סיור ופרידה מתורכמניסטן

פרידה ממשיכה בדרכה- הפעם לביקור בעיר מארי ובעתיקות מרב. היא נפגשת שוב עם מאראל ומתארחת אצל אולגה ולבסוף ממשיכה הלאה, חוצה את הגבול לאוזבקיסטן בדרכה לבוכרה.
rrr85
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: סיור ופרידה מתורכמניסטן

הבזאר הרוסי

אני עדיין בפירוזנה. בכל יום כשהייתי מבקרת בבזאר הרוסי הנשים בבזאר היו מברכות אותי לשלום, מרביתן כבר זיהו אותי ושאלו לשלומי. פגשתי שם את Rosal ו- Cass, זוג מוזר אם תשאלו אותי, שמתעקש לרכב על אופנים מאירן לפקיסטאן, דרך מרכז אסיה, בחום הכבד. ביום שבו פגשתי אותם הם איבדו את מדריך הטיולים שלהם ולכן נאלצו לצלם ממדריך הטיולים שהיה ברשותי. דמיינו לעצמכם את ההרגשה להישאר במרכז אסיה בלי מדריך טיולים ללא כל אינפורמציה...זה כמעט בלתי אפשרי.

הסתובבנו ביחד בבזאר הרוסי, בזאר ססגוני אך קטן אם משווים אותו לבזאר של יום ראשון, אך גם כאן ניתן למצוא כמעט הכל - פירות, ירקות, מאפי בצק ממולאים בבצל, בשר, כרוב, תפוח אדמה, טעמים שנים של גזוז וכוס אחת המועברת מפה לפה, אבטיחים, מלונים, פירות יבשים, קוקה קולה, מיצים, גבינות, נקניקים, חלב גמלים, יוגורט, עוגות ועוגיות ושקיות - כאלו שמקבלים חינם בסופרמרקט בארצות המערב, ספרים, מחברות וכלי כתיבה. הבזאר מקורה ואינו תחת כיפת השמים כמו הבזאר של יום ראשון. גם כאן הנשים בלבוש מסורתי - מטפחות ושמלות פרחוניות רקומות, שמלות שאינן מבליטות את הגוף אלא שמלות רחבות וארוכות.

בבזאר יש שילוב של תורכמנים ורוסים וניתן להבחין ביניהם לפי צורת הלבוש. הסתובבנו בבזאר קונים פירות, ירקות ומים מוגזים ואז שמעתי קול קורא בשמי. הפניתי את ראשי אל המקום שממנו הגיע הקול ואז ראיתי אותה, את מארל מחייכת ביחד עם אימה. שמחתי לפגוש אותה בשנית, אחרי הכל בזכותה לא נחקרתי על ידי עובדי המכס. היא סיפרה על הקשיים העומדים בפניה בחידוש הויזה לארצות הברית. כל אזרח הרוצה לעזוב את המדינה צריך להסביר למה הוא עוזב ולאן- בירוקרטיה מתישה. סיפרתי לה שיעדי הבא הוא Mary עיר מגוריה והבטחתי לבוא לבקרה. שוב נפרדנו לשלום. נכנסתי לאחת מהמסעדות. הייתה זו מסעדה פשוטה. הזמנתי סלט וביצה קשה. חוץ ממשפחה אחת ואני לא היה שם אף אחד. אחת המלצריות התיישבה לצדי, שאלה לשמי ומהיכן אני ולהפתעתי הרבה הזמינה אותי לבקרה אחרי שהיא תסיים את העבודה. חברתה הצטרפה גם כן וביחד הן ניסו לשכנע אותי לבוא עמן לביתן.

