טרק במרחבים הירוקים
אם נתעלם מהתהום הפעורה, בעת שכלי הרכב נאנקים בעליות התלולות, המפותלות והצרות מתאזי לעבר קאלאו, בכביש מספר 4, יאירו פנינו בירוק נצחי של צמחיה פרושה למרגלות עמקים המטפסים עד לפסגות הגבעות וההרים. לכל אורך מסלול הנסיעה ההררי היה בי רצון עז לרדת רגלי בכביש זה ולחתוך את ההרים והעמקים. לאחר שבוע, שבו סיירתי באזור אינלק, פינטיה, וכו`.., ביום בוקר בהיר, שטוף שמש וחום, החלטתי לרדת חזרה אל הכביש ולנוע אל עבר הירוק הטבעי מקום משכנם של בני השבטים.
יום קודם לכן שאלתי מקומיים לגבי אפשרות של טרק בן יום אחד ושמחתי שהציעו לי מסלול זה עליו חשבתי ביום נסיעתי למקום. כמובן שאפשרויות רבות של טרקים מיום ועד שבוע מוצעים בכל מקום עם מדריך צמוד ובמחירים נמוכים אך אני שאבתי מידע שהספיק לי ליום בודד. עם כל החסרון (גם הבטיחותי) של לצאת לבד הרגשתי שזאת תהיה חוויה מיוחדת ומייד עם היכנסי בשביל עגלות השוורים הבוצית והצרה -ההתרגשות היתה רבה. תחושה מוזרה זאת לצעוד לבד בשטח עצום של הרים גבעות ועמקים פוריים, ללא נפש חיה, כאשר מדי פעם מופר מאזן האימה השקט על ידי עגלון שבטי בורמזי מחייך מבין שתי בהמות עבודה כבדות וחזקות. הזיעה נוטפת ונספגת בכל גופי ובגדיי רטובים כאילו קפצתי למקווה מים מקומי.
מאידך, השטח העצום הזה, ממוזג בקור נעים של מזגן טבעי, שיוצר תחושה מצמררת של קרירות, כאשר אני עוצר להביט סביב על הנוף הנשקף. רק לאחר שעה של הליכה אני רואה מקום יישוב, בעמק ירוק נטוע מספר צריפי עץ ומוקף בעצי פרי הדר ובעיקר תפוזים. אני פוגש עגלון שני ובשפת ידיים עם קריאה "פאלונג" מבין המקומי את רצוני ומצביע שיש לעלות עוד הר ולרדת עוד עמק. אין מקום לטעות כי, השביל הנצחי, גם אם גשם אתמול הפכו אותו לבוצי, עדיין הוא דרך המלך ואין אחר מלבדו.
לאחר שעתיים צעידה למרגלות עמקים והרים בודדים אני רואה את בני השבט ההררי בקבוצות קטנות. בין שיחים סבוכים, נשים צעירות מעבדות שדה פורה קטן ובהמשך שני גברים כורתים עצים לצד שביל דרך השבט. כעת גם יש מישהו הצועד ומוביל אותי אל השבט, זאת כאשר אני שואל את כורתי העצים לגבי בתי השבט ואלה מצביעים מעלה ובתנועות ידיים מורים לי, לך בעקבותיו של זה הצועד 200 מטר לפניך. אני מתבונן על רגליהם החשופות, נועלות ברישול כפכפי גומי, בעוד אני עם נעלי ספורט ועוד כועס על עצמי, שאין עימי נעלי בטיחות גבוהות, למרות נוחותם של נעלי הספורט. הדרך כבר הופכת להיות תלולה ואני כבר מאיץ צעדיי להיות צמוד לבחור המוביל ובתנועות ידיים מחליפים מספר מילים אילמות מובנות.
ולפתע בעיקול של השביל הנצחי העולה לראש ההר, כשבתי השבט כבר מבצבצים מעליו, נבעת המקומי, איש הפאלונג וברתיעה לאחור עוצר ומצביע, כפסע מקו רגלינו, רובץ לו נחש ללא נוע. דופק לבי כה עמוס ממאמץ הטיפוס, שאני מביט באדישות על זה הנחש ולא מבין איך הצליח האיש לראותו בעיניו החדות, משום היותו ממש בצבע הטבעי של הסביבה המקומית. אך אני רואה אותו מביט למעלה מביט שוב לעבר הנחש ואני מבין שהוא רוצה להסביר לי בתנועת מבט וגוף, שאילו לא הבחין בנחש היה נוצר מצב של סכנה לאלה היורדים מבתי הכפר אשר יכלו ללא הבחנה לדרוך על הנחש ולהיות מוכשים. אם הייתה יורדת עגלת שוורים ומבהילה את הנחש, היה זה מכיש את השוורים או אם היו אלה אנשים היה מכיש אותם. הוא שואל אותי מה לעשות עם הנחש. אני מנסה לשאול אותו ולוודא אם אכן נחש ארסי לפנינו והוא מהנהן בראשו לאות הסכמה וסכנה.
אני מצביע על המגל שבידו ומסמן לו בתנועת ידיים, תחתוך אותו! אך הוא בתנועת יד לשלילה ומניד ראשו ואומר, אם הוא מכיש אותי אני חותך אותו, אם לא- אני נותן לו ללכת! הוא מרים מספר אבנים וזורק בקרבת הנחש עד שזה על גחונו מסתלק בין הצמחייה הסבוכה. כעת אני זה המתחיל לחשוש, כאשר אני מבין שכפסע הייתה רגלי מדריכה על הנחש ועם נעל ספורט נהדרת להליכה לא הייתה זאת נהדרת למנוע הכשה של נחש מפוחד. אך זה קורא את חששי ובחיוך משיב כאומר, אל תדאג. אני מצביע לעבר העובדים בשטח הררי קרוב ושואל אם הנחש לא יכול להגיע אליהם והוא אומר שזה בטעות הגיע לשביל וייעלם לו בסבך העצים. אני מצביע במעלה השביל ושואל אם אין עוד כאלה ארסיים אחרים והוא מניד ראשו ובתנועות רגיעה אחרות גורם לי הקלה וכעת אני כבר שמח שאני לא לבד.
בילוי עם שבט הפאלונג
בתי הכפר כבר לפנינו ואני נפרד בברכת תודה מהמלווה ומסייר בשטח הקטן המיושב. מספר ילדים מלוכלכים בתלבושות עם צבעים כהים צעקניים. תרנגולות מקפצות סביב וכלבים כנועים וכחושים עם ראשים שמוטים משוטטים ונוברים בין לבין למצוא דבר מאכל כלשהו. מבעד חלונות העץ מבצבצים פני ילדים צוהלים וכמה בוגרים יותר שואלים במספר מילים באנגלית היכן המדריך. אני עונה להם שאני המדריך. לשאלתם היכן הקבוצה, אני עונה שיש עוד 4 שהולכים בכיוונים אחרים ומחר אני אבוא עמם בצורה מאורגנת. בכל מקום בו טרקתי בבורמה, (כמו גם במקומות אחרים) הייתי תמיד לבד וכאשר שאלו אותי המקומיים באנגלית או בתנועות ידיים עניתי בתשובה מתחמקת שאני לא בדיוק לבד.
היה כאן אקט של בטיחות, כי לך תדע אם מי אתה מתעסק וכמה שהם מחייכים ונחמדים לעולם לא ניתן לדעת מה רמת הפיתוי שתיפול על אחד בודד שיחתוך אותי לגזרים כדי להוציא את השטרות הירוקים שעל גופי שיסדרו אותו להרבה מאוד שנות רווחה. בחשש ואי נעימות מסוימת אני חודר לבתים ואט אט אני רואה שהם מקבלים זאת ומתירים לי להיכנס וגם לצלם באופן חופשי וללא כל רטינה. קיימים סוגי מבנים שונים, חלקם גדולים יותר, חלקם עלובים יותר ואף היה אחד מאוד מהודר יחסית. במבנים, מספר משפחות, כאשר אני ראיתי את הילדים ואת הזקנות. (המבוגרים יצאו לעבודה בשדות). הילדים משחקים בינם לבינם והזקנות עוסקות בעבודות פשוטות או יושבות סביב הגחלים הלוחשות בתוך צריף העץ ומרתיחות או מבשלות דבר מה. יש גם הצעות למכירת מזכרות רקומות של בני המקום מה שמבהיר שאני לא היחיד המגיע לביקור במקום זה. צורת חייהם של אנשי שבט זה ואופי תנאי המגורים ברורים לי מכתבות שקראתי בנושא זה ובכל זאת תמיד מיוחד לראות את המקור, לבחון אותו מקרוב, להתוודע אליו ולחוש בו.
היה מעניין לנסות לשהות במחיצתם מספר ימים על מנת לחוש חוויה מסוג קצת שונה. כי עם כל ההשוואות שאני נוטה לעשות עם קבוצות שבטיות רבות ואחרות שראיתי במקומות שונים, יש כאן תופעה נוספת הנבדלת בייחודיותה של "שבט הבתים הארוכים"(הלונג האוס). תופעה מעניינת זאת נובעת להערכתי ממחסור שילך וייעלם במידה ורמת חייהם של אלה ישתנו. לאחר שוטטות והסתכלות סביב סביב, אני כבר מתחיל להרגיש לא נעים כגבר היחיד בסביבה השבטית, שמרנית, מסורתית ואני נפרד מהם בנימוס ובנפנוף ידיים לזאטוטים הצוהלים וצווחים אינגליש, אינגליש. אני יורד באותו מסלול ממנו באתי ולאחר מספר דקות בהתבוננותי על הנוף אני רואה 4 עלמות יורדות יחד לכיווני. כשהגיעו לעברי התפתחה שיחה במספר מילים שידעה אחת מהן ואשר שמחה להפעיל את הידע הדל שלה בשפה הזרה. עמוסות תפוזים בידיהן הציעו לי לאכול את התפוזים המרווים וכך המשכנו בדרך חזרה לכיוון קאלאו.
תוך כדי שיחה ספרתי להם על הנחש שפגשתי בדרך וראיתי שיש להם חשש מקטע כזה ואז הן אמרו ספק בצחוק ספק ברצינות- תוביל אתה. הגענו לשלב, שבו הן אמרו לי לא להמשיך בדרך המלך ממנה באתי אלא להיכנס בדרך צפופת שיחים, שהינה דרך קיצור. אמרתי, אבל הפעם אתן מובילות כי פה לא נראה לא נחש ולא בעל חי אחר שיפתיע אותנו מבין השיחים. לפתע מגיע בריצה כלב גדול הרוצה לעלות לכיוון הכפר והמעבר בשביל, צר מכדי שהוא יעבור, מבלי להתחכך בשיירה הטורית שלנו. מנהיגת העלמות אמרה בצחוק, זהירות זה טייגר, אבל ליטפה את ראש הכלב, שירגע ורק לאחר שהטור שלנו עבר, אץ גם הכלב. אכן דרך הסתרים הייתה קצרה יותר אך עם פחות תצפיות נופיות הקיימות בדרך המלך. נפרדתי מהבנות עם כניסתנו לקאלאו ונכנסתי מייד למסעדה הנפאלית להתנפלות על ארוחה טובה ועשירה עם הרבה שתייה.
