גלישת חול באיקה
את הדרך לאיקה שעל קו חוף האוקינוס הפאסיפי (כ-275 ק"מ מלימה) עשיתי ביחד עם אסף (בחור שפגשתי בבית סבבה. יחדיו חגגנו את ראש השנה), עם שרי (בחורה שגם ירדה לקו החוף) ועם שני החבר`ה שאני אמור לעשות איתם את טיול האופניים -אהוד ויוחאי, שפגשתי עוד בטרק של huahash.
אזור החוף של פרו נחשב למקום מקסים בעל גוונים רבים ושם לרוב עושים סקי חולות.
יום ראשון 5.9.02
הגענו לאיקה לקראת חצות הליל והחלטנו שכדי שנוכל להנות לפחות מהלילה הנחמד הזה נקנה קצת בירות וקצת בייגלה ונפנה למלון וקאצינה שבו יש אוירה כמו בקלאב מד. את המוצרים קנינו בתחנת דלק מקומית שלהפתעתנו היתה פתוחה בשעות מאוחרות אלה. הגענו בסביבות 11 בלילה למלון והופתענו לשמוע מוזיקה מתנגנת ברקע. ברגע שנכנסו להוסטל ראינו פאב במרכז, בריכה מסביב, קצת דשא וכמה חדרים מסביב שמאוכלסים. המקום לא היה מפוצץ וזה היה נחמד. אחרי ששמנו את הציוד בחדרים התמקמנו לנו באיזה פינה והתחלנו את הפייסטה. פתחנו את הבירות ואני "הגיבור הגדול" שמבירה אחת אני משתכר או לפחות מתחיל לחייך כמובן השתכרתי. בדיעבד מסתבר שכולם חייכו חיוך גדול ...
במהלך הערב הגיעו בחור אנגלי ובחור פרואני שחברו אלינו וישבו לצידנו. האנגלי היה כל כך שיכור עד שהוא התחיל לזרוק עלינו אבנים קטנות והתחיל לריב איתנו. הוא גינה את ישראל ובכלל חזר והדגיש את מה שהישראלים עושים לפלשתינאים. האמת, זה ממש לא היה נעים בטח לא במקום הפסטורלי הזה, אז החלטנו להתעלם עד שהוא עבר את הגבול וכל אחד פרש למיטה כי זה לא היה נעים לשמוע את השטויות שלו- זה מה ששכרות יכולה לעשות לבני אדם. הלכנו לישון כי האוירה לא היתה נעימה למרות שהיה לנו לילה מקסים עד שהוא הגיע.
יום שני 6.9.02
בבוקר קמנו אהוד ואני. אהוד (שעלה עם משפחתו לארץ בשנות ה-70(מברית המועצות לשעבר), קם כמו פנתר בבוקר כי בירות ווודקה לא השפיעו עליו בכלל... לאחר ששכרנו גלשן חולות בעלות של 5 סול לגלשן התחלנו בטיפוס לעבר הר הדיונה ב-Huacachina. במהלך הטיפוס הרגשתי שנותרתי בלי אויר וזה גרם לי להבין שעליי להכנס לכושר יותר רציני, אחרת טיול האופניים שלנו יהיה מאוד קשה. האם זה אומר שאני אולי פשוט לא בכושר?!. הסתבר שאנחנו לא היחידים שעלינו את הדיונה, הרבה אירופאיים עלו את הדיונה ובדרך פגשנו גרמניה וגרמני שגם להם נגמר האויר...
איכשהו בכוחות משותפים הגענו למעלה לקצה הדיונה. אני עמדתי בקצה הדיונה וראיתי שני חבר`ה שעושים גלישת חולות וזה נראה כזה לא מסובך. מרחנו קצת וקס על הגלשן כדי להחליק כי אמרו לנו שיותר מדי וקס עלול לגמור את הטיול לא טוב, אולי אפילו בבית חולים עם איזה רגל עקומה ובכלל יש איזה הודעה של שגרירות ישראל שמזהירה את הישראליים שלא לעשות סקי חולות אבל ... ישראלים ואירופאים עושים את זה, אז אולי השגריר שכח איך לעשות סקי חולות.
