מרקם

27.6.95 

חלום:
-אני מתלבט אם לחזור לארץ בעוד שבועיים. אחר-כך אני בארץ, יושב עם חברה לשעבר בבית קפה בירושלים. היא אומרת שתהיה הלילה בעיר אבל לא יודעת איפה, אז אני מזמין אותה אלי והיא מסכימה. אני לא בטוח אם אני רוצה שנחזור להיות ביחד. היא הולכת ואני פוגש את החברה` הישראלים מדאלי, שמפתחים תמונות בכל מיני גדלים. פתאום חוזרת הלשעברית אחרי ניתוח שכרתו לה את שתי כפות הידיים, ויש לה תותבות.

12 בצהרים ועדיין לא עבר אף רכב. ישבתי כאן עם משפחה טיבטית, שותה אתם תה חמאה. שוב ניסו לקנות ממני בערך כל דבר שיש עלי. אולי אני פשוט נראה כמו רוכל? היפהפיה מאתמול עמדה לא רחוק והסתכלה עלי, אבל העזה להתקרב רק כשעוד מישהו בא. אם לא אתפוס טרמפ היום אני חוזר וזהו. אפילו אוטובוסים כאן לא נוסעים בצורה סדירה, אלא אם כן הם נתקעים כל הזמן ולכן לא רואים אותם. אחרי המתנה ארוכה החלטתי לעשות הפסקה לטיפול בצרכים, לקחתי את התיק והתחלתי לטפס על גבעה קרובה לחפש פרטיות. העפתי עוד מבט אחרון אל הגשר שחוצה את הנהר - וראיתי ג`יפ מתקרב. לפעמים בכל זאת המזל משחק - עוד שלוש דקות והייתי באמצע מלאכת הקודש, שומע את המנוע ברקע ומקלל את כל העולם. בג`יפ היו שלושה סינים, אחד מהם איש עסקים ממלזיה, ש"הסכימו" לקחת אותי למרקם תמורת 50 יואן.

 בדרך, קנה ממני המלזי סנט טייוואני וניקל אמריקאי בחמישה יואן. עברנו שני מחסומים בדרך, שבהם עשיתי את עצמי ישן והתכרבלתי כמה שיכולתי בתוך עצמי. הגענו תוך ארבע שעות למרקם, שם שלחו אותי כולם ל- PSB. לא הסכימו אפילו להמתין עד שאוכל משהו. הלכתי, ושם אמרו לי שהאזור סגור לתיירים ושאני צריך לשלם קנס של 100 יואן. התווכחתי אתם - לא שמעתי, לא ראיתי, לא ידעתי - ראש קטן. אחרי חצי שעה הם וויתרו לי על הקנס, אבל אמרו שאני צריך לחזור מחר בבוקר לאחור. הם הראו לי ספר קבלות עם תשלומים של קנסות קודמים, מה שאומר שהם כנראה די יעילים פה בעצירת המסתננים. התענינו מאד גם לדעת מי הביא אותי לכאן, אבל ג`יפ ירוק צבאי באזורים האלה זה כמו לחפש בלונדינית מסוימת בנורווגיה. הם נרגעו קצת כששמעו שאלה היו סינים ולא טיבטים, כי כנראה שלדפוק סינים זו פחות מצווה. יצאתי משם והלכתי למסעדה, אוכל את הארוחה הגדולה ביותר שלי מאז שיצאתי - שתי קעריות אורז עם תוספות בעשרה יואן.

 אני כבר אוכל כמו הסינים - מקפיץ את האורז מהקערה לפה בעזרת הצ`ופ-סטיקס, ואוכל בלוויית קולות המציצה והיניקה המתבקשים מנימוסי השולחן הסינים. חנה בבלי שלהם היתה עושה ממני דוגמה ללימוד בבתי-ספר לנימוסים והליכות. שני המלונות בעיר היו me you" בשבילי, מה שלא הפתיע אותי. החלטתי להתחיל ללכת, ועכשיו אני נמצא בקצה העיר ומחכה שיחשיך בשביל לעבור את המחסום ולעלות על הדרך שממשיכה ללאסה. אנסה לישון הלילה באחד הבתים הכפריים שעל הדרך, אחרי המחסום. הכל מסביב בוצי לגמרי אחרי גשם שירד, כך שיהיה לא נעים לישון בחוץ. התיק הכבד מעיק והגב שלי הרוס. היום הכי יקר שהיה לי עד עכשיו, הוצאתי כבר שמונה דולר כמעט ועוד לא שילמתי על לינה. מחביא את רוב הכסף שלי בנעלים, ומסתובב עם בערך 300 יואן ו- $15 שניתנים לשליפה מהירה, על כל מקרה שלא יבוא.