סמוך לשעה אחת עשרה בלילה, ביחד עם מנהל המסעדה נסענו לביתה. דירה קטנה, שני חדרי שינה, שטיח תלוי על הקיר כמו בכל בית תורכמני אליו תיכנס. מיד הוצע לי כוס תה ולחם. Gulshat - זה שמי, אמרה, והלכה לחדר השני וחזרה עם תמונה והעניקה לי אותה וכתבה את כתובתה מאחור. השעה הייתה קצת מאוחרת וחשבתי על המשפחה אצלה התארחתי, בטח הם תוהים לאן נעלמתי. בדרך לא דרך ניסיתי להסביר להן מדוע אינני יכולה להישאר. לפני שהחזירו אותי אל הבית בו התאחסנתי לקחו אותי לדיסקוטק קטן בו מנגנים שירים תורכיים. מעולם לא שמעתי שירים תורכיים ולכן לא ידעתי בדיוק אך להתנועע. שירים ומוזיקה אלו הם חלק מהתרבות. ברגע שאינך מכיר את התרבות אינך יודע בדיוק מה לעשות עם גופך וכך גם הרגשתי.

הבטתי ברוקדים מסביבי ניסיתי להקשיב למוזיקה התורכית, למילים שלא הבנתי, למוזיקה שלא הכרתי. למרות הכל התגברתי על הבושה ורקדתי. רקדנו ככה קרוב לחצי שעה. השעה הייתה מאוחרת והגיע הזמן לשוב אל הבית שגרתי בו. ידידתי החדשה הזמינה מונית וירדה איתי ליד השכונה שבה התגוררתי, חשוך בשכונה, אין אורות. ניסיתי למצוא את דרכי בחשכה וברקע יכולתי לשמוע את הצפרדעים מקרקרות. בפתח הבית כבר חיכו לי בני המשפחה מודאגים. שאלו היכן הייתי וגיחכו ששמעו שהייתי בדיסקוטק. בבוקר למחרת נפרדתי לשלום ממארחי לא לאחר שנתתי להם גלויה עם תמונה של ישראל, כתובתי, תמונות אחרונות חיבוקים ונשיקות. הם עזרו לי בסחיבת תיק קטן וכך פסענו באיטיות אל עבר הכביש, עוצרים מכונית - מונית, ושוב אני לבדי כשפני מועדות לעיר Mary

 בתחנת הרכבת (ברוסית ווקזל) הוקפתי בנהגי מוניות שהציעו את שירותיהם. "אחד?" הם שאלוני, "עשר דולר". ווקזל זהו המקום ממנו נוסעים כמעט לכל מקום. כאן אפשר למצוא אוטובוסים, רכבות, מוניות ומוניות שירות. מוניות השירות יותר יקרות מנסיעה באוטובוס הציבורי אך עדיין עלות הנסיעה זולה. עלות נסיעה מאשחבד למארי 50000 מאנאט. בהחלט מומלץ לנסוע במונית שירות, הנסיעה נוחה יותר ומהירה מהאוטובוס הציבורי. נהגי המוניות הקיפו אותי מסביב כל אחד רצה שאסע במכוניתו בעודי מסבירה להם שאני רוצה לנסוע במונית שירות ולא לבד. שלושה בחורים צעירים היו איתי במונית, סטודנטים לגרפיקה, הלומדים באשחבד עיר הבירה שחזרו באותו יום לביתם.

לתחילת הכתבה

אירוח במארי

ציפיתי למדבר צחיח אך במקום זה ראיתי נווה מדבר עם הרבה עצים, חולות והרבה תחנות משטרה. בכל תחנת משטרה צריך להירשם, למסור את מספר דרכון ולהצהיר לאן מועדות פניך. כל תושב צריך להירשם ואין זה מכוון רק לתיירים. כ- 4 שעות נמשכה הנסיעה שבסופה הגעתי למארי בשעת ערב מאוחרת. עייפה ומותשת ניסיתי למצוא מקום ללון. פקיד הקבלה במלון לא הבין את מבוקשי. ניסיתי להסביר לו שאני מבקשת ללון עם משפחה אך לדאבוני אף לא אחד מהנמצאים במקום דיבר אנגלית. נזכרתי שקיבלתי מסוכן הנסיעות באשחבד טלפון של מדריכת טיולים והחלטתי להתקשר ולבקש את עזרתה בתרגום.פקיד הקבלה הושיט לי את הטלפון לאחר שבדק שאכן מספר הטלפון הוא מקומי. קו הטלפון היה גרוע, אבל כאלו הם קווי הטלפון בתורכמניסטן.

