לגונות, גייזרים ומעיינות חמים
סלאר הוא השם המקוצר ל- salar de uyuni, הסלאר של אויוני. שמונה בבוקר יום שני. קבלנו הוראת השכמה מסוכנות הנסיעות pamela שבסאן פדרו, דרכה נעשה את הסלאר, להתייצב מחוץ להוסטל שלנו, ודיר רבאק לא לאחר. השכמנו קום לבוקר עם כפור מדברי, והעמסנו את המוצ`ילות על גג הואן, שלשם שינוי הגיע בזמן. עצירה קטנה בסוכנות בשביל לאסוף את שאר הגיבורים היוצאים לטיול, והתחלנו בנסיעה של שעה (רק לאחר עיכוב בגבול הצ`יליאני) לגבול הבוליביאני.
מחוץ לסאן פדרו עומד לו הר געש, והדרך לגבול קרבה אותנו אליו יותר ויותר. לאורך דרך העפר, בצבצו שיחים קטנים צהובים בהמוניהם, שמרחוק נתנו מראה של צהוב על פני חום המדבר השומם. נקודת הגבול, מנתה מבנה מסכן ומחסום עלוב. לא יותר ולא פחות. יצאנו מהואן להחתמת דרכונים ולחלוקת ג`יפים, כשרוח חזקה נשפה לעברנו מכל עבר, כמו אגרוף לפרצוף. התמהמהות קטנה עם המקומיים, חלוקה לשישיות בג`יפים ויצאנו לדרך. הג`יפ שלנו מנה את הארבעה שהתחילו דרכם בסלטה (רועי, אופיר, מייקל ואני) ועוד שתי בריטיות מעצבנות שהשתדלנו להתעלם מהן.
התחנה הראשונה ליום הראשון הייתה laguna blanca. באמצע המדבר, בגבהים מטורפים, איפה שנושבות הרוחות בעוצמה שלא הכרתי, ישנן פה ושם לגונות אשר כל אחת פשוט מדהימה ביופיה. Laguna blanca גם קפאה קצת מהקור, וגם מכילה מי מלח, מה שנותן לה את צבעה הלבן. פשוט יפהפה. רק לצאת מהג`יפ, ללכת מספר מטרים, להצטלם ולחזור, נורא לא עושה חשק. קודם כל, ישנה רוח שלא תאמן, ושנית הגובה עולה יותר ויותר, מה שמפריע לאספקת החמצן שכולנו רגילים לה. תמונה קצרה, רעד בגוף, אנחת קור וקופצים בחזרה לג`יפ. משם המשכנו, מטלטלים, לאזור שנקרא Roca de Daly, דיונות חול בצד הדרך שעליהן מוטלים מספר סלעים שאמורים להזכיר את הציורים של האמן. עמדתי לי שם, רועד מקור, מתנשף מחוסר חמצן, מנסה למצוא את הדמיון. לא הצלחתי. חזרה לג`יפ, לפני שנעוף ביחד עם הרוח כמו חבורת עלי שלכת. משם המשכנו, בדרכי העפר המקומיות, למקום הנקרא Aguas Termales.
מי היה מאמין, שבאמצע המדבר, בגובה של 4000 מטרים מל פני הים, המקום בו גיליתי מעלות חדשות מתחת לאפס, ישנם מעיינות חמים. הנוף במקום היה מדהים. מעיינות חמים נבעו מאדמה חומה שקופה של חול ומים קפואים. באופק רוחות סחפו חול לבן לקירות אבק שנעו כמו מסך ענק. שם אכלנו ארוחת צהריים. ראינו את החבר`ה מהחברות האחרות מתענגים על צלחת פסטה, בעוד אנחנו נאלצנו להסתפק בלחם חצי קפוא עם פסטרמה ועגבניות. לפחות הנוף פיצה על האוכל. מספר שחפים עפו במקום, ועמדו באויר ללא תזוזה, בנסיון נואש לעוף נגד כיוון הרוח החזקה. אפילו הצלחנו למצוא זאב קטן שנראה שפחד יותר ממנו מאשר אנחנו ממנו. מהר מהר להמשיך, לפני שנעוף עם הרוח, ביחד עם המסך הלבן, אל הלא נודע בשום מקום הבוליביאני.
