הקדמה
במפה טובה במיוחד מצוין בפשטות: ארנהם לאנד ובסוגריים אבוריג´יניס לאנד. זוהי כברת ארץ רחבה, ללא עיר או כפר שמצוינים על גבי המפה. היא מוכלת בלשון יבשה מפורצת ונמוכה מלאת ביצות וסחופת רוח, שמפרידה בין ים טימור לבין ים קרפנטריה בצפון היבשת הדרומית - אוסטרליה, במדינה הנושאת את השם האקזוטי "הטריטוריות הצפוניות", מרחק של 500 מייל במעוף הציפור מבירת המחוז דארוין. מספר חודשים קודם שהגעתי למקום המסתורי הזה, בעודי מסייר לאורך חופה המזרחי של היבשת, התארחתי אצל זוג מורים לבנים, שרה ופיטר ובתם בת הארבע פיבי, שעזבו שנים ספורות קודם את דארוין והחליטו לבנות את ביתם במו ידיהם במדינת "דרום ולס החדשה". היה להם שטח אדמה גדול, גן ירק ומשק חי, הם לימדו בבית הספר המקומי ובנו את ביתם. שלושתם ארחו אותי במשך יומיים בביתם הארעי הצמוד לבית החדש שבבניה. בשיחות איתם התוודיתי על רצוני להכיר את חיי הילידים (אבוריג´יניס) האוסטרליים מקרוב. בערים אותן בקרתי בדרכי הבחנתי שהאבוריג´יניס חיו במעגלים של פשע, זנות, חיי סעד ושכרות מתמדת.
לתחילת הכתבה
ההגעה לדרווין
זו הייתה שנת 1988, שנת המאתיים לגילוי אוסטרליה על ידי קפיטן קוק. אפילו אז, בצל חגיגות ה-200, היחס אליהם מצד הלבנים היה מחפיר, ונודעו מקרים רבים שאבוריג´יניס נעצרו ואף "התאבדו" בכלא. בהיותי בעל גון עור שחום ובעל זקן עבות חשתי על בשרי את היחס הרע אליהם. נוכחתי בכך ממקור ראשון כאשר שוטרים ומשליכים מקצועיים בדיסקוטקים טעו לחשוב בגלל מראי שאני אבוריג´יני שאינו יודע מה מקומו ונקלע בשכרותו למקום של לבנים בלבד. ידעתי שתרבותם המקורית של האבוריג´יניס האוסטרליים היא מפוארת ומרשימה ושאבותיהם הגיעו לאוסטרליה בערך 10,000 שנה קודם לנחיתת האדם הלבן. היה ברור שאין כל אפשרות לראות את התרבות האמיתית שלהם בערים או בהצגות שנערכות בתשלום לתיירים בסגנון "קרוקודייל דאנדי". פיטר ושרה הציעו לי להגיע לארנהם לאנד בה חיים האבוריג´יניס בשמורת טבע ענקית באופן המקורב ביותר לאורח החיים לפיו הם חיו בעבר.
הרעיון קסם מאד אך הבעיה הייתה כפולה. ראשית היה עליהם להמליץ עלי בפני חבר שלהם, אדם לבן-עור שעבד בשמורה כמדריך ושמו דיויד. הם התקשרו אליו והוא שוחח איתי וערך לי "תחקיר בטחוני". הוא רצה לודא שאני באמת מטייל מישראל ולא אוסטרלי לבן שמנסה להיכנס לשמורה בדרכי תחבולות. בעקבות ה"תחקיר" והמלצת חבריו דיויד הזמין אותי לבוא ולהתארח בביתו בשמורה.
