לבן, צהוב, אפור - מסע במדבר הפרואני

רועי וברוך, נפטרים מהמזל הרע, מגיעים לארקיפה כדי לצפות במחול קונדורים ולרדת (ולטפס חזרה) לאחד הקניונים העמוקים בעולם, נהנים מסקי חולות מטורף ב-Huacachina, חווים טיול ימי יפהפה ב-Pisco וכמובן לא יכולים בלי לקנח בביקור קצרצר במקום הכי משעמם בדרום אמריקה.
רועי גמר
|
תמונה ראשית עבור: לבן, צהוב, אפור - מסע במדבר הפרואני
© עידו ויסמן

מגיעים לארקיפה

יש משהו מאוד לא נעים בנסיעות האוטובוסים במדינות האנדיות. החוסר בשרותים באוטובוסים, המוסיקה הנוראית, המקומיים שלא התרחצו כבר חודש, הצפיפות האיומה, העז שעומדת במעבר וצרחות החזירים שנמצאים בתוך שקים על הגג, הכסאות הלא נוחים והקור המקפיא שנכנס דרך חריצים בלתי נראים בלילות. כשיצאנו מקוסקו לכיוון ארקיפה (Aruquipa), העיר הלבנה, ידענו בדיוק למה לצפות. זו היתה נסיעה עם קישור ב-Juliaca, קרוב ל-Puno, וקבלנו בדיוק את מה שציפינו לו. יצאנו מקוסקו ב-12:00 והגענו ב-00:00 לארקיפה. הנוף נהיה יותר ויותר מדברי ככל שהתקרבנו לעיר, ולאור הירח, הכמעט מלא, הצלחנו לקלוט טוב מאוד, בחשכת המדבר, את הפסגות המושלגות של הרי הגעש בסביבה.

הגענו לירח, חשבתי. מליוני אורות נפרסו באמצע המדבר. ממש לאס וגאס סטייל. מונית לקחה אותנו למלון במרכז העיר. הרחובות היו שוממים לחלוטין. דממה. קצת מפחיד. למחרת בבוקר השמש שחדרה דרך חלון בגג העירה אותנו. לעומת הקור המקפיא של הלילה, הימים היו מאוד חמים ויבשים. ממש מדבר. אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לבקר באתריה המרכזיים של העיר, שאינם רבים ולטעמי היו די לא מעניינים. כל העיר, שעל כן נקראת העיר הלבנה, בנויה מאבן טוף לבנה שנקראת Sillar והפלאזה המרכזית בהקה ממנה. באזור הפלזה יש מספר כנסיות שניתן להיכנס אליהן בשעות מוגבלות, אם בניה קולוניאלית או ישו עושים לכם את זה... לא שיא העניין מבחינתי.

 כשעמדתי בין היונים שכיסו את הפלאזה, התבוננתי למעלה ותהיתי מה הפרואנים חשבו לעצמם כשבנו את עירם במיקומה הנוכחי. גבוה מעל הפלזה התנוסס הקונוס המושלם של הר הגעש El Misti. ההר הוא יעד פופולרי לטיפוס לגובה של 5822 מ` אבל הוא נראה לנו הר מאוד משעמם והרעיון נפסל על המקום. משם פילסנו את דרכנו דרך היונים ומקבצי הנדבות (לא בטוח מה יש יותר) לכיוון מנזר Santa Cathalina, שהוא מנזר עצום הממוקם במרכז העיר. מחיר הכניסה קצת יקר אבל מעניק סיור במבנה נחמד שאורך כשעתיים. יש תחושה של כפר באי יווני, אבל כמו ב-Isla Del Sol, הפסגות המושלגות של רכס ה-Chachani, הפעם, לא ממש התאימו לתמונה. לבקר את חואניטה נסיכת הקרח (מומיה) לא הלכנו. ראינו כבר מספיק מומיות בטיול הזה. זה מוצג חובה כאן בכל מוזיאון. הדבר האחרון היה למצוא סוכנות לצאת איתה ל-Canyon Del Colca, אחד מהקניונים העמוקים בעולם. הלכנו לישון מאוד מוקדם... האוטובוס שלנו לאזור היה אמור לצאת בשתיים בלילה.

 באחת ורבע יצאנו בשנית לרחובותיה השוממים של העיר עם מונית שבאה לאסוף אותנו מהמלון לתחנה המרכזית. הנסיעה ל-Cruz Del Condor ארכה שש שעות מסויטות במדבר הצחיח, כשבחיים שלי לא ראיתי אוטובוס שדחוסים בו כל כך הרבה אנשים. כמו חיות. בזריחה היינו בכפר Chivay ומשם הדרך התחילה לעבור גבוה מעל הקניון המדובר. הקניון נחשב לאחד הקניונים העמוקים בעולם עם הפרש גבהים של 3191 מטרים בין התחתית לבין הפסגות מעל. הנוף היה די מדברי ושורות ארוכות של טרסות כיסו כל סנטימטר על הדפנות.

 ב-7:30 הגענו לנקודת התצפית Cruz Del Condor. שילמנו את מחיר הכרטיס התיירותי של העמק (7$) והלכנו לקצה. להגיד את האמת - כבר עמדתי מעל מקומות יותר עמוקים מזה ופי כמה יותר מרשימים וגם... יותר קרובים לישראל. אחד הוא קניון ה-Vikos ביוון והשני הוא בב אל-דוניה בסיני. שניהם מאוד מומלצים. אבל הרבה יותר משבאנו בשביל התצפית, באנו בשביל הקונדורים שסיפרו לנו שעפים מאוד קרוב לנקודת התצפית בשעות הבוקר המוקדמות. אבל כשאנחנו הגענו - לא קונדורים ולא יער. לקח איזה חצי שעה עד שאיזה שני קונדורים הואילו לעוף כ-50 מטר מתחתנו לאיזה 10 שניות. לפחות הם קיימים, התעודדנו. לא חשבתי שזה ירגש אותי כל כך גם ככה - ראינו עשרות קונדורים בטרקים שלנו בפטגוניה, אבל חוץ מפעם אחת ליד ה-Cerro Torre, כולם היו די רחוקים. בדיוק ברגע שאמרנו נואש, המדריך שלנו מצא אותנו ובישר שנצא בערך ב-9:15 מהמקום, עם שאר אנשי הקבוצה שעוד לא הכרנו. הקונדורים, כך אמר, יוצאים ב-9:00.

לתחילת הכתבה

הטרק אל Sangralle

ב-8:58 זה התחיל. כנראה מדובר על קונדורים מאולפים או פרואנים מחופשים, אחרת אין לי הסבר לדיוק. תוך 5 דקות כל הקניון מתחתנו התמלא ב-10 קונדורים עצומים. הם שייטו להם הלוך וחזור על זרמי האויר מעל הקניון, עולים לאט לאט למעלה. זה היה פשוט מדהים. אין לי מלים אחרות. בשלבים מסוימים הם עפו ממש 2 מטר מעל התצפית. זאת באמת ציפור עצומה. נהננו מהמופע עוד כרבע שעה ואז הגיע האוטובוס שלקח אותנו לתחילת הטרק, קרוב לכפר Cabanaconde.

 היינו אני וברוך, 2 חבר`ה איריים ו-3 בחורות קנדיות. חוץ מאיתנו כולם היו להערכתי בגילאי 30+. המדריך הראה לנו את השביל ואמר שהוא יורד לתחתית הקניון ומגיע לגשר מעל הנהר. היעד שלנו היה מקום בשם Sangralle, ה-Oasis, נווה המדבר. אמנם היינו קצת עייפים אחרי ההשכמה המוקדמת אבל פשוט לא יכולנו ללכת כל כך לאט כמו ידידינו לטרק. היה לנו משקל אפסי על הגב והדרך היתה, כמובן, בירידה. היא זיגזגה במורד המדרון המצוקי, מכוסה הקקטוסים, לכיוון הגשר. פתחנו פער אדיר על שאר הקבוצה ואחרי שעה וחצי (מתוך 3 השעות התאורטיות) היינו למטה. בצידו השני של הגשר מצאנו צל. דבר נדיר מאוד באזור. היה ממש חם והשמש חרכה אותנו בדרך למטה. המדבר מסביב רמז שהיא ככה רוב השנה.

התייבשנו וחיכינו. שעה וחצי ישבנו וחיכינו בסבלנות!!! רק אז הם הואילו להופיע. עד עכשיו אני לא מבין איך אפשר ללכת כל כך לאט ולדעתי לאור המקרה צריך לבדוק את תורת היחסות מחדש. אחת מהן למען האמת לא הרגישה כל כך טוב וצלעה מסיבה לא מובנת (היא לא נפלה ולא קרה לה כלום). המדריך המסכן נראה נואש לחלוטין. משם המשכנו עוד רבע שעה לכפר שנקרא San Juan De Chuccha. כאן כבר הכל היה שונה. בתחתית העמק הכל ירוק ופורה. ממש מזכיר בוסתנים בישראל. הרבה מאוד סברסים, תאנים ופטל היו שם. כשהגענו לכפר אכלנו ארוחת צהריים. ויתרתי על בשר האלפקה לטובת מנה צמחונית.

שם המדריך, שהיה נואש מהבנות, צייר לנו מפה פשוטה, ונתן הסבר איך להגיע לנקודת הלינה בסוף היום. אנחנו והאיריים, מארק ווורן, יצאנו לדרך. זה התחיל בעלייה לא קלה לצידו השני של הקניון לכפר שנקרא Cosnirhua ומשם הדרך שמרה על קו גובה מעל המטעים והטרסות לכפר נוסף בשם Malata. כבר נהיה מאוחר וצל התחיל לכסות את רוב הקניון בזמן שאנחנו זיגזגנו במורד הדרך חזרה לנהר. רחוק מתחתנו כבר ראינו את ה"מלון" וברכותיו. כתם ירוק מאוד במדבר. ככל שירדנו רעש המים התחזק, עד שמצאנו את עצמנו עומדים כמאה מטר מעל קבוצת מפלים שפרצה מהסלע ונפלה לנהר בצד הנגדי. כל התחתית היתה מלאה בדקלים וצמחייה טרופית. כשמו כן הוא - נווה מדבר. והמלון שלנו Eden, כפר של בונגלוס, היה גם כשמו. המיקום היה יפהפה ונהדר. ואם לא היינו מגיעים מאוחר אני בטוח שבריכות המים הקרירות היו מפלט נהדר מהחום שנעלם בינתיים. הלילה ירד לאיטו.

כשעתיים מאוחר יותר הבנות כבר הספיקו להגיע וכולנו התיישבנו לאכול ארוחת ערב. הירח יצא בינתיים, ירח מלא, והאיר את כל דופן הקניון באור כסוף. ידענו שבקרוב נראה אותו עוד. ההשכמה היתה מתוכננת לשלוש (ולבנות שעה קודם) בשביל הטיפוס הלילי מחוץ לקניון. אחרי ארוחת הערב הלכנו לישון במיטות נוחות בתוך הבונגלוס. פעם ראשונה שאנחנו ישנים בבקתות במבוק ביבשת.