התחנה הבאה היתה Los Geysers. התחנה הגבוהה מכולן. אם סלטה היתה בגובה 1200 מטר, וסאן פדרו קפצה ל- 2400 מטר, פה גירדנו את ה- 5000 מטרים מעל פני הים. הבטן מתהפכת, הראש כואב, ורק רוצים לנמנם כל הזמן, בג`יפ שלא מפסיק לעולם להיטלטל כמו רעידת אדמה. יוצאים מהג`יפ, מתחילים לצלם תמונות ללא אבחנה, מחפשים מסתור חם בתוך פליטות הגז המסריחות מגופרית, מתחילים לאבד תחושה באצבעות וחוזרים לג`יפ. בדיעבד, אני נזכר, ודעתי נתמכת על ידי התמונות שצילמתי, שהמקום פשוט מדהים. לא יכולנו לחכות, פחדנו שהרוח תעיף אותנו ביחד עם הפליטות, מתאדים אל כלום בתוך קור המדבר. מהגייזרים הגענו אל תחנת העצירה ללילה הראשון. מקום בשם Laguna Colorada.
בשקיעת השמש, כל חולות המדבר נצבעים באדום ארגמן, כמו ים דם. השמש שקעה באטיות וקידמה את פניו של לילה המדבר, שנראה כאילו רוח היום הייתה הכנה אליו. אלפי כוכבים נדלקו בעלטת החושך, מחייכים מלמעלה על הסובלים מתחת, מנסים לשרוד את הלילה. התקבצנו כולנו, בחדר אוכל מאולתר, מחכים ברעד לארוחת הערב. מרק ירקות ועוף. ארוחת מלכים אחרי היום שעברנו. נכנסנו למיטות, התכסינו בכל הסמיכות שיכלנו לסחוב מחדרים סמוכים, ונרדמנו אל תוך לילה קר, שרק עמד בדלת ונשף בכל כוחו על גופים רועדים. (בוליביה מברכת אותך, התייר, לתור את נפלאות ארצה....).
קמנו מלילה קר לבוקר הבא, ללא שינוי בטמפרטורה. ארוחת בוקר זריזה, כשהגוף עדיין בהילוך אוטומט ויצאנו לדרכנו. התחנה הראשונה ליום השני הוא מקום הנקרא Arbol de Piedra. סלעי ענק, שצורתם התעוותה עקב סחף רוחות ומים וכוסו על ידי דיונות חול ענקיות. התוצאה היא חלקי סלעים, הבוקעים מהחול, בעלי צורות מחודדות שנותנות מראה של עמק הירח. יצאנו מהג`יפים, ולהפתעתנו, הרוח, בכל עוצמתה ואימתה, נעלמה כלא הייתה. התרוצצנו במקום, ללא חשש התנדפות, כשרק הגובה מגביל אותנו לעצירות התנשמות מוגברת. כמה תמונות והתהלכות באזור, והמשכנו הלאה, חצי שעה קדימה למקום דומה.
לקראת שעת הצהריים עצרנו במקום הנקרא Laguna Onda. הלגונה, באמצע המדבר, קפאה מהקור ויצרה משטח קרח שטוח וחלק שהשקיף את השמש וההרים מסביב. ניסינו לבדוק את עומק הקרח, ומסתבר שאחרי מטר פנימה לתוך הלגונה הוא נסדק והנעליים מתכסות בבוץ קפוא. התחנה הבאה הייתה לגונה נוספת בשם laguna hedionda. שם עצרנו לארוחת צהריים ולתצפית על פלמינגו. מסתבר שהפלמינגו חיים באגם, ולא צריכים ללכת לשום מקום אחר. המיקרו אורגניזמים שבמים מספקים להם תזונה, ויותר מזה הם לא ממש צריכים. פשוט רובצים כל היום, סטייל בוליביאני.
הכפר סאן חואן והסלאר
שארית היום היתה אמורה לכלול עוד לגונה ונקודת תצפית על הר געש מקומי, עם לינה במלון המלח המפורסם באמצע הסאלאר, שכולו עשוי ממלח. המציאות הבוליביאנית וסיפורי דרכים ממטיילים, לא איחרו לבוא. הג`יפ שמאחורינו, שבק חיים סופית אחרי סחיטת כל טיפת כח שהמנוע המסכן שלו יכול היה לספק תחת תנאי המדבר הבוליביאני. נוצר מצב שהנהג, הטבח וששת המטיילים נתקעו באמצע הדרך. הג`יפ שלנו חזר אחורה, כמו גיבור על סוס לבן (או יותר נכון כמו שישה מטיילים מנומנמים בטויוטה מקרטעת), ונפנה לעזרתם. אחרי שהמנוע חזר לעבוד למשך עשר דקות, מת שוב, וגרירה של הג`יפ עם כבל במשך עוד עשר דקות, המדריכים הגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שהג`יפ הזה לא הולך לשום מקום. שניים מהג`יפ עברו אלינו והמשכנו בג`יפ התקין לתחנת הלילה הקרובה ביותר - כפר באמצע המדבר בשם san Juan. התכנית הייתה להוריד אותנו שם, עם `פקלעותינו` (המוצ`ילות), ולחזור לאסוף את השאר.