אחר כך הייתה הבעיה הפיזית של איך להגיע לשם. התברר לי שפעמיים בשנה דוברה ענקית יוצאת מדארוין ומגיעה לשם עם ציוד, מזון, חלקי חילוף וכו´, וכן שרק אחת לשבועיים יוצא לשם מטוס מטען קטן, שוהה במקום שלושה ימים וחוזר לדארוין. צריך לציין שהשמורה התנהלה בעזרתה של ממשלת "הטריטוריות הצפוניות" ובסיועה. אנשים לבנים ספורים ובעלי מקצוע מיוחדים נשכרו בחוזים ארוכים לבוא לשמורה, לחיות בה וללמד את האבוריג´יניס כיצד לחיות בשלטון עצמי, מתוך מגמה שהם יספקו בעצמם בעתיד את כל צרכיהם המודרניים, כל זאת תוך בידוד מקסימלי משאר תושבי היבשת. מיותר לציין שהשמורה הייתה סגורה לחלוטין למטיילים אוסטרליים ואחרים. התחייבתי לא לצלם דבר כבר ב"תחקיר" של דיויד אשר חי בשמורה כבר 12 שנים והדריך את האבוריג´יניס בכל מיני תחומים.
כאשר הגעתי לדארוין התקשרתי לדיויד והוא הורה לי להגיע לשדה התעופה המרכזי של דארוין ביום מסוים עם ציוד קל ככל שאוכל. חברתי האוסטרלית, שהכרתי בדרך והצטרפה למסע שלי (ומאוחר יותר הפכה לאשתי), התחננה בפני דיויד שיאופשר לה להצטרף אלי כדי שתוכל לבקר בשמורה. למרבה האירוניה היא הייתה פעילה מאוד בארגונים חברתיים שמטרתם לעזור לאבוריג´יניס אך זה לא סייע בידה. דיויד סרב בתוקף רב לצירופה.
בבוקר המיועד הגעתי לפי ההוראות לבדי להאנגר בו עמד מטוס המטען השחור. זה היה מטוס בוכנה דו מנועי בעל 10 מושבים בלבד ותא מטען גדול יחסית. שאר המושבים נעקרו כדי לפנות מקום למטען שגדש כל פינה והועמס במרץ אל בטן המטוס ואל בין המושבים. להפתעתי הרבה התבקשתי להישקל ועל פי משקלי נקבע לי המושב המתאים. רק שנים מאוחר יותר, בעת שלמדתי לטוס, הבנתי את החשיבות הקריטית של חלוקת משקל נכונה במטוס, כדי שיהיה מאוזן בעת ההמראה והטיסה. הנוסעים האחרים היו לבנים שחזרו מחופשה וכן אבוריג´יניס ספורים שחזרו מאשפוז בבית החולים בדארוין. לא היו שיחות רבות בין האנשים והיתה קצת דריכות באוויר. אולי חשתי את התחושה המרגשת שחשים אסטרונאוטים בטרם ימריאו מכדור הארץ לכוכבים רחוקים ובלתי נודעים. אחרי שעה ארוכה הועמס כל המטען, המנועים הונעו והמראנו באיטיות. רגלי נחו על תיבות קרטון וידי נשענו על תיבות אחרות שהונחו במעבר ונקשרו היטב. ליד כל מושב היה חלון. הנופים לאורך רצועת החוף נראו מדהימים בניקיונם ובבדידותם. ירוק הצמחיה, כחול הים ולובן הסלעים התגלו כספקטרום מהפנט. במשך כל הטיסה לא עברנו מעל שום
נקודת יישוב ואחרי 3 שעות נחתנו בשדה תעופה מאולתר כבוש כורכר בשולי היישוב האבוריג´יני הקטן הצמוד לשפת הים. הבתים נראו כבתים רגילים וסטנדרטיים.