ייבגניה ענתה לי מעברו השני של הקו. הסברתי לה שאני מעונינת לשהות אצל משפחה. היא הבטיחה לחזור אלי כעבור עשר דקות ובאמת היא חזרה כפי שהבטיחה. "שמה הוא אולגה, בחורה יפה, גבוהה. צאי החוצה בבקשה והמתיני לה בפתח המלון, אך תצטרכי לשהות איתה בחדר אחד. זה לא מפריע לך, נכון?". ברגעים כאלו אתה לא חושב הרבה... כמובן שהשבתי בחיוב. התיישבתי על המדרגות בצפייה לאותה אישה שאצלה חשבתי לשהות שלושה לילות. אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד.

אולגה התקרבה לעברי. "פרידה?" היא שאלה. אולגה בחורה רוסיה, גבוהה, צעירה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, בלונדינית רזה ושיני זהב בפיה, שערה אסוף בזנב סוס, לבושה בשמלה פרחונית וסנדלים לרגליה. בהתחלה הצטערתי שאולגה איננה תורכמנית, אלא דוברת רוסית בלבד אבל אח"כ שמחתי. המתנו למונית. כאן כמו באשחבד כל רכב יכול לשמש כמונית. היא הראתה לי שני שטרות בני 1000 מאנאט כל אחד והסברה לי על עלות הנסיעה. 2000 מאנט במונית ו- 500 באוטובוס. היא דיברה ברוסית אך בכל זאת הבנתי. היא שוחחה עם הנהג ויכולתי להבין שהיא מדברת על מרב Merav , העיר העתיקה, המקום אליו רציתי לבקר למחרת היום.

מהמעט שהבנתי קלטתי את המילה דולר ושמות הערים הנמצאות במרב. המונית נעצרה סמוך לשכונה קטנה חשוכה, כמעט ללא תאורה. בפתח הבית היה ריח לא כל כך נעים. טיפסנו במעלה המדרגות עד לקומה האחרונה. כמו בכל בית בתורכמניסטן, גיליתי דירה קטנה, מטבח, סלון ובו שטיח על הרצפה ושטיח על הקיר. היו שם גם טלוויזיה שבורה, רדיו שבור, חדר שינה אחד, מזגן, וחדר מקלחת ללא מים זורמים. "פרידה, מחר טקסי למרב עולה 5 דולר". היא סימנה באצבעותיה את המספר שבע וכך הבנתי שמחר בשבע בבוקר תחכה לי מונית ותיקח אותי אל מרב- העיר העתיקה. התיישבתי בסלון מתבוננת סביבי תוהה האם היה עליי להישאר בבית המלון או אם לא.

אולגה נעלמה במטבח וחזרה לאחר מספר דקות עם קנקן תה, לחם מרגרינה, ומלון. "קושט קושט" (=תאכלי, תאכלי) היא ציוותה. מזגתי לעצמי כוס תה ירוק ולגמתי לאט לאט. היא חתכה את המלון לפרוסות קטנות, הושיטה לעברי "קושט, קושט". על המדף בסלון היו ספרים ישנים ברוסית, אולגה ניגשה אל המדף, שלפה חוברת והראתה לי שזו חוברת על העיר מרב. היא דיברה ברוסית והמעט שהבנתי היו אלו שמות המקומות באותה עיר עתיקה. היא הבחינה במדריך הטיולים שהיה ברשותי, פתחה אותו מעלעלת בדפים ולפתע עיניה נפקחו לרווחה. "תימור". במוזיאון אין תמונה של תימור, מחר קופי (copy) תימור בסדר?" לראשונה הבנתי שאולגה ארכיאולוגית ועובדת במוזיאון בעיר Mary. היא הראתה לי תמונות בחפירות שהשתתפה בהם ותמונה קבוצתית עם פרופסור ויקטור סריאנדי ששמו מופיע במדריך הטיולים. קושט קושט, היא חזרה ואמרה לאחר שהבחינה שאינני אוכלת את המלון. חבילת קלפים הייתה מונחת על השולחן. "ידעתי שתבואי, לפי הקלפים". לא ידעתי אם להאמין או לא, ולא היה לי כוח להמשיך לחשוב. רציתי רק לישון.

