עפתי לתרמילאים

נפאל - חידוש הויזה להודו

יהושע ושותפיו לנסיעה מגיעים למשרד ההגירה הנפאלי ומצליחים להשיג את האשרה הדרושה. בהמשך הם נהנים משיחות ודיונים בדרך חזרה להודו.
יהושע
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: נפאל - חידוש הויזה להודו
Depositphotos/Empty Vectorist

חידוש ויזה בנפאל 

יום רביעי:
 בשעה אחת בצהרים אנחנו יוצאים בג`יפ לכיוון פוקרה- בירת הטרקים בנפאל. על החלון הקדמי והאחורי מודבקים שלטי נייר עם הכיתוב !!!Only Tourist ליתר בטחון הנהג שלנו מוסיף באותיות קטנות thank you ,please ,o.k, ו-sorry. מסתבר שהמורדים המאואיסטים לא נוגעים לרעה בתיירים, או כך לפחות טוען הנהג שלנו, שהוא נפאלי המתגורר בפוקרה.

 את הבוקר בילינו בהתרוצצויות, שבסופם התברר שבפנינו שלוש אפשרויות: הראשונה היא להחתים דרכון ולשוב לדלה, או במילים אחרות- אחרי יומיים בדרכים להציץ לנפאל ולחזור על עקבותינו לעוד יומיים של נסיעה מתישה. השניה היא לחכות לאוטובוס לקטמנדו- המקומיים אומרים שאולי הוא יצא היום בצהריים אבל אולי בעוד שבוע. והאפשרות השלישית היא לצאת לפוקרה בג`יפ- הג`יפים לא רוצים לנסוע לקטמנדו. החלטנו על ג`יפ.

בין הודו לנפאל מפרידים כמה עשרות מטרים. על הכביש שבאמצע חולפת תנועה ערה של אנשים, אופניים וריקשות. אין שום ביקורת מסודרת אך מי שרוצה "עוד חותמת בדרכון" יכול לפנות למבנה דמוי אורווה ששוכן בצד הדרך, שם יושב פקיד הודי משועמם ועוזרו. אנחנו מבררים אצל הפקיד מה עלינו לעשות והוא מסביר לנו שעלינו לשהות מחוץ להודו לפחות יום, ואז נוכל להכנס שוב לעוד שישה חודשים. העוזר מוסיף שאם נשים במגירה תרומה צנועה ניתן לעקוף את הבירוקרטיה...

אנחנו ממשיכים אל הצד הנפאלי. משרד המכס הנפאלי מהווה ניגוד משווע למקבילו ההודי- גינה מטופחת בחזית הבית ומבנה שלא מבייש משרד בארץ. אנחנו משלמים שלושים דולר, ואשרת כניסה לשלושה חודשים מונפקת לנו בתוך פחות מחמש דקות. אפשר לצאת לדרך. כעבור שלוש שעות נסיעה עוצר הנהג ומתעדכן בחדשות בתחנת דלק מקומית. הוא חוזר אלינו עם הבשורה, שמנקודה זו והלאה רכבים נוסעים רק בשיירות עם ליווי חמוש. אנחנו מגיעים לחניון דרכים, במקום נמצאים מספר אוטובוסים ועשרות נפאלים, איש אינו יודע מתי נצא לדרך. מסביבנו כרי דשא ירוקים, באופק הרים מיוערים ואוויר רענן ממלא את הריאות. אנחנו מתיישבים על הדשא ופותחים ספרים, קבוצת ילדים נפאלים מתאספת סביבנו. בניגוד לילדים הודים, הנפאלים מסתפקים בצפיה שקטה ולא מטרידים אותנו.

