הקדמה
במקום עם כל כך הרבה הרים ופסגות עדיין יש את אלו שרגל אדם מעולם לא דרכה עליהן. לאחר סיום העונה השנייה בהוארז יש אחת פחות. העיר הפרואנית הוארז (Huaraz) שוכנת למרגלות המושלגים של הרי האנדים הפרואנים, הוכתרה כבר מזמן לבירת טיפוס הרים בדרום אמריקה. עם למעלה מ-30 פסגות מעל 6000 מ` ומאה פסגות מעל 5000 מ` ומאות מסלולי טיפוס, ה-Cordillera Blanca (הרכס הלבן) היא ללא ספק חלומו של כל מטפס הרים.
אני ושותפי לטיפוס (ניב סקוט) הגענו למקום בפעם הראשונה לפני כשנה והתאהבנו בו. לשנינו היה ניסיון רב בטיפוס סלע וניסיון מסויים בטיפוס הרים, אך מעולם לא התנסינו בגבהים ובמסיביות של ההרים הקיימים פה. כשהגענו לכאן עשינו קורס של 4 ימים עם מדריך ותיק ומנוסה, שבו השלמנו את כל הפערים החסרים כדי שנוכל לצאת בבטחה ולהתמודד עם הפסגות הלבנות, אשר ביום שמש יפה נראות מהעיר תמימות ומזמינות, אך טומנות בחובן סכנות רבות העלולות להפתיע את המטפס הלא מוכן.
בשנה זו טיפסנו ארבעה הרים, שלושה מתוכם הם "קלאסיים", שרוב המטפסים המגיעים לאזור בוחרים לעשות: טוקיירחו (Tocllaraju) המתנשא לגובה 6040 מ`, אלפמיו (Alpamayo) בגובה 5947 מ`, ארטסון (Artesonaraju) בגובה 6025 מ`, והר נוסף, שלמרות שהוא מתנשא "רק" לגובה 5450 מ` היה קשה מאוד וטכני ביותר. הצ`ורופ (Churup) היה ללא ספק ההר הקשה ביותר מבחינה טכנית שעשיתי בחיי (ED -Extremement Defficile , בדירוג הצרפתי אחד לפני הקשה ביותר). לאחר הטיפוס על הצ`ורופ ניב עזב את הוארז ואני נשארתי לבד והספקתי לטפס עוד שלושה הרים נוספים עד סוף העונה. קבענו להיפגש שוב בתחילת העונה הבאה...
מתחילים את הטיפוס
העונה הזאת, מתוגברים בציוד חדש, ידע שהצטבר ומוטיבציה שהספיקה להתחדש בחודשים שלא היינו כאן, כבר חשבנו לעלות כיתה ולהגביר את האתגר. לאחר תקופת התאקלמות בחרנו בהר שנקרא הפירמידה (Piramide de garcilaso) גובה 5888 מ`, שכבר לפני שנה "שמנו עליו עין" כשטיפסנו על הר שכן. לאחר בירורים התברר לנו שכבר ארבע שנים לא נעשו ניסיונות טיפוס על ההר ולכן ההכנות לקראת היציאה תכנון הטיפוס וקבלת ההחלטות יום לפני תקיפת הפסגה הם קריטיות. הרגשנו טוב והכל עבד כמתוכנן עד ליום תקיפת הפסגה. התעוררנו ב-1:00 בלילה במחנה שנמצא צמוד לקרחון והתחלנו לטפס במעלה הקרחון השבור והמסובך אל כיוון הקיר הצפוני של הפירמידה, שאורכו 500 מ`. שיערנו שההליכה בקרחון תארך עד שעה אך הופתענו למצוא קרחון מלא בקרווסים (בקעים ענקיים בקרח לפעמים בעומק של עשרות מטרים) וסרקים (גושי סלע אנכיים בגובה בית בעל מספר קומות). הדבר דרש מאיתנו התמודדות טכנית קשה מאוד וזמן רב מדי. הגענו לקיר ולבסוף התחלנו לטפס אותו. לאחר 150 מ` של טיפוס השעה הייתה 8 בבוקר. אם נמשיך לפסגה נגיע לא מוקדם מ-12:00 ונאלץ לרדת חזרה למחנה בשעות המסוכנות של אחה"צ.
אזור הקרחון, החשוף (exposed) מאוד למפולות שלגים, הוא מסוכן במיוחד ולכן החלטנו לשוב למחנה ולתקוף שוב בלילה הבא בשעה מוקדמת יותר. בדרך למטה הלכתי ראשון על העקבות שהשארנו בלילה. כשבאתי לחצות את אחד הקרווסים על גשר שלג שנוצר באמצע, התמוטט הגשר ואני נפלתי לתוך הקרווס. לאחר שניה של חוסר ודאות ודופק של 310 עצר אותי החבל הקשור אלי רק שלושה מטרים משפת הקרווס. הנפילה לא היתה ארוכה, הוצאתי את גרזן הקרח השני וטיפסתי במעלה הקרווס למעלה.
דברים כאלו שקורים גורמים לי להרגיש טוב, מפני שההרים תמיד יפתיעו אותך ולא הכל יקרה כמתוכנן, והשאלה היא אלו מקדמי ביטחון אתה שם על סמך ידע, ניסיון ומקצועיות כדי למנוע תאונה. במקרה הספציפי זיהיתי לפני החצייה שהגשר הוא עדין ומסוכן וביקשתי מניב לבנות עיגון מאולתר לאבטח אותי כשאני חוצה את גשר הקרח. מערכת האבטחה עבדה, לכן זה גרם לי להרגיש טוב. בכל מקרה חזרנו למחנה והלכנו לישון.
כשהתעוררנו בלילה באותו היום כדי להתחיל לטפס מחדש, מזג האויר היה נוראי, מושלג, רוחות וערפל כבד שלטו בנוף. לא היה ספק ההר מסוכן מדי לטיפוס בימים הקרובים ולמרות שהבאנו אוכל למספר ימים נוסף, העדפנו לא לקחת סיכון מיותר ולחזור להוארז. היינו מדוכאים מכך שבניסיון הטיפוס הראשון שלנו העונה לא הצלחנו להגיע לפסגה, אך לא תמיד ניתן להגיע לפסגה ודווקא בהרים אלו נשארות החוויות החזקות ביותר ונרכש הניסיון החשוב ביותר בטיפוס - מתי צריך לרדת למטה!!!
מזג האוויר ב-cordillera נשאר גרוע עוד מספר שבועות ואנחנו התמקדנו בעיקר בטיפוס סלע ולא בהרים גבוהים. לאחר שבועיים שלושה לא יכולנו יותר, והחלטנו ללכת לטפס הר למרות התנאים הגרועים. בחרנו בהר שנקרא Huamashraju, בגובה 5483 מ`. נודע לנו שיש שם סלע גרניט נהדר ואיכותי, וכן ההר אמור לקבל מזג האוויר טוב יותר, מפני שהוא מערבי מאוד ולא גבוה במיוחד. אחרי שבועיים שלושה של אימוני סלע חיכינו לטיפוס בקוצר רוח. התארגנו במהירות ויצאנו לכיוון ההר. בכדי להגיע למרגלות ההר נאלצנו ללכת 5-6 שעות רצופות עם תרמילים כבדים במיוחד, בעליות תלולות. בסוף היום היינו מותשים והחלטנו לנוח ביום למחרת. ביום המנוחה הסתובבנו לנו בסביבת ההר כדי לבחור מסלול. הרכס הצפון מערבי היה נראה מעניין ומאתגר וכמו כן מעולם לא טיפסנו רכס שלם לפני כן. מזג האוויר התייצב לאיטו והכל נראה טוב לקראת הטיפוס.
ב- 4:00 בבוקר התעוררנו והתחלנו ללכת לכיוון הרכס. ב-6:00 הגענו לקיר הגרניט האיכותי והטוב. בכדי להגיע לרכס נאלץ לטפס קיר של 90 מ`. מצאנו חריץ יפה והתכוננו להובלה. הקיר היה מוצל עדיין והטמפ` בסביבות 0 מעלות. החלטתי להישאר בנעלי פלסטיק שלי אך לטפס ללא כפפות. הטיפוס היה כיף וטוב עד ל- 6a (קושי ממוצע) אך קר מאוד ולכן מיהרנו להגיע לרכס. אכן זה היה שווה - הרכס היה שטוף שמש והטמפ` נסקה בדרמטיות. הפשרנו, נעלנו נעלי טיפוס סלע, שמנו את ציוד השלג בתרמילים והתחלנו לטפס בהנאה את הרכס שכל חציו הראשון היה גרניט מעולה.
הטיפוס זרם מעולה כשאת רובו עשינו בטיפוס סימולטני (שיטה בה כל המטפסים קשורים והולכים ביחד) פרט לכמה קטעים קשים ובעייתיים לאבטוח (6a+/6b), שאותם טיפסנו בהובלה רגילה. בשעה 13:00 הגענו למדרגת הסלע האחרונה, כשמעלינו רק שלג וקרח בתלילות של 50 מעלות. פשטנו את ציוד הסלע ולבשנו את ציוד השלג: ביגוד גורטקס, נעלי פלסטיק עם קרמפונים והוצאנו גרזני קרח... תוך שעה קלה היינו על הפסגה. מזג האוויר היה יציב ונשארנו על הפסגה יותר משעה לפני ששמנו פעמינו למטה. ב-17:00 כבר היינו חזרה במחנה שמחים ומסופקים.
כשחזרנו להוארז נוכחנו לדעת שאנחנו היינו הראשונים לבצע את הרכס הזה מתחילתו ועד סופו, דבר שגרם לנו להרגשה הטובה - מסלול ראשון שאנו פותחים כאן ב- cordillera. דירגתי את המסלול ED בעקבות מקטעי הסלע הקשים (כשמטפס עושה מסלול שלא טופס בעבר הוא נותן לו דירוג קושי, במקרה הזה ED - קשה מאוד לטיפוס). יומיים לאחר שחזרנו מההר קרה האסון שבו נהרגו 8 מטפסים ב-אלפמיו מתוכם שני ישראלים. האסון גרם לי לסערת רגשות מוזרה בנושא טיפוס. נורא רציתי לחזור להרים ולטפס משהו מטורף ומסוכן. כאילו כל הקווים האדומים שהיו לי הורחקו בין לילה באופן דרסטי. עבר לי בראש ללכת ולטפס שוב את האלפמיו בדיוק במסלול שבו קרה האסון, עבר לי בראש ללכת לטפס הר מסויים שהשנה עדיין לא טופס בגלל קרווס ענק שחוסם את המעבר. "לא אכפת לי כלום, חשבתי "אני גולש לתוך הקרווס ומטפס בהובלה מצד שני" וכך עוד מחשבות רבות...(הובלה - כלומר "לטפס ראשון". למוביל יש פחות אבטחה (אם בכלל יש אופציה לאבטחה) ויש תמיד סיכוי לנפילות ארוכות. זה דורש מהמוביל להיות מקצועי וקר רוח.)
מטפסים את הרנרפלקה
בסוף התעשתתי ויצאנו לטפס את רנרפלקה (Ranrappalka) בגובה 6162 מטר. הרגשנו בכושר טוב ויצאנו עם המחשבה לפתוח מסלול חדש על הצד הדרומי שטופס רק פעמיים עד עכשיו. לאחר יומיים של הליכה לכיוון ההר עם תרמילים כבדים במיוחד הגענו ללגונה השוכנת למרגלות ההר בגובה 400 מ`, כשלפתע זיהינו שתי דמויות יורדות מכיוון ה-face שעליו תכננו לטפס. חיכינו שעה קלה עד שהגיעו אלינו ושאלנו אותם מה ניסו לטפס והאם הצליחו. הם סיפרו לנו שההגעה אל הקיר עצמו היא כמעט בלתי אפשרית ומסוכנת מאוד. עם זה עוד היינו מוכנים להתמודד, אך בנוסף לכך, הם סיפרו, הגישה היא מורכבת מאוד, ארוכה ומסובכת ותדרוש מאיתנו עוד יומיים שלושה יותר מהמתוכנן - לזאת לא היינו מוכנים...
מאוכזבים משהו הפנינו פעמינו למסלול קל יותר על ההר. לאחר יום הליכה נוסף בעליה תלולה ביותר התעוררנו ב-00:00 בכדי לתקוף את הפסגה. התחלנו לטפס במדרונות קרח תלולים כשמדי פעם אנו עוברים על גשר רעוע מעל קרווסים ענקיים. התנאים היו טובים וקצב הטיפוס שלנו היה טוב מאוד. בשעה 5:00 הגענו למקטע סלע באמצע הקיר. המקטע נראה קשה ומסובך וחיפשנו דרך טובה לטפסו - ניסינו שתי דרכים חסרות מוצא לפני שהגיע השחר, אז זיהינו דרך טובה ויפה שדרכה טיפסנו. תוך כדי שאנו מטפסים את מקטע הסלע היפה והטכני שני דברים תפסו את עינינו. הראשון היה הזריחה היפה ביותר שראיתי בחיי! מגובה 5850 מ` נראו צבעים רבים יחדיו שצבעו את השמיים בצורה על טבעית מעל עשרות הפסגות המושלגות שקישטו את הנוף עד לאופק. הדבר השני היה שכל קיר הסלע מלא בסלעים ובולדרים חופשיים שעומדים ליפול.
לאחר שעתיים נוספות של טיפוס עמדנו על הפסגה. השעה היתה 8:00 והיה בוקר מושלם. הנוף עוצר נשימה וההרגשה מדהימה. אם לא היתה טמפ` של 15 - מעלות בעקבות הרוח החזקה היינו נשארים על הפסגה יותר מ- 10 הדקות. כמה תמונות ואנחנו כבר בדרך למטה. התחלנו לגלוש בסנפלינג את הקיר הארוך והמסיבי. מידי פעם נראו אבנים ענקיות מתגלגלות בעוצמה במורד הקיר - " איזה יופי, כמה עוצמה..." - חשבתי כשראיתי סלע ענק ניתק מהקיר ונופל נפילה חופשית של 300 מ` לפני שהמשיך להתגלגל בעוצמה על מדרונות הקרח התלולים בדרך למטה. השתדלנו לגלוש במהירות באיזור המסוכן אך מה שפחדנו ממנו בסוף התרחש... סיימנו לגלוש את הקטע השלישי ובעוד אני עובד על התחנה הרביעית, ניב היה 20 מ` לצידי כשלפתע שמעתי "יונתן" בצעקה גדולה. ישר הבנתי במה מדובר נתתי מבט חטוף מעלה והספקתי לעשות שני צעדים ימינה לפני שנצמדתי בחוזקה לקיר וציפיתי למכה שעומדת להגיע במאית השניה הבאה. המכה לא הגיעה ואחרי מספר שניות התרוממתי כדי לשמוע מניב שמטר אחד ממני נפל סלע בגודל של מקרר. המשכנו לגלוש במהירות ובשעה 14:00 כבר היינו בחזרה במחנה. יומיים לאחר מכן חזרנו להוארז כשבאמתחתנו פסגה שלישית מעל 6000 מ`!
לאחר רנרפלקה נכנסנו לתקופת רגיעה. אני חזרתי לעבודה ובחודש הבא הדרכתי קורסי טיפוס רבים. בכל קורס טיפוס תפס את עיני אותו הר משולש, שולט ותלול שמתנשא בדיוק מעל הקרחון שבו העברתי את הקורסים. הר זה משך אותי כבר בשנה שעברה והחלטתי לברר עליו פרטים. הבירורים אשרו את מה שציפיתי - ההר מעולם לא טופס ואף אין לו שם על פי המפות המקומיות. "יכול להיות אתגר מעניין" חשבתי לי, ועם זאת מאוד חששתי ממנו. לא ידעתי אם יש לנו את הרמה המספיקה כדי לטפסו.
ניב מטפס על הר פיסקו
בינתיים אני המשכתי להדריך בעוד שניב יצא לטפס הר לבד - הר פיסקו (Pisco, בגובה 5694 מ`). הוא טיפס ב"סולו" את הקיר הדרומי של ההר במסלול באורך 250 מ` של שלג וקרח כולל קטעים של 80 ו- 90 מעלות. ניב חזר מההר עם הרבה חוויות שגרמו לי לקנא אך גם החדירו בי מוטיבציה: "יאללה הולכים להר שעדיין לא טופס!". היה כבר סוף אוגוסט תחילת סוף העונה ואנחנו קיווינו לטוב מבחנת מזג האויר המתדרדר.
יום התארגנות אחד... ויצאנו אל ההר. לשמחתנו ההר היה קרוב לכביש עפר שחוצה את כל הרכס לרוחבו. שעה קלה של הליכה עם תרמילים כבדים והגענו ללגונה שקטה וקטנה המצויה למרגלות ההר, שם הקמנו את האוהל ותכננו את הטיפוס והירידה מההר. בשעה 15:00 החל שלג כבד שנמשך כמה שעות, אך לקראת ערב השמיים התבהרו ומזג האויר התיצב. אכלנו ארוחת ערב מזינה והלכנו לישון מלאים אדרנלין לקראת היום שלמחרת.
התעוררנו ב-4:00 והתחלנו לטפס בדרדרת תלולה להפליא אל כיוון הקיר הדרומי של ההר. היינו בכושר טוב ותוך שעה הגענו לקיר המוצל והתחלנו לטפס בתוך עליה מושלגת (couloir) שאינה תלולה במיוחד. התנאים היו טובים והתקדמנו במהירות במעלה הקיר כשמידי פעם היו קטעי mix climbing (גם קרח וגם סלע) טכניים ויפים. בזאת נגמר המזל הטוב שהיה לנו עד עכשיו...
ככל שעלינו בגובה השלג הפך עמוק יותר ויותר והקיר נהיה תלול יותר. עומק השלג הגיע לכך שכל צעד שקענו עד למותניים וזוית הקיר כבר היתה מעל 70 מעלות. הטיפוס נהיה לקשה מאוד, מעייף מאוד ואיטי ביותר. "מה קורה פה?" חשבתי, "איך כמות כה גדולה של שלג רך יכולה להצטבר על קיר כה תלול?" (בדר"כ שלג רב לא מצטבר בקירות תלולים ומעל 60 מעלות מוצאים קרח קשה). הטיפוס היה קשה עד כדי ייאוש ולפעמים היה צריך לעשות שבעה צעדים במקום לפני שעליתי 20 ס"מ נוספים. טיפסנו 30 מ` ביותר משעה ולבסוף הגענו אל קיר הסלע התלול. הקיר היה אנכי וקשה ומלא בכתמי שלג רך מאתמול, מה שיצר תנאים גרועים מאוד לטיפוס. החלטנו להישאר עם נעלי הפלסטיק והכפפות אך להיפטר מהקרמפונים והגרזנים מפני שהמצוק היה מסובך וקשה מאוד ל- dry tooling (טיפוס סלע בעזרת גרזני קרח, נהוג כשקר מאוד ושיש קרח על הסלע). התחלתי בהובלה קשה שארכה זמן רב בגלל התנאים הגרועים, ולאחר 30 דקות התקדמתי לא יותר מ-30 מ`, כשלפנינו היו עוד 150 מ` של סלע תלול וקשה שאיננו יודעים את רמתו. החלטנו לנטוש את קיר הסלע ולנסות להגיע לרכס המערבי ודרכו לפסגה. לאחר שעה נוספת של מלחמה בשלג עמוק ו- mixed climbing הגענו לרכס שטוף השמש. עשינו מנוחה קצרה והמשכנו לטפס. השעה היתה כבר 14:00, וענני הסערה המתקרבת נראו באופק. ניב הוביל את החלק הראשון של קיר תלול ואני הובלתי את החלק השני בקטעי סלע ו-mixed תלולים וטכניים.
היינו רק 100 מ` מהפסגה כשהסערה תקפה אותנו במלוא כוחה: ערפל כבד, שלג, רוחות מצליפות וקור עז. בשנינו עברה המחשבה לסגת ולרדת אך התכנון היה לרדת מהצד המזרחי של הפסגה שממנו היתה ירידה פשוטה וקצרה יותר למטה, ולכן לא היתה לנו שום ברירה אלא להמשיך מעלה. טיפסנו במהירות שהפתיעה את שנינו לפסגה, ובתוך הסופה לא היה לנו יותר מידי זמן לחשוב על מה שהשגנו. בנוסף נשמעו קולות מוזרים, בכל פעם שאחזנו משהו. בתחילה היינו קצת מבולבלים ולאחר שחטפנו כמה "זצים" הבנו שמדובר בסערה חשמלית. הפסגה היא המקום החשוף ביותר והמסוכן ביותר לפגיעת ברק בסערה כזו ולכן התחלנו להתקדם במהירות במורד ההר. בשעה 16:30 הגענו למצוק גבוה מלא באבנים רופפות. לא היה ניתן להקיף ולכן נאלצנו לגלוש מטה. מצאנו חרוט סלע גדול ויציב, הקפנו אותו ברצועה ופרשנו את שני החבלים קשורים יחד כדי שנוכל לרדת 60 מ` בבת אחת. ניב החל לגלוש כשלפתע אמר לי "יונתן, החבל קרוע". "מה זה" שאלתי בפליאה, "החבל קרוע קרוע לגמרי!" חזר שנית, "רק כמה סיבים מהמעטפת מחברים את שני החלקים". היה זה מוזר, רק הרגע בדקתי בידי את שני החבלים והכנתי אותם לגלישה. כנראה שלאחר מכן אבן גדולה וחדה נפלה בדיוק על אחד החבלים וקרעה אותו כמעט לגמרי. למזלו של ניב הוא שם לב לקרע 20 ס"מ לפני שזה נכנס לתוך אמצעי החיכוך שלו. אם לא היה שם לב, היה החבל נקרע וניב היה נופל.
ניב טיפס למדרגה נוחה ואני משכתי את החבל חזרה אל התחנה, הוצאתי את הסכין, חתכתי את החבל לגמרי והכנתי אותו שוב לגלישה. איבדנו 17 מ` מאחד החבלים שקניתי רק לפני חודש - מדכא. ניב גלש 40 מ` והגיע למדרגת סלע נוחה באמצע הקיר, אני גלשתי אחריו וביחד ניסינו למשוך את החבל למטה. המזל הרע לא נגמר והחבל נתקע בעקשנות וסירב לרדת. במשך 20 דקות ניסינו להוריד את החבל בכל דרך אפשרית - שיחקנו איתו רבות ואף משכנו דרך מערכת רווח אך לשווא, כלום לא עזר.
לקראת סוף הטיפוס
היאוש והעייפות כבר אחזו בנו במלא כוחם ואם לא היינו צריכים את החבל כדי להמשיך לגלוש במורד המצוק, היינו משאירים אותו שם. אך לא היתה ברירה... עשינו הגרלה... "למה לא הוצאתי 3, רציתי להוציא 3, אני לא מבין למה לא הוצאתי 3!" התעצבן על עצמו ניב במשך 10 דקות לפני שעלה בטיפוס פרוסיקים (שיטה לטיפוס על חבל) 40 מ`, לשחרר את החבל התקוע. ואם לא היה די בכך, לאחר מכן נתקע החבל שוב ואותו תסריט חזר על עצמו בשנית. את הגלישה האחרונה עשינו בלילה וכשהגענו לקרקע שאינה ורטיקלית ומזג האויר התייצב התחלנו להרגיש מעט בטוח יותר וסיפוק שהלך ומילא אותנו כל הדרך הארוכה והמעייפת בדרדרת המקוללת לכיוון האוהל.
בשעה 20:40 הגענו למחנה תשושים ועייפים אחרי 15 שעות רצופות של טיפוס וירידה מההר, אך עם זאת היינו מלאים באדרנלין, מלאים מבפנים, מספרים בדיחות טפשיות אחד לשני וצוחקים בשמחה שיכולה להיות אפשרית רק אחרי חוויה חזקה כמו שעברנו. עשינו first ascent (פיסגה שמעולם לא טופסה) על פסגה יפיפייה, טכנית ולא פשוטה. הרגשנו טוב, הרגשנו סיפוק, הרגשנו מלאים מפני שהרגשנו שהגענו לרמת טיפוס טובה מבחינת שנינו. קראנו למסלול "7 שנים" בגלל איזה משפט טיפשי בספרדית ואני דירגתי אותו TD (בדירוג הצרפתי - שניים לפני הכי קשה). זו הפעם השניה שישראלים עושים "first ascent". הפעם הראשונה התרחשה לפני בערך 10 שנים כשיוחאי ליליאור ויואב ניר ז"ל טיפסו בסיפור עוצר נשימה פסגה מעל 6000 מ` בהימלאיה. סיימנו עונה מדהימה שנייה ב- Cordillera Blanca, ניב טס לקוסטה ריקה ואני כבר נמצא עם הפנים לפטגוניה... אך בתחילת מאי אנו נפגשים כאן לעונה שלישית..
נכתב וצולם על ידי יונתן בן משה
בן קיבוץ גן שמואל, חי ומטפס כבר שלוש שנים בדרום אמריקה בעיקר בפרו, עובד בפרו כמדריך טיפוס, ובינואר השנה הוא היה הישראלי הראשון שטיפס את הפיץ-רוי שהוא הר קשה שנמצא בחבל הארץ פטגוניה בארגנטינה(!).
המועדון האלפיני הישראלי:
המועדון האלפיני הישראלי הוקם לפני כ-20 שנה, ומאז מהווה את הגוף היחיד ללא מטרת רווח הפועל בישראל לקידום טיפוס צוקים והרים. המועדון מפרסם עלון כל חודשיים ומקיים פעילויות שונות: קורסי טיפוס וגלישה, שבתות טיפוס, השתלמויות, משלחות לחו"ל ומחנות טיפוס בירדן ובסיני.
לפרטים נוספים: www.israelalpine.org.
תכנית המשלחות:
תכנית המשלחות של המועדון האלפיני הישראלי היא תוכנית רב שנתית. המשלחת לקווקז הייתה המשלחת הראשונה, והשנה תצא משלחת קיץ לבוליביה. המטרה היא להוציא לפחות משלחת אחת כל שנה, כאשר הפסגות יהיו קשות וטכניות יותר ממשלחת למשלחת. קיימת תכנית רב שנתית הכוללת גם טיפוס של הר מעל 8000 מ`. לפרטים נוספים על תכנית המשלחות ועל המשלחת לבוליביה, בקרו באתר האינטרנט של המועדון האלפיני הישראלי, שילחו דוא"ל לאורי אסידו, או התקשרו אל אורי אסידו: 058-620833.
לאתר האינטרנט של מחנה הטיפוס בזנגי: כאן
הכתבה פורסמה במקור במגזין הטיפוס של המועדון האלפיני הישראלי.