לתחילת הכתבה

לילה קשה והמשך המסע

28.6.95

לילה סיוט עבר על כוחותינו בטיבט. כשהתחלתי ללכת פגשתי שלושה סינים וישבתי אתם, אחד מהם נתן לי קופסת סיגריות מתנה. על הדרך כבר עליתי בעזרת פנס, בחושך, והתחלתי ללכת מבית לבית, משגע את הטיבטים. הבתים הטיבטים בנויים עם חצר סביבם, ובכל החצרות השערים היו נעולים, מה שהכריח אותי לצעוק "האלו" במיטב גרוני. בבית אחד אפילו פתחו את הדלת והאירו לכיווני, אבל הם היו טפשים או לא נחמדים כשניסיתי להסביר להם בפנטומימה שאני צריך מקום לישון. בהרבה חצרות קיבלו את פני נביחות מבהילות של כלבים מופרעים, ואני נזכרתי בסיפורים ששמעתי ובאזהרות שהספר מלא בהן לגבי הכלבים הפרועים והחולים של טיבט. בהמשך הדרך, כבר חושך מוחלט, נתקלתי בכנופיית כלבים משוחררים שהתלהבו מהטרף הקל וניסו להסתער עלי, מפריחים את נשמתי המעורערת במילא. נסוגתי לאט בהליכה לאחור, מסנוור אותם עם הפנס - הדבר היחידי שהשאיר אותם במרחק מה. הם המשיכו אחרי, העיניים שלהם נוצצות לאור הפנס כמו שדים שחורים שגופם צל, כשבשלב מסוים הם התפצלו. שניים-שלושה מהם עלו לצד הדרך והתקרבו יותר לכיווני, ואני מאיר מצד לצד לסירוגין ומשתדל לשמור על קור רוח למרות הפחד. אחרי מה שנראה לי כשעות של נסיגה הם וויתרו סוף סוף וחזרו לבתיהם, ואני נשארתי ליד אחד הבתים הראשונים שעברתי לידם.

התמקמתי על ערמה של בולי עץ עבים, ופתאום הגיע לשם עוד כלב משוגע שלא הפסיק להסתובב קרוב אלי ולנבוח בטירוף (לא עלי) במשך כמה שעות. נשכבתי בדממה, משתדל לא להשמיע קול, אפילו לא לנשום, כששמעתי אותו מרחרח ממש לידי. נשארתי עם המשקפיים עלי, מחבק את הפנס, מקור החיים שלי - ואז התחיל לרדת גשם. התחפרתי לתוך שק השינה, מרגיש די בנוח על בולי העץ, מקשיב לנקישות הסדירות של טיפות המים עליו, קרובות-קרובות אך לא נוגעות. אלא שאז גיליתי שבניגוד לציפיותיי, שק השינה הזה חדיר למים בערך כמו טריקו בתחרות החולצה הרטובה. הגשם המשיך והמשיך, חודר בהדרגה ובעקשנות דרך השק"ש והבגדים לנקודות רבות יותר ויותר בגופי. לא ישנתי כל הלילה, וקמתי עם הזריחה כשאני רטוב כולי - התיק הקטן, השק"ש, השיער, הבגדים, הנעליים. מה שנקרא רטוב עד לשד העצמות. ובאמת הרגשתי את הרטיבות על ללשד, עד לרקמת העצמות המוגנת ביותר. והיה קר. עמדתי שם, הגוף רועד בלי שליטה, השיניים נוקשות בעוצמה, מתקשה לחשוב על זה שעכשיו אני אמור להמשיך בדרך.

ואז הגיעה האמא מהבית ליד, על ראשה קשורה ערמה גבוהה של ענפים להסקה. היא ראתה אותי במסכנותי והכניסה אותי הביתה. הסתערתי על התנור שאש עליזה ומבורכת דלקה בו, שמתי עלי שני סארונגים והתפשטתי לגמרי מתחתם. שלוש שעות לא זזתי מהתנור, מפשיר לאטי, נותן לחום הנעים לקחת ממני את סיוטי הלילה הנוראי שעבר עלי. כל הזמן הזה הסבתא מילאה אותי בתה חמאה, שבאותם רגעים נראה לי כמו משקה האלים, גבינת יאק ומן מרק עם ירק וגושי בצק. על הצמפה, קמח נא מורטב במים, החלטתי הפעם לוותר.