עליתי על גלשן החול הכנסתי את הרגלים לגלשן כשרגל אחת קדימה ורגל אחת אחורה, קצת חושש ולכן עמדתי במשך 2 דקות והסתכלתי איך אהוד עף לו בהחלקה על הדיונה וצועק "צילמת צילמת את ההתהפכות שלי ??"- ואני אומר לו שלא. לבסוף אני מתחיל להחליק...וואי איזה פחד...המהירות ממש גדולה וכדי איכשהו לעצור אני מתהפך. לבסוף הגעתי איכשהו למטה אבל אהוד האמן אמר לי: "חייבים עוד פעם", אז אמרתי לו, "מה, עוד פעם עולים את העליה-אה?" וניסינו שוב. היה מדהים. יום אחרי זה, אהוד ויוחאי שאיתם אני אמור לעשות את טיול האופניים רכשו כרטיסים לקוסקו. קבענו שנפגש בהמשך בקוסקו ומשם נמשיך את הטיול. נשארתי עם אסף ושרי עוד יום בואקצינה. הסתובבנו ברחובות איקה וקנינו יין מתוק ויין אדום כדי לסיים את הערב כמו שצריך לפני שיוחאי ואהוד עוזבים לכיוון קוסקו.
קווי נסקה
יום שלישי 7.9.02
בבוקר של עזיבת איקה לקחתי אוטובוס לכיוון נאסקה כי חייבים לראות את קוי נאסקה, מעין סימון V על מקום שחייבים לראות. עליתי על האוטובוס לבדי לא לפני שאכלתי באותו בוקר איזה ארוחת בוקר ברחוב, קצת אורז עם בשר שמכרה לי איזה רוכלת ברחוב. אמנם עדיין חששתי לאכול בחוץ אחרי הקילקול קיבה האחרון בהווארז אבל כשרעבים אז מנסים הכל וזה נראה די טעים. עליתי על האוטובוס והייתי התייר היחידי באוטובוס . האוטובוס התחיל לזוז ומתישהו הוא עצר להעלות נוסעים נוספים. עלו שניים שנראו לי מוכרים, סביר להניח ישראלים. התחלנו לקשקש ואופס אלו הם כפיר וגיא.
הגענו לנאסקה מקץ שעה קלה או שעתיים. ירדנו מהאוטובוס ומיד עטו עלינו מקומיים שהציעו לנו לבוא לראות את קוי נאסקה. לא נעננו לבקשתם.כפיר ואני התחלנו לתור את הסוכנויות, מבררים מחירים ופרטים. לבסוף החלטנו לצאת לתור עם המטוס ולראות את הקוים מלמעלה. אומרים שהקוים מסמלים סימנים שחייזרים השאירו על האדמה או שתרבות עתיקה סימנה אותם- אולי תרבות האינקה. את הקוים ניתן לראות בכמה דרכים: להגיע למקום וללכת ברגל. הקוים שרועים על משטח ענקי שלא ניתן לעבור את כולו ברגל. לעומת זאת במטוס הסיבוב אורך כחצי שעה עד שעה ובמהלכו אפשר לראות את כל הקוים. אופציה אחרת היא לעלות למגדל גבוה (ה"מיראדור") שממנו ניתן לראות את הקוים אבל לא את כולם.
טוב, אז יצאנו לדרכנו במטוס לראות את הקוים. האמת שהקוים לא בדיוק ענינו את כפיר, גיא ואותי, כלומר הקוים ענינו אבל עניין אותנו יותר לעשות "דרופים" עם המטוס- חרטום מטה מטה או למעלה למעלה. עשינו הגרלה "משלוש יוצא אחד" כמו ילדים קטנים מי ישב ליד הטייס, ולמי אתם חושבים התמזל המזל? כן כן, לי.
