עם סיום מבחני הלשכה באמצע חודש מאי, החיים שלי למעשה נכנסו לתקופת ההמתנה לנסיעה. אם לא הייתי תלויה בגורמים שונים כגון כסף ואמא פולניה הייתי "בממתינה" בקטמנדו או בומבי או משהו כזה, אבל מכיוון שבכסף שהייתי מוציאה על נסיעה למזרח אפשר לקנות ארוחת ביג-מק באירופה וככל הנראה אני אצטרך לאכול מפעם לפעם (מבוסס על מחקרים ביולוגיים מעמיקים), החלטתי לחסוך.

חלק א`- יוני עד סוף אוגוסט:
 חלקה הראשון של תקופת ההכנה עבר עלי בעיקר בים. היה לי הרבה זמן לחשוב, ושיש הרבה זמן לחשוב מתחילות החששות. מה אם לא יהיה לי טוב? זה לימודים, זה לא טיול שאם לא זורם אז לוקחים רכבת למקום אחר, ומה אם אני לא אצליח להסתדר עם האנגלית? מה יהיה עם הגעגועים, המשפחה, החברים? אף פעם לא הייתי תקופה כל כך ארוכה מחוץ לבית, ולמה לעזוב, עכשיו, שמצב הרוח בעליה והמשקל בירידה (בדרך כלל הם עובדים על יחס הפוך)? הדחקתי את המחשבות האלו בכוח והחלטתי לפעול על פי השיטה הישראלית הידועה- "יהיה בסדר". ואז, החברות המטיילות והלומדות בארה"ב התחילו בעונת הנדידה (אמצע אוגוסט) ובין הבורקס לאבטיח במסיבות הפרידה הטרידה המחשבה שזהו, אני עכשיו כבר לא אראה אותן לפחות שנה. המחשבה גרמה אצלי למלנכוליה מסוימת על אף שהקפדתי לחייך ולהשתתף בשמחת המקדימות לנדוד.

חלק ב`- ספטמבר:
 חלקה השני של תקופת ההמתנה התאפיין בעיקר בבירוקרטיה מעצבנת ומתישה. ענייני ויזה, התכתבות בלתי פוסקת עם האוניברסיטה ברוטרדם, שהקפידה לשלוח אלי לפחות שלושה מיילים ביום עם הרבה מילים באנגלית. מציאת דירה, דבר שהתגלה כהרבה יותר מסובך ממה שחשבתי, בייחוד בערים ה"אוניברסיטאיות" כגון רוטרדם ובולוניה (וכאן המקום להמליץ על שני אתרי אינטרנט למציאת דירות בערים שונות באירופה, לשנה או למספר חודשים. מתאים בעיקר לסטודנטים, אבל לא רק: expatriates ו-iagora). כמובן, ביטוח לאומי (מעצבן נורא: אני כסטודנטית, צריכה לשלם 100 ¤ בחודש בכל חודש שאני בחו"ל), ביטוח בריאות, כרטיס טיסה, בירורי פלאפון. ניצלתי את ביטוח הבריאות שלי בארץ עד תום וביקרתי אצל כל הרופאים שתמיד התכוונתי לבקר אבל לא היה לי זמן לקחת יום חופש מההתמחות, רק בשביל לגלות שחוץ מהיפוכונדריה קלה וכדוריות דם אדומות רזות (לפחות הן) אני בסדר. קניתי גלולות ב-500 ¤ (יקר למנוע הריון בחישוב שנתי). בנושא התרופות בכלל, עברה במוחה של אמי הפולניה (אמא- אני אוהבת אותך) המחשבה כי אין באירופה בתי מרקחת, עוד לא המציאו כאלו, על כן, צויידתי בתיק תרופות אימתני ובסופו של דבר יוצא שהכנסתי להולנד כמות כדורים הכפולה מכמות הכדורים שגונן שגב הוציא ממנה (על פי החשד). אולי אני אנסה לסחור בהם? מישהו מעוניין בדקסמול קולד? סינוס?

ואז הגיע הזמן לארוז. אקדים ואומר כי עד כה, מרבית טיסותי לחו"ל היו בערך שעתיים אחרי המבחן האחרון של הסמסטר- הגעתי הביתה, זרקתי לצימידן (לכל דוברי ה"דרום אמריקאית"- המוצ`ילה) את הפליז, השורש, ההיי-טק, שני שרוואלים, את כל התחתונים הבלויים שגם ככה התכוונתי לזרוק, חולצה ואת תיק התרופות שאמא הכינה מבעוד מועד (יש דברים שלא משתנים) ועפתי לשדה התעופה. פתאום- טה-דם: יש לי מזוודה, גדולה, עם גלגלים ותג שם! וואו. פתאום האריזה דורשת מחשבה. הבעיה הראשונה שלי היתה הנעליים. פתאום הפכתי לבחורה טיפוסית. מה, אני לא אקח את הנעלים האדומות? והספורט? והמגפיים הגבוהים? וצריך איזה נעל ליציאה, וליום יום... הנעלים שקלו ביחד 12 קילו מתוך 20 המותרים, ועוד לא הזכרנו את הספרים... ומה עם פוך? פתאום מתברר שאני בחורה מאוד חומרנית. יאללה, אני חייבת שלושה מעילים.

 בשלהי תקופת ההמתנה היתה באוויר מתיחות קלה, אך מורגשת היטב. בשל תוכניותי לטייל מעט באירופה, בעיקר באמסטרדם ובפריז, טרם תחילת שנת הלימודים הזמנתי כרטיס טיסה לערב ראש השנה (במפתיע, התאריך היחיד שהיה פנוי בשבועיים האחרונים של חודש ספטמבר). יום הולדתי אשר חל בסמוך היה הזדמנות טובה להיפרד ביחד מכל החברים (וגם לקבל מתנות מגניבות). היו דמעות, גם הפרידה מהמשפחה היתה בהתאם למסורת סרטי הדרמה הטורקיים המשובחים ביותר.

טרמינל ז`ה טם אי לאב יו טרמינל:
ביום המיוחל הגעתי לשדה התעופה עמוסה במזוודתי הארוזה להפליא. כבר בבית היה לי בסיס לחשוד כי היא קצת "אובר וייט". גיליתי שאני סוחבת כפול מהמשקל המותר ואני צריכה לשלם 140 יורו "אובר וויט", אאוץ`. מיד, באינסטינקט של בת למשפחת ניצולי שואה פתחתי את המזוודה, לבשתי ארבעה סוודרים, מעיל, צעיף (בחום הזה של תל אביב), דחפתי לכיס את תיק כלי הרחצה והדיסקמן, ואם לא הייתי מפחדת שיירו בי הייתי מצרפת אליו גם את המטען. נראתי כמו פליטה יוגוסלבית ממוצעת, וזה הוריד מהמזוודה רק 5 קילו! בצער רב נאלצתי להיפרד בעיקר מכמה מספרי האהובים, ועליתי למטוס. כמובן שבדיוטי-פרי דחפתי את כל הבגדים, הדיסקמן ותיק הרחצה לשקית של ג`ימס ריצ`רדסון. כמובן שהשמפו נפתח ונשפך על כל הבגדים. לא נורא, לסוודרים שלי יש עכשיו מגע של משי.

הגעתי לאמסטרדם באחת בלילה. היה כל כך כל כך קר, מזל שהמעילים היו בשקית בהישג יד. לנהג מונית שלקח אותי משדה התעופה היתה "חמסה על השמשה ופרווה בהגה", דבר שגרם לי להרגיש עוד קצת בבית... ואגב, הדבר הראשון שעשיתי באמסטרדם (כמובן למחרת בבוקר) היה לקצר את השיער. החלטתי שלכבוד השנה החדשה, ההתחלה החדשה והארץ החדשה אני צריכה מראה חדש (וגם לחסוך בתקציב של ה"נטורל פורמולה"- אח... בעיות של מתולתלות) אז עכשיו אני לא הבלונדינית המתולתלת המהממת שאתם רואים בתמונת הפתיחה, אני יותר אדומה עם תלתלים קצרים, קצת כמו עמית מכטינגר בתמונה על השער של "ווג", אבל לא בדיוק... טוב, בעיקר לא בדיוק.

 יאללה מטיילים, אמסטרדם ופריז- !!Here I come

יעדי הכתבה