בבוקר למחרת היו מונחות על השולחן בסלון ביצים קשות, תה, לחם, פירות וריבה. "קושט קושט", אולגה פנתה אליי ברוסית, דיברה ודיברה וכמעט שלא הבנתי כלום. נעזרתי במילון שהיה ברשותי. מונית בשבע תיקח אותי למרב, 5 דולר ארבע שעות. אח"כ תלכי לישון ואחרי זה תבואי למוזיאון שאוכל לצלם את תמונתו של תימור המופיעה בספר. השעון הראה כמעט שבע ואולגה הושיטה לעברי את מפתח הדירה ושקית עם לחם, ביצים, תפוח עץ, עגבנייה, ומלפפון. ירדנו למטה וחיכינו למונית. המונית לא הופיעה וכבר היה שבע וחצי. אולגה סימנה בידה למכונית שתעצור, שוב שוחחה עם הנהג, לקחה את ספרי, הראתה לנהג את המקומות, שוב יכולתי לשמוע דולר ואז אולגה פנתה אלי, סימנה בידה בשלוש אצבעות "שלוש שעות- ארבע שעות כ- 100,000 מאנאט".

 הנהנתי בראשי לאות חיוב. הנהג חזר לאותה שכונה. אולגה ירדה מהמכונית וחזרה לביתה. המשכתי עם נהג המונית אל העיר מרב Merav - עיר חשובה שעברה בדרך המשי. בימי אלכסנדר הגדול הייתה ידועה בשם Margiana. ונחשבה עיר חשובה בפאתי המדבר על דרך המשי. כיום זהו אתר ארכיאולוגי מרשים ובו ניתן לראות חמש ערים שונות משלוש תקופות אך בעיקר חומות. מרב נכללה לאחרונה ברשימת אתרי World Heritage של אונסק"ו. מרב הינה אתר גדול ורצוי להסתובב שם ברכב. בגלל החום הכבד השורר בשעות הצהריים מומלץ לבקר באתר בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב. אחת הערים הקדומות היא Erk Kala, אך ניתן לראות רק את חומות העיר. אחד האתרים המרשימים ביותר לטעמי הוא Sultan Kala, אחת מהערים הקדומות, בה ניתן לראות את קברו של Sultan Sanjar. הקבר נמצא בתוך מבנה הדומה בצורתו לקוביה, 38 מטר גובהו. חצי עיגול הדומה לכיפה בראשו. בהמשך ניתן לראות שתי חומות מרשימות מהמאה השישית והשביעית.

 הסתובבתי כשעתיים ואיתי נהג המונית כשאנו עוצרים ליד כל אתר מביטים בשרידים שנשארו כל כך הרבה שנים וניתן רק לדמיין את המקום שהיווה נקודה חשובה על דרך המשי. חזרתי חזרה לעיר מארי Mary אל המוזיאון שבו עובדת אולגה, המארחת שלי. אישה מבוגרת ישבה בפתח המוזיאון "אולגה"- אמרתי לה. היא הביטה בי בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. לאחר מכן ניגשה אל הטלפון. המתנתי דקות ספורות. אולגה הופיעה מחייכת, הושטתי לה את הספר וביחד הלכנו לצלם את תמונתו של תימור. חמישה ימים שהייתי אצל אולגה ובנה דניאל בן 8, ביחד עם חבריה הוזמנתי לפיקניק, שיט בסירה על הנהר. הכרתי את כל חבריה- קורבן, סטאט, אניה, סליר ובנו תורכיש, שהשיט את הסירה והוא בסך הכל בן 9.