התחלנו בהמראה. חייכתי לטייס ואמרתי לו... "קדימה קדימה". כשהגענו לגובה והטייס התייצב לכיוון הקוים התחלנו לשדל את הטייס לעשות "Mucho movimiento"- משמע, הרבה תנועה. איכשהו הצלחנו לשכנע אותו להתחיל לעשות לופים באויר ובגלל שהמטוס הוא מטוס קל עם מנוע אחד, כשהוא נסק או הוריד אף כלפי מטה בצלילה התחילו להשמע ציפצופים פייייייייייייייייייייייייייייי שזה נשמע כאילו המטוס מתחיל לאבד חלקים ממנו. הטייס שלנו קצת פחד מהמצב ויישר את האף של המטוס ואמר שהוא לא יכול יותר מדי כי המטוס לא מסוגל לעשות את זה.
ישנן כל מיני צורות שאפשר לראות. למשל: אסטרונאוט או ציפור אבל צריך ממש להתאמץ כדי לראות אותם. צילמתי חלק מהקוים אבל לא ידעתי אם בכלל אפשר לתפוס משהו. המשכנו בטיסה וראינו את הקוים, מצליחים בעין ממש טובה לראות את האסטרונאוט ואת הציפור. כל הצורות פרושות על מרחבים ארוכים והקוים די ישרים, מעין משולש. האמת המחזה די מרשים אבל דורש הבחנה מאוד ברורה.
מגיעים לארקיפה
יום רביעי 08.09.02
מקץ כמה שעות המשכתי עם שני הבחורים לאריקיפה Arequipa, זו נסיעת לילה (10 שעות) כך שרק למחרת בבוקר הגענו לאריקיפה, שם התמקמנו בהוסטל שנקרא הבית האינדיאני לא רחוק מתחנת האוטובוסים. אני התמקמתי בחדר לבד ואילו שני החברים מצאו שתי בנות שטיילו איתם, אז הם המשיכו איתן. באותו יום לא עשיתי הרבה כי הרגשתי כמו זומבי כי תמיד זה ככה שחוזרים מנסיעת לילה, ישבתי לי באותו יום בהוסטל בקבלה נח על על הספה הנחמדה שם. אחר כך נסעתי לפלאזה דה ארמס לראות את הפלאזה היפה של ארקיפיה. יעל לקחה אותי לפלאזה ושמש החמימה האירה את העיניים העייפות שלי. הסתובבתי בפלאזה ושוב הציקו כול מיני מקומיים שרצו למכור לי כול מיני דברים כי אני תייר - בנק מהלך על שתי רגליים.
היתה התקהלות גדולה בכיכר ולא ידעתי מדוע ולמה. שאלתי איזה שתי בנות, מדוע ולמה ההתקהלות, אז הם אמרו לי בחינניות שאלן גרסיה הגיע לעיר, מי זה אלן גרסיה ...טוב מסתבר שרק משיחות עם מקומיים למדתי את שיטת הממשל בפרו ומה קורה עם חילופי השלטון. אז ככה: ראש ממשלת פרו היה אלן גרסיה היה בשנים 85 עד 90 . הוא מיליטנט גדול ודוגל במלחמה ובזמנו השחיתות היתה נוראית והאינפלציה היתה משהו כמו 7000 אחוז בשנה...משהו לא נתפס לכול הדעות. הוא הוחלף ע"י ראש ממשלה שנשאר למעלה מ-10 שנים בשלטון בשם אלברטו פוחימורי Alberto Fujimori. רק בפרו יכול להיות ראש ממשלה ממוצא יפני שהצליח להוריד את האינפלציה לאיזה 10 אחוזים ולהחזיר את ההגיון למדינה חסרת ההגיון הזאת. היום יש ראש ממשלה שהגיע מהעם בשם טולדו.הוא ממוצא פרואני והגיע מההרים בצפון פרו.
