מפיי או לין לסיפו ברכבת
ההחלטה לעזוב את פיי או לין, לאחר ביקור וסיור של יום שלם בעיירה, לעבר סיפו, התקבלה רק בבוקרו של יום גשום, שהחל בלילה קודם. התכוונתי לשהות בפיי או לין לפחות יומיים, כאשר היום השני נועד לסיור במפלים, בטבע ובאזורים הכפריים. כדי להימנע משוטטות בטבע ביום גשום, בחרתי את האלטרנטיבה החלופית המתאימה שהכנתי מבעוד מועד למקרים מעין אלה. בשעה 07:00 בבוקר ליום 21.10.02, צעדתי לכיוון מרכז העיירה ובדרך עצרתי כרכרה לעבר תחנת הרכבת של פיי או לין. הנסיעה ברכבת במקום אוטובוס, התקבלה לאחר התייעצות עם המקומיים וקבלתי את המלצתם המודגשת על נסיעה זאת כחוויה נופית מיוחדת.
ידעתי, מהחומר הכתוב שברשותי, שרוב הטיילים מעדיפים את האוטובוס שנסיעתו אורכת 4 שעות, לעומת הרכבת, שנסיעה עמה אורכת 7 שעות. אך למרות זאת החלטתי לקבל את עצת המקומיים. תחנת הרכבת המקומית נראית קטנה ועלובה. בתחנה כפריים רבים, רובם הגדול עמוסי שקים וסלים. קניית הכרטיס מחייבת רישום, כולל דרכון ותשלום בדולרים או FEC .(2 דולר כאשר באוטובוס המחיר 1 דולר). בשעה 8.00 הגיעה הרכבת, גוש ברזל עלוב ורעוע איליו נדחסים כל המקומיים ואני מתמזג בתוך החבורה המקומית.
השירותים עלובים, דלת הכניסה מחציתה עקורה מצירה וכל המשתמש בשירותים נאלץ להרימה לצירה ולהחזירה למעמדה העלוב בעת צאתו ממנה. החיפויים וכל הדקורציה העוטה את הקרון מכילים אוסף של דיקטים ושאר פסולת מתכתית אחרת. אין דלתות או מחיצות בין הקרונות וכל הרכבת למעשה מכילה רק 4 קרונות. ממולי יושבת אם ובנה, שבמחצית זמן הנסיעה העולל יונק ובמחצית השניה ישן. לצדי משפחה עמוסה בסלים, כמויות אדירות של זרי פרחים ומזון לכל שעת הנסיעה. שני בני מיעוטים ממוצא הודי משוחחים עמי באנגלית. עירוני מיאנגון מנסה ללמוד משהו על עיסוקיי ונפרד ממני לשלום באחת התחנות הקרובות. שני נזירים גילוחי ראש ועטויי גלימות כתומות יושבים בשקט האופייני למאמינים הבודהיסטים המקומיים.
הרכבת, הנוסעת לאיטה, נראית "כהולכת בשדות". חוצה כפרים, גשרים והרים חצובים. שדות מוריקים, עמקים דשנים ירוקים, פלגי מים רבים, כפריים עמלים, שדות אורז רבים ושאר מיני גידולים. אם חשבתי שברכבת לא אחוש בקפיצות הממושכות, אותן חשתי בנסיעתי באוטובוס, בכבישים לא כבישים, נוכחתי להבין, שגם במקרה זה אין פסי רכבת מפולסים, ובמקרים של תנודות הרכבת, תיקים נפלו על ראשי אנשים והקרונות נעו לימין ולשמאל או בקפיצות מכשולים. אך עדיין זה היה מצב סביר ונוח לעומת טלטולי הנסיעה בכבישים.
מפעם לפעם,
בין כפר לכפר,
תעצור הרכבת,
יתחלפו אנשים,
אך לא הסלים,
ועדת נערות,
עמוסות מגשים,
על ראשים נישאים,
חטיפים כפריים,
בשלל צורות,
וצבעים עזים מרהיבים,
מרכולתם יציגו,
במבט עיניהם יציעו,
גם לבני לאומים אחרים.
לאחר דהירה ארוכה בין כפרים, נחצה את הגשר האדיר, המשקיף על עמק מרהיב ונאמר, שהחיינו שלא התמוטטנו. המקומיים עוצרים בעדי מלצלם את הגשר ואני לא מבין את הסיבה. למעשה הם גם מנעו ממני לצלם בתוך הרכבת כאשר רציתי לצלם את מבנה הקרון ואת דלת השירותים. הייתי יכול להבין אם היה מונע ממני זאת מישהו מאנשי השלטון, אך מדוע אזרחים רגילים? הייתכן שיש להם חובה למנוע זאת? שעת צהרים מוקדמת הגיעה ושכניי יפרשו צידתם, ויוציאו מזונם, לארוחת צהרים דשנה. המזון המכיל אורז, בשר ומיני ירקות יוגש על עלים ירוקים ענקיים, המשמשים כצלחות והמזון יגולגל בין שלוש אצבעות לעיסה כדורית ודביקה, המושלכת לפיותיהם בתאווה גלוייה. 7 שעות של התבוננות בנוף ובאנשים שסביבי, אינם יוצרים תחושה של איבוד זמן לריק, גם לא תחושת שעמום, כי אם חוויה מיוחדת, שהיא חלק לא מבוטל ובלתי נפרד מכל מסע אחר שעשיתי בכפר או בעיר. ההגעה לכיוון סיפו מצטיירת בנופים סבוכים של שיחי פרא, שנושקים את גוש הברזל הנקרא רכבת והיא כאילו חותכת את דרכה ביניהם לפלס את נתיבה ליעד.
