שלום לכולם, אני אתי אפללו ובגיל 26 החלטתי שאני לא מוכנה, אבל פשוט עוד לא מוכנה להיות לגמרי גדולה. הדבר שמאפיין אותי יותר מכל הוא בעצם ההליכה בתלם המתבגרת הישראלית, ילדה טובה. גדלתי בתור פרובינציאלית מחדרה שנחשפה לסושי בפעם הראשונה בגיל 22, עשיתי את המסלול הרגיל, תיכון, צבא, טיול ואוניברסיטה. למדתי משפטים באוניברסיטת ירושלים והקפדתי לטייל בכל חופשת סמסטר לארצות, שהמכנה המשותף ביניהן הוא בעיקר ערך מטבע נמוך והיכולת להגיע אליהן באמצעות חברות תעופה, שעדין עובדות עם מחשבים מדגם סופר CGA.

לפני שנה וחצי בדיוק הייתי עוד מתמחה מעונבת במשרד עורכי דין גדול בתל אביב, סנדלי הטבע שלי העלו אבק במגירה, שיזפון הפלורסנט שלי קיבל כבר את הגוון האפרפר המיוחל והעתיד נראה מבטיח- תוך חצי שנה אני מסיימת את ההתמחות, עוברת לגור עם חברי לשעבר בדירה שכורה בחיפה (הלשעבר סטודנט באוניברסיטת חיפה), מוצאת עבודה בתור עורכת דין מכופתרת בחיפה ומתחילה בתהליך ההתברגנות אשר מעלה חיוך על פניה של כל אמא פולניה ממוצעת.

 חודשיים מאוחר יותר, מערכת היחסים שלי עם הלשעבר נאספה אל אבותיה, בהתמחות היה לא משהו בלשון המעטה ומצב הרוח שלי, כמו מדד הדאו ג`ונס, רשם שיא שלילי חזק. אז, או אז, חל מפנה קיצוני באופן החשיבה שלי. פתאום עלתה במוחי מחשבה, שהלכה ותפחה, שיש לי את כל החיים להיות עורכת דין, אז למה למהר? ואם אני אדחה את תחילת הקריירה בשנה, במהלך חיים שלמים, מה זה כבר משנה? העבודה של הגדולים הרי תחכה לי בסבלנות, את תחילת תהליך ההתברגנות ניתן לדחות בכמה שנים ובעצם, למה לא להעשיר את עצמי בעוד כמה חוויות אחרות, שונות, שלא כוללות משרד ופלורסנט? אז במקום לחשוב בטור (אני אסיים את ההתמחות, ואז אמצא עבודה ואז אמצא דירה ואז...) התחלתי לחשוב במקביל: OK, יש לי עוד חצי שנה להתמחות, שאחריה אני אמצא עבודה כעורכת דין או אעשה שנת שליחות בסוכנות או אסע ללמוד/לטיול בחו"ל... וגיליתי שכאשר חושבים במקביל, פתאום המון אפשרויות, שנראו בלתי מציאותיות, יכולות להתממש.

 תמיד באיזשהו מקום עמוק בפנים ידעתי שאני רוצה ללמוד בחו"ל, לחיות בחו"ל, להכיר אנשים שאין סיכוי שאני מכירה אותם מהבסיס/ מההרי ראמה/מקורס משצי"ם, אנשים שיוכלו לתת לי נקודת מבט שונה בראש ובראשונה מקצועית אבל גם, לא פחות חשוב, נקודת מבט שונה על העולם, על פרות קדושות יותר וקדושות פחות, אנשים שיעזרו לי להסתכל על המשבצת ממקום מושבי שמחוץ למשבצת, מה שנקרא בפלצנית מדוברת "להרחיב אופקים ולהיות חלק מהעולם הגדול". הבעיה העיקרית עם כל נושא הלימודים בחו"ל הוא "שהפרוטה אינה מצויה בכיסי" ובשביל ללמוד תואר שני בחו"ל יש צורך לשדוד בנק או למשכן את נשמתך. אבל- יגעת ומצאת תאמין...

 אחרי חיפושים רבים גיליתי תוכנית לימודים המוצעת על ידי אוניברסיטת חיפה, אשר מופעלת על ידי האיחוד האירופאי ואי לכך גם מסובסדת על ידו במידה כזאת, שהופכת את רעיון הלימודים בחו"ל לריאלי מבחינה כלכלית עבורי (גם הסטודנטים הישראלים נהנים מהסבסוד). לשמחתי, הלימודים בתוכנית הינם בתחום המשפט והכלכלה, תחום אשר אותי באופן אישי מעניין (היי... כל אחד והקיק שלו). יתרון נוסף משמעותי של התוכנית- התוכנית הינה בין לאומית, זאת אומרת שמשתתפים בה סטודנטים מכל העולם. הדבר המשמח ביותר הוא שהסטודנט בוחר היכן הוא רוצה ללמוד (מתוך רשימת האפשרויות): אני בחרתי ללמוד את הסמסטר הראשון ברוטרדם בהולנד, ואת הסמסטרים השני והשלישי בבולוניה שבאיטליה.

ובכן, לפני כשמונה חודשים, בדיוק בשלהי פסטיבל סיום ההתמחות ועם פתיחת חגיגות סיום מבחני הלשכה (לשכת עורכי הדין) קיבלתי הודעה ש-וואלה- אני נוסעת! רוטרדם מחכה לי באוקטובר, שיבוא, העלים יסתחררו ברחובות, יהיה געגוע. אז איווררתי את בגדי החורף, צחצחתי את ה"פרזנט פרפקט", מיששתי באצבעות רועדות את שטרות ה"מאה יורו" הבודדים שקיבלתי עבור ערימת שקלים ישראלים מכובדת ולא נותר לי אלא לחכות, מתי כבר אוקטובר יבוא?

 כאן, מעל דפי האתר, אתם מוזמנים להשתתף איתי בחוויות שיעברו עלי במהלך השנה, הטובות יותר והטובות פחות, חוויות של טיולים (ואני מתכוונת לטייל כמה שרק יתאפשר לי במסגרת הזמן והתקציב, וכבר בפתיחה אני מתכננת גיחה קצרה, בעיקר לאמסטרדם ופריז) וגם חוויות של חיים ולימודים בחו"ל והגיגים שונים ומשונים מעומק ליבי. כפי שתגלו בהמשך, אני מאוד אוהבת לצלם ויש סיכוי יותר מסביר, שכתבה שלי על פריז לדוגמא, תהיה מלווה בגלריית תמונות קצרה של מגדל אייפל מזוויות שונות ומשונות, הכל במסגרת המקום, הענין ושיקול הדעת של העורכת הנהדרת שלי (זהו בדיוק המקום להתחנף, וכבר על הכתבה הראשונה... בכל זאת למדתי משהו בשנה של ההתמחות...). אני מצידי, כמובן, אשמח לענות על כל שאלה ולהרחיב בכל נושא שתגלו בו עניין...

יעדי הכתבה