עפתי לתרמילאים

טיול קצר ליום מיותר ותיאור ארוך לטרק מפרך

אם אתם מתכננים לטרק במהלך הטיול שלכם, אתם חייבים לקרוא את הכתבה הבאה: ענבל והגוזל יוצאים לטרק הראשון שלהם, ופוגשים בקור, בעייפות, בחוסר האוויר, בנופים, בחשיבותה של ה``חבורה`` ובאושר שבכיבוש הפסגה. בואו, יוצאים!
ענבר טור-שלום
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טיול קצר ליום מיותר ותיאור ארוך לטרק מפרך

לאחר דיונים ושיחות, החלטנו לקחת עוד יום לאט בכדי להמשיך להתרגל לגובה, להליכה ולאווירה. אחרי יום וחצי של כמעט לא לעשות כלום, שנינו כבר היינו מוכנים לעשייה. יצאנו לעיר כדי לסגור עניינים. בתחילה לרכוש כרטיס נסיעה לטיול יום לעיירה שנקראת צ`אבין דה הואנטר (Chavin de Huantar). לפי הלונלי פלנט יש שם חפירות ארכיאולוגיות יפיפיות של תרבות פרה-אינקה, מקום להקרבת קורבנות אדם, פסלים באבן של פימה ועוד.

על אף שחשבנו אולי לקחת אוטובוס תיירים לצ`אבין, החלטנו לנסוע באוטובוס של המקומיים. לא בגלל שכרטיס נסיעה בתחבורה ציבורית זול ב- 10 סול, אלא נזכרנו שיחיאל התלונן על כך שאוטובוס התיירים עוצר לארבע ארוחות ובחמש חנויות מזכרות בדרך והוא אמור להגיע בחזרה להוארז (Hauraz) רק בשמונה בערב, ואנחנו רצינו להגיע מוקדם יותר כדי לארוז ולהתכונן לטרק. וכך ביום רביעי התייצבנו בתחנה של האוטובוס לצ`אבין. האוטובוס ישן, חצי מתפרק, מושבים קטנים וצפופים והריח, הו הריח... מזכיר אוטובוס בנגב הישראלי. אנשי המדורות. פתחנו חלונות ונשמנו לאט. האוטובוס יצא באיחור סביר של 10 דקות וב- 08:10 כבר היינו בדרך. גוזל, שידוע בהיותו תולעת ספרים, שקוע בתוך מותחן זיבלוני ואני שקעתי בנוף החולף מחוץ לחלון: השכונות הפריפריאליות של הוארז ואחר כך הנוף הפתוח.

 השכונות הפריפריאליות של הוארז נראות עוד פחות מטופחות מהעיר עצמה. מזכיר כפרים ערביים בישראל. הנוף מחוץ לעיר מאוד יפה, בתחילה ההרים לא היו מאוד גבוהים (יחסית להוארז), בצבעים ירקרק, צהוב וחום. ככל שהתקרבנו לצ`אבין, ההרים נהיו גבוהים יותר, כהים יותר, ופה ושם כתמים לבנים - שלג. הכפרים בהם עברנו בנויים על הכביש הראשי, בתים קטנים בנויים מטיט ואבן, דלתות עץ בגובה מטר וחצי, גם החלונות מחופים בתריסים מעץ. על רוב הבתים אין טיח או צבע, הם נשארים בצבע הטיט - חום. בין הבתים אין כבישים או מדרכות, רק שבילי עפר מתפתלים , מלאים בשלוליות. המקומיים עוצרים את האוטובוס בהרמת יד והכלבים נובחים.