 בזמן שבו שהיתי בעיר Mary ביקרתי את Maral ואת משפחתה. בכניסה לכל בית בתורכמניסטן חולצים נעליים. על הרצפה פרוש שטיח ועל הקיר תלוי שטיח. בשעות הצהריים נהוג לנוח, או יותר נכון לישון, בגלל החום הכבד השורר. בני משפחתה של Maral הגיעו לבקרה. כמעט כולם גרים מרחק הליכה מביתה. עוד מספר ימים והיא תשוב לארצות הברית. שני עולמות שונים לחלוטין. אימה של Maral התעניינה היכן אני מתארחת. הראתי לה את שמה של אולגה ואת כתובתה. "אולגה, עובדת במוזיאון. אני מכירה אותה. תמסרי לה ד"ש ממני". בשעות הערב נפרדתי שוב מ- Maral לשלום.למחרת היום הוזמנתי לביקור במוזיאון. אולגה ערכה לי סיור במוזיאון. ניתן לראות שם ממצאים ארכיאולוגים מהעיר הקדומה Merav אך כל ההסברים ברוסית.

לתחילת הכתבה

נסיעה לאוזבקיסטן

בערב האחרון לפני שעזבתי את אולגה ובנה, קיבלתי מהם מכתב: "זו הכתובת בסמרקנד, אוזבקיסטן. אלה היא הדודה שלי. תמסרי לה את המכתב". הבטחתי. אולגה הקרינה הרבה חום ואהבה, מעולם לא ראיתי ילד שמח כל כך כאשר ראה אבטיח במקרר וממים שזרמו בברז. אולגה לא רצתה שאעזוב וביקשה שאשאר אך תוקפה של הויזה עמד לפוג ולמחרת היום עזבתי. בבוקר אולגה הכינה לי שקית ובה מים, תפוחים, לחם, עוגיות, ביצה קשה ועגבניה. נפרדתי ממנה לשלום. בנה דניאל וחברו סרג` נשארו בבית. נפרדתי מדניאל וסרג` לשלום. הבטתי בדמותם שהלכה והתרחקה ודמעה זלגה על לחיי השמאלית והלכתי לתחנת הרכבת. ארבע שעות נסיעה ציפו לי לעיר Torkmenabat במונית שירות.

 הנסיעה ארוכה. הנוף משתנה מנווה מדבר לחולות צהובים. בעיר עצמה אין מה לראות וזהו אחד המקומות שבהם לא הרגשתי בנוח. בתחנת הרכבת "זינקו" נהגי המונית - "בוכרה?". הנהנתי בראשי. "300 מאנאט". חייכתי. "מחר" השבתי. שהיתי לילה בעיר ולמחרת היום ניגשתי אל תחנת הרכבת לקנות כרטיס רכבת לבוכרה. הנסיעה נמשכת חמש שעות נסיעה, אחת הבחורות שעבדו במקום עזרה לי בקניית הכרטיס. 3 דולרים בלבד. "בשעה 12:00 תעמדי ליד השער", אמרה.

בדיוק בשעה 12:00 ניגשתי אל השער אך לא הייתי לבד. עשרות נשים אוזבקיות עמדו שם, דחפו וצעקו. הן נשאו סלים עמוסים וחבילות. עמדתי בתור הארוך ומאחור נשים צעקו ודחפו. סוף סוף הגעתי לשער. חייל תורכמני צעק לעברי "פספורט". הושטתי לו את הפספורט כשמאחור עדיין דוחפים. הוא החזיר לי את הדרכון וסימן לי ללכת להירשם. אחד החיילים לקח אותי אל המקום ולאחר מכן העביר אותי דרך שער אחר לרכבת.