דיויד חיכה ליד הכבש ולחץ את ידי בחום. איש נאה, גבוה וחסון כבן 40 שמיד התחבב עלי, על אף שתקנותו. מיעוט מילים הוא דבר שגור באזוריה הנידחים של אוסטרליה ולא ראיתי בזה כל בעיה, כבר הסתגלתי. דיויד הסיע אותי לביתו שנראה גם הוא כבית אוסטרלי רגיל וגדול. הוא הציג בפני את אשתו הלבנה החדשה ברנדה, מורה כבת שלושים, ואת ילדתם התינוקת בת שבעת החודשים, לואיז. מאוחר יותר כאשר נפתחו הבירות שאי אפשר בלעדיהן ובעקבותיהן גם הלבבות, סיפר דיויד כיצד ומדוע הגיע לשמורה עם אשתו הראשונה ובנו אנדריו. הסיפורים קלחו ורתקו. האוירה המיוחדת בשמורה המבודדת קירבה את כל מי שהיה בה באותה עת אל תרבותם העתיקה של האבוריג´ינים הקדומים ומנהגיהם המיוחדים. דיויד ובני משפחתו חיו בביתם ומחוצה לו על פי הקודים האלה. ברור מאליו שמצב מיוחד זה עשוי לשמש כר פורה לקונפליקטים תרבותיים.
המפגש עם האבוריג'ינים
לא אספר את כל שקרה במפגשים שלי עם דיויד והאבוריג´יניס. אתמקד בדברים שקרו למחרת היום ואשר קשורים בעיקר לים. דיויד הגיע בצהריים, לאחר תום יום העבודה הקצר בויקאנד, והציע שנצא עם סירתו המנועית לדוג. הסכמתי בשמחה. לו הייתי יודע מה מחכה לנו, ייתכן ולא הייתי כה נלהב. למשימה הצטרפו מלבד דיויד גם ברנדה אשתו ולואיז התינוקת וכן אנדריו בנו בן ה-18 מנישואיו הקודמים. אנדריו גדל מרבית חייו בשמורה ונראה יפה כמו אל יווני. בחור שרירי ושזוף, בעל שיער בלונדיני מתולתל ועיניים כחולות כצבע הים. אשה אבוריג´ינית צעירה ושחורה כפחם, בעלת תוי פנים גסים מעט ליוותה אותו אל הסירה. אחר כך התברר שהשניים אך נישאו שבועיים קודם. היה מוזר לראות את השניים כבעל ואשה. זה נראה כמו חיבור תרבויות בלתי אפשרי. ציינתי לעצמי שעלי לשאול את דיויד על כך מאוחר יותר. וכך יצאנו שלושה גברים, אשה ותינוקת בסירה המנועית הגדולה של דיויד. האבוריג´ינים בשמורה הם אנשי יבשה מובהקים ואינם יורדי ים. להפתעתי לא ראיתי בסירה ציוד דיג או חכות משוכללות. כדרכי בעת שאני אורח, לא שאלתי דבר, אלא ציפיתי לראות כיצד ובאיזה ציוד יתבצע הדייג.
הים ליד נקודת היישוב הקטנה הוא רדוד בתחילה, בערך כמטר עומק, לאורך מפרץ בן 10 מייל, ולאחר מכן מעמיק והולך עם היציאה לים. הסירה הייתה בת כשמונה מטר אורך ולה מנוע חיצוני גדול אחד. את הלגונה חצינו מהר יחסית והגענו לים הפתוח. דיויד פתח תא מטען והוציא מתוכו חוטי דייג עבים מגולגלים ידנית על קרש ולקצה כל חוט הוא קשר קרס גדול. הוא הקצה לאנדריו ולי שני חוטים כאלה עם קרסים ובקש שנתחיל לדוג. שאלתי מה בדבר פיתיון, והוא ענה שיהיה בסדר (שפירושו בעגה אוסטרלית - (Don´t Worry, Mate!. תוך כחמש שניות מרגע שהקרס שלי הורד למים הרגשתי משיכה עזה. זעקתי בהתרגשות מהולה בפחד והפתעה ולא הרפיתי. אולי תפסתי בטעות את הלוויתן הנוקם מהספר מובי דיק? קראתי לעזרה ונאלצנו למשוך בכוח עד שהעלינו דג ענק שלא נגמר במשקל 10 קילו. מזל של טירונים חשבתי. בדיעבד התברר שזה היה הדג הגדול ביותר שנדוג באותו היום ושעוד נכונו לדג הזה עלילות.