לתחילת הכתבה

הטיול בצ'אבין

אחרי שלוש שעות של נסיעה הגענו לצ`אבין. היינו הזרים היחידים על האוטובוס כך שניחשנו לאן צריך ללכת. מצאנו את הכניסה לאתר. גוזל רכש שני כרטיסי כניסה עם כרטיס הסטודנט שלו , ככה חסכנו כמה סולס. נכנסנו פנימה ומה שראינו זה בעיקר טיול שנתי של בית ספר מקומי. מצאנו את שביל המטיילים והחלנו בצעידה שהביאה אותנו לאמפי-תיאטרון בצורת מרובע, מהצדדים יש מדרגות אבן שיורדות פנימה, המקום נראה יותר כמגרש כדורגל מאשר רחבה למסיבות פגניות. בהמשך יש שתי כניסות למסדרונות תת קרקעיים הבנויים כמבוך.
 לא הסתבכנו, באחד מהם יש מסדרון צר מאוד שבסופו סורגים שדרכם ניתן לראות עמוד אבן מגולף. ואני מחפשת את פסל הפומה שהבטיחו לי בספר, אחרי שתי כניסות למסדרונות תת קרקעיים אני הפסקתי לרדת ולעלות בכל המדרגות הללו. גוזל ירד בכולן על מנת לבדוק היכן מחביאים מפני את הפומה. Nada - אין פומה.

בדרך החוצה, השומר שאל אותנו אם במוזיאון האחר ביקרנו. מזל שהוא שאל, אחרת היינו מפספסים. הוא גם הסביר שעל עמוד האבן אותו ראינו לסרוגין מגולפת הפומה ושהעתק שלה נמצא בכניסה למוזיאון. טוב, המוזיאון כלל חדר עם פסלים ספורים וכלים בהם השתמשו התושבים באתר. לסיכום, האתר לא מעניין בכלל. ישנן חפירות ארכיאולוגיות בהן ניתן להרגיש תרבות, להבין יותר, כמו מצדה, כמו האקרופוליס באתונה. צ`אבין זה לא המקום. בשעה וחצי שנותרו לנו עד שיגיע האוטובוס להוארז , הלכנו לאכול במסעדה מקומית. גוזל אכל שניצל כרגיל ואני הזמנתי דג מהנחל שזורם בעיירה. היה טעים מאוד וזול. השירותים לעומת זאת היו מסריחים.

לתחילת הכתבה

מגיעים להוארז

האוטובוס עמד ליד המסעדה ומזל ששאלנו את הנהג, אחרת היינו ממשיכים להמתין לאוטובוס במקום שהסבירו לנו לעד. באופן מפתיע האוטובוס יצא עשר דקות לפני המועד. בכביש שבין הוארז לצ`אבין, יש מנהרה שבימים אלו עוברת שיפוץ. ידענו את זה מראש, כי הבעלים של ההוסטל הסביר לנו. בדרך לצ`אבין עברנו ללא עצירה, אבל בדרך חזרה עצרנו למשך 45 דקות עד שפתחו את המנהרה למעבר כלי רכב. נוצרה שיירה די ארוכה של אוטובוסים וכלי רכב פרטיים או מוניות שהמתינו. כשהבנו שזה יקח זמן, יצאנו מהאוטובוס והלכנו על הכביש הלוך חזור על מנת להתחמם. איש אחד שירד מעבר למעקה הבטיחות חזר עם ענפים של צמח והחל להכות את הזרועות שלו ושל חבריו. נו, הסקרנות שלנו דחפה אותנו לשאול על פשר העניין. אז ככה: לעלים של הענפים יש פלומה עוקצנית, כמו סירפד ובזה שהם מכים על הזרועות זה גורם לחימום הזרועות. הם הראו לנו איך זרועותיהם נעשו אדומות, חמות ולחלקם אפילו נוצרו גבשושיות על הזרוע כמו אחרי הרבה עקיצות יתושים. לי זה הספיק אבל הגוזל היה חייב לנסות. המקומיים שאלו אותו אם הוא בטוח והוא היה בטוח. אחרי עשר דקות בערך הוא ביקש ממני שבכל פעם שהוא רוצה לנסות משהו חדש וחריג להזכיר לו שאין צורך לנסות הכל בחיים. הזרוע שלו עיקצצה, שרפה, התאדמה ואכן התחממה. לקח כמה שעות עד שהשפעת העלים עברה.

הגענו בשלום להוארז וצעדנו לסוכנות הטיולים Andean Kingdom, דרכם החלטנו לצאת לטרק Santa Cruz. איך שנכנסנו לסוכנות התנפלו עלינו שתי ילדות ישראליות: "נכון שמחר אתם רוצים לצאת לסנטה קרוז"? והמשיכו לשפוך עלינו פרטים. הסתבר שאם הקבוצה מספיק גדולה, המחיר לאדם יורד ויש מיניבוס שלוקח ומחזיר מפתח ההוסטל והנסיעה כלולה במחיר. הם קבעו עם עוד חבר`ה ישראלים שקצת נעלמו, שלחו בנות אחרות לחפש אחריהם, בנות נוספות לא ידעו בדיוק מה הן רוצות, המולה ורעש. בסופו של עניין, נסגרה קבוצה של עשרה אנשים. מלבד גוזל ואני כולם ילדים אחרי צבא, שני בנים ושש בנות. כשיצאנו משם, אני הייתי מבוהלת. "אם הילדים הללו יהרסו לי את חווית הטרק- אתה תסבול" אמרתי לגוזל, ולאמא שלי כתבתי שתפלל עבורינו שלא אחנוק אותם בדרך. מתנצלת על היהירות אבל אני לא בגיל ובמקום שלהם וקצת אין לי סבלנות לשטויות שלהם...

 למחרת בדיוק בשעה 07:00 באו לאסוף אותנו מההוסטל. עברנו לאסוף את האחרים וכמובן שלא כולם היו מוכנים בזמן. היינו עוד צריכים לעבור בשוק בכדי לרכוש עוד כמה מצרכים, שהחברה לא הספיקה לקנות יום קודם, ונסענו צפונה לעיירה בה מתחילים את הטרק - ו�ק�ר�י�ה (Vaqueria). הדרך לשם חלקה, עוברת על כביש רגיל אבל מרגע שיורדים מהכביש הראשי ומתחילים לטפס במעלה הההר, הכביש הופך לדרך עפר צרה ומפותלת. מיטל, שישבה מאחורינו, לא הפסיקה למלמל "שמע ישראל". מיטל השנייה הזמינה סוס שיקח אותה בטרק בגלל שקשה לה בגובה, ללירן השם וקריה הזכיר את השיר של הרומנים מארץ נהדרת והיא שרה אותו ברקע. חי אטם עצמו בעולם בעזרת MP3 שלו. אייל, שהיה אחרי ערב שתייה כבד, ישן כל הדרך. לירון, חברתה של מיטל עם בעיית הגובה דאגה, וניבי ואביטל היו עסוקות בשלהן.

הגענו לנקודת ההתחלה. רולנדינו המדריך ורפי ע. מדריך, הכינו לנו סנדוויצ`ים עם Queso, גבינה, ושקית אוכל עם חטיפים לכל אחד. פגשנו גם את ויטמן הח�מ�ר עם הסוס וחמישה חמורים שיסחבו עבורינו את הציוד הכבד. ביום הראשון צעדנו כארבע שעות בגובה 3300 מטר. בתחילת הצעידה היה חמים ונעים ובכל עליה הקלה שבקלות הזענו מאוד, המאמץ... לקראת סוף הצעידה השמיים התכסו עננים וזרזיפי גשם ירדו. הטמפרטורה צנחה ועד שהגענו לאזור הקמת המחנה, גשם חזק ניתז.

לתחילת הכתבה



 טרק Santa Cruz

כשהגענו למחנה הקמנו את האוהל תחת גשם שוטף... אני לא הספקתי ללבוש את מעיל הגשם שלי מבעוד מועד, כך שכשלבשתי אותו כבר הייתי די רטובה וגם המעיל עצמו. כשסיימנו לבנות את האוהל, גוזל ואני נכנסנו לתוכו פרשנו את השקש"ים וניסינו להתחמם ללא הצלחה. כשהגשם נרגע מעט, יצאנו לאוהל המרכזי, הבאנו איתנו בקבוקוני וויסקי J&B שקיבלנו מתנה לנסיעה, כדי לחמם את לב חברי הקבוצה. ישבנו בצוותא שתינו וקישקשנו. לקח זמן עד שארוחת הערב הגיעה: מרק ירקות ששימח לבב אנוש ופסטה. האוהל המרכזי היה קר ורטוב, בקושי מצאנו שקים לשבת עליהם. היה קר ולא נעים. מייד אחרי האוכל התפזרנו כל אחד לאוהלו. היה לי כל כך קר שלא החלפתי חולצה תרמית רק את מכנסי ההליכה החלפתי במכנסיים תרמיות (געטקס, בעברית). הגשם לא פסק מרגע שהתחיל, לפרקים נחלש, לפרקים התחזק. אני לא ישנתי רצוף כל הלילה. היה לי קר ודביק. כמה שאני שונאת להרגיש ככה. דביקות מזיעת היום שנתערבבה ברטיבות הגשם. הרוח נושבת ומקררת את הגוף ואין לאן לברוח. אין מקום יבש, אין מקלחת חמה.

בבוקר התעוררו כלום לפני שש בבוקר. קור מקפיא אבל לפחות לא יורד גשם. אכלנו ארוחת בוקר, קיפלנו ציוד, שהיה עדיין רטוב, ויצאנו ליום השני הקשה מכולם. צעידה של 9 שעות וחצי בעלייה שמתחילה מתון והופכת להיות תלולה יותר ויותר עד לגולת הכותרת- המעבר בפס, שזו הנקודה הגבוהה ביותר בטרק, חציית פסגת ההר. ככל שעלינו, העלייה נעשתה קשה יותר. ביום הראשון אני סבלתי מכאבי ראש ולא היה ברור אם זה מהגובה או בגלל שלא שתיתי מספיק. לקחתי אדוויל שהקל על המצב וניסיתי לשתות יותר. ביום השני כבר לא כאב הראש אבל הקושי לנשום בגובה...הריאות שלי חשבו להתפקע. רונלדו, שביקש שפשוט נקרא לו רולי, כל פעם שנשאל "עוד כמה זמן" אמר "עוד קצת" - Mentria... שקר!

 ושוב, ככל שעלינו בגובה נהיה יותר קר, זרזיפי גשם שהתחלפו בשלג שירד עלינו. חמישה צעדים ואת עוצרת לנשום, הטיפוס כל כך קשה, מדרגות אבן גבוהות, מים זורמים, איי שלג שגורמים להחלקה, וקר, כל כך קר לי. ואני מזיעה ממאמץ. החולצה התרמית אמורה לנדף חלק מהזיעה ויחד עם זאת לשמור על חום הגוף, אבל עד גבול מסויים. גוזל שראה אותי מתקשה רצה לעזור. הוא ניסה להחיל עליי פסיכולוגיה בגרוש, "אל תפסיקי ללכת, לכי לאט לאט ותשמרי על קצב, חייבים להגיע למאהל לפני החושך", ולבסוף פשוט נתן לי יד וגרר אותי במעלה ההר. אני, בקול ענות חלושה, ניסיתי להסביר לו שאין צורך לדרבן אותי. אני מכירה את עצמי ואת גבולותיי, אני אגיע, אבל בקצב שלי, דיברנו על זה עוד בארץ, תניח לי. וכשזה לא עזר הודעתי לו שאני נשארת כאן. אני נשארת למות בשקט בשלג ושיעזוב אותי במנוחה.

זה רק הלחיץ אותו יותר. הפנים שלו נעשו סגולות מקור, מאמץ וכעס. "אל תדבר אליי כמו אל ילדה מפגרת". מיטל הצילה אותי. הסוס שלה לא עמד במאמץ של הטיפוס כשהיא עליו והיא נאלצה ללכת ברגל. היא היתה במצוקה קשה משלי והגוזל התפנה לעזור לה במאמץ הטיפוס. אני הגעתי לפס, לאט אבל בטוח ובליווי ניבי. אחרי כמעט רבע שעה, רפי מגיח אל הפס כשמיטל על גבו ואחריהם גוזל. איזו הקלה, איזו הרגשת ניצחון. עשיתי את זה! אחרי הרגשת האופוריה והצילומים לייד השלט: m4,750 ,Punta Union"", לכולם כבר קפא התחת.

החמורים עברו את הפס והחלו בירידה ואנחנו אחריהם. בדילוגים. לא שהירידה היתה קלה. בתוך ערוץ נחל, אבנים גדולות וקטנות, מים זורמים וירידה חדה, הכל מכביד על הברכיים. מזל שהבאתי עימי ברכיות אלסטיות. בסופו של יום הברכיים כאבו יופי. גם בגלל המאמץ וגם בגלל הקור. גם ביום השני כמעט לא שתיתי מים. לא די בזה שהיה כל כך קר, המים כבר לא היו מים מהעיר, אלא מי נהר מטוהרים עם יוד. איכס. הגוזל, המגן יתר על המידה, דאג מאוד. אני פחות. כשהגענו למחנה, שמחנו לגלות שעוד זורחת השמש בגובה הנמוך יותר, ואפילו לא יורד גשם. פרשנו את הציוד, קצת ייבשנו אותו ובנינו אוהלים. אייל לקח יוזמה והקים מדורה. ישבנו במעגל סביב המדורה עם הרגליים פשוטות כלפי האש, אחר כך חלקינו נעמדו עם האחוריים כלפי האש, לייבש את הישבן. המדורה לא היתה גדולה ולעומת זאת ככל שהזמן חלף נהיה יותר קר בחוץ. עברנו לאוהל המרכזי. כשגם שם הקור אוכל בנו ללא רחם. עברנו לאוהל המטבח, הוא אוהל המדריכים. שם נעים וחמים. גם מבשלים וגם תאורת הגז מפיצה חום.

והרי ערב שבת היום, עשינו קידוש על לחמניה ו J&B במקום חלה ויין, ונשארנו לאכול בחדר המדריכים. כמובן שגשם החל לרדת ואנחנו לא רצינו לעזוב לאוהלים שלנו. אבל לא נעים, פלשנו לטריטוריה לא לנו, ורולי, רפי וויטמן, כל כך נחמדים שלא יגידו לנו ללכת. בתשע בערב פרשנו כל אחד לאוהלו. עוד לילה לא כל כך נוח עבר עלינו. בבוקר היום השלישי לפחות לא התעוררנו כשהאוהל שלנו בתוך שלולית, אבל קר. ואני חולמת על ההוסטל עם המקלחת החמה תמיד והמיטה הנעימה.

 בבוקר היום השלישי התעוררתי מותשת. מאמץ יום האתמול נתן את אותותיו. פשוט לא היה לי כוח ללכת. העובדה כי מכאן ואילך זו רק ירידה עודדה אותי במעט. אבל היום התחיל בעליה. קלה, אבל עליה. סטינו מהמסלול בכדי להגיע לנקודת תצפית על פסגת ה- Alpamayo שבגובה 5947 מ`. פסגה זו שייכת לשרשרת ההרים של טרק ה- Huayhach הידוע. העלייה לא ארכה זמן רב ובסופה הגענו לכר דשא נחמד עליו התיישבנו למנוחה ולמעשה להמתנה שהעננים שמכסים את הפסגה יזוזו. אחרי חצי שעה שהעננים לא זזו החלטנו להמשיך בדרך. לאחר ירידה ארוכה הגענו למישור שבתחתית העמק. גם הליכה זו לא היתה מאוד קלה. שוב, ירידה תלולה ברובה צעידה תוך דילוג על אבנים בנחל.

לתחילת הכתבה




Cashapampa - נקודת הסיום

בעמק עברנו את Laguna Jatuncocha בתוך אדמה בוצית ספוגה מים. אחרי פחות משש שעות צעידה ביום השלישי הגענו למחנה. לשמחתנו גם הערב השמש עוד זרחה והיה חמים ונעים. שוב פרשנו את הציוד שהתייבש ולו במעט, אני כבר לבשתי את המכנסיים התרמיות מתחת למכנסי היום שלי, להתחיל להתחמם לפני הקור הגדול. וגשם? אין. ישבנו כל החבר`ה באוהל המרכזי, סידרנו את שקי החמורים, שלשם שינוי נשב על משהו יבש, שגם יבודד קצת מקור האדמה. כשהגיעה ארוחת הערב ביקשנו את מנורת הגז, כדי שלא נאכל שוב בחושך, ושיהיה קצת חימום. הערב היה נחמד, למעשה כל הערבים עברו עלינו בכיף, טוב, אולי מלבד הערב הראשון שהיה טראומתי. בכלל, הישיבות עם החבר`ה בערב וגם הפיטפוטים במהלך היום, גילו חבורה כיפית, אינטלגנטית ומצחיקה. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והקטעים המצחיקים שלו. נוצרה חברותא נעימה, הרבה עזרה הדדית. היה טוב.

את היום השלישי הלכנו מהר מהצפוי, כך שהיו לנו יותר שעות מנוחה. כולנו פשוט תמיד בלחץ להגיע לבנות את המחנה לפני הגשם. אבל בלילה השלישי לא ירד גשם. רק לחות מאוד גדולה שגם הלילה הרטיבה את האוהל והשקי השינה. ליום הרביעי קמנו בכוחות מחודשים, בוודאי, או-טו-טו מגיעים להוסטל. כמו סוסים שמריחים את האורווה הלכנו לכיוון הכפר Cashapampa, נקודת הסיום. הנוף של היום הרביעי היה היפה מכולם, הזכיר לנו מעט את הבניאס. השמש זרחה והיה חם. כבר לא היה אכפת שמזיעים, בערב יש מקלחת.

אני גם חזרתי לשתות. ביום השלישי, ניבי נתנה לנו אבקה שממתיקה את המים המיודדים, כמו זיפ, זה עשה הבדל גדול. בהתאם, כל 40 דקות עצרנו להפסקת פיפי. הגוזל היה מרוצה. אחרי שלוש שעות הליכה, פחות מהצפוי, הגענו לנקודת הסיום בגובה 2,900 מ. רולי התקשרה ל- Andean Kingdom לשאול מה קורה עם ההסעה שלנו חזרה להוארז. כמו שביום הראשון עצרנו לתקן תקר בגלגל, היום יש בעיה אחרת עם הרכב והוא יאחר בשעה וחצי. אחרי שעתיים הוא הגיע. ושוב הדרך הצרה והמפותלת ומיטל שממלמלת תפילות שיביאו אותנו להוארז בשלום.

 אחרי כשעתיים וחצי הגענו לעיר. קבענו להיפגש כולנו לכביסה, לארוחת ערב ולשתייה אחר כך. קצת שכחנו שזה Domingo, יום ראשון, ועסקים כמו מכבסה סגורים. נפגשנו בשש בערב עם כל הכביסה והתפזרנו להחזיר את הכביסה. נפגשנו שוב בשבע עם רולי, והלכנו לאכול במסעדה איטלקית, טעים אבל יקר יחסית. אחרי האוכל הרוב התפזרו וחבורה מצומצמת נשארה לשתות ולרקוד. גוזל ואני פרשנו מוקדם, רק אחרי שקרענו את רחבת הריקודים. הילדים ממשיכים ביחד לאיקה ואחר כך לקוסקו אולי נפגוש אותם שם. "ומי יצחיק אותי כל כך עד שאולי נפגוש בהם שוב?" שאלתי את גוזל...

לתחילת הכתבה



יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הוארז