עפתי לתרמילאים

טרק האוויוואש - אבל למה עם מוצ`ילות ? ? ? - חלק שני

נעם יוצא לעשות את טרק Huayhuash, עם רווה, ניר אסף ו..בלי מוצ`ילות. שמונה ימים של טרק לא קל ולא קצר, עם נופים מדהימים, בלי הרבה מזון ועם לא מעט דינמיקות בין קבוצתיות ואישיות..
נדב
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טרק האוויוואש - אבל למה עם מוצ`ילות ? ? ? - חלק שני

לגונת Viconga

יום שלישי בטרק. המטרה היתה להגיע לאגם Viconga. כרגיל, התחלנו לטפס מנקודת השינה ופתאום מערוץ אחר התחילו להגיע המון מטיילים. הבנו שרוב המטיילים הגיעו מהמסלול של ה- 6 ימים (ניתן לעשות את הטרק 6 ימים או 9 ימים או 12 יום). בכל מקרה רווה שם גז ונעלם לנו מקדימה בעוד אסף ניר ואני, עלינו בקצב שלנו, כשמדי פעם אני מקדים אותם אבל לא יותר מדי. היינו אמורים לעבור איזו לגונה ביצתית משהו ואמנם אחרי כשעה וחצי עליה עברנו אותה מצד שמאל.

בהמשך ההליכה נוכחנו לדעת שיש קבוצה של מטיילים מבוגרים משוייץ שכמובן הולכים פראייר בלי משקל ועם חמורים. הדבר הכי גדול שראינו היה משפחה אנגליה שעושה את הטרק, אז התחלתי לקשקש איתם באנגלית. בעיקר דיברתי עם האמא תוך כדי שאני מנסה להדביק את הקצב המטורף שלה.

מסתבר שהם עושים את הטרק הארוך כלומר 12 יום. תוך כדי שאנחנו מדברים האמא האיצה בבנה ג`ון שסחב עליו משקל מטורף ונראה כפוף לחלוטין. אח"כ הסתבר כי הילד הוא בן 12 והוא בעצם החזיק את המוצ`ילה כמו פרואני שסוחב על עצמו את קני הסוכר והולך למרחקים. אסף ניר ואני צחקנו שהאמא מכינה אותו לסיירת מטכ"ל באנגליה - לך תדע...

במשך העליה לפאס (מספר שלוש או ארבע ) ראיתי לפתע שתי דמויות שוכבות על הארץ. התקרבתי אליהן ולפתע הם נראו לי ממש מוכרים ...ניסיתי להזכר היכן ראיתי אותם ...שיט שיט ...אחד נראה עם זקן ארוך והתיק מו`צילה שלו שהוא שוכב עליו נראה עננננק , השני נראה שגם סוחב תיק ענק ושוכב על הארץ, שניהם נראו תשושים. לפתע נזכרתי שראיתי את שני הח`ברה האלה בהווארז, יוחאי ואהוד- ישראלים. פגשתי אותם כשהם הגיעו לראשונה להווארז ואני הסתובבתי עם מורית שטיילה איתם באקוודור.

עד שאסף וניר הדביקו אותי (רווה לא היה באיזור כי הוא עף לו לאיזה נקודה גבוהה יותר בטח הוא יחכה לנו בפאס), פצחתי איתם בשיחה. הסתבר שהם היו באמת משוגעים ...! הם תיכננו לעשות את הטרק במשך למעלה מ- 20 יום בלי לחץ עם כמות מזון ומשקל של למעלה מ 20 קילו. היתה להם כמות קוואקר שאפשר היה להרוג איתה פיל, והם היו כבר למעלה מ - 8 ימים בשטח. כאשר מגיע יום שישי הם עוצרים למנוחה של שישישבת. אז עכשיו היינו 5 ישראלים שעושים את הטרק, כאשר יוחאי ואהוד לרוב מאחור.

המשכנו עד לפאס ושם רווה המתין לנו. קצת כעסנו עליו שהוא בורח לנו ככה. בכל מקרה הוצאנו את העוגיות הידועות Oreo. מאחר שבטרק חיינו על עוגיות, הפכנו להיות מומחי עוגיות. היו Oreo והיו chocolate chips, אולם החלטנו שהעוגיות שלוקחות את כל הקופה הן עוגיות בשם chocolate soda שהיו תוצרת פרו אבל ...היו עשויות משוקולד וכל פעם שהיינו צריכים לפנק את עצמנו...פתחנו אחת כזאת.התחלנו לרדת. הירידה היא ירידה של שלוש שעות או משהו כזה דרך הואדי, כשהואדי הוא בגדול של שלושה מגרשי כדורגל ענקיים (בלומפילד בגדול של מספר בלומפילדים ענקיים). מסביב הכל ירוק וירדנו לנו לאט לאט עד שהתגלתה לגונת VICONGA.

 בדרך שוב ראינו את הזוג, צמד חמד, יוחאי ואהוד הולכים להם לאט, כשמדי פעם הם עוצרים לקחת אוויר פסגות. שוב היינו חמישה שהולכים לכיוון הלגונה. בנתיים קישקשתי עם אהוד ויוחאי והצעתי להם הצעה לעשות טיול אופניים מקוסקו ללה פאז בירת בוליביה. איכשהו הדלקתי אותם על הרעיון ... ונתתי לזה לזרום. נראה היה שהחברה` האלה נראים רציניים אבל ...דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

לפתע נגלתה הלגונה הענקית. הלכנו למרגלותיה על שביל שהקיף אותה מימין. האמת היא שרצינו לראות את ה-Base camp של הצרפתים כי ידענו שמשם אנחנו עוזבים אותם ואת כל הציוד שלנו שהשארנו אצלם נצטרך לקחת. לאהוד ויוחאי היו חכות וכבר פינטזנו על דגים (נמאס כבר מעוגיות ופסטה), אבל אז הסתבר שכדי לדוג בלגונה צריך לעבור לגדה השניה שהיתה במרחק לא קטן ואנחנו עם המשקל על הגב ...באסה.

המראה של הלאגונה היה די מרשים ועשינו קצת תמונות כאשר אנחנו מתקרבים אליה. המשכנו בירידה לעבר הBase שעקפה את ההרים מימין. הפעם לשמחתנו סיפור הדרך היה קצת יותר מדוייק והוא אמר שצרך לראות מפל גדול בדרך עד לבייס קמפ ואמנם כך היה. נגלה מפל די גדול, שוצף קוצף בקצף לבן לבן, שמגיע ממי שלגים שיורדים מההרים. הגענו סוף סוף לBase של הצרפתים וראינו את רווה שוכב עירום מתחרדן עם השמש החמימה שהיתה באותו יום, לאחר שהוא כבר הספיק להקים את האוהל שלו ושל אסף. אני וניר הורדנו את הציוד והתחלנו להקים את האוהל לפני שיתפוס אותנו הגשם או הקור והידיים יקפאו בזמן ההקמה של האוהל ואז הגיעו אהוד ויוחאי.

רווה אמר שהצרפתים הולכים להתרחץ במענינות החמים ואנחנו יכולים ללכת למעיינות אחרי שהם יחזרו כדי שלא יהיה עמוס ופקק תנועה ...נשמע כמו חיזון אורקולי ...פקק תנועה במקום הזה. אחרי חצי שעה שמנו פעמינו לעבר המעיינות החמים. איכשהו, ניר ורווה נעלמו לנו אז אני הלכתי עם אסף אהוד ויוחאי. אחרי רבע שעה הליכה קלילה (בלי מוצ`ליות כי השארנו אותם בבייס קמפ ...איזה כיף ללכת פרייאר בלי כלום). פגשנו שני צרפתים שחזרו מהמעיינות החמים אז שאלנו אותם איפה זה בכלל ? ..הם אמרו שיש מעיינות חמים שהם בבריכות אבל קצת מלוכלך שם, ושיש מפגש של שני נהרות אחד רותח ואחד קר ושם אפשר להרביץ מקלחת הגונה.

טוב רק שמענו את זה ואני והחב`רה פשוט התמלאנו בחיוכים מלאי ציפיה, זה נשמע כל כך טוב מפגש של שתי יובלים ומים נקיים שמלאך נגע בהם ועשה אותם טהורים ... הקיצר אחרי הליכה קצרה הגענו אמנם למפגש היובלים. אחד מהם היה של מים קפואים וקרים והשני חם רותח (ניתן היה לראות את ענני האדים המהבילים ממנו כלפי מעלה ...איזו חגיגה. ראשון נכנס למים אהוד ומיד שמעתי אותו אומר ..."חלום, איזה כיף, לא להאמין". אח"כ אני ויוחאי הורדנו בגדים ונכנסנו עירומים לתוך המים ...הבעיה היתה שלא היה מקום ואו שהיה קר מדי או שהיה רותח... וכך היינו צריכים להעביר מים מהיובל החם ליובל הקר וזה היה מראה מצחיק.

 באיזה שלב השמים התחילו להראות סמנים של גשם ...והתחיל לרדת עלינו שלג ...עם המים הרותחים מתחת לרגליים, והשלג מלמעלה זה כבר היה חלום. כאשר יצאנו מהמים הגיעו לפתע רווה ניר. ניר סיפר בעצבנות שניר החליט לנווט למעיינות. יותר מאוחר הגיעו כל האנשים והתחיל לרדת שלג מעורבב בגשם עצבני. יוחאי ואהוד בישלו את האוכל שלהם ואני, שלא רציתי לבשל מחוץ לאוהל ולהרטב - התפנקתי אז נכנסתי לאוהל של DOITE (שקיבלתי מתמיר שעובד בלימה במלון דה פוינט דרך העזרה של המטייל שיצרו איתם קשר ... סחתיין) ושם חיממתי את המים שמדי פעם אסף נכנס להחזיק את הסיר שמחומם על הבנזניה ואני בוחש וטועם את הפסטה ...אממ הפעם יצא טוב ... אהוד ויוחאי התענגו על פאסטה עם רוטב שמנת ...הם ממש לקחו איתם כמות מזון שאפשר להרוג איתה איזה פיל ואת השאריות אנחנו ליקקנו מהם.

לתחילת הכתבה


עוד מפלים בדרך ל- Huayllapa

בוקר יום רביעי בטרק. קמנו בבוקר ושמש קיצית יחד עם קור עז (שילוב מנצח וידוע באנדים) קידמו את פנינו. פתחתי את העיניים וראיתי את המפל שוצף) סביר להניח שהוא התמלא ממי הגשמים של הלילה והשלגים שנמסו). המפל נראה כמו מפל שהיה יכול לסדר לנו את הכנרת. בכלל,כל הטרק דיברנו על כמויות המים האדירות שיכולות לסדר לנו את מצב המים העגום במדינה שלנ. קמתי והלכתי להביא מים לדויד המלך להכין תה של בוקר, בנתיים כל החברה כולל אהוד ויוחאי התעוררו. הכנו דייסה צמיגית משהו. אכלנו את האוכל כאשר אנחנו קופצים כדי להתחמם כשלפתע רווה צועק לנו : "חברה` שעה 8 תזוזה". אני אסף וניר צחקנו בפה מלא ...מה קורה פה? חזרנו לצבא ...רווה שכח שהוא השתחרר ... אירגנו עניינים והתחלנו לטפס במעלה, במשך העליה נגלו אלינו שוב לגונות קטנטנות ואני לא שבעתי מהלגונות.

הגענו למשטח מישורי שלפי סיפור הדרך היה רשום שיש משם שני מסלולי הליכה אחד קשה ואחד קשה מאוד. אממ נשמע מרתק ... לא ידענו לאן ללכת והמשכנו עם השביל הכבוש שנראה ברור. מרחוק נראה איזה מצוק לבן עם תכסית של חול ים, שגובהו היה בערך... 80 מטר. לא האמנתי שאנחנו מסוגלים לעלות את זה. בכל זאת התחלנו לעלות אותו וזה היה לא קל אבל ממש לא קל, לפני סוף העליה ניר כמעט נפל אחורה ואני שמתי את המו`צילה שלי על גב ההר (אני לא יודע מאיפה את לקחתי את הכוח) ואיכשהוא תפסתי אותו בשתי הידיים שלא יפול וסחבתי אותו למעלה. זה היה מצב לא נעים כי ניר היה עם רגל גמורה מההליכה על האבנים הגדולות במשך כל הטרק והיתה לו גם אצבע חודרנית שעשתה לו את המוות. למרות הכל, בסוף הגענו לפיסגה. ישבנו לנו שם בפיסגה אוכלים עוגיות מנסים להתפנק על הרגעים הללו.

אחרי זמן מה ראינו דמות קטנה מתקרבת לעבר המצוק ומתחילה לטפס. זה היה אהוד שהתחיל לטפס. אחרי שאהוד הגיע למעלה, ראינו דמות נוספת שרק הגיעה לאיזור הלגונה ואז ראינו איך הדמות זורקת את המ`וצילה על הארץ ומתיישבת על הארץ - כן זה היה יוחאי שנשבז למראה המצוק. זה היה נראה כל כך מצחיק והתפקענו מצחוק... המרחק בינינו לבינו בקו אוירי היה למעלה מ- 200 מטר אבל ניתן היה לראות את גלי השביזות שעולים ממנו. אחרי כמה זמן יוחאי איכשהו אסף את עצמו והתחיל לצעוד ולטפס על המצוק. הוא הגיע למרחק שני מטרים מהפסגה ואז בשארית כוחותיו הוא אמר "הלו סומה" (שם הכינוי של אהוד ששם המשפחה שלו סומג`ין) וכמו בסרט כשהוא במצב עמידה שפופה הוא איבד שיווי משקל והתחיל ליפול אחורה. למרבה המזל, אהוד תפס אותו באותו רגע ומנע את הנפילה.

 אחרי המקרה, שכבר ישבנו כולם על הפיסגה צחקנו על כל העניין. שוב הצטלמו את תמונת הפאס הידועה והתחלנו לרדת לעבר העמק הענק שנפרס אל מול עינינו. העמק שנפרס מתחתנו היה מקסים. למרחוק היו שרשרת של בולבוסים ענקיים וזה נראה כמו אבנים ענקיות שרוכבות אחת על השניה. באיזשהו שלב שמעתי צעקות מרחוק ולפתע הבחנתי בדמות שמנופפת בידיים ומתקרבת אלינו. מסתבר שזה היה אחד החמרים הפרואנים שהחמרים שהצרפתים נעזרו בו.

הוא אמר לנו שהמויצ`ילה שלנו נמצאת אצלם והם רוצים להחזיר לנו אותה. אמרנו לו שניתן לו חלקית מהסכום שמגיע לחמרים ושאם הוא יחזור עם המו`צילה הוא יקבל את כול הסכום. וכך היה. מקץ חצי שעה הבחור חזר והביא את המוצ`ילה, ואנחנו שילמנו לוהמשכנו לרדת בעמק הגדול, פגשנו בדרך בכבשים ועצרנו לצלם אותם. הנחל התפצל לו והשעה כבר היתה ארבע וחצי- הקור החל להשפיע.

לפי סיפור הדרך היינו אמורים לעבור מפל גדול של מים, המשכנו במסלול מדדים לאט ובזהירות, הדרך הפכה להיות לא קלה. לא עבר זמן וראינו את האוהל של ההולנדים שכבר חנו. התלבטנו אם לחנות או להמשיך והחלטנו להמשיך (לא ידענו לאיזה ברוך אנחנו נכנסים). מקץ שעתיים הליכה, מותשים ומיוזעים הגענו למצוק. שמענו את רעש המים מהמפל אולם הוא לא נגלה אלינו. השמש כבר עמדה לשקוע ולא ידענו מה לעשות. לא יכלנו לעצור מכיוון שהיינו על שפת המצוק. התחלנו בירידה מתונה, ניר ממש סבל בגלל האצבע החודרנית. לפתע כל אחד היה ער וקשוב לשני במיוחד כי השביל היה מאוד מסוכן. לפתע השביל נעלם לנו ולא ידענו איך להמשיך. השמש שקעה לחלוטין. פתחנו פנסים והתחלנו מדדים בין הטרסות, כשהיינו צריכים לרדת טרסות גדולות וזה היה ממש לא סימפטי.

מדי פעם נכנסו לתוך שלוליות מים בתוך הטרסות (אותן שלוליות מים שהיו בתוך השטח שהטרסות תחמו שגידלו בתוכם יבול). זו היתה שעה וחצי של ירידה איטית שבכל פעם מישהו הולך קדימה ובודק את השטח אם אפשר לעבור עד שהגענו למטה. היינו כמו איזה סומים בלילה, מחפשים את השביל. ידענו שאנחנו צריכים להגיע למקום בשם Huayllapa שהיה הכפר הבא בדרך. בכפר היינו אמורים להצטייד באוכל וגם יכולנו לאכול דגי טרוצ`ה שממש פינטזנו עליהם. היה קר והלכנו מהר, הרגליים מותשות אבל ידענו שאנחנו צריכים להמשיך וחיפשנו כל הזמן נקודות אור שאולי נוכל לראות את הכפר. כדי לרומם את הרוח התחלנו שרים שירים בעברית בהליכה, וזה עבד. לאחר שעתיים הליכה, בסביבות 11 בלילה, ראינו אור דלוח מהגדה השניה של הנחל, לא ידענו אם זה כפר או סתם הזיה. התחלנו לצעוק כמו מטורפים לעבר הגדה, לצערנו הקולות שלנו נבלעו ברעש המים הגואשים שעברו בנהר.

לפתע ראינו שהאורות מהגדה השניה מצנצנים וזה אומר ששמעו אותנו מהגדה השניה. כנראה שהצווחות שלנו עזרו. היה לנו קשה להבחין מה יש בגדה השניה- האם זה אוהלים או מבנה מאורך על הגדה. התחלנו לחפש את על מנת שנוכל לעבור לצד השני. ירדנו מהשביל לעבר הנחל. אסף ורווה חיפשו את הדרך למעבר ואחרי חיפושים נואשים חזרנו והגענו למסקנה שמאוחר וכדאי להתחיל לחפש מקום לשנת לילה. הבעיה היתה שהמישור לא היה מישור אלא מתלול. אחרי חצי שעה מצאנו איזה מקום שנראה מישורי והתחלנו מקימים את האוהלים. אחרי שהקמנו את האוהלים והתחלנו להתארגן להכין ארוחת ערב כי היינו ממש מורעבים ואני יכולתי לאכול את הסיר בלי מלח. השעה היתה 12 בלילה, הלכנו למעלה מ- 16 שעות והרגליים גמרו אותנו, רצינו רק אוכל ושינה בלי גשם ... במשך ההכנה של האוכל לפתע הגיע ילד וסיפר שהוא הגיע דרך הגשר שמגשר את הנהר.

 מסתבר שהגשר היה במרחק צעדים מאיתנו אבל לא ראינו אותו בגלל החושך ולא ידענו היכן הוא. הילד ישב איתנו וכיבדנו אותו באוכל, הוא כבש את הלב שלנו. הסתבר שהוא בא במיוחד אלינו ועבר על הגשר רק כדי לנסות להנחות אותנו היכן הגשר נמצא. חיפשנו עצים למדורה. האמת היא שאסף ורווה היו אחראים על זה. אני הייתי ממש מותש ולא יכולתי לזוז. רווה עשה מדורה מצויינת שחיממה את האוירה, אחרי ארוחת הפסטה , נכנסו לאוהלים לשנת לילה שכל כך חיכינו לה. מחר נקום חדשים.

לתחילת הכתבה


בדרך לעוד לגונה

בוקר יום חמישי בטרק. בוקר התעוררתי שכל גופי כואב מההליכה של אתמול. יצאתי החוצה-,השמש היתה חמימה וזה היה נראה כמו יום נפלא. ירדתי לנהר להביא מים לארוחת הבוקר. התארגנו ההתארגנות ממש מתוקתקת. היתה חלוקת עבודה וכל אחד ידע מה לעשות. לקפל את האוהל, למצוא את היתדות, לסגור את השק שינה, לסדר את התיק ולהכין אותו לקראת ההליכה. ישבתי שם עם ניר שלפתע הגיעה ילדונת פראונית מקסימה. רווה התחיל לשוחח איתה ושאל אותה כמה אחים ואחיות יש לה אז היא אמרה "באסטטטטנטה" ככה משכה את המילה בקול הדק שלה ..ולא אמרה בקול קצר "באסטנטה" ,שזה אומר מספיק ואפילו בקול שלה זה נשמע כאילו יש לה המון המון אחים ואחיות. ישבנו שם ורווה נתן לה סוכריה ואחר כך ניר נתן לה סוכריה. עוד הפתעה חיכתה לנו.

בחור מקומי התקרב אלינו והתחיל טוען שאנחנו ישנים על שטח האדמה שלו ואנחנו צריכים לשלם לו כסף ,5 סול על הלינה. זה ממש עיצבן, אבל ידעתי שאין מה לעשות ושילמנו לו על הלינה. הלכנו לדרכנו והתחלנו מטפסים חזרה לשיפולי ההר על מנת לחזור לשביל. בדרך עברנו מקומיים שכיבסו את הכביסה שלהם בנהר, איזה יופי. שאלנו היכן הכפר שאתמול חיפשנו נואשות ומסתבר שהוא היה בהמשך. הגענו אמנם לכפר שכמובן כולו היה בנוי מבוץ וחיפשנו את החנות הראשונה שנוכל לקנות או להכין אוכל. מצאנו איזה bodega שזה דווקא אמור להיות מקום שקונים בו משקאות חריפים. פגשנו בחורה פרואנית שנראתה כמו טבחית מדופלמת, שאלנו אותה אם יש משהו לאכול. היינו ממש מורעבים. הבחורה אמרה שהיא יכולה להכין לנו קצת תפוחי אדמה עם ביצים אבל אנחנו צריכים לחפש ביצים בכפר כי לה נגמרו הביצים.

יצאתי עם ניר למשימת חיפוש הביצים. מצאנו איזו אישה מקומית שמכרה לנו ביצים, חזרנו לגברת ונתנו לה את הביצים שתכין את זה עם התפוחי אדמה, רווה וניר עזרו לטבחית לבשל וחתכו את התפוחי אדמה.ישבנו בחדרון חשוך ושם קיבלנו גרעיני תירס חמים לאכול כמו איזה מנצי`ס לספתח. אכלנו לשובע את הגרעינים, ואח"כ הגיעו התפוחי אדמה והאורז. בשר לא היה כי הוא נגמר. סיימנו את זה וממש התפוצצנו מאוכל,זה היה ממש פיצוי על הימים הקודמים שלא אכלנו והיינו כמו דובי נמלים שניזונים מסוכריות ורק בערב אוכלים פאסטה עם מלח. אחרי זה נכנסו לחנות שעמדה ליד המקום שבו אכלנו וקנינו שם מכל הבא ליד, כל המתוקים שהיו שם או כול דבר שחשבנו שאנחנו צריכים, שוב כמות ענקית של סוכריות.

יצאנו לנו לדרכנו וידענו שאנחנו צריכים לטפס להר. היינו צריכים לחזור על עקבותינו כי הערוץ היה בדרך חזרה. בדרך פגשנו כובסות נחמדות שכבסו את הבגדים על הנחל ומשם התחלנו לטפס כלפי מעלה. מקץ רבע שעה פתאום ראינו על השביל את יוחאי ואהוד. שניהם שוכבים על הארץ, מסתכלים על השמיים ונראים שחוטים לחלוטין, זה היה מראה מבדר ולא מבדר, שאלנו אותם מה קרה? הם סיפרו שהם ממש עייפים והם לא יודעים אם הם ממשיכים את הטרק כי יוחאי מרגיש שהוא חולה ויש לו איזה קלקול קיבה. שוב הזכרתי ליוחאי ואהוד, שאני מציע להם להצטרף אלי שנגיע כולם יחדיו להווארז לטיול אופניים, הרעיון שאני בונה מראש, לטייל בפרו עד בוליביה מקוסקו ללה פאז.

בכל מקרה, המשכנו לטפס. באותו יום היינו אמורים לטפס המון המון, וידענו שזה הולך להיות קשה. אמנם קמנו מוקדם אבל הזמן תמיד היה לרעתנו ולא רצינו להכנס שוב לחושך. הרגשתי ממש מותש ולא היה לי קל. המשכנו לטפס בעליה, אני שמתי מוזיקה במיני דיסק וככה יכולתי לנשום אויר, המוזיקה סיממה לי את המוח וממש ינקתי את האויר בעליה, לא היה הרבה אויר בריאות שלי והרגשתי שאני צריך לדחוף את עצמי כלפי מעלה.

המשכנו לטפס והפיסגה לא נראתה באופק. השביל המשיך לטפס השעה היתה כבר 16 וראינו את הפיסגה המושלגת שאליה היינו אמורים להגיע. היא נראתה כל כך רחוקה. המשכנו כשאנחנו עוצרים רק לשתות מים ולאכול סוכריות. שוב היו דילמות האם לרדת לעבר העמק שהיה בגובה 5000 ומעלה ולישון שם את הלילה או להמשיך. לאסף היו כאבים בברכיים וזה ממש לא נראה טוב. בסוף המשכנו הלאה וזו היתה שטות. השעה כבר היתה מאוחרת- שבע בערב. לבסוף הגענו לפאס, מסביבנו היו המון רוג`ומים, אז עלינו למעלה ועשינו רוג`ום. כשהצטלמנו לתמונה המסורתית כבר היה חושך. מסתבר שהלאגונה לא היתה במרחק פסיעה אלא שוב במרחק של שעתיים הליכה. איכשהו, המשכנו ללכת. אסף ממש נאבק בכאביו. הלכנו קצת יותר לאט בתקווה להגיע שלמים ללאגונה.

השעה היתה שעת לילה, (22:00 בלילה) כשראינו מרחוק את הלגונה. הלגונה לא נראתה כל כך גדולה או מרשימה, ומה גם שהיא היתה מסריחה מאוד. ראינו מרחוק את האורות של האוהלים והסתבר שאלו היו האוהלים של הגרמנים. הגענו לשם, הורדנו את הציוד והתחלנו להקים את האוהל. בחוץ היה ממש ממש קר (גובה של 5400 מטר). לבשנו מהר בגדים מחממים והמשכנו להקים את האוהלים עם ידיים קפואות. חיממנו את המים (כי המים בנהר היו עומדים...),ולראשונה הכנתי אורז... המים רתחו, הכנסתי את המרק פנימה, חיממתי את המים עם המרק ואחר כך הכנסתי את האורז.

 הבעיה היתה שהבנזניה עבדה חזק מדי והאורז נשרף וחרך את התחתית. אבל.... שרעבים אוכלים הכל, אני וניר ורווה הסתערנו על האורז השרוף. אסף, לעומת זאת, הלך לישון - הוא היה ממש מותש ורצה לישון ולנוח וחוץ מזה הוא לא אהב אורז. היה כל כך קר בחוץ וידענו שבאוהל לא בדיוק יהיה חם...נכנסו לאוהל אני וניר וניסינו למצוא את התנוחה הנכונה (לא לא, אני עדיין חושק בנות המין היפה) בשביל להתכרבל בקור. באותו לילה הטמפרטורה צנחה לדעתי מתחת לאפס. לבשתי את הכובע צמר וגרביים שתי שכבות וכל דבר אפשרי. בחוץ הרוח לא בדיוק שמה קצוץ על מישהו ונשבה במלוא העוז.

לתחילת הכתבה



בדרך לנקודה האחרונה - בגובה 5800 מטר

בוקר יום שישי בטרק. פקחתי את העיניים וחשבתי, אני בבית או שאני תוהה? ...מיד התחושה של האבן שהיתה לי מתחת לרגל החזירה אותי למציאות שאני לא בתוך מיטה ובטח לא בבית. רציתי להתפנק עוד בשק שינה אבל ידעתי שיום ארוך עוד מצפה לנו ואנחנו כרגיל צריכים לצאת ולהתארגן כדי לצאת מוקדם. בתוך השק שינה החלפתי בגדים כדי לנסות להתענג על החום שבשק שינה. לבשתי את כובע הצמר והוא עזר לי להתחמם. כולם היו בשלבי התעוררות. לבסוף יצאתי החוצה, ברררררררררררר ... קפא לי התחת. אכלנו בזריזות את ארוחת הבוקר שלנו לבוקר קפוא זה. השמש שוב הסתתרה מאחורי העננים ורצינו להתעופף משם כדי לברוח מהענן שנפל עלינו.

 יצאנו לדרכנו כשאנחנו נוטשים את הלאגונה המסריחה. הגענו לפיצול שבילים בדיוק מיציאת הלאגונה. שוב היתה דילמה לאן להמשיך. רווה פתח את המפה ושוב הלכנו אחריו כמו פתאים. הוא טען שלא צריך לדבוק בשבילים אלא ללכת לפי המפה והתכסית, זה נחמד וזה נכון אבל אנחנו לא בצבא וזה לא תחרות ניווט... הבעיה היתה שממש לא היינו בקטע של ויכוח והלכנו אחריו.

התחלנו לרדת בערוץ הנחל בירידה שלא היתה בכלל עבירה והיינו צריכים להתאמץ- הרבה נפילות, רגליים ששוקעות באבנים. הזרימה החזקה עשתה את קרקעית הנחל לבנה וצחורה, זו היתה תופעה גיאולוגית מרנינה (לא ידעתי כמה היא תרנין עוד מעט המצלמה שלי). מקץ חצי שעה של ירידה וקללות של ניר שזו לא הדרך ואנחנו לא יודעים לאן רווה סוחב אותנו, הגענו לפיתחה של העמק. שם שוב היינו בפיצול של שני שבילים אחד לצד שמאל ואחד לצד ימין, שוב פתחנו מפה, רווה טען שצריך לפנות ימינה ושוב כל אחד טען אחרת.

המשכנו אחרי רווה, השעה היתה בסביבות 12 בצהריים והשמש היתה חמה וטובה אלינו. היינו צריכים לעבור ערוץ נחל נוסף ולחצות לגדה השניה,רווה ואסף עברו ואני התכוננתי לרדת לנחל וכמו טירון מושלם, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי כולי למים הקרים ... סאוממממק סיננתי. כל כולי הייתי רטוב. קמתי במהירות מהמים והתחלתי לעלות לגדת הנחל, אסף נתן לי יד לעלות לגדה השניה, הייתי ממש מבואס. רווה התפקע מצחוק ואני הורדתי את המוצ`ילה שלי מהגב, סיננתי שוב בעצבנות ..קללות שמי שהיה מקולל לא היה נשאר חייב לי.

ישבתי שם בפנים מבואסות ושכבתי על הגב מנסה לייבש את הבגדים, הורדתי את החולצה התרמית ולבשתי במקום מעלי את הפליז וחיכיתי שהחולצה תתייבש מהשמש שהיתה במעלה הרקיע. רווה הציע שאולי אנחנו נשאר לישון בעמק המקסים הזה כדי לשפר את המצב רוח, היינו די עייפים ורצינו לאכול או לנוח. ישר הצעתי שנאכל ארוחת צהריים. עדיין לא יצא לנו אף פעם במשך הטרק לעצור ולאכול ארוחת צהריים ומיד, כולם אמרו "בטח קדימה". ישר ידעתי שאני אנקוט בשיטה שתגרום לנו לא לצאת מהמקום הזה. ידעתי שאם אני אאביס את כולם במרק לא נוכל לזוז.

הלכתי להביא מים מהנחל שרק לפני רגע נפלתי לתוכו, הפעם נזהרתי ונשכבתי מעל פלג מים שכיבת פרקדן ומתחתי את היד עם הסיר עד שהוא התמלא מים. בכל מקרה הכנתי מרק אספרגוס ואנחנו כולם פשוט ירדנו על הסיר ונהנו מכל כף שנזרקה לתוך קרבנו, מרק חם סמיך והשמש החמה גרמה לכולם להזיע וזה היה גדול. גמרנו סיר שלם ואני אמרתי בקול מעודן ומפתה .."בא לכם עוד תוספת כי לי בא ..". ידעתי מה תהיה התשובה והלכתי ומילאתי את הסיר שוב במים מהנחל באותה מתכונת.

באתי שוב מים מהנחל כמו רחל המואביה וחיממתי שנית את המים והכנתי שוב מרק סמיך ראיתי את מבטי ההתענגות של רביעיתנו שוב. ישבנו ליקקנו את הסיר. כולנו התמלאנו במרק ואני חשבתי שהצלחתי במשימה להפיל את כולם שדודים ואולי להשאר ולחנות במקום. אולם אחרי רבע שעה של מנוחה מהמרק והתחרדנות מושלמת בשמש, רווה אמר שאולי נתחיל לזוז והגענו למסקנה שנמשיך הלאה במעלה ערוץ שוב כלפי מעלה.

ניסינו לצעוד כמה צעדים וראיתי את כולם פשוט לא זזים, התחלנו להתפקע מצחוק מזה שאנחנו לא מצליחים לזוז. נשכבתי על הארץ והתחלתי להתפקע מצחוק. אמרתי להם שההאבסה של המרק היתה מצויינת וידעתי שלא יהיה אפשר לזוז אחרי זה. רווה ניר ואסף התפקעו מצחוק וכל אחד עם הצחוק של השני הדביק את השני וככה היינו במשך 10 דקות באטרף של צחוק מטורף. איכשהו נרגענו ושוב חזרנו למציאות העגומה, שצריך להמשיך ללכת ולטפס. עלינו על פקלאות והתחלנו לצעוד שוב במעלה הערוץ. מקץ שעה של הליכה עצרנו להתייעצות, לא היה שביל ולא נראה שביל. לא ידענו אם אנחנו מטפסים למקום הנכון. ידענו רק שאנחנו צריכים לטפס היום לפאס הכי גבוה (5800 מטר או משהו כזה) והדרך היתה עוד ארוכה. הסתכלנו אחורה לעבר העמק שממנו הגענו וראינו דמויות קטנות זזות. הבנו שזו קבוצה נוספת וזה לפחות הרגיע אותנו שאנחנו בדרך הנכונה.

 המשכנו לטפס ומדי הגנבנו מבט אחורה וראינו שהקבוצה לא בתזוזה אלא מקימה מאהל שם- זה היה מפתה להשאר שם. המשכנו לטפס, ובאיזה שלב התחברנו לשביל. השביל עלה עד לפאס והוא היה מאוד מאוד מפותל. עצרנו מדי לקחת אויר, המשקל על הגב הפך להיות כבד ... המסלול היה מסומן כולו ברוג`ומים וזה נתן תחושה שאנחנו בכיוון הנכון. לא ראינו את הפאס אבל ידענו שהוא שם. אחרי עליה של שעתיים, העליה הפכה להיות יותר חדה, אך לבסוף, לאחר מאמצים מרובים, הגענו לפאס.

רווה הגיע ראשון ואני הפעם הגעתי אחרון חביב. יד ימין התחילה להראות סימנים של כאב וחוסר תחושה באצבעות. התיק גרם ללחץ על הורידים ונראה שדם לא זרם והגיע בדרך לא רציפה. זה לא היה בדיוק מהסימנים שרציתי להרגיש באותו רגע. לאסף הברכיים צעקו שלום ולניר האצבע החודרנית הראתה לו את נחת זרועה או יותר אצבעה. רווה היה מותש אבל הוא לא רצה להראות את זה, עניין מצ`ואיסטי לחלוטין, לא נורא. עמדנו שם בפאס, הרוח היתה לא כל כך קרירה, היו שם אינספור רוג`ומים והמון אבנים לסימון של מקומיים שהיו שם.

החלטנו לעשות רוג`ום אחד גדול להראות שהיינו שם, הצטלמו שוב מול הרוג`ום. כן, זה היה אמור להיות הפאס האחרון בטרק. עמדנו שם מתנשמים ולוקחים אויר מלוא הריאות, אוכלים שוב עוגיות וסוכריות שהוצאנו מהארסנל המחודש. דבר אחד הבטחתי לעצמי שיותר טרקים אני לא אעשה לבד בלי חמרים (דיבורים לחוד ומעשים לחוד ....ימים יגידו). התחלנו לרדת כלפי מטה, יד ימין שלי לא בדיוק הראתה סימנים שהיא רוצה לקבל דם או שיש מעבר שם דם, באיזה שלב החברה החליטו לקחת ממני חלק מהמשקל.

ירדנו למטה במהירות ורצינו הפעם לפחות לא ללכת בלילה ולנסות להגיע עם אור יום. הירידה התמשכה למעלה משעתיים ולבסוף הגלתה לנו לאגונה מקסימה ומאחוריה היו הרים מושלגים, המראה היה מקסים ובמיוחד שהשקיעה היתה לפני סיום. משם השביל הוביל למטה כלפי מטה עד לעמק שבו ראינו המון אוהלים מסודרים וידענו שהצרפתים או הגרמנים מיקמו את מקום השינה שלהם.

 ירדנו לשם והגענו עם חשיכה שוב למאהל, בהתחלה חשבנו לישון ליד פלגי המים אבל לבסוף החלטנו לישון ליד המאהל הגרמנים. הקמנו את המלון והלכתי לגרמנים לשאול אם יש להם רופא כי גם היד שלי התנפחה כמו בלון קטן ודאגתי קצת לבריאות שלי ומילה טובה מאיזה מישהו מקצועי יכולה רק לנחם במקרים הללו. ניסיתי ליצור שיחה עם אחד הגרמנים אבל החמרים ממש מנעו בגופם שלהם שאני אשוחח איתם, מעין חומת מגן לגרמנים שאף אחד לא יטריד אותם.


 לבסוף שאלתי אחד מהם אם הוא דובר אנגלית ואז הסברתי לו את העניין, הוא אמר לי שאני אמתין והוא יקרא לרופא. הגיע זוג רופאים, הם בחנו את היד שלי הם שאלו אותי אם עקץ אותי איזה משהו ועשו לי בדיקות. הם אמרו שאם מחר אני אקום עם יד נפוחה אז יכול להיות שמשהו עקץ אותי והם יתנו לי משהו. הם הסבירו שזו תופעה נורמלית אבל אם יש אלרגיה גדולה אז צריך לקחת אנטיביוטיקה . זהו עוד יום נגמר, הלילה לא אמור להיות קר וזה היה מעין פיצוי על הלילה הקודם. נכנסו אני וניר לאוהל באותו נוהל כמו אתמול, למצוא שוב את התנוחה האידיאלית, מחזה סוריאליסטי בתוך האוהל. מחר יום חדש.

לתחילת הכתבה

החזרה ל-הוארז

בוקר יום שביעי בטרק. השכמה של בוקר. הרגשנו טוב, קמנו, לא היה כל כך קר כמו בבקרים האחרים. לאחר קיפול האוהלים וארוחת בוקר התארגנו ליציאה. שאלנו את החמרים כמה זמן יקח לנו להגיע ל- Llamac שהיא כמעט נקודת הסיום. החמרים אמרו ...אממ משהו כמו 6 שעות (טוב בטח בקצב ריצה שלהם). לפני היציאה החלטנו לתת לחמרים את הדלק המיותר שלנו כדי שהיה יותר קל לצעוד. החמרים פתאום הפכו להיות יותר ידידותיים ונראה שהצלחנו לרכוש את ליבם. המשכנו בהליכה, המזג אויר היה חמים ונעים לא קר וההליכה היתה על שביל ברור שהיה חצוב בהר. התקדמנו מהר ושוב הגענו לפיצול שבילים ושוב לא ידענו איך להמשיך.

לפי המפה באיזה מקום בעמק היתה Llamac,היא היתה בגובה של 3500 מטר והתחלנו באיזה שלב לרדת למטה מעבר לשתי כיפות יפות שראינו. הירידה שוב היתה תלולה והאדמה החליקה לנו מתחת לרגליים, וממש נזהרו בירידה, מקץ שעתיים של ירידה, ראינו זוג שהולך מקדימה, צעקנו להם מרחוק והם עצרו. התקדמנו לעברם וכן, דיברו עברית. הם היו שלושה, בת ושני בנים, דן יונתן ויפעת. היינו עכשו 7 ישראלים,שמטיילים יחדיו בדרכם ל-yamak. עכשו היה דו שיח עוד יותר מעניין, יונתן היה לקראת לימודים בבאר שבע בתחום של מחשבים ודן היה לקראת לימודים בעברית אז נושאי השיחה שוב היו על לימודים. הייתי בקרב שלושה סטודנטים עתידיים ואסף שרצה גם. יפעת היתה היחידה שהיתה משוחררת מכול עול ומחשבות עתידיות ואני לעומת זאת ...לא ידעתי מה העתיד צופן לי ואת התואר השני ידעתי שאני צריך לסיים אבל זה לא היה מטריד במיוחד.

המשכנו לרדת ומקץ שעתיים נוספות של הליכה ודיסקוס על החיים הגענו ל-Llamac - כפר פרואני אופייני. לשמחתנו החמר של דן יפעת ויונתן חיכה להם בכפר והכניס אותם לחלקה קטנה שיש בה דשא. מיד שאלנו את החמר של יונתן דן ויפעת אם הוא מכיר את סוברינו, ידידינו שהבטיח לנו להביא את התיק שלי וזה שהשארנו לו אוכל בתחילת המסלול. החמר קודם חקר אותנו לשמותינו ורצה לדעת את השם המדויק של הבחור לפני שנידב מידע, ממש שמר אמונים. אני התחלתי לפשפש בכיסים כי לא זכרתי את השם שלו, לבסוף מצאתי את השם שלו בפנקס. באותו רגע החמר חייך ואמר לנו, שהוא אמור היה להגיע עוד יומיים לכפר ולהביא לנו את התיק ואת האוהל שהבאנו במיוחד לחמר שלא בא ועכשו הוא לא יודע איפה הוא.

 הצענו לבחור הצעה שלא היה יכול לסרב, אמרנו שישלח בחור לברר אם סוברינו נמצא בכפר ההוא ויביא אותו לפה עם התיק והאוהל ונשלם לו 10 סול לדרך הלוך ואם הוא יחזור עם סוברינו או עם הציוד הנוסף נשלם לו עוד 10 סול. הבחור אמר שאין בעיה ומחר על הבוקר בשעה 6 בבוקר הוא יגיע בלי עם המתנות. מיד החלטנו שאנחנו הערב הולכים להתפוצץ מאוכל. כולם נרתמו למלאכה ויונתן ודן הכינו עם הגזיה הענקית שלהם (לא כמו הבנזניה שלנו הקטנטונת) בצל מוקפץ ומים לפסטה. האוהלים הוקמו על חלקת דשא נקיה וישרה בלי אבנים, היו המון ילדים מקומיים שהסתכלו שוב בזרים שהגיעו להם לכפר וחיפשו דרך להציץ דרך השער של הכניסה. זהו ... לא להאמין אבל הגענו לסיום הטרק.

מחר נשאר להגיע לנקודה נוספת שממנה צריכים לתפוס אוטובוס להווארז. ההרפתקה לא הסתיימה.


בוקר יום שמיני בטרק. בוקר נפלא, נראה שישנו נהדר. קמנו מוקדם, כולם- כל הישראלים מוכנים לפתוח את היום האחרון שלנו לקראת החזרה להווארז. קמנו, הכנו ארוחת בוקר שכללה סלט חי מצוין והמון עוגיות שהיו לחברים החדשים שלנו ואז בדיוק בסביבות שעה 7 בבוקר הגיע ועמד על הדשא הרענן בבוקר מי אם לא סוברינו, בפני עצמו. טוב, מיד אני ורווה קפצנו מאושר ושאלנו, נו יש תיק? יש אוהל? הבחור עמד וחייך והוציא מאחורי הגב שלו את הדברים. איזה שמחה היתה לנו. מיד שילמנו לבחור שבא עוד 10 סול וגם שילמנו לסוברינו את הכסף שהבטחנו לו שנשלם אם הוא ישמור לנו על התיק והאוהל. שילמנו גם לאדם שהביא את סוברינו, את 10 סול הנותרים. מיד התארגנו ליציאה, והתחלנו לצעוד במהירה.

היינו צריכים להגיע לאיזה נקודה שממנה יש אוטובוסים למקום שממנו יש אוטובוסים להווארז. הדרך התמשכה משהו כמו שלוש שעות הליכה והגענו לכביש עפר שבו היה אמור להגיע אוטובוס או מיניבוס שנוסע למקום שנקרא שיקיאן (שם יש את האוטובוסים לווארז). ישבנו על הכביש ופשוט המתנו והמתנו והמתנו והמתנו ושוב המתנו, פתחנו עוגיות ואכלנו ושוב פתחנו עוגיות ושוב אכלנו. לרגע חשבנו שאולי נתחיל ללכת בצעידה לעבר לצ`יקיאן ואני שכבתי על הכביש והורדתי את הראש שלי לכביש לשמוע את הרעשים המתקרבים מרחוק כמו אינדיאני שמנסה לשמוע עם סוסים מרחוק, שמענו את רעשי הגלגלים של האוטובוס. הגיע לכביש עפר מיניבוס קטן שבו היו מקומיים, עלינו עליו והעלנו את התיקים הגדולים לראש הגג.

 המיניבוס היה מלא אבל נדחפנו כולנו פנימה, הנסיעה עברה דרך כל מיני מהמורות ועלתה וירדה באיזה מקום היה נחל גואש ואנחנו ממש לא האמנו אבל עם המיניבוס הפך להיות אמפיבי, כמו איזה נמג"ש שצלח את המים. עברנו את המכשול הזה ועוד כמה נחלים רטובים, עד שהגענו לאיזה נחל שבו לא יכולנו לעבור. שם חיכה רכב נוסף שהיינו צריכים להחליף אליו, זה היה ממש מצחיק, העלנו עליו את הדברים ועברנו אליו בכדי לחצות את המכשול, שילמנו לבעל המונית האמפיבית מחצית הסכום 3 סול לבן אדם והמשכנו עם הרכב השני.


מקץ נסיעה של עוד שעתיים הגענו לצ`יקיאן, ונכנסו לקנות כרטיסים בסוכנות האוטובוסים היחידה במקום כרטיסים לווארז. ישבנו שם על המדרכה בשמש ואז, תפסתי את הראש, שיט ... התיק הכחול שהעברנו לסוברינו, איפה הוא? חשבתי שהשארתי אותו באוטובוס הקטן שלקח אותנו, אז התחלתי לחפש בכל הכפר את המיניבוס ואת הנהג.

 הלכתי בכל מיני רחובות וידעתי שעד שעה 14 אני חייב לתפוס חזרה את האוטובוס. הסתובבתי והזמן עבר די מהר. פתאום ראיתי שהשעה 14 וחזרתי בריצה למקום שבו היה האוטובוס והוא לא היה שם. החסרתי פעימה והלב שלי דפק בחוזקה, רצתי לכיוון המקום שהאוטובוס היה ואז ראיתי מקדימה את האוטובוס בנסיעה, רצתי אחריו ושרקתי שריקות בפה שיעצור, זה עזר.

האוטובוס עצר ועליתי עליו מיוזע, כל החברה` ישבו באוטובוס ואמרו לי "נעם, אל תשאל מה היה פה?", חיפשנו אותך ולא היית אז רווה שדובר ספרדית עמד בראשית האוטובוס והתחיל להסביר למקומיים בספרדית "חבר שלנו הלך לחפש את התיק שהוא איבד והוא מסתובב בכפר ואנחנו מבקשים את הסליחה שלכם שאתם צריכים להמתין". כל המקומיים הנהנו בראש להסכמה ואפילו עשו קולות של "ואוו איזה מסכן". למרות המקומיים היו 4 גרמנים שעשו קולות של חוסר רצון להמתין לי.

 הייתי שבוז נורא שהתיק שהמאמצים שלנו לאתר אותו ואת סוברינו עלו בהצלחה לבסוף אני בשלומיאליות איבדתי אותו, בסוף יתברר שהתיק נשאר אצל אחד החמרים. לבסוף הגענו להוארז. ירדנו מהאוטובוס שמחים,רצינו רק דבר אחד- להתקלח. בדיוק פגשנו שני ישראלים ששאלו אותנו אם אנחנו מחפשים אנשים לעשות את הטרק של הוויאוש. זה היה מצחיק. אמרנו להם שבדיוק חזרנו משם ...ושיעשו אותו לאט לאט בקצב איטי, כי זה לא מסע. משם כל אחד הלך להוסטל שלו להתקלח, ונידברנו ללכת לאכול בערב סטייק טוב במסעדה הארגנטינאית הידועה בהווארז. זהו עוד הרפתקה באה לסיומה, סוף טוב הכול טוב.

לתחילת הכתבה

לחלק א' של הכתבה






יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הוארז