בסיפו ירדתי והרכבת ממשיכה לתחנתה הבאה, לאשיו, אשר מפאת חוסר זמן ויתרתי עליה. מיד עם ירדתי פונה אלי מקומי ומציע את הגסט האוס הידוע במרכז העיירה, אך אני מספר לו על העדפתי למיסטר צ`ארלס הידוע לכולם. הוא לא מנסה להניע צעדיי ומפנה אותי לנציגו של צ`ארלס, אשר גם בא לצוד את הטיילים, אלא שאני היחיד היורד באותו יום מהרכבת. כאן אני חייב לציין שהגסט האוס שבמרכז יותר זול ולא פחות טוב (או לא פחות גרוע תלוי איזה עיין בוחנת זאת) מזה של מר צ`ארלס אלא שהסקרנות בגלל כל מה שנכתב עד היום באתרכם מביא אותי לשם. במאמר מוסגר ובקווים כלליים, לכל המנסים ללמוד ולהבין מהן רמות מחירים, אז ראוי להבהיר, שבבורמה מחירים של גסט האוס מרמת מחיר של 1 - 10 דולר, הם המחירים המקובלים וכל טייל מתאים עצמו למחיר. במחיר של 10 דולר הנחשב למחיר יקר תזכה לקבל ביאנגון חדר גדול עם חלונות ומזגן ושירותים ומקלחת צמודים. ב-3 דולר ביאנגון החדר יהיה קטן ללא חלונות עם מיטה בודדת עם מאוורר וללא שירותים ומקלחת צמודים.
כמובן שבעיירות וכפרים כדוגמת המתוארים לעיל רמת המחירים יורדת, אך לא בהכרח, זה תלוי בהיצע ובביקוש. לצורך הדוגמא, שהפתיע אותי במחיריה אציין את מאנדליי. עיר גדולה, ויעד להרבה טיילים, עם היצע עצום של גסט האוסים במחירים של מקומות נידחים. אני שילמתי שם 3 דולר לחדר עם שירותים ומקלחת צמודה כולל טלוויזיה עלובה ומקרר והיה אף מזגן, שלא עבד אמנם כל כך טוב, אך מאוורר התקרה היה יעיל והשביע את רצוני.
סיפו
יומי הראשון בסיפו מתחיל בשעת אחר צהרים מאוחרת לאחר בחירת חדר בגסט האוס של מר צ`ארלס. "העסק" המפורסם, המכיל מספר קטן של חדרים, מפרנס את כל המשפחה ברמה הנראית הרבה מעבר לממוצע. לאחר קבלת החדר ושיחה של 10 דקות עם מר צ`ארלס לגבי אפשרויות סיור ליום המחרת, יצאתי לרחוב הראשי של הכפר. הלכתי למר BOOK על מנת לקבל את המידע שרציתי לשאוב ממנו על הסביבה ועל כל המיסטרים למינהם. מר BOOK סיפר לי, שתולדת המיסטרים בכפר היא יצירה בלעדית של הטיילים הישראלים, אשר התקשו לבטא את שמם של המקומיים וכך נוצרו הכינויים השונים. מר BOOK המוכר ומשאיל ספרים נקרא על שום עיסוקו. מר FOOD בעל מסעדה סינית. לידו מר RISE אף היא מסעדה סינית. כמובן מיודעינו מר צ`ארלס בעל הגסט האוס. מר דונלד המפורסם והאיש החשוב ביותר להכרת בורמה מעמדתו בארמון השאן.
מר BOOK מראה לי מזכרות ומתנות שקיבל מישראלים רבים, המשוחחים עמו ואמנם מכל וכל בחנותו הצנועה, ממטבעות ומדליות של מדינת ישראל ועד תפילת הדרך, חמסות וקמיעות ושאר מיני מזכרות המזוהים עם הישראלים ועם היהדות. מר BOOK נותן לי סקירה על האזור ועל הפסטיבל הבודהיסטי הגדול המתקיים בשבוע זה וכל המנהגים והחגיגות הקשורים איליו, אך הוא עצמו אינו חוגג זאת, מכיוון שהינו מוסלמי. הפסטיבל מאפשר לי לטעום ממטעמי המקום הנמכרים בדוכני עגלה לכל אורך הכפר ומאפשר לחוות חוויה קולינרית נעימה וזולה. בכל שהותי בבורמה לא הייתה לי בעיה עם האוכל ודווקא אצל מר food חטפתי את המכה והיה לי לילה לא נעים בלשון עדינה ורק לאחר 24 שעות של הימנעות מאכילה חזרתי לשגרה. סיפרתי על כך למר צ`ארלס והוא אמר לי שאני לא הראשון המתלונן על כך והוא ימליץ לכל באי ביתו לא להיכנס יותר למר food אלא לאכול אצל מר rise. כך בכל אופן אני עשיתי ודאגתי לעדכן את כל הטיילים האחרים שהיו במקום.
המזון כמו בכל מקום בו שהיתי בבורמה זול מאוד וטעים. זה אמנם לא תאילנד, אבל אין בעיה של מסעדות טובות. סיור במקדשי העיר ובצפייה במקומיים העולים לפקוד את אלוהיהם הבודהיסטיים ועם שעת לילה מאוחרת חזרה לגסט האוס על מנת לנסות להתקלח לאור נרות. בשעה 21.00 החשמל כבה עקב הפסקות חשמל יזומות ואין ברירה אחרת אלא להסתדר לאור נרות. בבוקרו של יום המחרת מוצעת ארוחת הבוקר קלה, שלאחריה אני עורך סיור בשוק המקומי ומשם ממשיך ברגל לעבר שדות האורז, כפרי השאן, ואל המפל הגדול והמרהיב בצורתו המזוגזגת והרב קילוחית. זהו מקור מים לשדות האורז המעובדים על ידי כפרי השאן, באמצעים פרימיטיביים למדיי, כאשר בהמת עבודה - הבופלו, הינו האמצעי הכי יעיל הקיים ואם אינו בנמצא יעשו הכל בידיים.
החום והשמש קופחים את ראשי ומאלצים אותי לסיים את בקבוק המים האחרון שברשותי ופומלה עסיסית, שמוצעת לי על ידי כפריה מרווה את צימאוני. (הייתם צריכים לראות את מבטה המופתע של הכפרייה הנחמדה, כאשר הוצאתי שטר של 500 צאט, השווה לחצי דולר, ונתתי לה. היא סירבה לקחת אך בקידתי אליה עם כפות ידיי השלובות לפנים היא נאותה לקבל זאת) . למקום זה מוציא מר צ`ארלס את באי ביתו, אך לא רציתי להמתין ולהימנע מהפסד של זמן וקצב המוכתב על ידי קבוצת אנשים, כמו גם, שרציתי לחוות באופן אישי את המפגש עם אנשי השאן ללא הדרכה מבוקרת של מקומי.למחרת היום, סיורי בעיירה בביקור "במפעלי הייצור" העלובים להחריד כמו בשאר כפרי בורמה. ייצור סנדלים מצמיגים ישנים. פופקורן, סיגרים צירוט, הדפסות ושכפול עיתונים בשיטות של לפני 60 שנה ואחרים. בשעת אחר צהרים מוקדמת יציאה לעבר ארמון השאן לפגישה עם המיסטר האחרון - מר דונלד.
פגישה בארמון השאן
כל טייל המגיע לסיפו, ירשום לעצמו כחובה, לבקר בארמון השאן, לפגישה המיוחדת עם מר דונלד ובני ביתו. המפגש מהווה כניסה מסוימת לתוך החברה הבורמזית או לפחות לחלק ממנה. יש כאן כניסה לתוך הבית, לתיאור קצר של המצב הפוליטי והחברתי, להבנת מסוימת של המצב הכלכלי והחשוב מכל, לראשונה, יש מי שמעז לדבר באופן חופשי וללא מורא כנגד השלטון! נוצר שידוך והתוודעות לחיים המורכבים ורצופי המאבק היום יומי של האוכלוסייה הבורמזית, כפי שמשתקפת מדבריו של מר דונלד. ומאידך, במבט אחר, יעורר השתאות על כך, שלמרות הכל, החיוך ושמחת החיים שורה באורח קבע על פני הבורמזים או שמא זה רק במפגש עמנו הזרים ועצם היותנו בשטח, נוסך על פניהם את אותו חיוך ושלווה.
23.10.02 שעה 15.40 התייצבתי בשערי ביתו של מר דונלד. שני טיילים צעירים נמצאים כבר בחצר הבית, האחד מספרד והשני מהולנד. עם טיילים אלה כבר נפגשתי במספר אתרים ויישובים אחרים, כך שניצלנו את מספר הדקות שנותרו לפגישה להחלפת רשמים וחוויות. אשתו של מר דונלד יוצאת לקראתנו לחצר הבית ולאחר החלפת מספר משפטי ברכות, נימוסין והתוודעות, היא מובילה אותנו לתוך הבית. הצטרפותם של זוג גרמנים מבוגרים בשלב מאוחר יותר, הרחיבה את מעגל בעלי העניין והסקרנות וסיפקה מקור לדו שיח רחב היקף, אם כי הדומיננטי והמוביל לכל אורך הדרך היה ונשאר מארחינו, החפץ להוציא את אשר על ליבו בפנינו.