 הערב יורד והנהג לוקח אותנו לעיירה חסרת שם. אנחנו משתכנים באכסניה מקומית, ונראה שאנחנו התיירים המערביים הראשונים שמבקרים במקום מאז שהוא נבנה. החדרים מסריחים משתן וטחב והמזרון הוא בעצם שמיכה דקה. אנחנו חושבים על המשך המסע. גם אם לא יקרו תקלות מחר, נגיע לפוקרה רק אחרי הצהרים. מפוקרה לקטמנדו נוכל לצאת רק ביום שישי בבוקר (האוטובוסים בנפאל לא נוסעים בלילה) ובעצם, אנחנו לוקחים סיכון שנתקע בשבת על אם הדרך. מצד שני, בפוקרה אין בית-חב"ד ולנו אין מצרכים בסיסיים לשבת. אין ברירה אלא להשלים עם המציאות, אנחנו מחליטים לחזור מחר בבוקר. קשה לאמר שזוהי החלטה מרנינה, אך ברור לנו שהיא נבונה (אחר כך שמענו על מטיילים שהתעקשו לנסוע והתעכבו בדרכים יותר משבועיים). הנהג מנסה לשכנע אותנו להמשיך, אבל גם הוא לא יכול להבטיח לנו שנגיע עד שבת לפוקרה. אנחנו מסכמים לצאת לדרך מחר השכם בבוקר.

לתחילת הכתבה

חזרה לבית חב"ד בדלהי

יום חמישי:
 בשבע בבוקר הג`יפ מתחיל במסע חזרה. מסתבר שביקור בנפאל לא רשום בתוכניות שלנו למעלה... מלבד תחושת הפספוס, מציקה לי המחשבה שנסיון הכניסה שלנו לנפאל היה חסר תכלית, יום שהתבזבז ללא תועלת. במעבר הגבול בסונאלי אנחנו חולפים ליד מורה טיבטי וקבוצת בודהיסטים מתלמדים. בחורה אחת בולטת שם בין כולם, כן, היא יהודיה מישראל! כאן מתחילה המלחמה שבתוכי, לגשת או לא לגשת... `היצר הרע` אומר: "תראה אותה, חיה בעולם כה שונה, מוקפת בזרים. נכון שמחובתך לעזור לכל יהודי, אבל נראה לך שהיא תסכים לשמוע? רק תפתח את הפה והיא תשלח אותך..." אך `היצר טוב` אומר "גם לה יש את הנשמה היהודית היחודית- נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש!". גם היא מחפשת את האמת הפנימית שלה.

אני מפיל על לוי את התפקיד. לוי פותח בשלום וניגש ישר לעניין, בלי להצטעצע: "תרשי לי להגיד לך משהו?" למרבה ההפתעה הבחורה מחייכת, נראה שהיא ציפתה לכך שנפנה אליה. "אני יודעת מה אתם רוצים" היא אומרת. "אבל זה מה שאני עושה כבר כמה שנים וטוב לי עם זה. כבר שמעתי הכל, הרבה ניסו לשכנע אותי עד היום...". והוא מתחיל: "יש אולי כמה דברים שאת לא יודעת. לפני מאתיים שנה גילה הבעש"ט רובד נוסף ביהדות, את תורת החסידות, שנותנת עומק ומשמעות חדשים להיותנו יהודים ומכניסה אור וחיים בלימוד תורה וקיום המצוות. אני בטוח שאם תבדקי אותו תגלי יהדות שונה ממה שהכרת, אבל לא זה שרציתי לאמר לך...". לוי לוקח נשימה וממשיך: "רציתי לאמר לך שיש לך נשמה אלוקית שקיבלת בירושה שלא בבחירתך. לחיפוש, לכמיהה של היהודי יש רק תשובה אחת: יהדות! שום דבר אחר לא יצליח להשתיק את האש שבתוכך, לא באמת, לא לאורך זמן. הבודהיזם יכול לספק אנשים רבים, לא יהודים!". הבחורה עונה לו: "אני שומעת, תודה שאתם אומרים", היא אומרת ומעיפה מבט לאחור. "אני חייבת ללכת, הקבוצה שלי נוסעת". "להתראות בירושלים הבנויה", אני אומר לה. "הלוואי", היא מפתיעה אותי, "תודה שאכפת לכם, שלום!" והיא הולכת. "הצלחנו לגעת בנשמה?" אני שואל את עצמי...