אז למה אני מספר את זה? טולדו נבחר לפני שנה וחצי לראשות הממשלה והעם רוצה שינויים מרחיקי לכת אבל במדינה כמו פרו שהזמן הוא זמן פרו ויש זמן לכול דבר השינוי הוא קשה... או ... ואז מגיע אלן גרסיה שמתחיל להתסיס את העם שוב ולנסות להוליד מהלך של הפיכה, ומה שראיתי באותו יום היה כנס של מעריצים. מסתבר שלבחור היו ממש הרבה מעריצים וגם לא מעריצים. בקרב הקהל היו קראות נאצה- "מושחת מושחת לך הביתה" לעומת כול מיני אנשים כמו זוג הנשים שהסבירו לי שאלן הגיע לכיכר ותמכו בו. הן הזמינו אותי לבוא אליהם לאחר מכן. הן גרות ליד הים ואמרו לי, תבוא אלינו, נשמח לארח אותך, אמרתי להן שאני אשמח אבל קודם אני צריך קצת לראות את העיר.
הסתובבתי קצת בעיר ונכנסתי לקתדרלה. ישבתי לי על הכסאות והסתכלתי על המאמינים. ישבה מאחורי מישהי מקסימה ביופיה, והתחלתי לנהל איתה שיחה בספרדית. לא יודע אפילו על מה דיברנו, איכשהוא היא תפסה אותי ביד ואמרה "בוא נלך לראות את העיר". שמחתי על ההצעה הזאת והסתובבנו בעיר. זאת היתה תרגולת מצויינת לספרדית. היא היתה לבושה בשמלה לבנה ארוכה כאילו היא יצאה מאיזה חתונה ונעלי עקב, פשוט מקסימה. היא התחילה לספר לי על החיים שלה.היא לומדת מחשבים באחת המכללות באריקיפה והיא חולה בסרטן. האמת, האמנתי לה כי היא באמת אמרה "אני הולכת למות me voy a morir" - ליבי היה עליה.
ניסינו להכנס לאחת הכנסיות והיא היתה סגורה. אמרתי לה שאני רוצה לבדוק מיילים והיא מוזמנת לראות קצת שפת תיכנות שניתן לראות בדפי HTML, אז היא הצטרפה אלי. ישבנו ליד המחשב והראתי לה את חוכמת המחשבים הפשוטה. לאחר מכן היא אמרה שהיא צריכה ללכת ולפגוש את החבר שלה ... ליבי נחמץ.. מה חבר? מה אני לא מספיק טוב? בכל מקרה, אחרי 5 דקות היא חזרה עם החבר ואני נפרדתי מהם בידידות והמשכתי לשבת על המחשב ולשלוח מיילים. חזרתי להוסטל ולשמחתי, בערב הגיעו אסף, שרית ושרון מאיקה. שמחתי לראות אותם. תיכננו ביום למחרת שנצא לראות את הקונדורים .
יום חמישי 09.09.02
ביום למחרת החלטנו לצאת ל-Chivay שזה המקום שממנו יוצאים לראות את מעוף הקונדורים. הכפר מצוי על פתחו של קניון קולקה הענקי, ומשם נוסעים לראות בבוקר את מעוף הקונדורים. אנחנו הגענו לקראת ערביים ומה שניתן היה לעשות הוא לעשות גיחה ולראות את הקניון בתצפית קלילה ובערב ללכת למעיינות החמים. ביום למחרת תכננו לנסוע לראות את הקונדורים. נסענו באוטובוס שעולה 20 סול לכיוון Chivay. אחרי נסיעה של 7 שעות (הנסיעות הללו פשוט מסיימות לך יום, ככה בלי לחשוב) הגענו...
הכפר קטן ויחסית נחמד. בתים מבוץ כרגיל (שוב עזבנו את העיר והבתים -אריקיפה) מסתבר שכשאני יוצא את העיר הגדולה וחוזר לכפרים הקטנים אני שוב מתמלא אושר. במשך היום מדריך מטעם ההוסטל (יותר נכון בית של משפחה שמארח את המקומיים) לוקח לסיור במעיינות החמים. התשלום להוסטל ולסיור - 15 סול (מחיר אפסי). יצאנו לראות את קניון קולקה Colca Canyon הידוע. אומרים שבמקומות מסויימים הוא העמוק בעולם. בדרך עברנו איזה גשרון קטן. צפינו על הקניון והוא אמנם היה מרשים, מי שטוען שהוא העמוק בעולם כנראה צודק.
בערב הלכנו לשכשך במעינות החמים לשם היינו צריכים לרדת לכיוון העמק. בדרך למטה ביצבצו אורות מהצד השני של העמק. שאלנו את המדריך שליווה אותנו "מה זה "? מסתבר שיש מלון, כן מלון של תיירים מהסוג של תיירים שיש להם כסף (לא מו`צילרוס כמונו) ולא מובטלי הייטק כמוני. זה מלון שמשלמים בו ללילה 60 דולר (אני יכול לחיות בעבור סכום זה כמה ימים טובים מאוד) ושם יש להם הסעה וכמובן מעיינות חמים פרטיים. האורות שראינו שם הם כמו גוזניקים או פנסי הנחתה בצה"ל שמובילים לעבר המעיינות. אמרתי למדריך שצר לי אבל אני לא מתכוון ללכת למעיינות הללו. המשכו לרדת. בדרך עברתי באיזה בית ספר והצצתי. מסתבר שבית הספר היה בית ספר לילדים והם שיחקו עם מוטות. לא בדיוק הבנתי את המשחק שלהם או התרגולת אבל זה היה מיוחד.
במעיינות היה פשוט מקסים שיחקנו עם המקומיים במים החמים שממיסים את השרירים, אני זרקתי ילדה למים כל פעם מחדש ואחרי זה הלכנו להתקלח במקלחות שם. הזמן רץ לו ומסתבר שאת האוטובוס חזרה פיספסנו. החלטנו להתחיל לעלות ואם יתמזל מזלנו נתפוס את האוטובוס. שרון ואסף החליטו להשאר ולהמתין לאוטובוס ואילו שרית ואני החלטנו ללכת כלפי מעלה. לא עבר זמן ושמענו מלמטה שהאוטובוס מגיע. עלינו עליו. הגענו להוסטל והלכנו לישון אחרי משחק קלפים של טאקי (מי זוכר את המשחקים הללו בכלל ?).
קונדורים וכאב בטן בקניון קולקה
יום שישי 10.09.02
יום למחרת נסענו לראות את הקונדורים. התעוררנו בבוקר בשעה 5 כדי לתפוס את האוטובוס שלוקח מקומיים לכפרים בסביבה, איתו אנחנו ממשיכים לעבר התצפית לעבר הקונדורים. הגענו לשם בסביבות 8 בבוקר ולא היו הרבה תיירים. נאלצנו לשלם עבור הכניסה לתצפית 25 סול, לא נורא. ישבנו לנו באיזה נקודה שם המדריכה טענה שיהיו הרבה קונדורים ובאמת באיזה שלב הם התחילו להופיע. המדריכה טענה שאחרי זמן מסויים הקונדורים לא עטים כי מתחיל להיות חם והם חוזרים לקנים שלהם, לכן מומלץ להשכים קום.