ב- 9:30 יצאתי, יבש ורגוע ומחודש. לא שכחתי לצלם את ערימת בולי העץ, מיטת הבלהות שלי מליל אמש. אחרי שעתיים עצרה לי משאית עמוסה שקי קמח עם שלושה טיבטים. אחד מהם הסביר לי שאם תופסים אותו איתי באוטו הוא נדפק, אז אמרתי שיוריד אותי לפני שנגיע למחסום. בשלב מסוים הוא עצר וסימן לי לרדת, והסביר לי בסימנים שאחרי הגשר שמולנו, שיש עליו עמדה צבאית, הוא יחכה לי. ירדתי והם המשיכו, התרמיל שלי איתם ואני מתפלל לאמינות שלהם. הלכתי לכיוון הגשר, מחפש דרך אלטרנטיבית אבל אי אפשר היה לעקוף אותו - הוא גישר בין שני צוקים תלולים בערוץ של נחל ולא היתה שום אפשרות אחרת לחצות אותו. בשני צידי הגשר היו עמדות שמירה קטנות. לא היתה לי ברירה - הלכתי קדימה באצבעות מוצלבות, מקווה לטוב. למזלי, לא היה אף אחד בעמדות השמירה ובאנחת רווחה התחלתי לעלות מצידו השני, מוצא את הנהגים שלי בפונדק דרכים קרוב. אחד מהם, המבוגר ביניהם ובעל השפם, מתנהג כמו המנהיג. הוא יושב תמיד ליד הנהג, אף פעם לא מחליף אותו בנהיגה. הנהג, צעיר מעט ממנו ובעל פנים חלקות מחייכות ומבט לבבי, לא מפסיק למלמל תפילות לאורך כל הנסיעה. השלישי, בחור צעיר, מסניף כל הזמן את האבקה החומה ההיא, וגם לו אני מסרב בנימוס למרות שמתבונן בסקרנות. אם זה עושה לו משהו, אז לא רואים עליו.

אחרי הפסקת תה (רגיל) המשכנו בדרך עם שני טיבטים נוספים שישבו אתי על שקי הקמח שמאחור, כולנו הולכים ומלבינים מקפיצה לקפיצה. פתחו לנו את כיסוי היוטה, כך שיכולתי להתפלץ בחופשיות: הדרך היתה מחרידה באמת, שבילי עפר צרים בין ההרים, בגבהים אינסופיים, בלי שום דבר שיעצור את המשאית אם היא תחליט להחליק לתהום. אם זה יקרה, גופת המשאית לא תיראה מהדרך, ושבועות יעברו עד שמישהו יחליט לדווח על מי מאתנו כנעדר. כל הדרך לא הפסקתי להתפלל לאלוהים, לדבר אתו, להתחנן אליו שיוציא אותי משם בחתיכה אחת ויחזק את הידיים האוחזות בהגה.

 בקטע מסוים של הדרך עברה מולנו שיירה צבאית, או לפחות הגרסה הסינית לשיירה צבאית - טור אינסופי של משאיות ירוקות שמתפתל לאורך ההרים, מתפתל ולא נגמר, עוד ועוד משאיות עמוסות בחיילים-ילדים, שבמשך יותר משעה נסענו מולו בלי לראות את סופו. כל חיילי צה"ל לא היו מצליחים למלא את צי המשאיות הזה. אחרי שמונה שעות הגענו לעיר כלשהי, זו לא בשוי (Baxoi), אליה קיוויתי להגיע היום, כלומר פיגור של יום נוסף. לא ברור לי עדיין אם הם לוקחים אותי גם מחר. אני ישן אתם בחדר (עשרה יואן) נקי ומסודר, עם חשמל ואפילו טלויזיה. השירותים בבית המלון המשוכלל הזה הם סינים טיפוסיים - אני כורע בשלווה מעל לחור ברצפה, בלי דלתות כמובן, והחזירים בדיר שמתחתיי נוחרים בחדווה של ציפייה. לפחות מישהו בטיבט מקבל את האוכל שהוא אוהבהעיר עצמה נראית נחמדה מאד, צבעונית ואנרגטית, אבל יש מלא משטרה ברחובות ואני לא רוצה לשחק שוב עם מזלי אז נשאר בחדר. שיא הוצאות חדש היום, רק 16 יואן.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה