חוויה לא נעימה בפיורה
אני מתלבט איזו כותרת לתת למפגש הראשון שלנו עם פרו. "שניים עשר ישראלים בגבול מול מכונה משומנת היטב של הונאה", או אם תרצו "כמה נאיבים היינו" או "קבלת פנים פרואנית". מה שלא תבחרו, נקדים את המאוחר ונפתח באזהרה שמיקומה במדור אחר באתר: אל תחליפו כסף בעיירת הגבול פיורה.
נסיעת הלילה שלנו הסתיימה עם בוקר בעיירה הפרואנית פיורה. האוטובוס החנה במחסן מקורה וסגור. למטה המתינו לנו קומץ נהגי מוניות קולני. בוקר יום ראשון. הבנקים סגורים ואנו זקוקים לכסף פרואני כדי לתפוס את האוטובוס לטרוחיו.
שגיאה ראשונה, בימי ראשון מקבלים האוטובוסים היוצאים מפיורה גם דולרים. מנומנמים מהנסיעה, מורגלים עדיין לחביבות האקוודורית, ומכוח המיקוח העומד לרשות שניים עשר ישראלים שהתקבצו יחדיו באוטובוס לילה, הורדנו בקלות את מחיר המונית. נהג האוטובוס "עזר" לנו לארגן סיבוב לקזה דל קמביו, להמיר קצת כסף בדרך לתחנת האוטובוס. כלל שני ומוכר עליו פסחנו: צא מהתחנה ובחר בעצמך את המונית.
תוך דקות הגענו לפינת רחוב, למעשה לזירתה של תפאורה מתוזמנת היטב. למעלה מעשרה חלפנים עטו עלינו באגרסיביות עוד לפני שהמוניות עצרו. השער שהציגו על גבי מחשבוני הכיס שלהם, היה טוב. זהו הפרט היחיד שהכרנו לפני שחצינו את הגבול. גם ניירות הכסף שדחפו לידנו נראו תמימים לעיננו (או נראו לעיננו התמימות...). עמדנו בכלל השלישי בגבורה וחצינו את הכביש למול שלט גדול של החלפת כספים ומשרד ודלפק מסודר בתוכו. צופה מהצד היה בודאי קולט את חיוכי השחקנים. אנחנו עשינו את תפקידנו שלנו והובלנו אל הדלפק כמו ויקוניות האנדים הנאספות לגזם השנתי.
שעה מאוחר יותר, לאחר שנהג המונית החביב שלנו דאג לשריין לנו שניים עשר מקומות על האוטובוס שמיהר לצאת, לא נותר לי לגלגל בראשי את שעברנו כי משהו הטריד אותי כל הזמן. פתאום הבנתי איך קיבלתי עשרים דולר מזוייפים. הוצאתי מכיסי את השטר וחייכתי במרירות, זיוף, ואפילו לא מוצלח. נשאר רק להחליט אם יודבק ביומן של עדי או ביומן של מאי תחת הכותרת, איך סידרו את אבא...
כשחלקתי את החוויה בין שותפינו לנסיעה הוציאו כולם בחשש את נירותיהם. הדולרים היו מזוייפים כולם. בעוד אנו מעכלים את התרמית, על אוטובוס ההמשך לטרוחיליו, ביקשנו לשלם בשטרות הפרואנים שקיבלנו. ניחשתם נכון, גם הם היו מזוייפים. נפתרה ההתלבטות, גם למאי וגם לעדי יהיה שטר להדביק ביומן...שניים עשר ישראלים, עיירת גבול אחת, 220 דולר לכולם ברבע שעה של הונאה פשוטה מתוזמנת היטב. אל תיפלו בפח.
בבית משפחת ולדרמה
אני יושב על גג ביתה של לוסי. בוקר עכשיו. בחוץ מתנגנת לה מוזיקת ריקודים. אולי אפילו לא פסקה מאז ליל אמש. קבוצת צעירים בפינת הרחוב מעבירים ביניהם בקבוק בירה. שכונה לא טובה, אמר לנו בנדנוד ראש נהג האוטובוס. שכונה לא טובה, אבל הבית של לוסי, בית משפחת ולדרמה, הוא ישראל הקטנה שלנו. מוקפים בחום ואהבה, זה עתה אכלנו אבוקדו וסלט ישראלי טעמו טעם של בית. בית משפחת ולדרמה הפך כבר מזמן לתחנה שאין לפסוח עליה.
לוסי, סניורה נפלאה, ביתה, מטבחה וליבה פתוחים אלינו. בנה דוד מסיים את השנה השניה בגולני ובתה דבורה בת ה-15 אש ולהבה. אלון הקטן עדיין לא זכה לראות את דוד אבל תמונת אחיו הגדול עם חברים לנשק, תופסת מקום של כבוד לצד סמל גולני. גולני, כאן בטרוחילו על חוף ימה של פרו, ליד מקדשי השמש והירח.
שני נערים חוברים לקבוצת הצעירים בפינת הרחוב. בידי כל אחד שלושה בקבוקי בירה נוספים. שכונה לא טובה, אמרו לנו, אבל איזו משפחה נהדרת.
לאורה הופיעה. הגיע הזמן ללמוד על תרבויות האתמול. השתדלנו לקרא מעט על התרבות האינדיאנית שקדמה לכובש הספרדי, אבל לאורה, ביום ארוך ומדהים עשתה איתנו את קפיצת הדרך הזו. שלושת אלפים שנים אחורה, דרך שבט הצ`אבין לשבט הפאראקס לפני אלפיים שנות, על אריגיו המרשימים וניתוחי הראש שידעו לבצע. היה זה אולי אלניניו קשה במיוחד שהביא להעלמותם ואחריהם הופיעו בני המוצ`ה שהקימו את מקדשי הפרמידות, אחריהם הצ`ימו באזור הים, קחמרקה בהרים וצפונה מהם בני הצ`צ`פויה. הצ`ימו שישבו לחופה הצפוני של פרו, במקום בו אנו נמצאים, ידעו להפריח את המדבר בהעבירם תעלות רבות לרוחבו, קולטים את מי הרי האנדים המתרוממים ממזרח.
בשלהי ממלכת האינקה הצליחה זו האחרונה להכניע את הצ`ימו בחוסמה את מקורות המים. כ-70 שנה מאוחר יותר, הגיע פיסרו עם קומץ חייליו, והשאר רשום על דפי ההסטוריה. הדברים אומנם כתובים גם בספרי הטיול אבל מפיה של לאורה על רקע מקדש השמש הם מרתקים וברורים. בין לבין למדנו להכיר את מבנה הקומות של מקדשי המוצ`ה, את ציורי הקיר ואת תהליך הקרבת קורבנות אדם.
אחר הצהריים נבלענו בעיר הבוץ צ`אן צ`אן, חוסמת לא חוסמת את רעש גלי הים. עשרות אלניניוס בשלוש מאות השנים האחרונות חרצו והמיסו את קירות הבוץ אך שרידי העיר, על ארמונותיה ומחסניה הותירו בנו רושם עז.
תודה לך לאורה. אם אתם יורדים את פרו, או עולים ממנה, אל תחמיצו את האשה המקסימה הזו.
כאילו לא די בכל אלו, לקחה אותנו לאורה לארוחת ערב מדהימה בביתה של סניורה דיאנה, סמוך לחוף הים, ליד רציף הדייגים עם סירות הבמבוק הנעוצות בחול.
בתוך בור באדמה, בין אבנים לוהטות, המתינו לנו ירקות ובשר עטופים בעלי בננה. חוויה גסטרונומית כשלאורה מתבלת אותה בתרבותה של פרו ומשלימה את הסיפור עד לימנו אנו.
