של לינה בבית כלונסאות על המים, המאפשרת לחוש מקרוב, ולו במעט, את אורח החיים המקומי. ככלל, בעת ביקור באיזור, מהווה המפגש עם האוכלוסיה המקומית את החוויה המרתקת והנעימה ביותר. פעמים רבות, מוזמנים התיירים לביקור ולארוחה בבתי המקומיים, כשהמחשבה הראשונה, העולה בראשו של המערבי הממוצע, היא "בטח מנסים למכור לי משהו"; עם זאת, בסיום הביקור, כשיוצאים מן הבית הפשוט והדל, אך הנקי ומטופח להפליא, מלווים רק בחיוכיהם של המארחים, מתחילים להבין שנותרו עוד מקומות בעולם בהם לא הכל מונע עבור בצע כסף. משהו בתפישת החיים הפשוטה של אותם אנשים, מצליח להפיח סוג מסויים של אושר ואמונה במין האנושי, שנראה והנפש המערבית מתקשה למצוא.
חלקים שונים באגם עדיין אינם מתויירים, בעיקר- חלקו הדרומי, שהגישה אליו קשה יותר. אחד המקומות שרק לאחרונה החלו להגיע אליו תיירים הוא אינדיין (in-dien), המצוי בצדו המערבי של האגם, כחמישה ק"מ במעלה אחד הנחלים. מאחר וספרי ההדרכה טרם גילו את המקום, הוא מזמן חווייה אמיתית של ראשוניות וגילוי. האזור טובל ביופי ייחודי להפליא- אינספור שברי פסלים פזורים באתר, ראשי בודהה מפוסלים מונחים על הקרקע, ומאות שרידי פגודות, מן המאה ה-16, מעטרות את הסביבה, מתוכם מציצים עצים טרופים מוריקים.
אחד המחזות המרתקים באגם, הוא של בני האינתה, העומדים על סירות הקנו הקטנות וחותרים. התושבים המקומיים פיתחו שיטת חתירה ייחודית, בעזרת הרגל, הדוחפת את המשוט אחורנית, בתנועה סיבובית, הנראית למתבונן מהצד כמעט בלתי אפשרית. בעוד תיירים מתקשים לשמור על שיווי המשקל, אפילו בישיבה בסירות הקנו המקומיות, עומדים בני האינתה בגאון על רגל אחת, בחלקה האחורי של הסירה הקטנה, בעוד רגלם השנייה אוחזת במשוט גדול וחותרת. שיטת חתירה זו, נובעת מכמה סיבות - ראשית, שרירי הרגל חזקים יותר משרירי היד, מה שמקל על החתירה למרחקים ארוכים; שנית, אופן חתירה זה מותיר את הידיים פנויות לעסוק בעבודות שונות, המתבצעות מן הסירה; בנוסף - כאשר מתבצעת החתירה בעמידה, ניתן להשקיף למרחק רב יותר, ולהבחין בנעשה מבעד לסבך (חיוני ביותר לעוסקים בדייג, למשל).
הערוגות הצפות:
התופעה המעניינת והייחודית ביותר באגם, היא החקלאות שהתפתחה בו. האקלים באזור ממוזג, קריר ויבש יותר מן האקלים הטרופי השורר ברוב חלקי המדינה; עונת הגשמים קצרה יחסית, רובה מתרחשת במונסונים של ימי הקיץ, כך שבמרבית השנה, יש מחסור במי השקייה. יתר על כן, מאחר והאזור הררי ברובו, ישנו מחסור מהותי בשטחי גידול מישוריים. בהתאם לתנאים אלו, פיתחו בני האינתה שיטת גידול ייחודית להפליא, בצורת ערוגות וגנים צפים. תהליך הכנתן של הערוגות הצפות, המשמשות לחקלאות, אורך מספר שנים; תחילה, מנסרים התושבים פיסות אדמה ארוכות וצרות משולי האגם (או מן האיים שעליו), ומשיטים אותן לאיזור סמוך לכפר בו מתגורר החקלאי. במקום המיועד, מעוגנות פיסות האדמה לקרקעית האגם, בעזרת מוטות במבוק ארוכים, ומוסיפים להן בוץ וצמחי יקינטון המים, אשר מסייעים לציפה. לאחר שהערוגה מוכנה וממוקמת, מתחילה הזריעה, לאחריה מדשנים את הקרקע, באמצעות כמות גדולה של אצות שנשלו מן האגם, עליהן שופכים בוץ מן הקרקעית (העשוי אדמת סחף, העשירה במינרלים). מאחר ולא ניתן לעמוד על הערוגות, כל העבודות הכרוכות בגידולים הצפים מתבצעות מן הסירות.
צורת החקלאות הייחודית היא הידרופונית במהותה - חקלאות ללא צורך בהשקיה, כשהשורשים ניזונים ממי האגם. כך, מתקבל יבול איכותי ופורה להפליא, הודות לשפע המצוי במים, האקלים הממוזג והדישון היעיל. עגבניות, דלועים, מלפפונים, ענבים, מלונים, אבוקדו, פפאיה, כרוב, חצילים ומיני פרחים, מהווים רק חלק ממגוון הגידולים המקומיים, המשווקים לכל רחבי המדינה לאורך כל השנה.
פרנסה מקומית:
גידולי שדה מהווים את ענף החקלאות העיקרי של תושבי האגם, אך רבים מביניהם עוסקים גם בדייג. ריבוי הצמחייה במי האגם, לא מאפשר לפרוש רשתות דייג רגילות, והתושבים פיתחו שיטת דייג מקורית וייחודית, תוך שימוש במלכודת בצורת קונוס, המכוסה ברשת. כאשר מזהה הדייג ריכוז של דגים, הוא משליך את המלכודת במאונך, ומצמיד את חלקה הרחב לקרקעית; באמצעות וו, שנמצא בחלקו העליון של הקונוס, הוא משחרר את הרשת, כך שהדגים נכלאים במכפלה שנוצרת. שעות בין הערביים, עת יוצאים הדייגים בסירותיהם למלאכתם, מזמנות מראות נפלאים וציוריים של האגם ותושביו. ענף ייצור נוסף, המשגשג באגם, הוא של ה`שרוט` - סיגרים בורמזים (שמשמעות שמם - עגול), המיוצרים באופן ידני, על ידי נשות הכפרים. השרוט עשויים מעלים וגבעולים של טבק (האופייני לסביבה), שהוטבל בבלילה של תמרהינד וסוכר חום, מוץ של תירס ומעט נייר עיתון. ברחבי הכפרים, ניתן לראות את הנשים ישובות במעגל, משוחחות וצוחקות, ותוך כדי כך מגלגלות במיומנות סיגרים, מדביקות ואורזות; כל אחת מן הנשים, מכינה בין שבע מאות לאלף סיגרים ביום!
מאפיין מרתק נוסף של החיים באגם וסביבתו, הם השווקים הססגוניים להפליא- חלקם שוכנים על גדות האגם, חלקם צפים בו. ניתן לבקר בשוק הצף המפורסם של האגם, אך זה הפך לתיירותי וממוסחר למדי. מידע מהימן מן המקומיים, יוביל אותכם לחוויה אותנטית במיוחד- השוק הנודד, המתקיים בכל אחד מימי השבוע בכפר אחר באזור. כל אחד מן השווקים מגלם חוויה מלהיבה ובלתי נשכחת- התוצרות המוצעות למכירה, המוכרים, הקונים, הריחות, הצבעים, ההווי והאווירה.