ב-2:30 נזרק לחלל האויר Vamos !Vamos! ואחרי 10 דקות כבר היינו מוכנים לטיפוס של 1200 מטר!!! לפחות המשקל על הגב היה אפסי. הירח המלא העיר את הדרך ופשוט התחלנו לטפס. לקח 10 דקות עד שברוך, שכנראה נכנס לכושר עצבני לאחרונה, נעלם לי מטווח הראיה. הטיפוס לא היה מאוד תלול ברובו וכמעט ולא עצרתי עד קו 900 המטר בערך. בדרך פגשתי את אחת האנגליות, בדיוק בזמן שהיא היתה עסוקה בלהקיא את הנשמה, וגם את חברותיה. יותר מאוחר נודע לי שגם אחד האיריים הקיא בעליה. אני השתדלתי לשמור על קצב אטי ואחיד שיאפשר לי להגיע למעלה בחיים. אבל בקו ה-900 פשוט נגמר לי הכוח. בגלל שגם מאוד האטתי נהיה לי מאוד קר. לעומת תחתית הקניון הנעימה, הגבהים היו מקפיאים. לאט לאט, צעד אחרי צעד, גררתי את עצמי במעלה המצוק האחרון. לא היה קל והפנסים שנצנצו מעליי הראו לי שיש לי עוד ללכת. אלו מתחתי לעומת זאת הראו לי שהרוב מאחורי. אני בכלל לא השתמשתי בפנס. הירח האיר מצוין וראית הלילה שלי היתה טובה. בסוף הגעתי למעלה. לקח לי שעתיים וחצי והגעתי חצי עה אחרי ברוך. יש לי רק דבר אחד להגיד על העליה הזאת: כמה שהיא נראית ארוכה מאוד מלמטה, היא הרבה יותר ארוכה במציאות. בהצלחה לעולים!!!

בקור המקפיא עקבנו אחרי קבוצה אחרת בדרכים מבלבלות שהובילו לכפר לפנינו וכשהגענו סוף סוף לפלאזה של Cabanaconde פשוט נכנסנו למסעדה מוסכמת, שם הגישו לנו ארוחת בוקר והצלחנו להתחמם קצת. כשלושת רבעי השעה מאוחר יותר התגלגלו פנימה שתי הקנדיות הראשונות ועוד רבע שעה לקח עד שהמדריך והצולעת הגיעו. כשעלינו על האוטובוס חזרה לא היינו בטוחים מה גרוע יותר - העלייה או הנסיעה לפנינו. בצהרי היום הגענו חזרה לעיר הלבנה שהיתה מכוערת לאור היום, עם פרברי עוני המשתרעים קילומטרים מסביב למרכז. אחרי ארוחת צהריים וקצת אינטרנט, לאור ההשכמות המוקדמות של הימים האחרונים, כל מה שנותר לעשות היה להיכנס למיטות, להתכסות ולהירדם להנאתנו. כמה שהיינו עייפים...

מתחת לארקיפה, כמה אלפי מטרים נמוך יותר, משתרע לו קו החוף הפרואני: מדבר הנדמה אינסופי באורכו ורוחבו לא יותר מ-100 ק"מ. יום שלם שרפנו באבטלה סמויה בעיר הלבנה ורק לאחר החשכה יצאנו למסע הלילי לכיוון העיר Ica. האוטובוס היה נוח מאוד והקרין סרט חדש מדובב לספרדית. התרשמתי מעצמי.... מספרדית די גרועה הגעתי למצב שאחרי חצי שנה טיול, הבנתי את רוב הסרט. לאט לאט ירדנו בחשכה מהמדבר הגבוה אל המדבר הנמוך. לאט לאט מנמיכים אל תוך האפלה, אל תוך הערפל. מבעד לקולות הסרט אי אפשר היה להתעלם מהצפצוף החלוש והתמידי של צפצפת האוטובוס, ששחה בראות של 10 מטר, בהערכה גסה. כשנרדמתי, כל מה שיכולתי לעשות היה לקוות לטוב, וכשהתעוררתי כ-10 שעות לאחר מכן ב-איקה, גדבר לא השתנה... כל מה שיכולתי לראות היו מישורים שנעלמו לתוך הערפל הכבד. קבלה קרירה ואפורה לקו החוף הפרואני.

לתחילת הכתבה


הדיונות של Huacachina

באמצע המדבר מתוך המישורים הם התחילו להתנשא לשמיים. כמו מפלצות מתוך הערפל, הדיונות העצומות התחילו להתרומם אל על. זה בערך מה שיכולתי לראות מחלונות המונית שלקחה אותנו מ-איקה לנווה המדבר Huacachina הסמוך. בחיים שלי לא ראיתי כאלה דיונות עצומות. זה רק ריגש אותי יותר לקראת מה שבשבילו באנו - סנדבורדינג. התמקמנו במלון וסגרנו עם הבעלים על סיור באגי חולות בדיונות בשילוב סנדבורדינג אחרי הצהריים. אחרי ארוחת בוקר, ליד האגם (הטבעי, לאלו ששואלים את עצמם) באמצע העיירה, התרסקנו למספר שעות שינה שאחריהן קפצנו ל-איקה לקנות כמה מצרכים לבישול ארוחה, כי המחירים במקום מזעזעים. בינתיים הערפל התפזר וכשחזרנו כבר היה כמעט הזמן לצאת לטיול. איתנו יצאו עוד 3 גרמנים, ונהג הבאגי המטורף, שללא ספק לא היה פרואני.

רכבת ההרים המטורפת הזאת שעליה עלינו ללא ידיעתנו עמדה לצאת לדרך. הנהג התניע, הסנדבורדים היו מאחורה ואנחנו היינו מוכנים לכל - חוץ ממה שעמד להתחיל. מהרגע שיצאנו לדיונות הענק מסביב לעיירה הנסיעה היתה מטורפת ובזויות לא הגיוניות. כוח ה-G פעל שעות נוספות והרגשתי קצת כמו בסימולטור 3F16. לאט לאט התרחקנו מהכפר. השמש היתה בזוית נמוכה במערב ומאות דיונות הודגשו על ידי משחקים של אור וצל. הרגשתי כמו בתמונה מכתבת מדבריות של הנשיונל ג`אוגרפיק.

אחרי זמן מה של התרשמות מהנוף ומהביצועים של הבאגי הגיע הזמן לדבר האמיתי. הנהג הביא אותנו לראש הדיונה הראשונה שהייתה נמוכה יחסית ונועדה לאימונים. ללא ממש הסברים על איך ומה מרחנו וקס על הבורדים, נעמדנו על הקצה וקיווינו לטוב. שיטת הניסוי והטעיה. יצאתי ראשון לדרך אחרי הגרמנים. זה לא לקח יותר משתי שניות עד שמצאתי את עצמי מתגלגל במורד הדיונה - אבל אנחנו נופלים כדי ללמוד לקום ולהמשיך. לברוך שהמשיך אחרי היה כבר פחות מזל. הוא כנראה חשב שהוא ברמה מספיק מתקדמת - אחרת אני לא יכול להסביר את הסלטה המטורפת שהוא דפק קדימה ושבעקבותיה הוא מצא את עצמו מתרסק בעוצמה במורד הדיונה. לפי כמות החול שכסתה את ראשו הייתי חושב שהוא בת יענה.

ככה המשכנו לנו, עוברים בדרך לדיונה יותר גבוהה ומשפרים את יכולות הגלישה. הגעתי למסקנה שהעיקרון הוא כמו בסקי... לא לפחד. מי שמפחד, מתרסק. הבעיה היא שבדיונה הבאה ברוך לקח את ההצעה שלי ברצינות רבה מדי, תפס מהירות ואי שם באמצע הדיונה הוא דפק התרסקות שגרמה לי בהתחלה לחשוש לחייו (זה כלל הפעם סלטה כפולה). מאותו רגע החלטנו שהעסק ממש מסוכן והמשכנו בגלישה על הבטן, מה שהיה כיף באותה מידה, אם לא יותר. ואז הגיעה הדיונה האחרונה - דיונה בגובה של לפחות 100 מטר. השיפוע היה של כ-60 מעלות. לא היה הרבה יותר לעשות חוץ מאשר לקוות לטוב, להתמקם על הקצה ולדחוף את עצמך מעברו. זאת היתה ללא ספק אחת הגלישות המטורפות והמהירות בחיי, שנגמרה בבלימה התרסקותית בקצה הדיונה. הטיפוס חזרה בחול הטובעני היה קשה מאוד וכשאסף אותנו הבאגי לעוד סיבוב אחרון של רכבת הרים לפני הסוף, לא יכולתי שלא להודות שזאת היתה אחת החוויות היותר כיפיות בטיול.

 למחרת המשכנו דרך המדבר הערפילי והאפור ל-Pisco, עיר משעממת ומסוכנת אליה מגיעים כדי להנות משמורת Paracas הסמוכה. חוץ מלסגור על סיור ל-Islas Ballestas (איי הקשת), לא ממש היה לנו מה לעשות באותו היום. החיים התנהלו במלון ובמסגרת של כמה בלוקים מסביב. לא מעבר. המקומיים לא הפסיקו להזהיר אותנו כמה מסוכנת הדרך לים והחוף... אז לא הלכנו לבדוק אם הם צודקים או לא. קצת אינטרנט, קצת סרטים בטלויזיה הנדירה שבחדר.

לתחילת הכתבה

איי הקשת - גלפגוס לעניים

למחרת, במזג אויר ערפילי ואפרורי, עם טפטוף קליל, יצאנו לאיים. האוטובוס אסף אותנו מהמלון ולא הצלחתי להבין איפה התחבאו כל התיירים הנוספים שהיו עליו. ראיתי בקושי שניים בכל היום הקודם. החוף של העיירה היה מזוהם ומפעלי עיבוד דגים הדיפו ריח של מוות ימי. אלפי ציפורים כיסו כל פיסה פנויה על החוף, ואי שם בתוך האפור ניתן היה לזהות מה שנראה כאינסוף נקודות שחורות בתזוזה מתמדת. הגענו לנמל. שם עוד אוטובוסים פרקו מאות תיירים. מאיפה כל אלה הגיעו? נדהמתי!

כעבור זמן קצר עלינו על סירת המנוע שלנו שהתחילה לחתוך את המים במהירות רבה לאורך חצי האי Paracas. נאמר לנו שחצי האי המדברי (השמורה) קצת משעמם, ולכן הסתפקנו בשיט לאיים שכלל שיט לאורך חופי חצי האי והגעה לנקודת התצפית הימית על ציור ה-Candaebro המדהים. עם עבר של כ-2000 שנה ואורך של 177 מטר על צלע ההר, הציור המסתורי הזה מצית את הדמיון.

משם עוד עברה עוד רבע שעה, שבה הקפטן באמת ניסה לשבור לעצמו את הסירה ולנו את התחת על הגלים, והגענו לאיים שצצו כספינות רפאים מתוך הערפל. המקום פשוט לא יאמן. צוקים עצומים יוצאים מתוך הים, מלאים בקשתות ענק שיצרו הגלים המכים ללא הרף על דפנותיהם. ועל האיים עצמם מליוני ציפורים. שקנאים, קורמורנים, פינגווינים ועוד זנים רבים, מכסים כל חלקיק פנוי של אדמה. אלפי ציפורים, ללא הפסקה, מגיעות ועוזבות את האי בלהקות עצומות בצורת V.

מכנים את המקום "גלפגוס לעניים". כיוון שאני עני ומעולם לא הייתי בגלפגוס, אני לא יכול להשוות, אבל המקום הזה בהחלט בהחלט שווה ביקור. במשך כשעה הסירה התטלטלה בג`קוזי הלבן שנוצר בין האיים הקטנים. כלבי ים השתעשעו ליד הסירה ללא הפסקה והציפורים המשיכו לעוף ולהפיק את הצואה שלהן שמכונה כאן "גואנו" ובעבר נחצבה לטובת דשן. אני קיוויתי לא לחטוף פגיעה ישירה.

 בדרך חזרה עשרות להקות של מאות ציפורים עפות בתיאום מושלם בשיירות ארוכות מעל המים. הרגשתי שאני חי בתוך סצנה מהסרט "ציפורים נודדות". המראות שעיני קלטו היו נדירים. עוד לפני הצהריים היינו כבר בחזרה בפיסקו ואחרי ארוחת צהריים נותר לנו רק לאסוף את הציוד מהמלון ולצאת לדרך חדשה, אל בירתנו החמישית בטיול, לימה.

לתחילת הכתבה

לימה - העיר האפורה

לימה, ובמיוחד המרכז, כך הוזהרנו, מסוכנת. הסרת האחריות שהוצמדה בפתק על כרטיס האוטובוס שלנו: "שמרו על הציוד בנסיעה!!!" רק הגבירה את ערנותנו. הגענו לעיר אחרי כמה שעות של נסיעה וישר לקחנו מונית ל-Miraflores, שכונה טובה יחסית, לבית המכשפות (זאת לא היתה עדיפות א` אבל נהג המונית ניסה לעשות לנו תרגיל מסריח ולקחת אותנו למלון של חבר שלו... את המלון שרצינו, מתברר, הוא לא הכיר).

העיר היתה:
א) אפורה - כל זמן שהותנו שם לא ראינו את השמש.
ב) יקרה בצורה מחרידה - כמעט פשטנו רגל.
ג) משעממת ברמות שניתן להגדיר לפיהן את המושג שיעמום.

 מסקנה: להמשיך ל-Huaraz!!! מהר!!!!

בקיצר, את היומיים שהעברנו שם נחסוך מכם... לא היה בהם שום דבר מיוחד. רוב היום ישבנו במלון וראינו סרטים עם עוד חבר`ה ישראלים שהיו משועממים כמונו. מדי פעם קפצנו לטיילת מעל המצוקים של הים. היה רק דבר אחד טוב (או לא טוב) בעיר הזאת... שהיא עולם אחר בתוך פרו ובוליביה... מודרנית כמעט לחלוטין. לא קשורה לכלום במקום הזה. ראינו 2 סרטים בקולנוע ואת היום השני שלנו העברנו ברובו עם רונן (עשה איתנו בעבר את דרך המוות באופניים ופגשנו אותו מאז פה ושם לאורך הדרך). זה היה יומו האחרון בדרום אמריקה. כמה עצוב. זה נתן לי פרספקטיבה שגם יומי האחרון מתקרב. כמה חבל. אבל כל העניין הזה די משעשע... כי אחרי חצי שנה ביבשת, לנחות בלימה ולהיות עם כל האנשים שרק נחתו כאן, היה מצחיק. "מה??? אתה כבר חצי שנה כאן????"... הרגשתי שחזרנו לימי הפז"מ של הצבא. משעשע, אבל בעיקר ניסיתי לעזור למי שיכולתי. היו הרבה שאלות.

 בסוף אותם ימים אפורים רק שמחתי שמצאתי את עצמי סוף סוף על אוטובוס הלילה של CIAL להוארז שהיה ללא ספק האוטובוס הטוב ביותר במדינות האנדיות עד כה. תענוג. והוארז חיכתה לי בסוף הנסיעה... תענוג גדול בפני עצמו...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פרו

אטרקציות בפרו

מלונות ומקומות לינה בפרו

מדריכים ונותני שירות בפרו

נהגים בפרו

הזמנת חופשה לפרו

חדשות התיירות והתעופה

המיוחדים שלנו

קצת השראה לטיול הבא

חופשה ביוון: היעדים הכי שווים לקיץ

מתארגנים לטיול: ציוד, ביגוד, המלצות וטיפים לדרך

מגזין החיים הטובים: לייפסטייל והשראה לחופשה

ביטוח נסיעות לחו"ל: כל מה שצריך כדי לטוס בראש שקט

עפים על העולם: כל מה שצריך לטיול תרמילאים

תמונות מהטיול: היעדים שהכי כיף לצלם

חופשה של פעם בחיים

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

כתבות ומדריכים לחופשת סקי