ישבנו לנו שם ובאיזה שלב "נחת" במרחק של 10 מטר קונדור שפשוט ישב לו. כולם התקבצו והיו בשקט מופתי, רק שרית התעצבנה באיזה שלב ואמרה נו ...שיעוף כבר אני רוצה לראות אותו עף, כמה אפשר לחכות... כולם היסו אותה ואמרו לה ... "דחילק יא שרית תשתקי .... קצת נימוס, את מפריעה לקונדור להתחרדן בשמש". בשלב מסוים היא זרקה איזה אבן קטנה ליד הקונדור והוא באמת עף ופרס את הכנפיים האדירות שלו ...זה היה לא יפה מה שהיא עשתה אבל את הקונדור זה לא בדיוק עניין וזה היה מחזה מרשים לראות עוף עם כנפיים ענקיות שכאלה.
אחרי כשעתיים של תצפית על הקונדורים, החלטנו שאנחנו חוזרים לכיוון אריקיפה כי מיצינו. עמדנו לצד הדרך וחיכינו לאוטובוס שאמור היה לחזור לאריקיפה. בינתיים, הייתי צריך ללכת לשירותים אז הלכתי לשירותים "שעמדו" אי שם בשדה. השארתי את התיק וכל הציוד שלי ליד אסף והלכתי לי. הנחתי את הפאוץ` שבו היו כסף ושאר המסמכים לידי. כשסיימתי חזרתי לחבר`ה.
כששמענו את האוטובוס קרב ובא לפתע הנחתי את הידיים שלי על הבטן ואמרתי... שיט שיט שיט הפאוץ` שלי... הוא במקום שחירבנתי שם.... איזה באסה... אמרתי לאסף, שמע, סעו אתם, תשאיר לי איזה 30 סול כי אין עלי גרוש.. הוא נתן לי ועלה לאוטובוס עם כל החבר`ה. נלחצתי קצת אבל הייתי בטוח שאני אמצא את הפאוץ`. הלכתי לחפש את נקודת החירבון שלי כדי למצוא את הפאוץ`...שיט שיט ...איזה באסה. זה היה בעצם כמו לחפש ניירות לבנים באמצע השדה כי זו בטח נקודת ציון טובה לשאריות שהשארתי מאחור ...
לבסוף, מרחוק, הבחנתי בנייר לבן מבצבץ, "יש!! אלוהים בשמים ואני לא יודע איפה הוא, אבל הוא עשה לי אחלה ג`סטה". מצאתי את הפאוץ`. אנחת רווחה עברה בי... הייתי מאושר יותר. לקחתי את הפאוץ`, חזרתי לקחת את המוצ`ילה שלי והתחלתי לעלות ברגל בניסיון לתפוס איזה טרמפ כי האוטובוס הבא יעבור פה רק בעוד שעתיים. לא עבר זמן... משהו כמו שעה הליכה במעלה הדרך ועבר שם אוטובוס. התחלתי לרוץ אחריו בטירוף כאילו איזה פנתר רודף אחרי ואיכשהו הנהג הבין שאני רוצה טרמפ ועצר- שוב אלוהים לצידי.
זה היה אוטובוס תיירים של תיירות ספרדיות ואמריקאיות (בכלל חגיגה לעיניים) שבאו לראות את הקונדורים ...איזה כיף ...תפסתי את האוטובוס הזה וסגרתי עם הנהג שאני אשלם לו את המחיר שהייתי אמור לשלם לאוטובוס אם הייתי נוסע לאריקיפה. בדרך עצרנו באחד המקומות. היו שם רוכלות שמכרו גרעינים (לא ידעתי למה אני הולך להכנס....) הגרעינים נראו לי ממש תמימים והחלטתי לקנות גרעינים בסכום של חצי סול. צילמתי את הרוכלת.
עלינו לאוטובוס ולא ידעתי איך אוכלים את הגרעינים הללו אז התחלתי לאכול אותם איך שהם. לפעמים מפוצחים ולפעמים כמו שהם.מסתבר, שהייתי צריך להכניס אותם למים חמים ורק אז, אחרי שהם מבושלים לאכול אותם... "יופי נעם! לא לומד מטעויות... רק מתנסה". לא עברה שעה או שעתיים והגענו לצ`יביה שם הלכתי לאיזה מסעדה וסעדתי בארוחת צהריים של אורז ודג באיזה שלוש סול... ממש גרושים, לך תאמין. הנהג אמר שכל האנשים צריכים להתכנס בשעה 14 ליד האוטובוס ומשם נמשיך לכיוון אריקיפה. בשעה 14 באמת התייצבתי ליד האוטובוס ונסענו לדרכנו..