האמונה הקדומה:
על האגם ולגדותיו, שוכנים שפע של מנזרים בודהיסטים; זאת בהתאם לאמונה המלווה את מרבית תושבי המדינה, המהווה חלק בלתי נפרד מחייהם. במקורו, הבודהיזם אינו נחשב לדת, כשזרם התראוואדה, הרווח במיאנמאר, משמר את העקרונות הבסיסיים מימי הבודהה. עוד בימי חייו של הבודהה, החלו לתרגל מיליוני אנשים את הדרך אותה לימד; כ-200 שנה לאחר מותו, הביאה משנתו למהפך דרמטי בחייו של המלך ההודי הגדול אשוקה, ובעקבות כך- בחייהם של תושבי האזור כולו. לאחר מסעות כיבושים עקובים מדם, נשבה המלך בדרכו של הבודהה, בחר בדרך הפיוס והשלום והחל להפיץ את התורה שלמד למדינות השכנות, ביניהן גם במיאנמאר. במרוצת השנים, נעלם הבודהיזם מהודו, אך נשתמר במדינות השכנות, במיוחד במיאנמאר, בה העמיק שורש ונשתמר בצורתו המקורית.
נזירות היא הדרך המהירה ביותר להגיע להארה, עליה דיבר הבודהה. כך, חיים כיום במיאנמאר כ-600 אלף נזירים, המהווים חלק בלתי נפרד מנופה ומתרבותה של המדינה. למעשה, כמעט כל אזרח מקומי יזכה להיות נזיר, לפחות פעם אחת בחייו- יש מי שחיים כך למשך תקופה קצרה בלבד, אחרים מקדישים לדרך זו את כל חייהם. אורח חייהם של הנזירים, מאפשר להם להקדיש זמן רב לתרגול רוחני ולפתוח סגולות של צניעות ופרישות. אחד העקרונות החשובים בנזירות, הוא למוסס את האגו ולהשתחרר מן ההיקשרות לחפצים חומריים. לכן, הנזירים לבושים בתלבושת `אחידה` (בדמות גלימה), הם מגולחי שיער ונטולי כל רכוש.
הפסטיבל הגדול:
תקופת גשמי המונסון (יוני-אוקטובר), היא תקופה של תענית ומדיטציה, עבור הבודהיסטים, כשעם שוך הגשמים- מתחילה עת הפסטיבלים. אחד מן הפסטיבלים הגדולים והחשובים במיאנמאר, נחגג באגם אינלה, בסביבות ספטמבר-אוקטובר (לוח השנה הבודהיסטי הוא לונארי (נקבע על פי הירח), כך שהתאריך הלועזי משתנה משנה לשנה)). החג אורך כשבועיים וחצי - ראשיתו בלילה של מולד הירח - והוא מסתיים שלושה ימים לאחר מילואו. בתקופה זו, שרוי האגם כולו בתכונה רבה - מכל העיירות והכפרים (הקרובים והרחוקים), מגיעים למקום אלפי עולי רגל בני קבוצות אתניות שונות, על לבושם האופייני. רובם מתכנסים בניונג-שווה (nyaung-shwe)- העיירה המרכזית, שעד אליה מגיע הכביש המוליך לאגם.
רבים מן החוגגים מגיעים מכפרים נידחים, שטרם נחשפו לתיירים מן המערב, כשהם מגלים בהם סקרנות ועניין גדולים במיוחד. לא אחת, הם מתקרבים לתיירים, רק על מנת לבדוק מהו אותו ייצור לבן ומוזר; חלקם מרגישים מספיק בנוח, בכדי למשוך בשערות היד של הגברים, על מנת לבדוק אם אלו שערות אמיתיות (להזכירכם, הגברים המזרח-אסייתיים חלקים משיער, כמעט לחלוטין). לאחר שווידאו כי אכן כך הדבר, הם מתגלגלים מצחוק, לנוכח ההכלאה המוזרה בין `קוף לבן` לאדם...
במהלך החג, מוצאים מן הפגודה החשובה ביותר באגם (paung Daw-oo), ארבעה מתוך חמישה פסלי בודהה, המכוסים בעלי זהב (כמנהגם של המקומיים). הפסלים, שלפי האמונה מגינים על האגם ותושביו מפני רוחות רעות, מושטים ברפסודה מוזהבת, בעלת צורת `קארוויק`- ציפור מיתולוגית, המסמלת את העולם; היא מחוברת בחבלים לסירות משוטים, הגוררות אותה למסע בין כפרי האגם. בכל כפר, עם הגעתה של הציפור, יוצאות סירות ארוכות וצרות, בהן יושבות בנות האגם, כשהן לבושות בתלבושת מלכות מסורתית. בנוסף, שולח כל כפר סירה, עם כחמישים מאנשי הכפר, הלבושים בלבוש מסורתי אחיד, ומתקיימת תחרות שייט בין סירות הכפרים. כמסורת התנועה באגם, החתירה נעשית באמצעות הרגל, כשעל כל סירה מצוי חותר אחד המכתיב את הקצב, אנשים שתפקידם להניף מטריה לבנה (שעל פי המיתולגיה הבורמזית, מגנה עליהם מפני הרע) וכן - נגנים ורקדנים. המחזה של המוני גברים, החותרים בו זמנית ברגל, הוא מרהיב ביופיו, כשלכך מצטרפת מוזיקה, צבעוניות ואווירת חג.
הסיבה לכך שרק ארבעה מתוך חמשת הפסלים מוצאים לפסטיבל, נעוצה במאורע שהתרחש במהלך הפסטיבל של שנת 1965. בחגיגות של אותה שנה, סער האגם והפסלים נפלו לתוכו, אך רק ארבעה נמצאו ונמשו מן המים. מודאגים ביותר, החזירו התושבים את הפסלים לפגודה, שם גילו להפתעתם, שהפסל החמישי כבר מונח במקומו. מכאן - הבינו כי האירוע מהווה סימן, כי הפסל החמישי צריך להישאר בפגודה לצמיתות.
כשמגיעה הסירה למנזר שבמרכז הכפר, מונחים הפסלים על גבי עגלה, ומובלים בתהלוכה מפוארת ברחבי הכפר, אותה מובילים הנזירים. התושבים הנרגשים לובשים בגדי חג, משליכים פרחים על השבילים בהם עוברת התהלוכה, ומעניקים לנזירים מנחות מזון. היום האחרון של הפסטיבל, הוא היום החגיגי ביותר - הפסלים מובאים בחזרה אל הפגודה הראשית, בשיט חגיגי והמוני, הכולל את הסירות מכל הכפרים, כשהמונים מתכנסים לחזות באירוע. התעלות כולן מקושטות פרחים, הנזירים החשובים נמצאים בתוך סירת הקאראוויק, כשבדרך כלל מצטרפים לחגיגות גם כמה גנרלים בכירים, מן הכת הצבאית השלטת במדינה. כך, עם הרבה שמחה ומהומה, מצליח הפסטיבל הססגוני להפליא, לבטא ולשקף את הוויתה של המדינה.
נספחים - מידע על מיאנמר
- משמעותו של שם:
שמה הרשמי של בורמה, מאז 1989, הוא "האיחוד של מיאנמאר" (מבטאים בלי ה`ר` בסוף). הסיבה לשינוי השם, נעוצה בעובדה שהעם הבורמי מהווה אמנם רוב באוכלוסיה (כ-70%), אך מלבדו קיימות במדינה עוד 135(!) קבוצות אתניות, מה שהופך אותה למדינה המדינה ההטרוגנית ביותר באסיה. השם `בורמה` ניתן למדינה על ידי הבריטים, ואילו המשטר הנוכחי החליט להחזיר את שמה של המדינה מלפני הכיבוש הבריטי.
- פגישה ראשונה- מיאנמאר:
מיאנמאר- "ארץ הזהב", בפי תושביה, שוכנת בדרום-מזרח אסיה, כשהיא נושקת בדרומה למפרץ בנגל ולים אנדמן; במערבה, היא גובלת עם הודו ובנגלדש, בצפון-מזרח - עם סין, במזרח - עם לאוס, ובדרום-מזרח - בתאילנד (שבימי הפאר שלה, באמצע המאה ה-16, חלשה הממלכה הבורמזית על חלקים נרחבים משטחה).
