נוסעים אל מפלי האיגואסו
אנחנו מגיעים לבואנוס איירס בפעם השנייה בטיול. מוזר עד כמה היא נראית לנו שונה ממה שנראתה בפעם הקודמת. אז היינו ממש בתחילת הטיול, טריים ישר מהבית, והעיר נראתה לנו משעממת ולא נוחה. עכשיו לאחר תשעה חודשים במדינות עניות יותר ועניות עוד יותר, וחודש אחרון בקרחונים של פטגוניה, בואנוס איירס נראית פתאום כמקום מצוין להיות בו, לנוח, להפשיר קצת, לנשום ציוויליזציה. אז בהתחלה אנחנו חושבים לבלות כאן 3 ימים ובלי לשים לב אלו הופכים לארבעה, חמישה ימי מנוחה, וקניות, ומסעדות, וסתם רביצה, פעילויות שכנראה נראו הרבה פחות מושכות בתחילת הטיול. לבסוף מגיע הזמן לחזור לדרכים.
קפיצה קטנה של 18 שעות נסיעה (אנחנו מתפנקים לנו באוטובוס Cama אמיתי) מביאה אותנו היישר ל-Puerto iguazu שעל הגבול עם ברזיל. מוזר לחזור למזג האוויר הטרופי. האוויר הלח, הכבד. הזמזום התמידי ברקע של ציפורים וחרקים, הריח החזק של הצמחייה והפירות, הכל מכה בבת אחת כשאנחנו יורדים מהאוטובוס מוקדם בבוקר. פעם ראשונה שאנחנו רואים את ארגנטינה במהדורה טרופית, ומסתבר שגם בחום המהביל, התרמוס תמיד נמצא בהיכון וקשית המאטה אינה רחוקה מהפה.
מפלי האיגואסו הענקיים מהווים את אחת האטרקציות התיירותיות היותר גדולות של דרום אמריקה. סוכריה קטנה ששמרנו לנו לסוף הטיול, והגיע הזמן לאכול אותה. אז אנחנו נוסעים לצד הארגנטינאי של הפארק. הפארק מתגלה אומנם כהמוני להחריד, אבל גם מאורגן להפליא כך שהוא מאפשר גישה נוחה לתצפית על המפלים, גם למי שטרקים בג`ונגל אינם מהווים את הצד החזק שלו.
רכבת (מוזר קצת לנסוע ברכבת באמצע הג`ונגל), ואז סדרה מרשימה של גשרים, מביאים אותנו לפתחו של קניון שהמים נופלים לתוכו מכל הכיוונים. זהו החלק של הפארק שזכה לכינוי הדרמטי "לוע השטן". מתחנה אחרת של רכבת ההפתעות מגיעים לסדרת שבילים וגשרים שמאפשרים נקודות תצפית שונות ומשונות על עוד כמה מפלים גועשים. יש גם אי קטן בנהר הענק, שאפשר להגיע אליו בסירה כדי לזכות לעוד כמה זוויות של תצפית. קשה קצת לתאר במילים את הרושם העז של המים הנופלים בגעש בין הקניונים המדורגים בתוך הנוף הטרופי השופע, ולכן לא ננסה אפילו.
אין ספק שמים זה שם המשחק כאן. נהרות רחבי ידיים, מפלים שוצפים, וגם, כדי להזכיר לנו מאיפה כל זה בא, טפטוף שמתחלף מדי פעם במטח גשם עז. בתחילת היום אנחנו עוד מתפלאים לראות אנשים מגיעים לפארק לבושים בגד ים וסנדלים, אבל כשאנחנו נספגים לגמרי, למרות המטרייה שבידנו, אנחנו מתחילים לראות בכך הגיון מסוים. למי שעדין לא מספיק רטוב, ושהנוף המדהים לא מספיק כדי להזרים את האנדרנלין בדמו, יש גם שיט בסירת מנוע שנכנסת קרוב מתחת לאחד המפלים (בתוספת תשלום מכובד). אנחנו מוותרים על התענוג ומסתפקים בהקשבה לצרחות המהדהדות בין המצוקים. על מסלול ההליכה הנוסף, הפחות מתוייר והארוך יותר, אנחנו מוותרים מסיבות גשמיות (יש לנו הרגשה שכבר עשינו את שלנו בתחום ההליכה בגשם בטיול הזה) וגם כך אנחנו מגלים ששהינו בפארק 6-7 שעות בלי בכלל לשים לב.
למחרת אנחנו סוטים מעט מה"מסלול החבוט" של רוב התיירים, והולכים לבקר במכרה של אבנים יקרות. מדובר במכרה בשם Wanda ואנחנו מגיעים אליו כמעט במקרה, מסיבות משפחתיות, אפשר לומר, ובמוטיבציה חלקית, אך בסופו של דבר הביקור מתברר כמוצלח יותר ממה שציפינו. האוטובוס זורק אותנו באמצע שומקום. כלומר תוך רגע מתברר שבשומקום בעצם יש חנות של, נחשו מה, אבנים יקרות, אבל המכרה עצמו נמצא כ-3 קילומטר משם. צועדים לנו חצי שעה בדרך העפר בתוך הג`ונגל, בליווי מלכותי של ילדים יחפים שרצים אחרינו בידיים מלאות אבנים, ואם אנחנו לא רוצים אבן אז אולי סתם, ניתן להם איזה מטבע? בעצם זו הפעם השנייה שאנחנו נתקלים בילדים-קבצנים בארגנטינה. הראשונה היתה ב-Puerto Iguazo עצמה.
מיוזעים משהו אנחנו מגיעים למכרה וכאן מוצאים לנו מדריכה דוברת אנגלית עילגת. הסיור מתחיל במפתיע כשאנחנו מובלים למשטח אבן שיש בתוכו מעין בועות אליפטיות מוזרות, שעל הדפנות הפנימיות שלו "צומחים" הקריסטלים הצבעוניים. מסתבר שכך באות האבנים לעולם - בלבה מהתפרצות געשית נוצרות בועות אוויר, וכשהאוויר בתוך הבועה מתקרר לאיטו, מתגבשים בפנים הקריסטלים. מכאן אנחנו עוברים לראות כורים בפעולה. הכורים חוצבים בסלע עד שהם נתקלים בבועת הפתעה. כאשר נתקלים בבועה, צריך להחליט האם להוציא אותה או לא. כדי להחליט האם הבועה שווה שיוציאו אותה, עושים בה בהתחלה "חור הצצה" ובודקים מה השווי של האבן שבפנים. אם שווה, אז חוצבים את הבועה בשלמותה. אחרי שסיימנו להתלהב מרעיון בועות ההפתעה שרואים אותן כל כך יפה בתוך הסלע, מגיע זמן השופינג. כמובן שלמכרה יש גם חנות מפוארת, ואנחנו רוכשים לנו כמה אבנים כדי שהמוצ`ילות שלנו לא יתעופפו ברוח. משהו בשביל האסתטיקה ומשהו בשביל האנרגיות הטובות (עניינים משפחתיים, כאמור).
נשאר לנו אחר צהריים להעביר בעיר. מה-information שולחים אותנו לראות את הנמל ואת משולש הגבולות עם ברזיל ואורוגוואי. אנחנו הולכים בצייתנות ומגלים נהר רחב ידיים, בסגנון טרופי (מעורר זכרונות משבעה ימי שיט על נהר ה-mamore בבוליביה) ונמלון קטן. בסוף הרחוב, מתחם עם אוטובוסי תיירים ודוכני מזכרות מציין את הגעתנו למפגש הגבולות. צומת של נהרות יוצר 3 נקודות יבשה, ועל כל אחת מתנוסס דגל. טוב. ממשיכים כדי לראות את גן האורכידאות שמופיע במפה. המושג אורכידאה הוא מעורפל משהו בעינינו, אבל זה בלי ספק נשמע אקזוטי, ואנחנו יוצאים לבדוק במה מדובר. המפה מובילה אותנו לאזורים היותר שכוחי אל של העיר. הכבישים והרחובות אינם סלולים ומאי שם צץ ילד שמתעקש להוביל אותנו לאורכידאות (כמובן שהוא יודע שלשם מועדות פנינו, כנראה שאין לתייר שום סיבה אחרת להתקרב לאזור) ואינו מוותר גם כשאנחנו מתעקשים שאנחנו יודעים לבד. כך אנחנו ממשיכים לנו בשלשה מוזרה.
כשמגיעים, מתברר שבעצם יש שני גנים זה ליד זה, והילד ליווה אותנו כל הדרך כדי לוודא שניכנס לאחד ולא לשני (כמובן שהוא רק השיג את התוצאה ההפוכה ואנחנו נכנסים דווקא לשני). בנוסף מתברר שהגן הוא בעצם לא גן אלא חנות, ועובדה שלישית וחשובה שמתבררת היא שהגענו שלא בעונה (אלא מה) ורוב סוגי האורכידאות אינם בפריחה עכשיו. בעל החנות מסתובב איתנו עם ספר, ומצביע לנו על צמח זה או אחר כשהוא מראה לנו בספר איך אמורה להיראות הפריחה שלו. הפעילו את דמיונכם. אז אנחנו מפעילים, ואפילו מתפתים לרכוש לנו צמח אחד, שמעכשיו יתלווה אלינו בהמשך מסעותינו. כלומר מתברר שהאורכידאה הוא צמח מוזר שלא גדל בתוך האדמה, אלא שואב את תזונתו מתוך קליפה של עץ, ואנחנו מקבלים לידנו רק גזע עץ קטן שקשור אליו צמח אורכידאה. בהתחשב בכמות השטויות שכבר צברנו לנו בשלב זה של הטיול (בין היתר אנחנו מסתובבים עם מפה ענקית של העולם, מגולגלת, שאינה נכנסת לתיקים...) נראה שעוד אורכידאה אחת זה לא מה שישנה. זהו, להתראות ארגנטינה, מחר ברזיל.
ברזיל היא גדולה ונראה שהכל בה גדול. גם Foz do iguazu נראית כמו מטרופולין ענק אחרי Puerto iguazu הקטנה והאינטימית. אנחנו מבקרים בצד הברזילאי של המפלים, ורואים פחות או יותר את אותם הדברים אבל מרחוק. רואים מלמעלה את לוע השטן (האם אין לו דלקת בגרון?...) ואת סדרת המפלים השנייה. נחמד! אבל קצת קטן. כשעתיים בפארק וכבר אפשר להמשיך הלאה.
אחר הצהריים אנחנו הולכים לראות את אחד מ"שבעת פלאי העולם המודרני", סכר Itaipu. כנראה שגם הברזילאים שמו לב שיש כאן קצת מים, ושאפשר אולי לעשות עם זה משהו וברזילאים עושים הכל בגדול, אז גם הסכר ותחנת הכוח שהם בנו הם ענקיים. במשך הסיור בתחנה מציגים לנו עובדות סטטיסטיות שונות ומשונות להמחשת הגודל שלו. כך אנו למדים, למשל שלבניית הסכר השתמשו בכמות בטון שמספיקה ל-210 אצטדיוני כדורגל גדולים, וכמות ברזל שמספיקה לבניית 300 מגדלי אייפל... יותר מזה, אנחנו למדים שתחנת הכוח מספקת 25% מהחשמל של ברזיל, ו- 95% (!) משל פארגוואי. הסיור שנמשך כשעה, נערך בצי של אוטובוסים עמוסי תיירים, שעוצרים בנקודות קבועות להפסקת תמונות, ובדרך יש הסברים מוקלטים. סדרתי משהו, אבל הסכר מרשים. מרשים בגודלו, בגודל הצינורות שבתוכם יושבות הטורבינות, ובגודל המפל המלאכותי הענק שנוצר מהמים העודפים. בהחלט כדאי. הסיור הוא חינם. התשלום היחיד הוא שצריך להקשיב ליחסי הציבור של חברת הסכר, כשמסבירים לך למה הוא בעצם כמעט כמעט ולא מזיק לסביבה.
קוריטיבה ואי הדבש
יום נסיעה מ-Foz מביא אותנו ל-Curitiba. עיר קטנה בקנה מידה ברזילאי, רק כמליון וחצי תושבים. אבל בברזיל כאמור, הכל בגדול, ואנחנו מרגישים קצת כמו בן הכפר שמגיע לעיר הגדולה כשאנחנו מסתובבים במרכזי הקניות הענקיים שבאזור מרכז העיר. חוץ מזה אין יותר מדי מה לעשות בעיר, אבל ביום ראשון אנחנו מגלים שוק רחוב שהוא דווקא אחד מהיותר מוצלחים שראינו (ליד השעון העשוי פרחים). למעשה, אולי יריד יהיה תיאור יותר מוצלח משוק. כמובן שגם היריד הוא מכובד מאוד בגודלו, וכך יש כאן כמה וכמה רחובות מלאים בדוכנים של מה שנקרא בעגה המקצועית "עבודות יד" ושל חטיפים שונים ובעיקר משונים. קולות של שירה מהדהדים ברחבי היריד, וכשאנחנו הולכים בעקבות האוזניים, אנחנו מגלים הופעה חופשית של להקה, שאולי היא ידועה ואולי לא, באמפי קטן. אנחנו יושבים להסתכל בהופעה ובקהל הנלהב. מתחילים לאט לאט לגלות את הברזילאים השמחים שכל כך הרבה מדברים עליהם, וחשוב לא פחות, מתוך השירים מתחילים להתרגל לצליל הזר של השפה הפורטוגזית (שעדיין מזכירה לנו צליל של רוסית יותר מכל דבר אחר).
אבל בעצם באנו לברזיל למטרות מנוחה וחופים (וקרנבלים, כמובן) ולמחרת אנחנו בדרכנו לאי Ilha do mel (אי הדבש, שוב, שם מוצלח למטרות יחסי ציבור...). כשעתיים נסיעה ל-Pontal do Sol ועוד כחצי שעה של שיט ואנחנו על האי (אפשר גם לנסוע חלק מהדרך ברכבת תיירים, בנסיעה שאורכת כ-3 שעות ואמורה להיות יפה, אבל בשלב זה בטיול אנחנו בוחרים בדרך הקצרה והפשוטה...). אי קטן, שמש, ים, פירות טרופיים. מה עוד הבנאדם צריך. אז קודם כל צריך מקום לישון. הזהירו אותנו מפני מחירי הלינה הגבוהים בבקתות ולכן באנו מצוידים בכל ציוד הקמפינג שלנו. אבל בסופו של דבר, כנראה שבאמצע השבוע האי ריק יחסית מתיירים ואנחנו מוצאים לנו בקתה חמודה במחיר סביר.
יוצאים לכבוש את האי. לאי יש בעצם שני צדדים. הצד הקרוב ליבשה, שבו נמצאים מעגני הסירות, וגם המסעדות ורוב מקומות הלינה, והצד השני שבו נמצאים חופי הרחצה. החופים מופרדים על ידי גבעות שמכוסות צמחייה ירוקה ועבותה ועל ידי סלעים משוננים שמכוסים מרבדים של אצות וצדפות. סיור ראשוני באזור הדרומי של האי מגלה מיני הפתעות כמו מערה מחודדת, וכמה אנשים שעוסקים בלכידת מעין תולעים-ג`וקים משונים מתוך הבוץ בעזרת משאבה מוארכת. למרבה ההקלה מתברר שתולעי הבוץ לא נועדו למאכל אדם, אלא רק כפיתיון לדגים. אנחנו עוברים ל-mode מנוחה, רובצים על אחד החופים ונכנסים מדי פעם למים לטבילה. לשחות יותר מדי אי אפשר עם הגלים הגבוהים והזרמים. בצד הציוויליזציה של האי אפשר לנוח באחת המסעדות שעל החוף תוך כדי שתיית מיץ אקזוטי בקש ישר מתוך האננס, וצפייה בצעירים מלאי סטייל-חוף ומשקפי שמש, או סתם משפחות שבאו לנופש.
ליום המחרת תכננו טיול ל"עיר" השניה שעל האי, Novo Brasilia (אנחנו השתקענו בחלק הדרומי של האי שקרוי "Encantades") אלא שכאן הגורל שלנו מתערב. העננים רדפו אחרינו עד לאי הנידח וגשם זלעפות ניתך כל היום. רובצים לנו בבקתה ודוחים את כיבוש ברזיליה ליום שלמחרת. יוצאים למחרת שוב, מלאי כוונות טובות, אלא שוב כל כוונותינו מתנפצות אל סלעי הגורל. מסתבר שכאשר הגאות גבוהה, שביל ההליכה מכוסה בים, והדרך היחידה לעבור היא לקפץ בין סלעים ענקיים או לעבור בתוך המים, דרך הגלים הנשברים (מה שלדעתנו מומלץ רק לבעלי משאלת מוות חזקה במיוחד). בקיצור אנחנו משלימים עם העובדה שכנראה לעולם לא נזכה לראות את ברזיליה החדשה, ונפרדים לשלום מהאי. חוזרים לעיר הגדולה, Curitiba, כדי להמשיך מכאן ל-Florianapolis, שם נחגוג את ה- ק-ר-נ-ב-ל !!!