אנדריו לידי צרח שיש אצלו נשיכה והעלה גם הוא בעזרתי דג מסוג אחר במשקל דומה. כך נתפסו הדגים בזה אחר זה והועלו לסירה בעליצות רבה וללא הפסקה. זה היה כל כך קל שזה היה משעשע. פשוט מכניסים קרס למים ושולים דג ענק של כמה קילו. נזכרתי בלילות לבנים בהם הצטרפתי לחברים דייגים בארץ מבלי שדגנו אפילו איזו ברבוניה קטנה. תוך כעשרים דקות התמלאה הסירה בדגים שונים ומשונים וכולם גדולים להפליא. לא היה מקום ליותר, והפסקנו את הדיג. אחרי שעה קלה נחתנו על אי קטן והדלקנו מדורה. דגים נבחרים הונחו ישירות על גחלי האש מבלי שמישהו טרח אפילו לפתוח ולנקות אותם קודם מבפנים. פשוט קרענו ואכלנו בידיים את חלקי הבשר הצלויים הנבחרים ואת שאריות הדגים השלכנו חזרה למים. אכלנו ארוחה מדהימה ושבענו מבלי שאכלנו מאותו סוג של דג פעמיים. שמתי לב שהדג "שלי "נשמר בצד והרגשתי גאווה רבה. הערכתי שנאכל אותו בבית מאוחר יותר. ההסבר של דיויד לתופעת שפע הדגה היה שהמקומיים או אחרים לא דגים בים. השמורה היא מחוץ לתחום לדייג מסחרי וכך הדגים גדלים ומתרבים באין מפריע לממדים עצומים. אויביהם היחידים של הדגים הגדולים הם הקרוקודילים השורצים בכל חופי אוסטרליה, אך הם למעשה האויבים הטבעיים של כל יצור חי. הדגים הגדולים אוכלים מהצמחיה העשירה וכן אוכלים את הקטנים יותר בשרשרת מזון סטנדרטית שלא השתבשה מעולם.
ממש כמו באיי הגלאפגוס, אבל ללא תיירים. לכן הדגים הגדולים אינם למודי ניסיון בכל הקשור לדייג מפני שהוא כה נדיר, וזו הסיבה שכל כך קל לדוג אותם, אף ללא צורך בפיתיון - הקרס המתכתי החשוף והנוצץ נראה להם כדג קטן. מאוחר יותר, בעת שאנדריו הלך לישון תחת אחד העצים ,נזכרתי ושאלתי את דיויד לגבי נישואיו של אנדריו עם האבוריג´ינית. ציפיתי לשמוע מרירות של אב נכזב על הנישואין הבעייתיים של בנו מחוץ לגזע, אבל דיויד חשב כמובן אחרת. "כאשר אנדריו בא אלי וגילה לי שהוא רוצה לשאת את האבוריג´ינית לאשה", סיפר דיויד במתינות, "נגשתי לבית משפחתה ופגשתי אותם. שאלתי והתעניינתי גם אצל אחרים לגביהם. התרשמתי שזוהי משפחה טובה מאוד ומכובדת. לפיכך לא ראיתי סיבה כלשהי למניעת נישואיו של אנדריו ונתתי לו את ברכתי"...
נחנו עוד קצת בצל העצים, ניהלנו שיחה עצלה ואז הגיעה השעה לחזור. דיויד ערך בדיקה ומצא שמכיוון שהוא הבטיח לתת דגים אחדים לאנשים שבחוף ולא נותרו מספיק אזי יהא עלינו לדוג עוד כמה מהם, כדי שלא יחסר. הורדנו שוב בזלזול מה חוטים מחוברים לקרסים כפי שעשינו כמה שעות קודם ו... במשך חצי שעה לא הייתה אפילו "אכילה" אחת. חטאנו בחטא הנורא מכל כלפי האלים...נמזיס, הוא חטא היוהרה. העונש הבלתי נמנע לא מיהר להגיע. מאחר ולא העלינו דבר והערב החל לרדת החלטנו לז´רז´ר. זוהי שיטת דייג המתמצה בהטלה של חוט דייג עם קרס מתוך סירה וגרירתו תוך הפלגה במרחק עשרות מטרים ממנה. ל"חכה" כזאת קוראים בערבית ז´ורז´רה ומכאן הפועל. בהפלגה איטית יחסית משכנו אחרינו בגרירה שלושה חוטים במשך כעשרים דקות אך ללא הועיל. הדגים פשוט נעלמו. אף לא נשיכה אחת לרפואה.