תושביה הראשונים של בורמה, היו בני המון (Mon), שהגיעו אליה ממזרח הודו, והבורמים, שהגיעו ממזרח ההימלאיה. החל מן המאה ה-15, הצטרפו אליהם בני שבטים תאים, מדרום מערב סין (כיום הם מאכלסים את אזורי הצפון וצפון-מזרח המדינה), וכן- שבטים קטנים ובני מיעוטים אתניים, שנדדו ממדינות אסיה השכנות.
האיחוד של מיאנמאר, משתרע על פני שטח של כ-678,500 קמ"ר, כשהוא משכן ב-7 תתי מדינות כ-46 מיליון תושבים- רובם חיים באזורים כפריים ועוסקים בחקלאות (בעיקר- גידול אורז); כ-4.5 איש מתוכם, מתגוררים בבירה ינגון. כ-85% מתושבי המדינה הם בודהיסטים, השייכים לזרם התראוואדה (זרם קדום בבודהיזם); לצידם חיים מיעוטים נוצרים (כ-5%, בעיקר אנגליקנים), מוסלמים (כ-4%) ובני דתות אנימיסטיות ואמונות שבטיות מסורתיות.
מאחר ומינאמאר משתרעת על מספר קווי רוחב, היא מזמנת סוגי אקלים שונים ונופים מגוונים להפליא. חלקה המזרחי של המדינה מאופיין בשרשראות הרים, החוברות בצפון לרכסי ההימלאיה; הר ה-Hkakabo Razi, אשר מצוי בצפון המדינה, בסמוך לגבול עם טיבט, הוא הגבוה ביותר בדרום-מזרח אסיה, כשהוא מתנשא לגובה של 5,881 מטר! במערב המדינה מצויים אזורים מדבריים, ואילו הדרום מתהדר באקלים טרופי לחלוטין, עם חופים מוזהבים וים תכול ובתולי.
כמחצית משטחה של מינאמאר, מכוסה ביערות טרופים עבותים (למרות כריתה הולכת וגוברת, במהלך השנים). עורק החיים המרכזי של המדינה הוא נהר האייאראוואדי- Ayeyarwady העצום, החוצה את אותה מצפון לדרום, לאורך של כ-1600 ק"מ, עד שהוא נשפך למפרץ בנגל, באחד מאגני הניקוז הגדולים בעולם. ישובים רבים התפתחו לאורך הנהר (לרבות ינגון, השוכנת בדרום המדינה), בשל הקרקע הפוריה להפליא שלגדותיו ובהיותו נתיב תעבורה מרכזי.
- כמה מילים על המצב :
הגעתו של ניקוטו די קונטי (Nicoto di Conti) הונציאני לחופי בורמה, שהיה האירופאי הראשון שהגיע לאזור, סימנה את תחילתה של נוכחות אירופאית קולוניאליסטית ארוכת שנים- תחילה היו אלו הפורטוגזים, והחל מן המאה ה-17 - הצרפתים, ההולנדים והבריטים. במסגרת ההתפשטות הבריטית בדרום-מזרח אסיה, ידעה המדינה פלישות חוזרות ונשנות מצד האימפריה, עד שבשנת 1886 סופחה להודו הבריטית. בשנת 1937, השתחררה בורמה מהעול הבריטי (בעזרתם של הכוחות היפנים), אך רק ב-1947 זכתה לעצמאות.
בטרם הספיקה המדינה הצעירה לבסס את עצמה, צפו ועלו המתחים הפנימיים בין השבטים והדתות, כשהם מערערים על יציבות השלטון. בשנת 1962, הנהיג הגנרל נה ווין (Ne Wein) הפיכה צבאית, הדיח את הממשלה הדמוקרטית שעמדה על סף קריסה והנהיג סוציאליזם קשוח. כלכלתה של בורמה התדרדרה במהירה, והאזרחים ידעו עוני ומצוקה קשים. מחאה אזרחית רחבה, בין השנים 1988-1987, לוותה בהתנגשויות קשות ואלימות עם הממשל, והביאה למותם של מאות אזרחים ופגיעה באלפים. כתוצאה מן האירועים, התחוללה הפיכה נוספת, בה תפס את רסן השלטון הגנרל סו מואנג (Saw Maung).
מואנג הבטיח לקיים בחירות דמוקרטיות בשנת 1989, אך למרות ניצחונה המוחץ של מפלגת האופוזיציה- הליגה הלאומית למען דמוקרטיה (NLD), הם לא הורשו לתפוס את השלטון. במשך שנים ארוכות, הושמו מנהיגי המפלגה במעצרי בית, ביניהם גם אונג סאן סו קווי (Aung San Suu Kyi)- כלת פרס נובל לשלום, לשנת 1991.
הוקמה מועצה לכינון חוקה חדשה למדינה- ה-SLORC, אך ההבטחות לרפורמות טרם קיומו. כיום, שוחררה סו קווי ממעצר בית, אך היא אינה יכולה לעזוב את גבולות המדינה, למרות שרשמית היא מורשית "לעסוק בכל פעילות שתרצה" (כך על פי מפלגת השלטון).
בשנים האחרונות החלה הידברות בין ה-NLD למפלגת השלטון, עם הבטחות לביצוע רפורמות במדינה. לבינתיים, ממשל צבאי עדיין מושתת במדינה, עם קשרים הדוקים לתעשיית הסמים באזור.
- שאלה של אמונה:
במאה החמישית לפנה"ס, חי בהודו נסיך בשם סידהרתא גוטמא. כשהגיע לגיל 29, מאס הנסיך בחיי הארמון והבין כי חיי החומר אינם מביאים לאושר אמיתי; הוא סבר כי החיים טומנים בחובם סבל רב, שהרי סופו של כל אדם לחלות, להזדקן ולמות. באישון לילה, עזב הנסיך הצעיר את הארמון ויצא למסע חיפוש, אחר הדרך שתביא אותו לשחרור מוחלט מן הסבל. במשך שש שנים, ניסה גוטמא למצוא את הדרך - הוא חי חיי סיגוף קיצוניים ותרגל אימוני ריכוז קשים, אך גילה שכל אלה אינם מובילים אותו אל האושר. אז הבין, כי עליו לחפש אחר "דרך האמצע", שאינה סיגוף ואינה תענוגות חושים.
גוטמא התיישב תחת עץ, החל להתבונן פנימה אל תוככי נפשו, ולבדוק, ממש כמו מדען, מהו בעצם ה"אני". בסופו של תהליך ההתבוננות, הגיע גוטמא להארה מוחלטת, למצב של שחרור מהסבל, וזכה לכינוי `בודהה`- `אדם שהגיע להארה`. מאותו הרגע, במשך 45 שנה, עד למותו בגיל 80, הקדיש בודהה את חייו ללימוד הדהארמה (Dharma), הדרך אותה גילה (שמשמעותה- `חוק טבע`), כשכל פועלו נובע מחמלה ואהבה לבריות. משנתו של בודהה, מציעה דרך אוניברסלית לחיים מאושרים, המבוססים על הבנת וקבלת חוקי הטבע, החלים על כל יצור בעולם. בודהה לא ייסד דת, וודאי שלא הכיר את המילה `בודהיזם`; הוא מעולם לא ביקש שיאמינו בו, ואף להיפך - טען שאמונה עיוורת רק מכשילה, וכי ניתן להגיע לשחרור רק מתוך התנסות עצמית ישירה. לתפיסתו, אדם שמייצר רגש שלילי בנפשו (כעס, שנאה, קינאה, או מחשבה שלילית), הוא הקורבן הראשון שלו. מנגד - אדם שאוהב, מעניק ועוזר לזולת, יזכה מיד לשלווה והרמוניה בנפשו.
לתפיסתו של בודהה, כל התופעות בעולם הן בנות חלוף ואין דבר שניתן לאחוז בו לנצח, כולל החיים עצמם. הסבל מתחיל עם ההיקשרות - היקשרות למנעמים ותענוגות, לאגו ולחיים; כשהללו יחלפו או ישתנו, אמר בודהא, הם יותירו אותנו אומללים. לעומת זאת, כשאדם מבין שהדברים הם בני חלוף, הוא יישאר מאוזן, על כל העליות והמורדות המזומנים לו בחייו, יסבול פחות ויוכל לחיות חיים שלמים ומאושרים יותר.