כעבור דקות אחדות אנחנו מחתימים את דרכוננו במעבר הגבול ההודי. ההודים מזהים אותנו (פינגווינים...) ומתענינים בקורותינו. הם נראים `מבסוטים` לשמוע שמצב המדינה השכנה לא טוב ומצהירים בחום India is better. קבוצת מטיילים ישראלים מגיעה אל מעבר הגבול, ואנחנו לא מבזבזים זמן. החותמות והמסמכים מוזזים הצידה, התפילין מונחות על שולחן "משרדי ההגירה", והיהודים מניחים תפילין. הפקיד ועוזרו מביטים בנו מהופנטים (אולי המומים?) אך לא מוציאים הגה. אנחנו מספרים לקבוצה את קורותינו, ומשכנעים אותם שלא להתפתות לנסיעה יבשתית. שלפחות מישהו אחר ילמד מהטעות שלנו. אני נזכר בדברי ה`בעל שם-טוב` (מייסד החסידות): "נשמה יורדת לעולם שבעים שמונים שנה כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות, ובפרט ברוחניות". לולא מסע הנפל לנפאל, לא היינו פוגשים את היהודים האלה... היום לא התבזבז לשווא.

 סיימנו את תפקידנו כאן. אנחנו עולים על מונית לגורקפור ומבלים שם את אחר הצהריים בהמתנה לרכבת הלילה לדלהי. אנחנו עולים לרכבת, מניחים את התיקים ומשתרעים על הסליפרים. כעבור חצי שעה משפחה הודית רעשנית מסבירה לנו בהינדית שוטפת שהמקומות שלהם. מסתבר שעלינו לקרון הלא נכון. אנחנו עוברים קרון ומגלים שעל הסליפרים שלנו התארגנו כבר כמה עשרות הודים מאלה שנמצאים בכל רכבת, ישנים במעברים ובין הקרונות. אנחנו מנפנפים את האורחים הלא קרואים בעמל רב ופותחים בהופעה הרגילה של נענועים מסתוריים ומלמולים מתוך ספרים מוזרים, שנפתחים מימין לשמאל... כעבור כמה שעות קהל הצופים כבר עייף וגם אנחנו. אין ספק, נסיעות הם דבר מעייף. אני נרדם לקול שקשוקם המונוטוני של גלגלי הרכבת.

יום שישי:
ושוב אנחנו בדלהי... בבית-חב"ד נמצאים כבר מספר מתנדבים בעיצומם של ההכנות לשבת. על חגיגת ההכנות מנצחים אביחי וינון (שבשבוע החולף הגיע לכאן מהארץ), שמתרוצצים ללא לאות עד הדקה התשעים... אט אט מתחילים האנשים להגיע. נשים מדליקות נרות שבת, גברים מנצלים את הרגעים האחרונים לפני שהשמש שוקעת להנחת תפילין. אווירת האנדרלמוסיה והזרות נעצרת בשערי בית-חב"ד, המולת ה"מיין באזר" נבלעת בשירת: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". אחרי התפילה אנחנו עולים לגג המלון לסעודת השבת, השירים והסיפורים נמשכים עמוק לתוך הלילה. נראה שכל מי שפגשנו בשבועות האחרונים בפושקר נמצא פה כעת. שוב ושוב אני פוגש פרצופים מוכרים (מנסה להזכר בשמות ללא הצלחה...) ומקבל ד"שים חמים להעביר לצוות בפושקר.
 יום השבת חולף ביעף, הלילה יורד, והנה אנחנו עומדים מסביב לנר, מריחים את הבשמים ושרים "המבדיל בין קודש לחול". הגיע הזמן לחזור לפושקר...

להשתמע

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אסיה