לפתע המנוע השתנק, השתעל ודמם. דיויד ניסה להניע שוב ושוב אך ללא הועיל. בדיקה של המנוע לאחר שהורם מהמים גילתה שהחוטים הסתבכו קשות במדחף ויידרשו שעות ארוכות כדי לחתוך ולחלץ אותו. השמש נטתה עוד וירדה מעט בשמים. התינוקת התעוררה והחלה לבכות. ברנדה החלה להניק אותה בעצבנות. דיויד הוציא זוג משוטים והתחלנו לחתור שלושת הגברים לסירוגין ובדממה. אחרי שעה ארוכה בה חתרנו החלו מי הים הצלולים להעכיר והפכו בהמשך להיות עכורים מאד. הבנתי שהגענו כנראה לתחום הלגונה הרדודה. השמש ירדה עוד ונעלמה מעבר לאופק. לפתע הפסיק דיויד לחתור, קפץ מחוץ לסירה והלך לצידה במים, שהגיעו לחגורת מכנסיו, כשהוא אוחז בסירה וגורר אותה אחריו. ברנדה שישבה לצידי עם התינוקת החוירה מאד. אחרי דקת דומיה נוספת בה נשמעו רק איוושת גופו של דיויד וצליל הסירה הנעים במים החלה ברנדה להכות בעקביה בכוח ובקצב על רצפת הסירה המתכתית. הבנתי מדבריה שהיא מנסה להפחיד את הקרוקודילים והצטרפתי לתיפוף ברגלי. דקה נוספת עברה ואנדריו קפץ גם הוא למים וגרר את הסירה אחריו מעברה השני. כך החל קטע סוריאליסטי בו שניהם גוררים בהליכה את הסירה, ברנדה מכה בעוז ובקצב על תחתיתה בעוד התינוקת צמודה לשדה, ואני יושב לידן ומתלבט מה עלי לעשות.
נזכרתי בספר שקראתי כילד ושמו "אנשי פאנפילוב" אודות חיילים רוסיים במלחמת העולם השניה. נאמר שם שמה שמניע את החייל להסתער קדימה היא תחושת הכבוד שיש לחברים קרובים באותה יחידה הצבאית ואי היכולת לשאת את הבושה שיראו אותך בפחדך מול פני חבריך. קל לקרוא ולהזדהות, קשה יותר לעשות זאת ולהיחשף לאותה גיחת הפתעה בלתי נמנעת של קרוקודיל מורעב. הרהרתי מה יגידו בארץ כשייודע דבר האסון? כמובן ששמעתי את כל החכמים האומרים: "מה היה לך ולפדיחה שעשו האוסטרלים? היית צריך להישאר בסירה ולתת להם להסתכן, שישלמו הם על הטעויות שעשו"...אבל עם זאת לא יכולתי להימלט מהמחשבה על הבושה הלאומית שתיוודע מיד בכל אוסטרליה ובכל מהדורות החדשות: "ישראלי פחדן, אשה ותינוקת שרדו התקפת תנינים בעוד אלה טרפו את בעלה של האשה ובנו"... הבנתי בחוסר ברירה שאין לי את הכוח לשאת באחריות לביזיון הלאומי ו... קפצתי למים לצד הסירה. אינסטינקטיבית החלה ברנדה בסדרת תיפופים מהירה במיוחד. שנים אחר כך בעת שהייתי בברזיל, בסלבדור דה בהיה, ראיתי את ההמונים מלווים את צלם האלה יאמאנז´ה הצף על פני המים עד שנעלם באופק לקול התופים הגדולים שבחוף. אז נזכרתי בברנדה המתופפת ובלואיז היושבות בסירה ובשלושת הגברים החיוורים שהובילו אותן בדממה במים העכורים לעבר השקיעה. הייתי בטוח שאם הקרוקודילים הלכו לישון שבעים ונינוחים, הרי שהתיפוף העצבני בטוח העיר אותם ומנחה אותם כסונאר ישירות אל איברינו המוצנעים מתחת למים העכורים. הלכנו מהר ככל שיכולנו בעוד שאצלי האוזניים היו כרויות כל הזמן למשמע משק זנבות קרוקודילים מאחורי ומצדדי. המחשבות התרוצצו בראשי.