- מועדים לשמחה:
תרבותה העשירה של בורמה, על אמונותיה ועברה המפואר, באה לידי ביטוי בשפע הפסטיבלים הנערכים בה במהלך השנה. ביקור בעת אחד מן הפסטיבלים, מזמן הצצה מרתקת ובלתי אמצעית למסורותיהם ולאורחות חייהם של תושבי המדינה.- פסטיבל הרוחות (Taung Byone Nat): אירוע ססגוני בן 5 ימים (בחודש אוגוסט), הנערך בטואנג ביון (Taung Byone), בסמוך למנדאלאי (Mandalay). בימי הפסטיבל, יוצאים המאמינים למקדשים לפייס ולרצות את הרוחות, בכדי שלא יוציאו את זעמן בהם ובבתיהם.
- יום העצמאות (4 בינואר)- שבעה ימים של אירועים מלווים את המועד, עם תהלוכות ומצעדים ושפע של הופעות מסורתיות ומודרניות (האירועים המרכזיים מתקיימים בבירה ינגון, אך שמחה והמולה שוררים בכל המדינה).
- פסטיבל הפגודה- אחד האירועים החשובים בלוח השנה הבורמזי (חל, בדרך כלל, בחודש מרץ), המתקיים בפגודת שוודגון (Shwedagon). ביום בו מגיע הירח למלואו, יוצאים המאמינים לתפילות במקדשים, כשהם מצוידים במתנות ומנחות לאלים.
- פסטיבל המים (Thingyan)- פסטיבל בן שלושה ימים, המצוין בכל רחבי המדינה, לרגל סיומה של שנה ותחילתה של חדשה (חל, בדרך כלל, בחודש אפריל). כל האנשים לובשים בגדי חג צבעוניים ויוצאים לחגיגות הנערכות ברחובות (וסביב המקדשים), במרכזן- השלכת מים המונית איש על רעהו (כסמל לשטיפת חטאי השנה שחלפה).
- פסטיבל הרוחות (Taung Byone Nat): אירוע ססגוני בן 5 ימים (בחודש אוגוסט), הנערך בטואנג ביון (Taung Byone), בסמוך למנדאלאי (Mandalay). בימי הפסטיבל, יוצאים המאמינים למקדשים לפייס ולרצות את הרוחות, בכדי שלא יוציאו את זעמן בהם ובבתיהם.
- הנקודה היהודית:
בעיר הבירה יאנגון, אשר בדרום מיאנמר, נמצא בית כנסת ספרדי, שקרוי- "מושיע ישועה", שהוקם לפני כמאה שנה, על ידי מהגרים יהודים שהגיעו מהודו. בתחילת המאה ה-20, תחת השלטון הבריטי, מנתה הקהילה היהודית במדינה כ-2,500 יהודים. בשנת 1961, כשבורמה עברה הלאמה וכל הרכוש הפרטי הוחרם, עזבו מרבית היהודים להודו. כיום, נשארה במדינה קהילה יהודית קטנטנה, הממשיכה לשמר את מסורותיה.
- שער הכניסה - מיאנמאר:
יש צורך בהוצאת אשרת כניסה, טרם הביקור במיאנמאר (ניתנת, בדרך כלל, ל-30 יום). הכניסה למדינה אפשרית רק בדרך האוויר, בטיסות הנוחתות בינגון (דרך המעברים היבשתיים, ניתן להיכנס למדינה ליום אחד בלבד).
- שגרירות ישראל במיאנמאר:
49, Pyay Rd, Dagon Tsp,Yangon,
טלפון: 95-1-222290/1
פקס: 95-1-222463
דוא"ל: [email protected]
- שגרירות מיאנמאר בישראל:
קאופמן 2
תל אביב 68012
טלפון: 03-5170760/1
פקס: 03-5171440
דוא"ל: [email protected]
| הכתבה באדיבות: | מגזין גיאוגרפי לתיירות אחרת בארץ ובעולם |