מספר מלים על הכפר סאן חואן - אם בעבר חשבתי שההתיישבות בסאן פדרו דה אטקאמה נבעה מניצוץ שיגעון, בסאן חואן הם באמת עברו את הגבול. הכפר נמצא באמצע שום מקום, שעתיים מכל נקודת ציויליזציה אחרת שגם היא לא מי יודע מה. החשמל מפסיק בתשע בערב ומים חמים מגיעים בעזרת תשלום סמלי של חצי דולר ותפילה שהגנרטור לא ישבוק באמצע המקלחת (אתם יכולים לנחש למי זה קרה...).קמנו לבוקר היום השלישי שהפתיע בטמפרטורה חמימה. מסתבר ששאר המטיילים שנשארו במדבר וחיכו לטרמפ, הגיעו רק בשתיים בלילה. קפצנו לבית הקברות המקומי של סאן חואן. נראה שפה, המסורת לא כוללת קבורה של הגופות מתחת לאדמה, אלא בונים מסביבן מערות העשויות מאבנים, שעם השנים קיבלו מראה מיושן ושחוק. בינתיים המקומיים תיקנו את הג`יפים שלא הפסיקו לגוון בבעיות, ויצאנו לדרך. היום השלישי מוקדש אך ורק לדבר אחד, הסאלאר.
מספר קילומטרים לפני שהגענו, נתקלנו בפנצ`ר הראשון. יכולנו לראות את הסאלאר מרחוק, כשכבה לבנה באופק, בין חום מדברי ותכול ההרים הרחוקים שכוסו בשמיים בהירים. הסאלאר צחק לנו בפרצוף, קורא לנו תיגר להגיע אליו, אחרי עשרים וארבע שעות של תקלות מתמשכות. הגלגל הוחלף, והמשכנו בקרטוע. הסלאר עצמו גדול משדמיינתי. אפשר לנסוע בתוכו שעות ולא להגיע לשום מקום. אחרי חצי שעה בערך, הג`יפ הזכיר לנו את נוכחותו כשכל האגזוז פשוט התנתק מהרכב. הפעם התיקון לקח קצת יותר זמן, אבל זה לא הזיז לנו. היינו בסאלאר, מוקפים מרבצי מלח מכל כיוון למרחקים שנמתחו לתוך האופק. במקום עצמו ההרגשה בלתי ניתנת לתיאור, שלווה טוטאלית שמופרעת רק על ידי רחש הרוח, ניפוץ גבישי מלח קטנים בהליכה, או קולות מטיילים מרחוק. הג`יפ תוקן והמשכנו לתחנה באמצע הסאלאר, אי סלעי שטוף קקטוסים בשם isla de pescados. (כניסה אליו עולה דולר אחד).
בכיפת האי, מעל המדבר, הנוף מדהים. רק לבן שנספג ברקע ונגמר בהרים, אם בכלל. אחרי ארוחת צהריים המשכנו במסענו. בגלל העיכובים שעברנו, השעה התאחרה ועצרנו באצמע הסאלאר, בדרך לאויוני, התחנה האחרונה, לצפייה על שקיעת השמש בסאלאר. השמיים נצבעו בשלל צבעים כמו מכחול מפוזר שהשתולל ללא השגחה. ענני נוצה נמרחו לאורכם ברוגע שלו, ולבן המדבר נשאר לבן, כפי שהיה מאז ומתמיד. אושר עילאי. המקום בו דברתי עליו מהארץ, ששם מוצאים תשובות. עמדתי שם, מחפש תשובות כשבעצם הבנתי שאין לי את השאלות. לא נורא, אני בטוח שהן יגיעו, בשלב זה או אחר. סיימנו את הסאלאר באויוני, מקום שבאמת אין שם יותר מדי מה לעשות. שם החבורה התפצלה - רועי ומייקל המשיכו ללה פאז, ואופיר ואני המשכנו ל- Sucre, עם בחורה בשם עדי.