אור הדמדומים כמעט נעלם כשהגענו לחוף, סחוטים והרוגים. כבר מרחוק זיהינו דמות כהה מחכה על שפת המים. דיויד זיהה את האיש העומד בחוף כאבוריג´יני הזקן שמחכה לנו עד שנחזור, דבר שסוכם איתו מראש כפי הנראה. לרגע פינטזתי שהאבוריג´יני מחכה בצייתנות כדי לעזור לאדונים שחזרו ממסע השייט בתמזה כדי להשיב את רוחם בתה ממותק. לא יכולתי לשער מדוע הוא מחכה שם. בשארית כוחותינו העלינו את הסירה על העגלה וגררנו אותה כולנו יחד עד לחצר הבית. כל אותה העת עמד האבוריג´יני הזקן בצד ולא נקף אצבע. דיויד שוחח עימו בשפתו ואנדריו הוסיף מספר משפטים לאקוניים משלו. ברור שלא הבנתי על מה הם מדברים. שפת האבוריג´ינים שונה משבט לשבט ויש בשפה זו מאות דיאלקטים שונים. אפילו האבוריג´ינים עצמם לא מבינים את אחיהם מאזורים אחרים של אוסטרליה.
פרקנו את שלל הדגים ופרשנו אותם לראווה על השולחן מתחת לביתו של דיויד. לרגע חשבתי שדיויד מתגאה בשלל שנתפס בפני הזקן משום שהיה דין ודברים לגבי כל דג ודג. הדבר המדהים הבא שקרה הוא שדיויד העמיס את הדגים הטובים ביותר והגדולים במיוחד לתוך השק שהביא איתו הזקן. הראשון שבהם היה כמובן הדג "שלי". הזקן אסף במהירות את השלל ונבלע איתו בחשיכה שירדה. היה קשה לי לקבל זאת בשוויון נפש. הרי סיכנתי את חיי בשביל הדג הזה והאחרים שניצודו, והזקן פשוט בא ולקח אותם בנון שלנטיות וללא כל תמורה... מה קורה פה? לא יכולתי להתאפק ושאלתי את דיויד על כך. דיויד השיב על כך לאט בפשטות וביבושת". הארץ מחולקת מדורי דורות בין משפחות האבוריג´ינים השונות. כל עמק, גבעה ועץ שייכים ב"טאבו" קדמון לאדם או למשפחה. הדבר אינו רשום על הנייר בשום מקום, אך כולם יודעים בדיוק מה שייך למי. אזור הים שבו ´השתמשנו´ שייך לאותו אבוריג´יני זקן. לכן על פי החוק האבוריג´יני עלינו לתת לו, כבעליו החוקי של הים, מכל מה שצדנו את החלקים הנבחרים ביותר. וכך עשינו, שהרי אין אנו חלילה פורעי חוק..."
אפי כפיר - מומחה לרפואה סינית. יליד ת"א. ערך מסע בן שנתיים בדרום מזרח אסיה ואוסטרליה. התמחה ברפואה סינית בארה"ב, סין ויפן. בעל מרפאה בת"א וכותב הספרים: "צמחי מרפא סיניים - מטריה מדיקה" ו-"צמחי מרפא סיניים - מרקחות".