בכניסה לחדר האורחים עטור התמונות והספרים, שתורמים טיילים ומבקרים, הציגו אותנו לפני מר דונלד וידידיו. לחיצות ידיים, הצגת שמות וארץ מוצאו של כל אחד מאתנו. בעומדינו לשיחה קצרה, מתאר מר דונלד את מצב הכלכלה והאצת האינפלציה, המכבידה על האוכלוסייה המקומית, תוך הצגת דוגמאות ונתונים מאותם ידידים העוסקים בתחומים שונים ומתארים רמות מחירים משתנים בפרקי זמן שונים. הדוגמא הטובה ביותר עליה עמדו, הייתה מחירי הנפט, שכל טייל חש בזאת כבר ביומו הראשון בבירה, בעת נסיעה במונית או החלפת דולרים לצאטים. מחירי הנסיעה במונית עולים עם מחירי הדלק המאמירים, ונוצרת לה תופעה, של פער מחירים גבוה במיוחד בין התחבורה הציבורית למוניות הפרטיות, אשר נע בין פי 50 למאה במרחקים קצרים יחסית. זאת נקל להבין, לנוכח העובדה, שהתחבורה הציבורית אינה יכולה לעלות, כי אז לא יהיה בידם של המקומיים לעמוד במחירים הגואים, בעוד שתחבורה פרטית מיועדת לאלה שבידם היכולת לשלם את המחירים הזולים עדיין, ביחס למחירים במערב.
בדוגמא השניה התייחסו למחירי האורז הגואים, המהווה מרכיב בסיסי וחשוב בסל המזון של רוב העם הבורמזי. עליית מחירים במחיר האורז יוצרת סכנת רעב על חלקים נכבדים באוכלוסייה, אם כי לא נראה, שמארחינו כלולים בין אלה. מר דונלד ואנו אורחיו, נפרדים מידידיו ומוזמנים להתיישב לשיחה בחדר האורחים. מארחינו החייכן והלבבי מתגלה כנסער ורגשן בעת תיאורו את תמונת המצב הקשה במדינה ואת שלטון העריצות של המשטר הצבאי. במהלך כל השיחה הירבה מר דונלד להשוות בין ישראל לבורמה ולהדגיש את ההבדלים העצומים בין המדינות ואת היכולת של ישראל למרות קשייה הכלכליים והביטחוניים להגיע להישגים המעוררים השתאות, הערכה, עוצמה ואף מידה מסוימת של קנאה.
למרות ששאר האורחים היו מאירופה, רוב ההתייחסות ההשוואתית הייתה לעם ישראל ולא עם המדינות המייצגות את האורחים מאירופה.ישראל הוצגה כדוגמא טובה למדינה, שקיבלה את עצמאותה יחד עם בורמה והגיעה בשנים אלה להישגים עליהם יכולים המקומיים לחלום, כעל משהו שלא ניתן להגשמה. הוא שואל בנימה של קנאה מהולה בעצב, מדוע אני ההולך ומזדקן איני יכול להגיע לבקר בישראל? מדוע ישראלים רבים ורובם צעירים, שאך זה עתה סיימו שלש שנות שירות צבאי, יש באפשרותם להגיע לכאן וממני נבצר לעשות זאת? אני רוצה לראות את ירושלים!!! אני רוצה לראות את דרך בורמה העולה לירושלים!!!!
ראו אותנו, אנו מדינה עשירה בשטח, אדמות פוריות, מחצבים ומשאבים אדירים, נהרות ופלגי מים רבים, בעוד שלישראל אין אפילו מים לשתייה!!! אין לה כלום!!! אנו מספקים לה את האורז, שחייליה אוכלים ואשר באמצעותו יכולים לצעוד על קיבתם ולשמור על מדינתם. בלי האורז שלנו, לא יכלו החיילים הללו להגן על מדינתם, הוא קובע נחרצות! ובעבור זה, הוא מסיק, נתנו לנו הישראלים את הכבוד וקראו לדרך בורמה בשם זה, על שום הוקרת תודה, שהם רוצים להביע לבורמה על המזון המסופק. (לא רציתי להעיר לו, שטעות בתפיסתו לגבי מקור השם "דרך בורמה", אמנם יש קשר למדינה, אך לא כהוקרת תודה לבורמה. כידוע, דרך בורמה מקורה בקשר לדרכים נסתרות ומפותלות שהשתמשו בהן בין בורמה לסין.)
לכן, ממשיך מר דונלד, אנו מעריכים את הישראלים על יכולתם לבנות חברה דמוקרטית, למרות כל הקשיים העומדים בפתחה של מדינה זאת. אתה בר מזל הוא פונה ואומר לי, על כך, שאתה חי בישראל. למרות שאני עונה לו, שאנו נתונים בחיים רצופים בחרדות וסכנות יום יומיות עליהן הוא שומע וקורא באמצעי התקשורת, הוא נאחז בשלו. בתוך הדו שיח הזה ביני לבינו, כאשר אני ברוב המקרים שותף אילם המהנהן בראשי בהסכמה לדבריו, אני מביט על פני ידידיי האירופיים ואני רואה על פניהם נימה של פליאה. ישראל מוצגת בעיניהם כמעצמה, שהם לא ידעו ממנה עד היום, עד אשר התוודעו למר דונלד, המתאר להם לפרטים, נתונים שונים על ישראל. הספרדי אף שואל במהלך השיחה, האמנם אין לכם מים?
נוצר כאן מצב אבסורדי, שבו המארח משבח ומהלל למעשה מדינה אחרת, כאשר בכל מדינה נורמלית שואף המקומי להציג את החיוב במדינתו, על מנת לעודד תיירים נוספים להגיע למדינתו. מארחינו עובר ומתאר את המדינות השכנות לבורמה ואת יחסי התלות ההולכים וגוברים של ארצו עם סין. הם החיים ומתגוררים בארץ השאן, הגובלת עם מערב סין, כאשר הם עצמם סינים מהעבר הרחוק, רואים לנגד עיניהם, כיצד אפילו סין הקומוניסטית, החלה להבין, שכלכלה חזקה זוהי עוצמה, יציבות ויכולת שליטה של המשטר ללא זעזועים חברתיים.
ומארחינו ממשיך ושואל, מדוע אינכם יכולים לתור באזורים נוספים בבורמה? פותח מפה ומצביע על האזור הגובל בין בורמה למערב סין. מתאר את הנתיב הסודי עבור הסינים למעבר ספינות ממערב סין לעבר האוקיינוס ההודי ומשם לפקיסטן לצורך מסחר בנשק גרעיני. הסינים מצליחים, באמצעות תלות הבורמזים בהם, ליצור מצב, המשרת את האינטרסים החשובים להם ומונע גלישת מידע לידם של טיילים המתיירים באזור זה. זהו הנשק העובר מפקיסטן, למדינות העוינות למערב ולישראל בפרט, מציין מארחינו ומתבונן לעברי.
המשטר חושש מהתיירים הפוקדים אותו ולכן בודק אותם היטב. הוא חושש מהעט והמצלמה שלכם. אם אתם עיתונאים לא יתנו לכם להיכנס. בודקים אתכם בכל מקום, מנהלים רישומים, מספר הדרכון, ארץ מוצא, מקום הגעה ועזיבה והכל למטרת דיווח ומעקב אחר תנועות לא רצויות במקומות אסורים. הדיווחים מועברים ליאנגון ושם פקידים יעשו מלאכתם במעקב שוטף אחר תנועת התייר, עד צאתו מבורמה. שוב פותח מפות ושואל, ומדוע שלא תמשיכו לאזורים אחרים? מדוע לא תצפינו לעבר הגבול הסיני ותגרמו לנחת ואושר ומקורות הכנסה לאוכלוסייה המקומית, הששה לקבל את פניכם?
בורמה מול ישראל
מר דונלד עובר לתיאור דוגמא מהעבר, כאשר טייל אמריקאי, שהתגורר באכסנייתו של מר צ`ארלס, נמצא בלאשיו, שהייתה באותם ימים אסורה לביקור לזרים. הדיווח על הטייל הגיע לשלטונות ביאנגון, שהחלו לתור ולנסות לאתר את הטייל הסורר ולהשיבו או לגרשו מהארץ. יחד עם זאת יצרו השלטונות קשר עם מר צ`ארלס ותבעו ממנו לדאוג שהטייל יחזור מייד לאכסנייתו ובאו בטרוניה מדוע אינם מדווחים. אלא, שמר צ`ארלס, שקיבל את הכסף עבור החדר שבוע מראש, לא ידע על כוונותיו של הבחור ולכן גם ענה, שאינו יכול לעקוב אחרי אורחיו, לאן הם הולכים או אם חוזרים לשינה במהלך הלילה. וממשיך מארחינו ואומר ראו את הקונפליקט בו נמצאת האוכלוסייה שלנו השמחה לראותכם, המחייכת והמכניסת אורחים, אך החוששת מאוד לגורלה. חובת דיווח חלה על האוכלוסייה המקומית הרואה זר במקום שאסורה הכניסה אליו ואם לא ידווח לשלטונות חלה עליו העבירה של אי דיווח הנחשב לפשע. לכן, הגיע דיווח על הטייל האמריקאי, משום היותו חריג בנוף האזורי שהיה אסור באותם ימים.
אנחנו נאלצים לחיות במשטר הכובל אותנו באזיקים, מטיל עלינו מסים, אך תמורה לעבודת כפינו אינה ניתנת. את החשוב מכל איננו מקבלים. חינוך, השכלה, הקמת מוסדות לקידום התרבות של עמינו. אנחנו רוצים חינוך!!! הוא קורא בקול!!! סוגרים לנו אוניברסיטאות! יורים בסטודנטים!!! המשטר מטפח צבא גדול, הנראה בכל מקום. מדוע אנו צריכים להחזיק כל כך הרבה חיילים? סביבנו אין אויבים!!! האויבים בעיני המשטר זה אנו, האוכלוסייה המקומית!!!
ואז הוא פונה אליי ושואל, עניתי לשאלתך? כאשר שאלתי, הייתה קודם לכן, בהערת ביניים בין דבריו, האם למשטר, יש אינטרס להגביל זרים או את כניסתם, המהווים במידה מסוימת מקור אספקת מזומנים לעוצמתו והמשך קיומו? אז עניתי לך הוא ממשיך, המשטר חושש מתמונה שתציגו, ממכתב שתעבירו, מדיווח שתפיצו, מתיאור הדיכוי שתתארו, מהחינוך העלוב שתראו. מציג לעינינו תמונה של משפחות על נשיהם וילדיהם, הנראים רוחצים במיים המזוהמים, השותים מים לא נקיים. תמונות שצולמו על ידי טיילים, שביקרו בביתו ושאלו אותו מה עושים כדי למנוע מצבים קשים אלה. וממשיך ושואל, מדוע שלא יינתן להם החינוך המתאים כדי שיבינו שמיים אלה גורם מסוכן המביא מחלות? מדוע שיעבדו את שדותיהם בשיטות פרימיטיביות באמצעות בהמות? היכן המודרניזציה שנמצאת עשרות שנים בכל המדינות? היכן הכלים הכבדים, הממונעים, המחליפים את עבודת הידיים הקשה והמניבים תוצרת בהיקפים עצומים? מדוע יסללו כבישים באמצעים ידניים ופרימיטביים?
וחוזר לישראל לדוגמאות והשוואות. ראו את רמת החינוך בישראל, להישגים שהביאה אותם! ראו איך החלו דרכם מימי בן גוריון בצורה דמוקרטית, בתנאי אקלים פוליטי וסביבתי קשה. חייליהם של ישראל המשתחררים עושים טרקים של מספר ימים בהרים. הם מתחברים עם החיילים המקומיים אותם הם פוגשים בהרים ואומרים להם גם אנו חיילים כמוכם. אך זהו הנושא המשותף היחיד ביניהם ומלבדו אין דבר! ראו מה כוחה של דמוקרטיה ומה היא עוצמתה. ראש ממשלה נרצח כשירד אל העם שלו בישראל! זוהי דמוקרטיה הוא אומר! (ללא כוונה להצדיק את מעשה הרצח).
הוא מראה את עוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית, שבה האוכלוסייה מביעה את דעתה בגלוי על כל מרכיבי השלטון ללא מורא ואף רצח של ראש ממשלה לא משנה את התמונה והתפיסה הדמוקרטית, שעל פיה יישק דבר. אתם, הוא פונה אלינו, הנרות שלנו, נר אחד ועוד אחד ועוד עשרות ומאות ואלפים, יאירו את עיני העולם הנאור באמצעות דיווחיכם, תמונותיכם וישחררו אותנו מעולם של אלה. החינוך והמשאבים הרצויים והחסרים חוזרים ועולים בשיחה והוא שואל אותנו אם מישהו מאתנו עבר בדרכו מפיי או לין לסיפו דרך הגשר המפורסם.
מכיוון שאני הייתי היחיד, שנסע עם הרכבת, בחרתי גם לשאול אותו את השאלה שהטרידה אותי, מדוע הנוסעים הבורמזים שהיו איתי על הרכבת מנעו ממני לצלם את הגשר בעת שעברנו עליה?
ותשובתו הייתה מפתיעה ועד היום קשה לי לקבלה בהיגיון, כאשר ענה, שהחשש של השלטונות הוא מפלש המצלמות העלול למוטט את הגשר הישן והלא מתוחזק. אם כך מפחיד לעבור על הגשר כמו שמפחידים הרבה דברים אחרים בבורמה. ועל כך אפשר לכתוב פרק שלם, המתרכז באמצעי הבטיחות בכל תחום ובמיוחד בתחבורה, המתבטאת במצב כבישים עלוב ביותר ותחזוקת רכב נוראית. מארחינו מדגיש כאן את העובדה שהמשטר אינו חפץ בקידומה של המדינה או העלאת רמת תושביה. הגשר הרעוע, הוא מסכם, נובע מאי רצון המשטר להשקיע ולשפץ את הטעון תיקון והממשיך לסכן את חיי האזרחים.
מצביע על הספרייה העמוסה לעייפה ושואל, מדוע אני לא יכול לקרוא או לרכוש ספרים המתארים ומציגים את ארצי שלי? מדוע יביאו לי זרים בהיחבא ספרים אלה? מציין שמה של סופרת בורמזית, שכתביה נפוצים במערב ואילו הוא, בן עמה, אינו יכול להשיג ספר זה! מציג דוגמאות של ספרים בכל השפות, שהשאירו לו וכמובן גם של ישראלים, הכוללים גם מילון עברי אנגלי ואחרים. מציג מאות כרטיסי ביקור של אורחים מכל העולם, המבקרים בביתו ולא כולל את האלפים האחרים, שלא היה להם מזכרות או כרטיסי ביקור. (ישראלי, שביקר בביתו ולא היה ברשותו כרטיס ביקור, השאיר את רשיון הנהיגה שלו למזכרת). (זוהי תופעה מעניינת ומאוד ייחודית שנפגשתי עמה גם בסין. בעת מסע קודם לסין, בכפר ביישה, בביקורי אצל דוקטור חו, ראיתי תופעה זאת של השארת הרשיון הישראלי כמזכרת).
הוא ממשיך ושואל, מדוע אם כן לבוא ולבקר אותנו ולספק הכנסה נוספת למשטר העריץ שבתוכנו? יכול לחשוב כל בר דעת, כי בעצם ביקורכם, עשוי מצבינו להיות קשה יותר! עצם הגעתכם יוצרת הזרמת מטבע קשה למשטר הצבאי, אותו אתם משלמים כבר בכניסה לנמל התעופה. החלפת דולרים מתחייבת בדלפק מיוחד המשמש גם כבקורת גבולות והחתמת הדרכון. התמורה לדולרים הוא שטרות מונופול, (FEC ) אשר הנם שווה ערך לדולר. חובת החלפה של 200 דולרים לכל אדם. המשטר מרוויח על עצם ההחלפה ומבטיח הוצאת הכסף וצמצום המסחר בשוק שחור. אתם גם משלמים על שירותים שונים ועל כניסה לאתרים המתוחזקים על ידי המשטר במטבע זה.
עם כל זאת ולמרות הכל, אנו זקוקים לכם, על מנת שתוציאו החוצה בעת שובכם לארצכם, תוציאו את אשר ראיתם וחוויתם ושמעתם, לעולם כולו, המקושר באמצעים מודרניים וללא הגבלות של ממשלותיכם. לא הגבלות תקשורתיות! לא כבילתכם באזיקים! לא מעצריכם ברחובות! בידיכם האמצעים התקשורתיים החשובים והחופשיים! לכם יש אינטרנט! טלפונים! מכתבים! ללא מעקב וללא צנזורה! יש לזה כוח והשפעה לכל אשר אתם מדווחים!!! ראו כיצד חברות ענק נכנעות ללחצי הציבור ואינם פותחות עסקים בבורמה או שסוגרות את אלה שפתחו עקב לחץ ציבורי בארצותיהם.
החשיכה יורדת לאחר שעה של שיחה ואין חשמל, תופעה ידועה בבורמה באזורים הכפריים ובמיוחד בסיפו. ושואל מארחינו מדוע אין חשמל? אנו משלמים הון על אנרגיה, על בנזין, ומדוע? אנו העשירים במחצבים ואוצרות טבע רבים, נאלצים להתמודד עם מחירים ההולכים וגואים כדי לקיים משטר המתחזק צבא גדול של חיילים ופקידים על מנת לשמור על קיומו לאורך ימים.
ושוב מציג את ישראל. ראו מדינה זאת שאין לה אורז! אין לה מים!
אין אדמה פורייה! חסרת משאבים טבעיים! מדינה שהיא בחלקה מדבר!
ראו כמה היא פורחת תרתי משמע! בחקלאות, בתעשייה, בעוצמה צבאית, בעצמאות. ממה כל זה נובע? מחינוך, חינוך ושוב חינוך!!!
אנו המדינה המבורכת במשאבים, באדמה ומים מקבלים יועצים חקלאיים, סיוע והדרכה מישראל, כדי להניב את פירותינו ולהשקות את שדותינו, בידע הרב, שיש למדינה קטנה כמו ישראל, שיכולה להיות ערוגה קטנה בתוכנו. מזכיר את הטפטפות וההשקיה הממוחשבת שלנו כדוגמא. ושוב מדגיש בקול נרגש, ממה כל זה נובע, אם לא מחינוך!!!!!
מחוץ לביתו לא ידבר, עקב האיום במעצרו על ידי המשטר ולכן המפגשים תמיד יהיו בביתו, שם נציגי המשטר, לא יעזו לבטל קיומם של מפגשים, עם אורחים, היכולים לתאר שקיימת הפרעה כזאת. מארחינו מבקש את סליחתנו ואשתו ממשיכה לשבת אתנו בעת שהוא הולך ללבוש את הלונג`י המסורתי והחגיגי שלו לכבוד הפסטיבל הבודהיסטי הגדול המתקיים באותו יום. לאחר עוד ישיבה של מספר דקות חוזר מארחינו ומלווה אותנו לפתח ביתו ונפרד מאתנו בחם ובברכות. לפני פרידה הוא חוזר ופונה אלינו, אתם הנרות שיאירו את העולם הנאור לגבי מצבינו. הוא פונה אליי באופן אישי ואומר את אשר אמר בביתו, אינך יודע כמה בר מזל אתה על כך שאתה חי ומתגורר בישראל.
האמנם? למרות כל הדאגות? ובכן מסתבר שיש כאלה המוטרדים יותר!
או שמא הדשא של השכן ירוק יותר?
אם הייתי יכול לציין משהו שאפיין את הדמות המיוחדת של מארחינו, הייתה העובדה, שהאיש נרגש ונסער, כאילו זאת לו פעם ראשונה שהוא מציג ומנסה להעביר את המסר שלו. שוחחנו בינינו הטיילים לאחר מכן וכך חשנו כולנו, שצורת העברת המסר נובעת מתוך קרביו של האיש ומתוך אמונה אמיתית בצדקת דרכו ויכולת השפעתו. לכן יצר בנו המפגש תחושת התפעלות והערצה לאיש ולדרכו.
לכאורה, יכול מישהו לאמור ובצדק, ששמענו צד אחד ולא את הצד שמנגד, אך מאידך, הצד שמנגד, אינו מדבר, אינו מעודד את שיתוף הפעולה ולמעשה רק מגביל את תנועת הטייל בתוך ארצו שלו. יחד עם זאת יש מדינות, שגם זאת לא ניתן לעשות ויש מידה מסוימת של הבלגה, שסיבותיה אינן ברורות. בסין, כדוגמא אותה הציג מארחינו, אינני מאמין שהיה אדם מעז לעשות בביתו את אשר עושה מר דונלד. ניתן לתת הרבה דוגמאות על ההגבלות של המשטר הצבאי אך אציין שתיים, שצרמו לי במיוחד.
ביאנגון בעת שצעדתי לכיוון השוודאגון פגודה, בצדו הימני של הכביש, על המדרכה, שכן מחנה צבאי ענק, אשר לא הייתי מודע לקיומו. לפתע, עצר אותי חייל ודרש, שאעבור לצד השמאלי. ניסיתי להבין על שום מה ולמה, אך הוא עמד על כך, שזאת אבצע. ואכן כך עשיתי ובלכתי והתבוננותי לכיוון הימני, הבנתי, שאני צועד לצד מחנה צבאי גדול, כמותו יש בכל מקום בו ביקרתי. קשה להבין את ההגיון של מעבר לצד השני של הכביש, משום, שמצב זה יצר אצלי תחושת סקרנות גדולה יותר, להתבונן לצד שמנגד ומאידך גם קל יותר לצפות על המתרחש במחנה, מאשר בצעידה סמוכה למחנה.
בדוגמא השניה, אני שואל את פקיד הקבלה, בגסט האוס בו התגוררתי, ביאנגון, על אודות האוניברסיטה. רציתי לבקר במקום ושאלתי אם מוסד זה פתוח וחשתי תחושה של אי נעימות ואי רצון לענות. הבנתי את התחושה ואמרתי לבחור, אני מבין שאתה חושש, אך רציתי רק לדעת, אם אנסה לפקוד את המקום, היאסרו עליי לעשות כך? הימנעו את כניסתי למקום? תשובתו הייתה שהמקום סגור. למרות זאת נסעתי לשם, ראיתי שילוט האוסר כניסה למקום, אך נכנסתי דרך הכנסייה הנמצאת בתוך המתחם ומשם צעדתי לעבר האוניברסיטה באין מפריע. לאחר שהייתי באזור המעונות, פנו אליי שני אנשים, האחד בבגדים אזרחיים והשני במדים של שומר המקום ודרשו ממני בתקיפות לעזוב מייד את המקום. ניסיתי להתחמק בתואנה שיורד גשם. אך הם מייד הביאו למקום טרישו, שיסיע אותי לכיוון השער ויחד עם זה ציידו אותי במטריה. ניסיתי שוב להתחמק, כאשר אמרתי, שאיני מוכן לשלם לנהג הטרישו, אך הם ענו, שאיני צריך לשלם וכך למעשה נאלצתי לצאת ולהגיע לשער הראשי.
לכן, אני האמנתי לכל אשר הציג בפנינו מר דונלד וראיתי את דבריו כמסר אמיתי וכנה, שמטרתו העיקרית, היא ניסיון קבלת עזרה, בכל צורה או דרך אפשרית, מצד החברה האנושית באשר היא. על כן, אני פונה לכל אלה המתכוונים לבקר בביתו של מר דונלד, הצטיידו עמכם בחומרים כלשהם, אשר יכולים להאיר את עיניו של מארחיכם ולאפשר לו שימוש בכלים חשובים נוספים, להבנת דרכו ולצדקת הנתיב אשר בו הוא חפץ להוביל או לתרום למען עמו. אני לא ידעתי על כך ואילו ידעתי, הייתי בא מצויד עם ספר או חומר אחר, שאינו ניתן להשגה ויוצר עניין למארחינו. בעלי אמצעים, להערכתי, יבורכו בחום, על סיוע יקר יותר, שייתן כלים נוחים לפעולתו של האיש.