התחלתי להרגיש ממש לא טוב ולא ידעתי מה הולך לי בבטן, חשבתי שאולי בגלל הקפיצות של האוטובוס בדרך הקופצנית אני מרגיש כאבים בבטן. עצרנו לאחר שלוש שעות נסיעה להפסקה ועברתי ליד אישה זקנה ואמרתי לה שאני מרגיש ממש ממש רע בבטן... היא מיד שמה את היד שלה על הבטן שלי והתחילה ממלמלת כל מיני לחשים שהשד יודע מה הם. "ממהמהמהה חההה מממה חחחה"... ברגע שהיא סיימה למלמל את המילים הלא ברורות הללו שנראו לי כמו איזה פסוקי תפילה רצתי מעבר לביקתה וה...הקאתי את נשמתי החוצה (אני לא אתאר את מה שיצא החוצה)....לאחר הפעולה המצויינת הזאת הרגשתי הקלה והלכתי לשתות שם תה קוקה וזה היה ממש מציל נפשות... הרגשתי הקלה וקיויתי שאני סיימתי עם הבלגן בבטן.
לאחר שלוש שעות של טילטולים באוטובוס הגענו בחזרה לאריקיפה לפלאזה דה ארמס היפיפיה של העיר הנחמדה הזאת. רק ירדתי מהאוטובוס באמצע הכיכר והרגשתי שאני עומד עוד פעם לשפוך את נשמתי . שם, באמצע הכביש בכיכר התכופפתי ונשמתי יצאה החוצה שוב... הפעם זה היה שיא השיאים. נהג האוטובוס אמר לי... "אתה חולה ...רואים על העיניים שלך אתה צריך מנוחה" .. התקשרתי ליעל בעלת ההוסטל האידיאני הישן וביקשתי ממנה שתבוא לקחת אותי, אם אפשר, להוסטל, עם הרכב שלה כי אני ממש גמור. בינתיים, צילמתי את הפלאזה היפה של אריקיפה (הכי יפה שראיתי עד כה).
הערב כבר ירד ויעל בעלת ההוסטל הגיעה מקץ 30 דקות ולקחה אותי להוסטל למנוחת הלוחם ... שם ציפו לי אסף שרית ושרון שהיו מופתעים ומודאגים ... "איפה היית? מה קרה? הצלחת למצוא את הפאוץ`?"עניתי להם בקול רפה " מחר מחר אני אהיה חדש ונדבר". הספקתי עוד לתת להם קצת הסברים עגומים על מצב הקיבה שלי ושיש גרעינים שתקועים לי בקיבה וסתמו לי אותה. נכנסתי למיטה ונרדמתי כמו טעטעל`ה במיטה אחרי מקלחת חמה (לא לפני שהיתה הפסקת חשמל ונגמרו לי המים החמים...כשהמזל נאכס אז הוא בא בצרורות, לא נגמר ...כבר לא היה איכפת לי, רציתי לישון וזהו).
יום שבת 11.9.02
יום למחרת התועררתי מסטול עדיין מהלילה שעבר עלי. קמתי בבוקר ושתיתי תה לאט לאט. התאוששתי. החבריא התעוררו. שרית, אסף ואני הלכנו לשוק המקומי ולקחתי אותם לאכול לחמניות חמות עם ביצים וקפה בסול וחצי כשאני מתבונן באוכל מהצד כי אני לא מסוגל עדיין לאכול. בערב שרית, שרון, אסף ואני לקחנו את האוטובוס לקוסקו לנסיעת לילה.
