עפתי לתרמילאים

חוויות בלימה, חוויות ב-טרוחיו

המצלמה של נעם התקלקלה והוא מעביר זמן בלימה עד לתיקונה. הוא מתארח בלימה בגסט האוס של משפחה ישראלית פרואנית, מבקר באל פובלו אזולס, מבלה במועדוני קריוקי ובסוף מצליח להשיג כרטיס נסיעה לטרוחיו- שם הוא אמור לפגוש לוציו המומחה לאופניים.
נעם
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: חוויות בלימה, חוויות ב-טרוחיו

עוזב את הוארז

עזבתי את הווארז בירת הטרקים בצער וביגון. הסיבה לעזיבה היתה שבאחד מימי הטרקים בהוואויש המצלמה הדיגטלית שלי נפלה למים והייתי צריך לתקן אותה. כשעמדתי לעזוב את הוארז היו לי שתי אופציות. האחת לתקן את המצלמה בלימה. השניה- לשלוח אותה לאחותי לארה"ב, ובזמן זה לחזור להוארז ולעשות את קורס טיפוס הקרח עם שני חברה` נוספים שהתלהבו מהרעיון וחיכו לי לעשות אותו. לכאן או לכאן הכל היו מחשבות ותהיות.

 רציתי לעלות צפונה לטרוחיו לפגוש בחור בשם לוציו שיש לו בית שהוא מרכז לכל רוכבי האופניים וידעתי שממנו אני מעוניין לשאוב מידע לקראת טיול האופניים מקוסקו ללה פז בבוליביה. כמו שזה נשמע רציתי לבלוע את העולם וגם לתת ביס לירח באותה הזדמנות.

בכל מקרה, הזמן הסתדר לי כי אלכס מדריך קורס טיפוס הקרח הדריך באותו הזמן קורס אחר ולכן חבריי ואנוכי היינו אמורים להמתין עד שיסתיים הקורס. ככה שניתנה לי ארכה נוספת.

בדיעבד, אז, לא ידעתי מה יהיה והחלטתי שבזמן שהתפנה לי עד לתחילת הקורס אני אצא לבדוק אם אני יכול לתקן את המצלמה בלימה. ואמנם כך. אספתי את חפצי מההוסטל בהוארז שנקרא "חלום כחול" (עלות- 5 סול ללילה) שמנוהל ע"י משפחה שמארחת מעט אורחים ורק ישראלים יודעים על ההוסטל והשמועה עוברת מפה לאוזן (לא רחוק מקאסה חיימס). בהוסטל ישנם שני חדרים שצבועים בכחול ומיטות שגם הן צבועות בכחול (מכאן השם...) ויש גם פינת קפה קטנה בחוץ. ממש אוצר של מקום, בלי לחץ. בדיוק לטעמי, אי אפשר לשכן במקום יותר מ -6 אנשים כך שזה ממש סולידי.

 ארזתי חפצי בחופזה ובמהירות מיד לאחר שגיבשתי את ההחלטה לצאת כבר באוטובוס של 22:00 בלילה ללימה ולפני רק עוד שעה וחצי תוך אי ידיעה מה יהיה בדיוק. לקחתי את האי-מיילים של שני החברה` הישראלים דן ורון שנוכל לשמור על קשר והם יודיעו לי מתי קורס טיפוס הקרח מתחיל. לשמחתי מצאתי אפילו פרטנרים לנסיעת הלילה הזאת.

לתחילת הכתבה

הגעה ללימה

ללימה יצאתי בנסיעת לילה עם ניר ואסף. ניר הוא בחור ישראלי בן 24 שעשיתי איתו את הטרק של Huayhuash ורצה להתקדם דרומה. אסף הצטרף כי רצה להגיע ללימה לפגוש בחורה גרמניה שמטיילת וחיכתה לו שם. הגענו לעיר בבוקרו של יום, לתוך האוויר הדלוח של העיר. התמקחנו קצת עם בעל מונית שלבסוף הסיע אותנו לתוך רחובות לימה לעבר שכונת פואבלו ליברה ששם נמצא מקום מקסים שנקרא בית סבבה. זהו אחד המקומות שמעט ישראלים מכירים והשמועה לגביו עוברת מפה לאוזן. זהו מקום של משפחה ישראלית פרואנית. אב הבית הוא שמואל, אדם מקסים שעוזר לכל הישראלים שמגיעים לביתו. שמואל הוא נהג טקסי במקורו ומדי פעם לוקח את האורחים שמגיעים לביתו לסיבוב בלימה לראות את העיר. שמואל פתח בפנינו את הדלת ואני לא ידעתי שאני יכול לדבר עברית וכרגיל קשקשתי בספרדית שלי ולהפתעתי הוא אומר לי "אתה יכול להכנס". מה לעשות, מסתבר שהמראה שלי המזוקן מסגיר את זה שאני ישראלי. עוד באותו יום שמואל לקח אותי לכל מיני חנויות לנסות לראות אם אני יכול לתקן את המצלמה, אבל נדה פשוט נדה ...

לימה, היא עיר של 8 מיליון איש, עיר ענקית, הגדולה בערי פרו אך למרבה הפלא אין עם מי לדבר. אף אחד לא יכול לתקן את המצלמה - גורניש מיט גורניש. הסתכלתי בביטוח שקיבלתי עם המצלמה האם יש סוכנות של סמסונג למצלמה שלי ומסתבר שפרו לא מופיעה שם. חיפשתי באינטרנט האם יש כתובות של סמסונג ומצאתי... עליז ושמח. אמרתי לשמואל שמצאתי מקום שסמסונג אמורה לטפל במצלמה.

 כשמצאנו את הסוכנות היינו מאושרים- שמואל, אנוכי וניר שהצטרף אלינו לכל סיבוב הבדיקות עם המצלמה. אחרי כל האושר הזה, הבחור בסוכנות השיב את פני ריקם שכן הדגם של המצלמה היה דגם מתקדם מדי והוא לא יכול לתקן אותה. שמואל שאל אותו היכן אפשר לתקן את המצלמה והבחור אמר שיש חנות אחת בשכונת מירה פלורס העשירה בלימה שכדאי שננסה בה. שמנו פעמינו לשם מהר מהר כי בצהריים בפרו יש הפסקת צהריים ואפשר לדבר רק עם הקיר... האמת נראה לי שהקיר יכול לענות בקלות רבה יותר מאשר פרואני בשעת הצהריים... .

שמואל נהג באוטו ואני חשבתי לעצמי שאוטוטו הרכב שלו עומד להתפרק. הגענו לחנות שהיא היתה כבר סגורה. טוב, שמואל לא ויתר ודפק על הדלת בשאיפה שיפתחו אותה ואמנם כן היא נפתחה קלות. בפתח הופיע בחור נחמד ושמואל הסביר לו בספרדית ברורה את המצב שצריך לנסות לתקן את המצלמה ועוד כל מיני קישקושים ותתפלאו אבל זה עבד להפליא. הבחור שאל אותי מה הבעיה והסברתי לו שהפוקוס לא עובד והעינית לא נפתחת. הבחור לקח את המצלמה ואמר שאני אתקשר מחר בשביל לקבל הצעת מחיר עבור העבודה.

למחרת, התקשרתי לשמוע מה הצעת המחיר - והנה שוב מתחילה הבירוקרטיה. הבחור טען שהם עמוסים בעבודה והוא לא הספיק לטפל במצלמה ואמר לי להתקשר עוד שעה. כך הדו שיח הזה התנהל עוד שלוש פעמים כשכל פעם הבחור אומר לי שהוא עדיין לא בדק אותה. לבסוף הוא אמר לי שהמצלמה מחר תהיה מוכנה ונתן לי הצעת מחיר כללית כלשהי.

 יום חמישי.ניר ואני שמנו פעמינו אל פובלו אזולס באותו יום בבוקר שהוא שוק צבעוני שיש בו המון דברים לקנות מכשירי חשמל, בגדים, אוכל, ציוד לתיקונים וכן הלאה. חיפשנו מציאות במקום ובינתיים התקשרתי לברר מה קורה עם המצלמה. מסתבר שהבחור שוב לא היה עם תשובות ולבטח לא טיפל בה - עוד יום נעלם לי ככה למרות שכל יום אני חווה חויות אחרות אבל המטרה היחה להתקדם בטיול ולא להתעכב.

יום אחרי זה נסעתי עם שמואל לקחת את המצלמה. הבחור פתאום מה אומר לי.... ת`שמע זה לא עובד וזה לא עובד כלומר, הפוקוס לא עובד והעינית לא עובדת... באותו רגע חשבתי שאני נופל אבל זאת פרו - הרי לפני שלושה ימים זה בדיוק מה שאמרתי לו שאלו הבעיות ואז הוא אומר לי שאת החלקים צריך להזמין ממיאמי או מהוואנה בקובה....באותו רגע אמרתי לעצמי חבל לי על הזמן אני לא אחכה עד למשיח.

סחבתי את ניר באותה הזדמנות לאכול קצת אוכל מקומי ולקח לו זמן להתרגל לעובדה שהוא אוכל מהרחוב ,אבל מסתבר שהוא עבר את החויה בשמחה רבה והבטן שלו לא יבבה יום אחרי זה, עוד ניסיון מוצלח לגרור מישהו לטעום את החיים האמיתיים.

לקחתי את המצלמה והחלטתי שאני אשלח את המצלמה לאחותי לארה"ב. לשמחתי עברנו דרך אחד מההוסטלים שהייתי בהם בפעם הראשונה casa de muchileros בשכונת מירה פלורס (חואן הוא בחור נחמד שמריץ את ההוסטל ועזר לי בזמנו), נכנסתי להוסטל וחואן לא היה אבל ביררתי ומצאתי בהוסטל שני ישראלים שהיו בדרכם לניו יורק, שניהם היו שרועים על הספה וממש הוצאתי אותם מהתנומה שהם תפסו, דיברתי איתם וסגרנו שבערב אתן להם את המצלמה עם הפרטים של אחותי.

עד שחזרנו לבית סבבה כבר היה ערב, זאת משום שהתנועה בלימה לוקחת המון המון זמן, הכבישים עמוסים לעייפה במוניות (ומי שיש לו רכב פרטי הוא עשיר מאוד). היידי הבת של שמואל הציעה שנצא לבלות, שלומית דהרי בחורה ישראלית שהיתה בדרכה לונצולה, ניר ואני יצאנו לבלות באחד הפאבים המקומיים במירה פלורס לשיר קצת קריוקי - מגניב. הזמנו לעצמנו שתיה שעשתה אותי לא רק שמח אלא גם קצת שתוי עד סוף הערב (או בעצם בערבו של בוקר). כשיצאנו משם בהיותי שמח לעליז (על כל המשתמע...) נסענו לפגוש את שני הישראלים למסור להם את המצלמה.

יום שישי .הייתי בדרך לקנות מצלמה בשוק בפואבלו אזולס. קניתי מצלמת פוקט בשווי 100 דולר. עוד באותו היום רציתי לצאת לטרוחיו Trujillo למצוא את לוצ`יו שהוא אישיות ידועה בפרו ויש לו את בית הביסיקליסטה casa de bicicleta- בית רוכבי האופניים שרציתי להעזר בו. הפרטים שלו מופיעים איך לא בהנדבוק ודליתי אותם מזוג ההולנדים שפגשתי בטרק מהוררי לצ`אקס.

בערב הסתבר שלשמואל היה יום הולדת והחברה` באכסניה החליטו לארגן מעין יום הולדת הפתעה. הם קנו לו עוגה גדולה וכמובן הזמינו פיצה.

כיבינו את האורות בבית וניסינו שלא לעורר כל מיני סממנים של יום הולדת. לבסוף פתחנו את האור וכולם - רווה, אסף, ניר, ענבל, עדי, אני וכמובן בני משפחת בית סבבה פתחנו יחד עם שמואל בחגיגה. שמואל ממש התרגש. אח"כ כולם אמרו לי שלמרות שאני כבר שלושה ימים רוצה לנסוע לטרוחיו הם מבקשים שאשאר עוד יום, אבל התעקשתי. יאללה העמסנו את הדברים על האוטו של שמואל, החלפנו נשיקות חיבוקים וזהו אנו בתנועה לעבר תחנת האוטובוס.

כשהגענו לתחנה התברר שבאותו יום חוגגים יום לכבודו של איזה קדוש.... אופס.. למה לא קניתי כרטיסים מראש?!... התחלנו לעבור בין חברת אוטובוסים אחת לשניה אך לא היה ניתן לרכוש כרטיסים לטרוחיו. שמואל לא אמר נואש ואני המשכתי איתו בחיפושים אחרי כרטיס הנסיעה. לא כרטיסים ולא נעליים -מקסימום אולי איזה כוס מים וגם זה אולי בקושי... בכל פעם שמואל היה מחנה את האוטו ואני הייתי רץ לעבר הסוכנות של תחנת האוטובוסים ושואל אם יש כרטיסים לטרוחיו ותמיד היתה בחורה נחמדה שעומדת מאחורי הדלפק שאומרת לי בקול רפה- no hay pasajera כלומר- אין כרטיסים. ומוסיפה-"מאנינה" כלומר רק "מחר" ולרוב por la tarde כלומר בצהריים.

 חזרנו לעבר בית סבבה אחרי שקניתי כרטיסים לבסוף לנסיעה למחרת בצהריים. מרוב עצב התיישבתי לזלול את שאריות הפיצה שעוד נותרו... על הרעיון לחזור להווארז ולעשות שם את הקורס טיפוס לא ויתרתי ובימים הבאים, שלחתי כל יום מייל לדן לבדוק מתי הקורס אמור להתחיל.

לתחילת הכתבה

משפחת ואלדרמה מ-טרוחיו

שמתי פעמי לטרוחיו למשפחת ואדרמה המקסימה הידועה בקרב הישראלים ולקבל מלאורה המקסימה שיעור בקרב תרבות האינקה ולחפש את לוציו.
אחרי נסיעה של 9 שעות הגעתי לטרוחיו בשעה 19 בלילה, ורק כשירדתי מהאוטובוס עם המוצילה, שאל אותי נהג המונית לאן אני רוצה, אמרתי לו את הכתובת והוא אמר :..."משפחת ואלדמה נכון ?" שזה מעיד על כך שכל נהגי המוניות מכירים את המקום.

הגעתי למשפחת ואלדרמה המקסימה, משפחה יהודית דתיה שומרת כשרות ומצויה בלב שכונה קצת מאיימת (יש שם מסוממים בלילות ולא רצוי להסתובב שם בלילה). נהג המונית לקח אותי לשם. כשהגענו לבית של המשפחה, פתחה בפני אם הבית את הדלת לוסי, אישה בשנות ה-30 המאוחרות שלה ונראית כמו שהוציאו אותה מאיזה התנחלות ביהודה ושומרון, מטפחת עטורה לראשה והשמלה שלה הגיעה עד לרצפה. נכנסתי דרך המסדרון הארוך דרכו נכנסים לאוירה מקסימה ולרגע לא הרגשתי שאני נמצא בפרו, זה היה מוצאי שבת וראיתי את נרות ההבדלה שהודלקו קודם. הדירה היא בת שתי קומות ויש חדרים שבהם היא משכנת ישראלים והכי חשוב לוסי דוברת עברית וכמובן ספרדית.

אחרי שהכנסתי את הדברים לחדר, לוסי, שאלה אותי אם אני רעב ועניתי שאני קצת רעב אז היא אמרה "שב שב חביבי" ויא הגישה לי אורז של שבת מתוך סיר השבת שלה וחתיכת עוף ומרק זך, הרגשתי בישראל... תרתי משמע. במטבח שלה יש דף בריסטול לבן שבו יש ציורים של הבן שלה והמון ברכות לראש השנה שמתקרב בעברית מהמטיילים שעברו במקום והכול מילות תודה על האירוח הנפלא.
אכלתי את הארוחה והודתי ללוסי שאלתי אותה איפה אני יכול למצוא מסעדה שהיתה רשומה ב- handbook ודרכה אני יכול ליצור קשר עם לוצ`יו - הבחור שבמיוחד באתי לראות - בעל ההוסטל casa de bicicleta.

לוסי הסבירה לי בשפתה שהשכונה לא בדיוק שכונה ברמת אביב ג` והאוכלוסיה בלילות לוקחת פה אבקות לבנות שגורמות להם להזות ולחשוב שאני בנק מהלך דו רגלי ואני יכול לשמש מקור הכנסה מצוינת לאבקות הלבנות. אז יצאתי ופניתי ימינה מהדלת הראשית של ההוסטל כי שמאלה מוביל אותי לחבורת המסוממים וימינה לכביש הראשי שם הנפתי את היד וחיכיתי למונית, ביקשתי שתיקח אותי למרכז. הגעתי למרכז טרוחיו, איזו עיר נקיה, איזו פלאזה דה ארמס מוארת ויפה יש להם.

הלכתי לי ברחוב הכי יפה בעיר. חיפשתי את המסעדה שהיא מקום מרכז ושם אני יכול ליצור קשר עם לוציו. הגעתי למסעדה שנראתה לי מאוד מכובדת ושם פנה אלי המלצר איש מבוגר ושאל אותי לפשר מעשי שם (בכלל בפרו לכל עבודה מכל הסוגים ניתן לראות לא רק צעירים שעובדים בזה אלא גם מבוגרים, מלצר יכול להיות לא רק בחורה צעירת מראה אלא גם אדם מבוגר שלבוש בסינר ונראה מלצר מהסטייל ישן נושן). עניתי לו שאני מחפש בחור בשם לוציו והוא בעל הוסטל ורשום בספר שהראתי לו שדרך המסעדה ניתן ליצור עימו קשר.

הבחור פנה לראש המלצרים ושאל אותו. הבחור גרד במצחו ואז אמר "אה אה לוצ`יו, בטח בטח אני אתקשר אליו ונראה אם הוא נמצא", הוא הרים את השפופרת והרים טלפון, הוא דיבר בספרדית שלא הצלחתי להבין כי הוא דיבר בקצב של אוטוסטראדה וזה הוא אמר ..." אישתו תבוא לפה והיא תדבר איתך". ישבתי לי במסעדה והמתנתי. מלצר שאל אותי אם אני רעב, אז ביקשתי את ה- MENU, עיינתי בו והחלטתי מטעמי תקציב שאני אוותר.

אחרי חצי שעה הגיעו אישה נמוכת קומה עם עור פנים צח ובחור גבוה שנראה לכל הדיעות תייר. המלצר הפנה אותם אלי. הצגתי את עצמי וסיפרתי לה שאני מחפש את לוציו, היא אמרה שהיא אישתו והתייר שדיבר אנגלית עזר לי לתרגם את השיחה (הספרדית טעונה שיפור עדיין... הכל עניין של זמן עד שהספרדית שלמדתי הספרד תחזור אלי). היא סיפרה לי שלוציו נמצא בתחרות בצ`ילה והוא אמור להגיע עוד כמה ימים, והיא הציעה לי לבוא להוסטל שלהם. לא היססתי והלכתי איתם. עברנו כמה סמטאות בדרך להוסטל ומקץ 15 דקות הגענו להוסטל.

נכנסו דרך דלת עץ גדולה לתוך מסדרון ענק שכולו מרופד בפוסטרים ענקיים של רוכבי אופניים. אני לא יכול להגיד שלא התרגשתי, זה נראה כמו מקום שבאמת המון רוכבי אופניים מוצאים בו בית חם.
הקירות מוצפים בפוסטרים, בהמשך המסדרון ראיתי שלושה ח`ברה, בחורה ושני גברים עסוקים בטיפול וניקוי אופניים, מסתבר ששלושת הולנדים (איך לא ..) מנסים לתקן את האופניים שלהם.

שוחחתי איתם ומסתבר שהם גם חוצים את כל פרו באופניים, כל התיירים שראיתי שם היו רוכבי אופניים, זוג מקולומביה שחוצים את כל דרום אמריקה (מקולומביה הם התחילו לרכב ומתכוונים להגיע לדרום ארגנטינה) ועליי אומרים שאני מטורף. נשמע לי חויה של החיים.

 הבחור שהתלווה לאשתו של לוציו הוא מדנמרק, אז הוא אמר לי "בוא נעלה למעלה אני רוצה להראות לך משהו". עלינו למעלה ושם נכנסו לתוך חדר שבתוכו היו שלושה זוגות אופניים, ושקי שינה פרוסים על הרצפה. הלינה בהוסטל לא עולה כלום לרוכבי האופניים והם יכולים לתרום בסוף השהות שלהם ולרוב זה ככה. הוא הוציא מפה והראה לי את הדרך מקוסקו ללה פז והסביר לי איפה נקודות הקושי שאני אמור להתקל בהן, הסביר מה אני צריך בדיוק, איזה תיקים רצוי לקנות ובכלל כל פרט מידע שרציתי לדעת. הוא אמר שרצוי שאני אחכה ללוציו כי לוציו בעל קשרים בכל פרו והוא יכול למצוא לי אופניים טובות במחיר זול. יצאתי מההוסטל וחזרתי להוסטל שאני ישן בו והלכתי לישון.

יום ראשון. קמתי בשעה 07:00 בבוקר. יצאתי מהמיטה והסתכלתי החוצה מהחדר. קריר משהו,ירדתי להשתין בשירותים וראיתי את הסבתא,אמא של לוסי, עומלת במטבח. היא הכינה לי תה ושתיתי איתה. העברית שלה קצת פחות טובה משל לוסי אבל הצלחנו לדבר נהדר. הזמן טס לו והיא אמרה שהגיעו אתמול בלילה עוד ישראלים. מסתבר שבית ואלדרמה היא תחנת מעבר לכל הישראלים שיורדים בפרו דרומה ועוברים מאקוודור לפרו.

שמעתי עוד בישראל על המדריכה הפרואנית בשם לאורה, בחורה מקסימה שהתעמקה בלימודים על ישראל והחלה לתת הרצאות והדרכות על תרבויות שקדמו לתרבות האינקה, והיא מטבלת את ההרצאות במילים בעברית שלמדה תוך כדי הזמן. לאורה היתה אמורה להגיע בסביבות שעה 9 בבוקר, כמו כל יום, כי זו פרנסתה. היא מגיעה כל בוקר לבדוק אם יש ישראלים שרוצים לבוא לשמוע את ההרצאה שלה ולהצטרף לסיור (15 סול לסיור). בנתיים אחרי השתיה של התה התעוררו הישראלים הנוספים וגם לוסי, הבת שלה והבן שלה. ישבתי והמתנתי עם שאר הישראלים ללאורה, בשעה 9 וחצי אחרי ארוחת הבוקר, הפעמון צילצל בדלת והגיחה ממנו בחורה שחורת שיער ארוך ונמוכת קומה. זאת היתה לאורה היא אמרה שלום בעברית והתחילה לדבר באנגלית, היא שאלה מי יוצא לסיור ואמרה מה צריך לקחת איתנו- קצת מים ואולי אוכל. היא אמרה שאמצע היום חוזרים, הולכים לאכול צהרים ואחר כך ממשיכים את הסיור.

 היינו 5 ישראלים, כולל אותי (אבל לא כולל לאורה). נדחסנו לתוך מונית ששלושה יושבים מאחורה כמו סרדינים ויצאנו. בדרך עברנו בבנק כי הישראלים שהגיעו אתמול מגבול אקוודור לא היתה מצויה בידם הפרוטה הפרואנית.

לתחילת הכתבה

מקדשי הבוץ

יצאנו לדרך לראות את מקדשי הבוץ, המונית עברה דרך שביל עפר ומקץ חצי שעה הגענו לאיזור שנראה כמו מדבר וברקע יש מבני בוץ גדולים.

שם ישבנו על הרצפה ולאורה החלה בהרצאה שלה על פרו. ההצאה כללה פרטים על האקלים הטופוגרפי ומדוע בכלל יש מדבר, על תופעת אל ניניו ועל ההיסטוריה של פרו מהתקופה של תרבות צ`אבין (העיר שליד הווארז) דרך תרבות עמי צ`אן צ`אן שאלו המבנים מהתקופה שלהם ותקופת העמים ומקורם בנסקה (דרום פרו), תופעת קווי נאסקה ועד לתקופת האינקה.

עלינו למקדש השמש, שם ניתן לראות כיצד העמים הקדומים נהגו לבנות כל פעם מחדש את המבנים על אותם מבנים שכוסו בחול וככה בחפירות הארכיאולוגיות ניתן לראות שכבות שכבות את המבנים וכל פעם כיצד צורת הבניה השתנה מבחינת הסגנון והאיור על הקירות.לקראת הצהריים חזרנו לעיר, שם אכלנו באחת הפנדריות בורקס חם - אמפנדה או קוראסונים מצויינים. בהמשך היום המשכנו לראות את מבני הבוץ ועיר הבוץ ולאורה הסבירה איך חיו האנשים. הנוף מעיר הבוץ היה יפה שכן הים התגלה ברקיע ממול.

סוף היום הגיע ואנחנו היינו תשושים. קבענו להפגש עם לאורה ולאכול איתה פיצה. אני לעומת זאת רציתי לדעת מה קורה עם לוציו, אז שוב שמתי פעמי להוסטל וכשהגעתי לשם התברר לי שהבחור עדיין לא שב מצ`ילה ואשתו אמרה שהוא התקשר ועתה הוא נמצא במדבר טאקמה שנמצא בין גבול צ`ילה לגבול פרו (אפרופו המדבר היה שייך פעם לבולביה אבל צ`ילה כבשה אותו ועד היום הבוליביאנים מתמרמרים על זה שאין להם גישה לים ובכלל הם מרגישים דפוקים) והוא אמור להגיע עוד יומיים.

 בערב הלכנו לאכול פיצה עם לאורה וסיימנו בהליכה לפלאזה דה ארמס של טרוחיו ושמענו שם להקת גברים שלבושים כמו מטאדורים ושרים בקול גדול בפלאזה ומנגנים - אחלה סיום ליום מתיש.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הוארז