שעה וחצי המתנתי לרכבת שהגיעה ממוסקבה. ליד כל קרון יש אדם שאחראי עליו. "5 דולר פרובלמה" אמר איש בשנות ה- 40 לחייו עם כרס גדולה, כך שבקושי יכול לסגור את כפתור חולצתו. "5 דולר Kasa", הראיתי לו את הכרטיס שהיה ברשותי, "פרובלמה" הוא חזר ואמר וסגר את דלת הקרון. מרחוק ראיתי את אותו אדם שהעביר אותי דרך השער. ניגשתי אליו. הסברתי לו את בעייתי ולפתע כבר לא הייתה שום בעיה. דלת הקרון נפתחה והתיישבתי בקרון. שתי נשים ובחור חלקו איתי את התא. חם ברכבת. אין אפשרות לפתוח חלון. הנסיעה ברכבת איטית, מדי פעם הרכבת נעצרה, רוכלים עלו לרכבת למכור מים, קולה, בשר, גלידה, פירות וירקות ולאחר מספר דקות האדם שאחראי על הקרון נזף בהם לרדת. "אוטקודה" (מאיפה את?) שאלו אותי.

הרכבת נעצרה בביקורת הגבולות עם אוזבקיסטן. בתחילה שוטרי מכס עלו לרכבת לבדוק את התיקים של הנוסעים. שתי הנשים שחלקו איתי את התא נבדקו גם הן ונמצאו אצלן שמונה חפיסות סיגריות. הסיגריות נלקחו ופניהן של הנשים נעצבו. לאחר מכן עלו שוטרים אחדים ורשמו את שמות האנשים במחברת, כולל מספר דרכון וכו`. אותי הורידו מהרכבת לרישום בתחנה. שוב הייתי הזרה היחידה. השוטרים לא מצאו את המחברת שבה רושמים את הזרים ולכן רשמו את שמי על פיסת נייר.

זה הזמן לסכם את הביקור בתורכמניסטן. לפני שהגעתי לתורכמניסטן לא ידעתי למה לצפות. גיליתי מדינה מיוחדת. אהבתי את הנסיעה במרחבים, נווה המדבר והתאכזבתי שאינני יכולה לבקר בשמורות שבגלל שזה דורש אישורים מיוחדים הלוקחים הרבה זמן. אהבתי גם את הבזארים, אבל האטרקציה הגדולה ביותר היא האנשים. החום שהקרינו וסבר הפנים שמצאתי אצל קורבן, סטאט, סליח, מאראל, אולגה ודניאל. סאג כול- "תודה" בתורכמנית.

 ובחזרה לרכבת.חמש שעות נמשכה הנסיעה עד לבוכרה. נסיעה קשה. חם ברכבת. המולת האנשים הצעקות, וגם פה הוזמנתי ע"י מספר אנשים אל ביתם. האנשים התקבצו סביבי, שאלו מהיכן אני ומה אני עושה במקום הזה. "רבוטה?", "תוריסט?". הרכבת נעצרה בשעת ערב בקוגן, 10 דקות נסיעה מבוכרה. שוב ביקורת דרכונים ואני הובלתי לחדר קטן. שוב לא מצאו את ספר הרישום, שוב נרשמתי על פיסת נייר. וכך מצאתי את עצמי במקום לא מוכר בשעת ערב מאוחרת מחפשת מקום ללון. מסביבי נתקבצו נהגי מוניות. "5 דולר לבוכרה". השבתי בשלילה וצעדתי אל עבר המלון היחיד שהיה במקום כשמאחורי צועד לו בחור אוזבקי צעיר...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה למארי (Tedzhen)

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם