עפתי לתרמילאים

טרק האוויוואש - אבל למה עם מוצ`ילות? - חלק ראשון

נעם יוצא לעשות את טרק Huayhuash, עם רווה, ניר אסף ו..בלי מוצ`ילות. שמונה ימים של טרק לא קל ולא קצר, עם נופים מדהימים, בלי הרבה מזון ועם לא מעט דינמיקות בין קבוצתיות ואישיות..
נעם
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טרק האוויוואש - אבל למה עם מוצ`ילות? - חלק ראשון

חזרתי מטיול האופניים וחיפשתי אנשים לעשות איתם את הטרק של Huayhuash שכולם מדברים עליו - גולת הכותרת של Cordillera Blanca. הייתי חבול בגלל הטיול אופניים ורציתי לשמור על עצמי וידעתי שהטרק הזה דורש עבודה. עבודה זה אומר לטפס ולטפס ואני כבר ב"גיל העמידה" לעומת החברה` שרק סיימו את הצבא ... כרגיל עליתי ל-Andean Kingdom ששם אפשר לראות מטיילים, לרוב ישראלים, שמחפשים חברה` אחרים לטרק.

הפתק שלי נשאר מיותם על דף המודעות אולם, לא אמרתי נואש. שאלתי את פבלו המדריך הארגנטיאני שעובד שם אם יש חברה` שמחפשים אנשים לטרק והוא אמר לי שיש בחור ישראלי שמחפש. לבחור קראו ניר והוא השאיר מייל. לקחתי את המייל שלו ורצתי לשלוח לו מייל, בשמחה שהינה אולי יצא לנו לעשות משהו.

השעה היתה שעת ערב והלכתי ל- Casa Haimes ששם רוב הישראלים לנים. אני לא ישנתי שם ובאופן כללי הדרתי את רגלי ממעונות מרובים ישראלים כי העדפתי את השקט בערבים, מה גם שלא רציתי לחזור לאווירה של הצבא ... ישבתי שם בסלון הקטנטן, מביט בעיניים כלות בטלוויזיה שמקרינה את סרט המופת שאפשר לראות אותו בהוסטל הזה ולרוב בכל הוסטל ישראלי מאות ועשרות פעמים. סרט המופת שבו רואים את קיאנו ריבס החתיך מרביץ לכולם ועוצר כדורי מתכת אימתניים- ניחשתם, כן זה matrix.

לפתע נכנס בחור נחמד בזקן צרפתי שאמר להפתעתי: "יש פה מישהו שרוצה לצאת ל- Huayhuash?". "ואללה אתה מחפש מישהו לטרק "?- שאלתי. ...הבחור ענה- "בוודאי". דרך אגב, לבחור קוראים רווה. התיישבנו על המדרגות וניסיתי לתאם איתו ציפיות- אמרתי לו שלא איכפת לי לעשות את הטרק עם מוצ`ילות 9 ימים או יותר ואני לא מחפש מסע צבאי שבו אני הולך לכבוש את ההרים אבל מצד שני גם לא מסע מפנק. הבחור אמר: "שמע .. נראה לי מצויין"- קבענו להפגש למחרת.

התארגנות לטיול בבוקר למחרת קמתי עם חצי עין עצלה מסתכל על השעון ואומר ... יאללה צריך לארגן את הטיול ל- Huayhuash ולראות אם ניר שלח לי מייל חזרה. הלכתי לאכול ארוחת בבוקר בס`נדביציה המקומית ליד המסעדה הידועה Brasa Roja שהמנה המפורסמת שלהם היא עופות עם `צ`יפס וסלט או בספרדית Poyo con esalada y papas fritas. בסנדבצ`יה עובדת פרואנית נחמדה, בשם מרי, שמוכרת טוסטים מדהימים שנימוחים בפה ומיץ בננות שמכינים במקום. הטוסטיה הזאת היא כמו דוכן פאלפל כזה שיושבים על כסאות על המדרכה ויש חלון שבו ניתן לראות את מרי מכינה את המתאבנים.

אני יושב לי לאכול את ארוחת הבוקר שלי שעולה אולי דולר ... כשלפתע אני מבחין שיושב לידי מישהו שלבוש בשווי של מיליון דולר במושגים פרואניים. אנחנו מתחילים לנהל שיחה נחמדה. הבחור הוא כלכלן ואנחנו מנהלים שיחה על החיים ועל הטיול שלי ומה אני עושה פה וכן הלאה.... בזמן שאנחנו משוחחים שיחה ערה מתיישבים לידי על הכסאות שני ישראלים ולא חושבים שאני ישראלי בכלל ... כל הזמן זה קורה לי. הכלכלן מיהר לבנק לעבוד אז נפרדנו בידידות.

פניתי בעברית לישראלים שפערו פה ולא האמינו שהם יושבים ליד ישראלי, "תגידו חברה` אתם במקרה רוצים לצאת לטרק של Huayhuash או אולי אתם מכירים מישהו שרוצה לצאת?". "לא נכון"- אומר לי הבחור שהשיער שלו צבוע בכתום ....תגיד "איך קוראים לך"- הוא שואל אותי. אני אומר לו ..."נעם". הוא מסתכל במבט מלא אושר ואומר "נעים מאוד בן אדם, אני ניר ששלחת לו מייל". איזה צירוף מקרים אני אומר לו "הייתי בדיוק בכיוון ההוסטל שלך לנסות לאתר אותך שם והנה הפתעת אותי ...מצויין עכשיו פתחת לי את הבוקר". משם התגלגלנו לכיוון רווה כשבדרך אני מספר לו את מה שהיה אתמול עם רווה....לפעמים כשצריכים מזל הוא מגיע.

פגשנו את רווה ובעודנו יושבים ומקשקשים התיישב לידנו בחור גדול, שחום עור, ישראלי ששמע את הסיפור שלנו ואיכשהו הצטרף אלינו לשיחה. זהו אסף. מסתבר שאסף הגיע לפני ימים מספר להווארז ועדיין לא עשה את טרק להסתגלות (מומלץ לעשות כזה לפני שיוצאים לטרק כמו Huayhuash), אבל לטענתו כבר היה בגבהים ומאוד רצה להצטרף אלינו. הסכמנו. משם שמנו את פעמינו לכיוון Andean Kingdom כדי לבדוק את המפה ולהתחיל לתכנן כמויות מזון לקניה שצריך לקנות לטרק, לראות את המפה ולתכנן את הציר.

ישבנו לנו שם בסוכנות ותיאמנו את הציפיות שלנו. רווה אמר שהוא רוצה טרק בלי חמר (=פורטר), אני אמרתי שלא אכפת לי, אסף אמר שהוא מעדיף עם חמר וניר אמר שהוא רוצה עם חמר. לבסוף נפל הפור והחלטנו שנצא עם חמר. תאמנו עם פבלו שהחמר יגיע בערב ונסגור איתו מחיר. הסתכלנו על המפה שקנינו ובדקנו כל מיני סיפורי דרך. הבעיה היתה שלא היה סיפור דרך מתאים לכיוון בו התכוונו לעשות את הטרק אלא רק לכיוון ההפוך.

במשך היום הלכנו לשוק וקנינו אוכל לטרק. אורז פסטה מרקים, לחם שלא יתכלה במשך הימים, המון סוכריות,רוטב עגבניות לפסטה, בצל ושום ועוד מוצרים שאפשר לקנות בזול וגם לא תופסים המון מקום ומשקל.. במשך היום נפגשנו לבדוק ציוד נוסף לטרק. לי ולרווה היה אוהל, פנסים ללילה וציוד בישול (הבנזניה שלי) אבל היה צורך בקניה של גז לבן לבנזניה. (כל-בו referteria בהווארז במחיר של 3 סול לליטר), שקי שינה וביגוד חם. רווה, כמו כל מפקד טוב, חילק תפקידים. אסף וניר היו צריכים לבדוק את הציר ולאמת את זה עם המפה. אני הייתי אחראי על קנית המזון, על הבישול, ועל קניית בטריות לפנסים- ממש מבצעון קטנטן.

יותר מאוחר נפגשנו עם החמר ורווה ואני ניהלנו איתו מו"מ על כספים ומיקום מפגש. מסתבר שמי שדיברנו איתו הוא לא החמר אלא ראש החמרים - כלומר המנהל בהא הידיעה (שווה תמיד להיות מנהל ...אהה ?). מסתבר שהאח שלו (בפרו כולם אחים) אמור לפגוש אותנו בנקודה הבאה. נזכרנו שלא קנינו כרטיסים לאוטובוס מראש, איזה פשלה, במיוחד שידוע שלא תמיד יש כרטיסים.

לתחילת הכתבה

הכנות אחרונות - מתארגנים ב-מטאקאנצ`ה

בבוקר קמתי מוקדם וקבעתי עם רווה להיפגש איתו לקנות כרטיסים. אני ממתין לו וממתין לו, היתה לי תחושה שהבן אדם לא התעורר כי בלילה שעבר הוא חגג בפאב היחיד במקום- extreme, שאתה נכנס אליו ואתה מרגיש שאתה לא נמצא בפרו. לבסוף קניתי כרטיסים לאוטובוס שיוצא לוואיינקה. עברו שעתיים נוספות ויצא לי לפגוש את רווה ... כן כן, גם הוא קנה כרטיסים, אז הלכתי שוב לתחנת האוטובוס בכדי להחזיר את הכרטיסים תוך כדי קנס. בהמשך סגרנו עוד קניות כמו פופקורן ואני, אחרי שערכתי סיור טעימות בכל מיני מאפיות, קניתי עוגה גדולה- לרווה היה יום הולדת ורצינו לחגוג את זה כמו שצריך. והכי חשוב הלכתי לשכור מקלות הליכה שבלעדיהם אי אפשר לעשות את הטרקים הללו- מאוד מאוד מאוד חשוב!!. (מקלות הליכה מתחלקים לדינמיים עם קפיץ מתחת ויש פחות מקצועיים לא דינמיים אבל מספיקים טובים). זהו, היינו מוכנים.

ארזנו את התיקים והמוצ`ליות והיינו מוכנים לתזוזה. כל אחד הגיע עצמאית לתחנת אוטובוס עם מקלות ההליכה וכמובן שלקחנו אוהל נוסף לחמר שהיינו אמורים לפגוש בהמשך וכמובן גם אוכל נוסף לבחור בהנחה שהוא אוכל הרבה. הגענו לתחנת האוטובוס. האוטובוס אמור לצאת בשעה 12 בצהריים ופתאום להפתעתנו מגיע הבחור שאחראי על החמרים ומודיע לנו ...ת`שמעו החמר לא יגיע מחר למטאקאנצ`ה Matacancha (שזה בק`צואה -שתי רגליים. קצ`ואה: השפה העתיקה של האינקה ומדברים בה בהרים וכפרים הנידחים).

אחראי החמרים הסביר כי החמר המיועד שלנו לא תפס את האוטובוס לצ`יקיאן שהוא כפר בדרך. משהו היה מסריח ואני לא בדיוק הייתי רגוע ...אמרתי לו שמע חביבי יש לנו כמות מוגבלת של אוכל מה יהיה? אמירה זאת היתה קביעת הדין, כי בתגובה, ברגע של רוגז, הוא אמר "אין חוזה בינינו ואין חמר ...שלום". מה זה ?... אתה רוצה להרוג אותנו זעקנו והוא הלך מחייך וצוחק לו לעבר הרחוב. בינתיים ניר, אסף ורווה עלו למעלה ואני שמעתי את צפצוף האוטובוס שאומר יאללה לעלות ...המשכתי לקלל בעברית את ראש החמרים הללו ... שילך לחפש .. עד שנגמר לי האוויר מהצעקות שהטחתי כלפיו וכל זה למרות שהוא כבר הלך ונעלם ברחוב הצדדי.

עליתי לאוטובוס וישבתי ליד ניר. תוך שניות התחלנו לדבר ... מה עושים ? יש לנו ים משקל עודף. מה עושים? התחלנו בנסיעה והגשם התחיל לרדת. לרגע חשבנו שהשמים מבכים עלינו במיוחד שאנחנו ללא חמר. התחלנו לשאול מקומיים באוטובוס האם בכפר שאנחנו צריכים להגיע אליו יש חמרים ומהשיחה התברר איתם שיש ויש. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו ... "הלו הלו, זה פרו שום דבר לא בטוח עד שרואים בעיניים". הגענו לכפר וואיינקה, מיד שירדנו מהאוטובוס קפצו עלינו כמה אנשים ששאלו- "מחפשים קומבי להגיע ל-Matachanca?". החלטנו לברר קצת פרטים ולראות אם יש מישהו בכפר שמוכן לצאת כחמר. לא מצאנו חמר והמקומיים אמרו לנו שיש המון חמרים בנקודה אליה אנו אמורים להגיע .... היינו רעבים והלכנו לאכול במסעדה היחידה בוואיינקה ואחרי מו"מ על המחיר, ישבנו לאכול את הארוחה ולאט לאט התחיל להחשיך. קיבלנו אחלה שניצל (שניצל בפרו?) וצ`יפס עם סלט ... איזה חלום ואנחנו נכנסנו לתחושה לפני הארוחה הזאת שאנחנו חוזרים לשטח ונשכח מאוכל מבושל למשך 9 ימים.

אחרי הארוחה הדשנה יצאנו עם המוצ`ילות והתחלנו מחפשים אחרי הפרואני שיקח אותנו לנקודה שממנה מתחילים את הטרק. לבסוף מצאנו נהג שהיה מוכן לקחת אותנו ב-70 סול (קצת יקר במונחים של פרו אבל יאללה לא רצינו להשאר בכפר אלא לצאת לשטח - די להתפנק). התחלנו בנסיעה שנכנסה ללילה חשוך ללא ירח בדרך עפר עקלקלה באזור שלא נראה שיש תנועה שם. הרכב קפץ לו בנסיעה. אני יושב מקדימה והחברה` אסף, ניר ורווה יושבים מאחור משוחחים עם הנהג שלא ירדם לנו בדרך בסיבוב וישאיר אותנו על צד הדרך. אחרי שעתיים של נסיעה הגענו לאיזה נקודה שאין בה כלום, (חול וחולירע) הנהג הכריז- Matachanca. מה זהו, הגענו? ירדנו מהרכב וצינה וקפואה קידמה את פנינו. זיהינו אוהל במעלה ההר.

לתחילת הכתבה

מתחילים את הטרק

התחלנו לטפס לאזור ולמצוא מקום להקים את האוהל ללינת לילה. מצאנו מקום והתנחלנו. הקור היה מקפיא אבל לא נורא, פתחתי את הבנזניה והתחלנו לבשל פסטה, בינתיים אמרנו שלא יכול להיות שלא שנחגוג לרווה יום הולדת 23 (ילד..). הוצאתי את עוגת התפוחים המשובחת שקניתי במו ידי ב panadaria מצויינת בהוארז, ופשוט ירדנו על העוגה הזאת. אכלנו עם הידיים והיא נעלמה כמו לא היתה. מיקמנו מצלמות והצטלמנו בתמונה קבוצתית. נכנסנו למיטת השטח - לילה ראשון בשטח- אמאלה...לבשתי כל שכבה אפשרית, לא אמרתי ג`ק רובינז...וזהו, נרדמתי כמו פגר.

יום ראשון בטרק. בבוקר התעוררנו לענן ערפל שכיסה אותנו. החברה` עדיין ישנו כשאני כרגיל התעוררתי לפני כולם (לא יודע מאיפה אני מקבל את הכוח להתעורר בבוקר קפוא כזה). הלכתי לאיטי לקבוצת הצרפתיים שהתמקמה לא רחוק מאיתנו ושאלתי את החמרים שלהם אם יש סיכוי שיגיעו לחור הזה (חור הכוונה מעלה הר שכביש עפר מגיע אליו ומסתיים ומסביב אין נפש חיה) עוד חמרים. החמרים בבוקר הקפוא הזה צחקו עלי: "בואנה חביבי, אתה הוזה, אין פה כלום". במילים אחרות, חול וחולירע, כך אמרו לי במבטא ספרדי עם השפעה של קצ`ואה. ירדתי למטה מהשביל וחשבתי איך עושים את הטרק עם המשקל הענק על הגב. לפתע ראיתי במורד השביל בקתה עם סימנים של עשן (משמע שיש שם מישהו שמבשל). התחלתי לצעוק "הולה הולה ...יש שם מישהו ?".

בתוך הבקתה היה בחור פרואני. התחלתי לקשקש איתו ולהסביר לו את המצב שלנו. הוא עלה איתי לאוהלים שלנו ושם החברה` כבר התעוררו. התלטנו להציע לבחור הצעה שהוא לא יסרב לה. הצענו לו לקחת את התיק הכחול של 40 ליטר כולל אוכל שיש בו בשבילו ויקח את האוהל של החמר שהבאנו ויביא לנו את זה לנקודת הסיום וזאת תמורת 20 סול. חצי מהסכום הוא יקבל עכשיו ואת החצי השני כנפגש שוב בנקודת הסיום. לקחנו את השם של הבחור ואפילו החלטנו להצטלם איתו שאם הוא יבריז לנו לפחות תהיה לנו איזו תמונה שלו ....

לאחר שהעברנו אליו את הדברים, ניסינו להשיל מעלינו עוד משקל והעברנו עוד משקל לעבר הקבוצה הצרפתית שהלכו עם החמרים. קבענו שאנחנו נפגש איתם בנקודה הבאה שהם אמורים לישון בה. התחלנו לטפס לעבר הפאס כשרווה מנווט בעוד אנחנו מנסים לראות היכן הצרפתים שהלכו ממש מהר וכבר נמצאים במעלה ההר. האויר התחיל להיות דליל ואנחנו רק בתחילת הדרך, נשימות קצובות ואנחנו עם משקל מטורף על הגב ... מנייאק החמר שהבריז לנו... לרגע אני עוצר ומסתכל אחורה ומסתכל על הנוף. זה יופי של תירוץ לעצור ולקחת אוויר ולנשום. לבסוף הגענו לפאס הראשון והחלטנו שאנחנו מצלמים כל פאס שאנחנו נגיע אליו. (יש עוד 7 פאסים להגיע אליהם !!!).

הפאסים הראשונים והלגונות.

ישבנו לנו שם בפאס הצטלמו מהר מהר כי הקור היה גדול ומשם התחלנו לרדת ולדדות למטה לעמק תוך כדי שאנו רואים מצד שמאל את הלגונות החומות והירוקות (האמת שראיתי לגונות לפני זה ולדעתי הלגונות לא היו מרשימות כל כך). בירידה הסתבר, שאסף לא בדיוק נמצא בקצב ההליכה שלנו, אז היינו צריכים להאט את הקצב. המשכנו בהליכה מן הסתם אבל ההליכה היתה איטית ולא עבר זמן רב עד שהשמש עמדה לשקוע והתחיל לרדת שלג. היינו אמורים לעלות לעוד פאס אבל היינו מותשים וניר הוביל את הקבוצה, הפעם לפאס השני ואנחנו אחריו. לא היינו במצב לעשות צילום לפאס הזה וממנו המשכנו לירידה נוספת לעבר העמק וייחלנו שהלאגונה Laguna Carhuacoch תהיה בעמק.

התחלנו לנוע כמו סומים בערפל במיוחד שהשמש שקעה לה. ההליכה הפכה לקשה יותר כי לא ידענו אם אנחנו נעים בשביל או לא. רווה ניווט את ההליכה עם המפה תוך שימוש בפנס הראש שלי. את הפנס המנצנץ שאמור היה להיות עבור האופנים שמתי הפעם בחלק האחורי של התיק כדי שאסף או ניר שהלכו יותר לאט יראו לאן אנחנו ממשיכים. מדי פעם רווה ואני עצרנו כדי להמתין לחברה`. באיזה שהוא שלב כשאנחנו מתבוססים בשלג ובבוץ, הולכים בערוץ הואדי שמענו את אסף צועק מאחור ..."די אני לא יכול" או משהו כזה שלא הבנתי. האמת היתה שהוא היה על סף בכי וזה היה ממש לא מצב נעים. אמרתי לו שמע אסף, בוא נעשה מאמץ אחרון ואם אנחנו לא יכולים נחנה ונקים מאהל. בוא נאכל עוד סוכריות ונמשיך הלאה. כמות האוכל שלנו היתה מוגבלת והסוכריות היו מנת האנרגיה שלנו להמשיך ללכת עם המשקל על הגב. בנוסף, אמרתי לרווה: "בוא נפתח מפה ונראה אם אנחנו בכלל בכיוון וגם נבדוק עם המצפן אם זה הכיוון".

בדקנו את המצב ואמנם זה נראה שהיינו בכיוון להגיע ללגונה שבה היינו אמורים לפגוש את הצרפתים וללון בלילה. אין ספק שלהמשיך בלילה כעוד יורד עליך שלג זה לא מעשה חכם, אבל רק אחרי ששיכנעתי את אסף להמשיך ראינו מרחוק אבל ממש מרחוק אור מבצבץ. התחלנו לצעוק כמו מטורפים ולשרוק. פתאום התחלנו לנוע יותר מהר לעבר האור שנראה מקצה הואדי למטה. לפתע מישהו ענה לקריאתנו בספרדית, איזה שמחה היתה לנו. לבסוף הגענו לאור ושם היו מקומיים- אבא ושני ילדים, שאני לא יודע מה הם עשו שם. שאלנו אותם היכן הלגונה שאנחנו צריכים להגיע אליה ומסתבר שהלגונה היתה בדיוק בכיוון שלנו ...איזה שמחה. ירדנו לאיזור של הלגונה והצרפתים היו למטה, התחלנו להקים את המאהל, כלומר את שני האוהלים, כשהשלג יורד עלינו ללא הפסק. הקמנו את האוהלים תוך עזרה של החמרים של הקבוצה הצרפתית שעה שהידיים ורגליים שלנו קפואות. רווה עלה למשפחה המקומית שפגשנו בדרך שהיתה להם בקתה במעלה הואדי כדי לברר אם אנחנו יכולים לאכול אצלם טרוצ`אס שזה אומר דגים.

כל הדרך שהלכנו בשלג חלמנו על הדגים שנאכל כשנגיע ללגונה ונדוג אותם אבל הפעם לא היינו צריכים לדוג...תרתי משמע ...והאמת שלא היה לנו כוח לדוג בחושך כשאנו מכוסים שלג והידיים קפואות. הדבר היחידי שרצינו היה להכנס לשק"ש אחרי שנכניס משהו לבטן .... רווה צעק לנו ...."נעם שומע ..הם רוצים 10 סול לכל ארוחה לכל בן אדם ...זה בסדר ?". אמרתי לו רווה ..."כן כן" בצעקות, כי את מי זה מעניין בכלל עכשיו הכסף ...אנחנו רעבים ואין לנו אוכל כי מה שאכלנו זה היה סוכריות .....

אחרי הקמת האוהלים עלינו בחושך למעלה במעלה הואדי ששם היתה הביקתה ונכנסו לתוך הביקתה שלא היה בא אויר לנשום. זו היתה ביקתת בוץ כיאה למגורים בחורים הללו. בפנים ישבה משפחה עם שני ילדים תמימים והאור היחידי היה מתוך הטבון שהיה להם בתוך הבית כאשר העשן מתמר בתוך הבית ואיכשהו יוצא החוצה. ישבנו לנו ליד שולחן מעץ פשוט שהיה שם. החדר שמידותיו לא גדולות והאח שעליו האבא חימם את הדגים, עזרו לחמם את גופנו וזה היה אחלה.

היינו מוקסמים מהילדים והתחלנו מצלמים אותם ללא הרף עד שהגיעה המנה הראשונה: אורז לבן עם דג לא גדול, רותח ומבעבע מהשמן. תוך שניות כל אחד חיסל דג ואת כמות האורז ולא יכולנו שלא לבקש עוד מנה. האבא אמר: "זה עוד מנה אז תצטרכו לשלם"- אותנו זה לא בדיוק עניין. העיקר לאכול.רווה וניר היו מוקסמים מהילדה שהיתה בתוך הביקתה ורצינו שהם יצלמו אותנו, אבל הסתבר שהגענו למקום שהאנשים לא בדיוק יודעים איך לצלם ... אז הילד לקח את המצלמה ו...התוצאה היתה שהוא הסתכל על העינית של המצלמה ולא דרך העינית שמצלמים.

אחרי הארוחה הדשנה הזאת ירדנו לנו לתוך האוהלים לחרופ של הלילה, אני חושב שהיינו מותשים לחלוטין ורווה אמר שמחר צפוי לנו יום יחסית קליל (אינשאללה), אני לא הסתכלתי על המפה כי הייתי עייף מדי. יום שני בטרק בוקר יום שני- קמים, כפור בחוץ אבל הסערה שככה לה וניתן לראות את השמים. הייתי חייב לצלם מבעד למצלמה את היום שנראה מבטיח מבעד לאוהל. הצצתי ונפגעתי, הלאגונה היתה כחולה ומדהימה וההרים המושלגים מסביב עשו לי את זה ...אויר קריר שנושב לך על הפנים עם הנוף הזה, שמש חמימה שמדי פעם מתכסה בעננים. יצאנו מהאוהלים, התחלנו להתארגן. ניערנו את כיסוי האוהלים מהשלג שנערם עליהם קלות. קיויתי שהנעליים קצת התייבשו להם מאתמול ...וקצת התאכזבתי. לא נורא, לפחות היו לי גרביים יבשות.

קיפלנו את השקשים. כל אחד היה עסוק במשהו אחר, אני הלכתי להביא מים (מהנהר שאתמול ליווינו בהליכה) לשתיה של תה חם, לחמם את הבטן ולהכניס קצת נוזלים, רווה היה אחראי על המזון וכל אחד סחב משהו על הגב כמובן. קבענו שכל בוקר נחליט מה להכין בגלל ההקצבה של המזון כי אנחנו סחבנו על הכל, היתה חלוקה שיום אחד נאכל דייסה בבוקר מסולת ויום אחד עוגיות, בצהריים נאכל עוגיות ובערב ארוחה חמה שזה פסטה או אורז. אכלנו ארוחת בוקר כשהלגונה המקסימה מהווה תפאורה ונותנת רקע להתחיל את היום. טוב, הכיוון הכללי היה קודם כל להקיף את הלגונה (לפי המפה וגם לפי הסיפור דרך) ואח"כ להתחיל בטיפוס לכיוון הפאס שלנו ביום זה .

לתחילת הכתבה

בדרך לפאסים הבאים ושלוש הלגונות

הקפנו את הלאגונה המקסימה וזה לקח לנו משהו כמו שעה וחצי עד שעתיים ואז התחלנו לצעוד במעלה הערוץ, מתחילים לטפס לעבר הפאס הבא שלנו. באותו יום, עברנו איזה ביצה מסריחה (כך באמת נאמר בסיפור דרך). בנתיים הצרפתים טסו להם, ואנו שקשה לנו יותר (עם המ`וצילות), התנשפנו. אני התבדחתי עם רווה ואמרתי לו... שמע, בגיל שלך... הוא נעלב עד עמקי נשמתו... ואני בסך הכל רציתי לאמר שאני מקנא בגיל שלו... אסף וניר צחקו למראה שרווה התעצבן (מה אני אשם שפיטרו אותי מחברת הייטק ואני יכול לצאת לטייל בגיל שגדול ממנו ב- 10 שנים). אני מקנא בחופש של אחרי הצבא. באיזה מקום היתה הלגונה ואנחנו עקפנו אותה מצד שמאל, שם עצרנו לעשות מתיחות ולתעד את זה בתמונה. אסף שהוא המומחה בטיול הזה למצלמות, העמיד את כן המצלמה שלו ואנחנו לעומת זאת הסתפקנו באבנים. הסתבר שאת כל המצלמות חוץ מאחת השארנו לא לחוצות ואז ... בזמן שהתקרבתי לבדוק מה קורה, המצלמה הלחוצה צילמה אותנו בזמן המתיחות, היינו סקרנים מה תהיה התוצאה ...

אחרי המתיחות וסוכריות לחיזוק האון הגברי המשכנו בטיפוס. באיזה שלב ראיתי שממש קשה לאסף להסתגל לגובה והוא סובל. רווה הלך מהר מדי אז נשארתי עם אסף ועודדתי אותו לקחת הרבה נשימות (בגובה של 4500 מטר אין ממש כמות אויר גדולה) ולעשות הפסקות. מדי פעם הגנבתי לי ולו איזה סוכריה, כדי לקבל אנרגיה להמשיך הלאה, לקבל ממנו חיוך ובכלל כדי לעצור לקחת אויר. אחרי שעה וחצי של עליה ראיתי את ניר ממשיך להתקדם ואת רווה משאיר לכולם אבק, אז החלטתי לתת פוש לאסף... ולדחוף אותו מאחור כמו פק"ל בצבא (שיט אני בן 32 ואני פעם אחרונה שדחפתי אנשים במסעות זה היה לפני 14-13 שנה במסעות בטירונות בסנור- כן כן, פעם הייתי צנחן).

אני לא יודע איך הייתי מסוגל בגובה הזה בלי אויר עוד לדחוף מישהו- אולי התחרפנתי... בכל מקרה, המשכתי לדחוף בשאר כוחותי וניסיתי להגיע לרווה ולניר, תוך שאני חושב שהאוויר במוח שלי אוזל....איכשהו הצלחנו להדביק את החברה' במעלה היתה איזו אבן ענקית ושם עצרנו לאכול עוד פעם סוכריות ו...לעשות תמונות של פוזות על הרקע המדהים של שלוש הלגונות שנגלו לנו. הצבעים היו מדהימים- לא שיערתי שיכול להיות ללאגונות כזה צבע תכלת ובנוסף, ההרים המושלגים שמלווים אותנו במשך כול הטרק של Cordillera de Huayhuash.

אחרי המנוחה והמבטים העייפים שגמאו את היופי, היינו צריכים להמשיך על מנת להגיע ל-Base Camp הבא לשנת הלילה ובכלל על מנת לנסות להדביק את הצרפתים שסחבו לנו קצת מהאוכל. המשכנו לטפס במעלה הערוץ עד שהגענו לפאס השני (תוך התברברות קלה). זה לא היה קל וראיתי את המבט של אסף מתבונן בי ושואל ... זה יגמר היום? המשכנו במעלה כשאין שביל ושאנחנו לא יודעים איפה הפאס, שפתאום נעלם...שיט!!! לאחר חילוקי דעות ושוב מבט בסיפור דרך שלא עוזר בכלל (כל סיפורי הדרך מציינים שעות וזמנים עד להגעה לנקודה הבאה אבל... אנחנו עם מו`צילות ומשקל של 15 קילו עד 18 קילו לכל אחד וזה לא נורמלי לישראלים ליפול על השכל ולעשות טרק עם מו`צילות ועוד איזה טרק), המשכנו לטפס "קלות" במעלה הואדי ולבסוף הגענו לפאס.

הרבצנו שוב צילום עם סימון מספר הפאס באצבעות. אנחת רווחה נשמעה מכולם- "יש יש ירידה, יורדים למטה". לא ראינו את הצרפתים באופק אבל ידענו שיש לנו עוד הליכה לא מבוטלת עד להגעה לנקודת השינה. לפחות מזג האוויר האיר לנו פנים ולא היה גשם או שלג. באיזשהו שלב היינו אמורים לעבור איזה גיא ענק ולנסות להיצמד לשיפולים הימניים (כי נראה שבעמק יש ביצה ענקית וידענו שאם אנחנו עוברים שם אז ...אנחנו נשארים ללון שם ...). המשכנו בדרכנו ולפתע וראינו חתיכות של נייר טואלט שמסמנות את הדרך לכיוון ה-Base הבא. אח"כ הסתבר שהיתה שם קבוצת גרמנים, שבאה למטרת מחקר של טיפוס בגובה, עם אוהלים מודגמים, ציוד משוכלל והמון המון חמורים שנשאו להם את הציוד.

המשכנו מהפאס לעבר ה- Base בהליכה איטית. ראינו שיש בעמק מצד שמאל ביצה ולכן הלכנו על השוליים השמאליים של העמק במטרה לא להיכנס פנימה וכמובן להיצמד לנייר טואלט של הגרמניים הייקים האלה שממש עשו לנו את היום עם הנייר הלבן הזה שמוצמד לכול ר`וג`ום (ר`וגום זה ערימת אבנים שמסמנת את הדרך למי שמתברבר במיוחד בלילה). טוב שיש פרואנים שאת הדרך הזאת עושים לא בשביל טרק אלא כמעבר בן הכפרים הקטנים שלהם - יש אלוהים. רווה שכרגיל טס בהליכה לפעמים התנהג בילדותיות- הוא החליט לחתוך את העמק ולעבור היכן שלא צריך ...החוכם הזה פתאום נשאר מאחור ומה אני רואה ...שהוא שקוע מעל הברכיים בתוך הביצה.

רווה הוריד את הנעליים והתחיל ללכת עם הרגליים בתוך הביצה מנסה להחלץ ממנה ומשמיע קולות של קללות.לא רק שרווה נכנס לתוך הבוץ ורגליו היו מטונפות עם הבוץ, פתאום התברר לו שהוא שכח את המצלמה בצילום שעשינו בפאס. כבר עמד להחשיך ושוב היינו במצוקה של זמן. רווה הלך לאוהלים של הגרמנים וחיפש את החמרים. הוא הציע להם תמורה כמה עשרות סולים לעלות חזרה לפאס ולהביא לו את המצלמה. הם אמרו לו שיש סופת גשמים על הפאס.

בכל מקרה בעוד רווה עומד שבוז וחושב מה לעשות, הוא הכניס את היד לכיס ...ואופפסס הסתבר שהמצלמה היתה בתוך הכיס התחתון של המכנסיים - (יכול להיות שהבן אדם איבד את הזכרון בביצה). לפתע הוא התעודד ואמר יאללה תמשיכו הלאה אני אדביק אתכם. אני רק צריך לנקות את הנעליים והרגליים מהבוץ של הביצה . התחלנו ללכת ואחרי איזה שעה של הליכה עמדנו וחשבנו מה לעשות... להמשיך הלאה או לחזור חזרה לרווה.

היינו עסוקים בשיחות מדוע רווה ממהר כל כך בהליכה ולא הולך איתנו אולי יש לו חוסר של מסעות מצה"ל. בזמן שאנחנו הולכים במורד בואדי לעבר ה-Base, ראינו רוכב סוס שקרב אלינו בדהרה וכאילו מגרש אותנו מהשביל ...המשכנו בהליכה מתעלמים מרוכב הסוס והגענו למחנה באור דימדומים בדיוק שהחל לרדת גשם מעצבן כזה שמטיח לך את הגשם בפנים מכל הצדדים. הקמנו מהר את האוהלים, התארגנו להכנת אוכל ולקחנו מהצרפתים את שאר הציוד. בבוקר כשקמתי כולם עדיין ישנו וראיתי שירד בלילה שלג. המראה היה יפה והחמורים של הצרפתים עשו את המראה פסטורלי ובתולי עוד יותר.

לתחילת הכתבה

לחלק ב' של הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הוארז