עפתי לתרמילאים

ארקיפה, לימה ומה שבינהן

רועי צופה בקונדורים השכם בבוקר בקניון, גולש מדיונות חול עצומות באיקה, מפספס את הצפיה בקוי נסקה וממשיך צפונה ללימה, שם הוא מבלה עם חברים ומסכם את הטיול בפרו.
רועי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ארקיפה, לימה ומה שבינהן
© עידו ויסמן

מדבר בארקיפה ובאיקה

ארקיפה היא העיר השניה בגודלה בפרו, אחרי לימה. היא מרוחקת 9 שעות נסיעה מקוסקו. הנסיעה היתה קרה ומעצבנת כמו כל קודמותיה (ולצערי, בטח כמו העתידות לבוא). "ליד" העיר ממוקם קניון עמוק במיוחד, בעומק 120 מטר, בשם Colca Canion. קפצנו לשם לטור ב-16 דולר, שלא כלל ארוחות, בשביל לראות את הקניון והקונדורים המפורסמים שמראים עצמם בשעות הבוקר, ומי יודע מה עוד יהיה.. 3 שעות של נסיעה באוטובוס צפוף במיוחד הביאו אותנו לכפר באמצע הקניון בשם Chivay, שם העברנו את הלילה במסעדת תיירים עם להקה אנדית ואוכל מקומי. ניר, נעם ואני, ראינו למה אנחנו נכנסים - נגינה צורמנית ואוכל מגעיל, עם כמה אמריקאים שהגיעו לראות תרבות אנדית. עם כל הכבוד לתרבות המקסימה ולמקומיים, אנחנו טוחנים תרבות כזו כבר מעל חודש וחצי. חתכנו לפאב אירי בכיכר המקומית, ופשוט שתינו ושחקנו ביליארד. אני מאמין שנהננו יותר מהאלטרנטיבה. לפעמים הטיול הרבה יותר טוב באלתור מאשר לזרום עם כל האחרים.

קמנו למחרת ב-5 בבוקר (פעם ראשונה מאז הצבא, נראה לי). עוד שעתיים באוטובוס המפרך מביאות אותנו ליעדנו, Cruz del Condor. בערך בשעה 8-9 בבוקר, כשהשמש מחממת את צדי ההרים, הקונדורים פורשים כנפיים ומתעופפים קצת. כולם שולפים מצלמות ומשקיעים צילום אישי לכל קונדור. ברגע שמסיימים, חוזרים לארקיפה. אני מסכם את קולקה כחוויה די מאכזבת. לחובבי טבע, ניתן לצאת לטרק עצמאי בתוך הקניון הטובל בנופים היפים. החלטנו לוותר מפאת מחסור בזמן ועצלנות פשוטה.

 ניר תפס אוטובוס ללימה בשביל לראות את משחק הגמר ב"קופה אמריקה", אליפות דרום ומרכז אמריקה בכדורגל. ברזיל נצחה את ארגנטינה. המשחק היה נחמד - ראיתי אותו בפיצריה מקומית בארקיפה. בינתיים, נדב ואני החלטנו להעביר את סוף השבוע בארקיפה, עם קצת אלכוהול ומועדונים בשביל לשחרר קצת קיטור. קבענו להיפגש בנסקה (Nasca), אך תכניותינו השתנו עקב המלצות להמשיך ישירות לאיקה (Ica). החלטנו לישון באיקה, עקב המרחק הקצר בין השתיים והעדיפות לאיקה, והחלטנו לצאת ממנה ליום אחד לנסקה ולחזור. אז כך קרה שנפגשנו רק באיקה, אבל לא לפני שנסענו אליה באוטובוס...

שוב פעם נסיעת לילה, כאילו שקיימת אלטרנטיבה. הפעם מארקיפה לאיקה. 12 שעות לפי מוכרת הכרטיסים בדוכן החביב. חיוך מאולץ, תשלום מזורז ושאלות רטוריות, רק בשביל לוודא שבלילה לא יהיה סיוט מוחלט. מעולם לא אהבתי נסיעות כאלה. ליליות. אפלוליות מדי לטעמי. משהו תמיד משתבש. השאלה היא מה? מה ישבוק חיים ראשון. המנוע? אחד הגלגלים? הנהג חס וחלילה? מזג האויר יהיה קר מדי? חם מדי?

איקה היא נווה מדבר. כן, עוד אחד. מהחלון שלידי, הנוף הנשקף לא בדיוק מדבר איתי באותה שפה. הוא זר, לא מוכר, מפחיד. החושך חשוך מדי, המרחבים הפתוחים גדולים מדי, המיעוט בפרטים קיצוני מדי. העין האנושית לא רגילה לראות כל כך מעט בבת אחת. שני צבעים כהים, כמעט זהים, וקו אחד שחוצה ביניהם. לא יותר. הגובה משתנה. הלחץ באוזניים מעיד על כך. אני לא יודע אם אנחנו עולים או יורדים. אני משתדל להתמקד בציר המאוזן. אנחנו מתקדמים, זה מה שבטוח, אני מנסה לשכנע את עצמי.

סיבוב ימינה. סיבוב שמאלה. לפעמים קלים, ולפעמים ממש חדים, כאילו האוטובוס עומד להתהפך. אני לא אוהב את ההרגשה הזאת, שלא רואים מה נמצא מלפנים, בעלטת הלילה, במדינה זרה, במושב אוטובוס, מוקף בדמויות דוממות. אין לי שליטה על המתרחש, אני נתון בחסדי חברתי. אני לא ישן. זאת הקללה שלי. אותה נקודת תורפה שלא תסתיים בטח עד שאחזור ארצה - אני מפחד לא להתעורר. הנהגים פה לא משהו.. אם בארץ זה לפעמים נראה רע, יש עוד לאן לרדת ברמה - דרום אמריקה יותר למטה.

אני מסיט את הוילונות, אם בכלל יש. אני לא רוצה לראות מה מתחולל בחוץ. הרים מושלגים, מרחבים ירוקים, מדבר צהוב (היום הוא שחור), שדות חיטה עצומים. אני לא אוהב להסתכל עליהם מתוך האוטובוס בלילה. זה נוגע לי בראשית הפחד. אולי אני אמור לגלות את כל זה בחו"ל - באמת להיות במסע אמיתי. אני מנסה להרגיע את עצמי, הראש עובד אחרת כשעייפים. הראש מפתח רעיונות, מחשבות, רגשות שונים, פירות בוסר למוח רעב. אני מציץ החוצה. סופת חול מתחוללת. ערפל צהוב, מטושטש וערמומי. המדבר גלי, כמו ים שהוקפא באמצע סערה, ואני בפינה, בתוך סערת חול, בספינת אוטובוס, שעולה ויורדת. העיקר שיתקדם. הנה רחוב של עיירות מדבר חולפות במהירות. הם מאירים על חלונות האוטובוס הרדום באורות מהירים, שנותנים רק הבזק על המתרחש. כולם ישנים. כולם חולמים. חסרי תודעה, כמו בובות. מאולפים יפה, אם זה לטובתם או לא. שיגיע הבוקר, שיהיה אור יום, שאוכל לראות נופים, שמוחי יתעסק עם פרטים מוחשיים, שנגיע כבר ליעדנו.

 הגענו. איקה נווה מדבר. ציינתי את זה כבר? כן, עוד אחד. המדבר הפרואני עצום. ירדנו רדומים בתחנת הוטובוס ותפסנו מונית למלון שהומלץ לנו עליו, Casa de Alena בכפר נופש סמוך לאיקה שנקרא Huacachina. הנוף בדרך הקצרה היה מדהים. גבעות חול עצומות, נמרחו בנוף כאילו הרוח היא מכחול. מאחורי כל דיונה עוד אחת, ומאחוריה עוד אחת, עד שקו האופק נעלם.

אז מה עושים עם כל החול הזה? תופסים לוח עץ וגולשים למטה. הבעיה היא להגיע למעלה... נתנו 12 דולר לפקיד הקבלה במלון, וקבלנו טרמפ לגבעות החול עם עם ג`יפ מיוחד. יצאנו מנווה המדבר הקרוב ועלינו על דיונה החושפת את גבול הראיה. בקצה שלה המדבר נגלה בכל גודלו, כשעשרות דיונות נמרחות ברקע, אחת מעל השניה, בכל הגוונים שחול יכול להציע. הג`יפ קרע את הדיונות במהירות עצומה, מטפס למעלה ושועט למטה, כמו רכבת הרים בלי מסילה. לבסוף, הג`יפ מוקם בפסגת דיונה גבוהה, עם ירידה במדרון בעל שיפוע של 60 מעלות, בגובה 200 מטר.

 תפסתי לי לוח עץ, קבעתי את רגלי, וכיוונתי את החרטום לכיוון המיועד. כיפופי ברכיים, הרבה נפנוף בידיים והמון המון חול בפרצוף, שכיוון את עצמו בעיקר לפה ולעיניים. המהירות המצטברת תופסת תאוצה מדהימה, ורק מנסים לחשוב איך לא ליפול. כל פעם שהגענו למטה, הג`יפ חיכה והחזיר אותנו למעלה. מעלה מטה, מעלה מטה, כמו נדנדה , עד שנגמרה הרוח. האדרנלין מצטבר, עם כל ירידה משתפרים קצת, ומתמכרים קצת יותר, ואוכלים חול עוד הרבה יותר...

לתחילת הכתבה

תעלומת קווי נסקה

כשעתיים מאיקה נמצאת נסקה, עוד עיירת מדבר, כשהאטרקציה כאן היא "קווי נסקה". לפרואנים יש מנהג לכתוב ססמאות על הרים מחוץ לערים. נראה שהמנהג היה מקובל עוד בימי קדם, בזמן האינקה. אלה, לא הלכו להרים, אלא שרטטו קווי ענק במישורי המדבר, שממעוף הציפור מקבלים צורות שונות ומשונות, כגון קונדור, קוף, כלב, צורות גיאומטריות למיניהן, דמויות אדם משונות, והפירושים ללמה ואיך עדיין נותרו פתוחים בעיני מומחים בנושא. למה היה לבני האינקה שימוש בצורות אלה כשמגובה הקרקע אין להן שום משמעות? יש כאלה הסוברים שהקוים נעשו בידי חוצנים, אחרים טוענים שלאינקה היתה הטכנולוגיה לייצור ושימוש בכדורים פורחים, וקווים אלו שמשו כנקודות ציון לצרכי ניווט. מה אני חושב? אני לא יודע, אני אפילו לא ראיתי את הקווים! ארגנו טור עוד מאיקה, תמורת 60 דולר, כדי לתור את נפלאות נסקה, השכמנו קום ועלינו על אוטובוס צפוף לנסקה. שם, יצרנו קשר עם בחור מקומי שהסיבר שהראות באותו יום הינה מאוד לקויה עקב אובך, והטיסות המשקיפות על הקווים בוטלו. מבט חטוף בעיר עצמה, והבנו שאין לנו מה לחפש כאן. חזרנו בחזרה לאיקה, לחגיגות ה-28 ביולי, יום העצמאות הפרואני. אז אחרי איקה ונסקה, עם אמבטית חול בדיונות, טיסה שהתבטלה וחגיגת עצמאות, המשכנו הלאה לבירת המדינה, לימה.

לתחילת הכתבה

לימה - תחנה אחרונה בפרו

לימה, בירת פרו. הדרך לקחה אותנו בכביש מהיר החוצה את פרו לאורך החוף הפסיפי. מאיקה הנוף לא השתנה כל כך, כשדיונות חול מלוות אותנו כל הדרך. לימה עצמה היא העיר הגדולה בפרו, וקצת מוזר להסתובב בה, אחרי שלא הייתי הרבה זמן בעיר גדולה ומערבית. כבישי אספלט, הרבה תנועה, מסעדות מזון מהיר, אורות ניאון, ערפיח, עיר הומה. אוי, כמה שזה חסר לי. הנסיעה מאיקה ארכה 4 שעות רגועות, באוטובוס מפנק. בלימה אין תחנה מרכזית אחת של אוטובוסים, אלא לכל חברה יש את הטרמינל שלה באזור אחר בעיר. לקחנו מונית להוסטל בשם Mochileros In ברח` Chacaltana בשכונת Miraflores. מיראפלורס היא שכונה בדרום לימה, או בעצם מעין עיר קטנה בפני עצמה, שבה נראה שמרוכזים חיי היוקרה של לימה. גורדי שחקים, חנויות מותגים - הרגשתי כמו באמריקה אחרי הרבה זמן בדרכי האנדים.

הרבה אין מה לעשות בלימה. אנשים מגיעים לכאן בשביל להמשיך הלאה לצפון פרו, לערים כמו הוארז או טרוחיו. עקב תכנון טיול עתידי משותף עם משפחתי, נאלצתי לוותר על צפון פרו, ולהמשיך מיד לאקוודור. אבל כמו שאומרים, בטיול הזה לא מפספסים שום דבר, רק מרוויחים. יש מטיילים שמגיעים ללימה בשביל לתפוס טיסה חזרה ארצה, מטיילים שטיולם הסתיים. פגשתי כמה כאלה, ובפעם הראשונה בטיול, ראיתי שבאמת לא משנה כמה כיף אני אעשה, בסופו של דבר גם פרק זה בחיי יסתיים. מטיילים אחרים רק נחתו בלימה ובדיוק התחילו את הטיול. הם באים בשאלות מאוד בסיסיות- על כביסה והחלפת כספים. קבלתי מהם רושם אמיתי של מה שעברתי, כשחלקתי איתם חוויות על מקומות שהייתי בהם. הרגשתי פתאום קצת ותיק ביבשת. אני פה כבר שלושה חודשים, ולמרות שזה נראה המון לחלק וממש כלום לאחרים, לי זה נראה בזוית של - אני מטייל כאן כבר 90 יום. כבר 90 יום שאני קם כל בוקר ועושה רק כיף, רק מה שאני רוצה, ואין אף אחד שמחליט לי אחרת. חיוך דבילי נמרח לי על הפנים, והרגשתי טוב עם עצמי, כשחשבתי לי מחשבות אלה.

אז אם רק מגיעים או עוד רגע חוזרים, או פשוט עוברים, מה בכל זאת יש בלימה? האמת היא שלא הרבה.. כל המלונות הטובים נמצאים במיראפלורס, ולכן שם מסתובבים, ומעבירים את הזמן. הדיסקוטקים לא משהו, למרות שבכל זאת הלכנו. אפשר ללכת לחוף הים, אבל תשעה חודשים בשנה שמי לימה מכוסים בערפל אפור שנותן תחושה עצובה. נזכרתי לנודון לרגע, אבל לפחות שם קצת כיף יותר. יש הרבה בתי קזינו בלימה, שאליהם אפשר לקפוץ ולהתחיל להרויח קצת כסף. אני הרוחתי 5 דולר, אבל שמעתי על אחרים שהרויחו הרבה יותר. אחרים גם הפסידו הרבה הרבה יותר.

העברתי כמה ימים עם ניר ונדב, בקניונים, סרטים ורביצה מול הטלויזיה בהוסטל. דרכינו עמדו להיפרד. נדב עוזב לניו יורק עוד שבועיים, ועד אז הוא קופץ להוארז, בירת הטרקים והטבע, עם ניר. משם ניר ימשיך לברזיל, ואני עולה לאקוודור עם ארז, שאיתו נחתתי בבואנוס איירס, ושאותו פגשתי באמצע הרחוב בלינה. עברתי כבר שלוש חבורות שאיתן טיילתי במשך הטיול. נראה ששום דבר כבר לא זר לי. אני מגיע כל פעם למקומות חדשים, אבל כבר פשוט יותר למצוא מיד מלון, מסעדה מועדפת, אנשים חדשים, ולהתמקם מיד.

 דרום אמריקה הפכה לבית החדש שלי. מטיילים זרים הפכו לחברים הכי טובים, ורק המשפחה נשארה אותו דבר, מאחורה בישראל, דואגים ואוהבים. מלימה אני יוצא כאמור לאקוודור באוטובוס של 24 שעות. זו תהיהי המדינה החמישית שלי בטיול, ביבשת מרוחקת זו. ואתם יודעים מה? אני לא יכול לחכות..

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פרו