נופים אלפיניסטים בדרך לליטנג
25.6.95
חלומות:
אני חוזר לארץ ורואה את דוד שלי. הוא לא מתייחס אלי. אני ניגש לראי ורואה פרצוף שונה לגמרי משלי, שדוף ומבוגר, עם שיער ארוך עד התחת. אני מתעורר כאן בבוקר ורואה שהשותפים שלי לחדר גנבו לי את התיק.
נשפכתי למיטה בשמונה בערב, עדיין אור בחוץ. המלון הזה הוא אחד החורים המעופשים ביותר שיצא לי ליפול עליהם. המצעים מטונפים ומעלים עננת ריח קשה שמספרת לי על טיבטים רבים שישנו בהם לפני. מיותר להיזכר עכשיו שהטיבטים לא נוהגים להתרחץ מישהו סיפר לי שמדובר באמונה דתית, אבל הגיוני גם שפשוט אין להם מים חמים, כמו במקומות רבים אחרים, והנהרות מובילים מי-קרח שאי אפשר להכנס אליהם, גם אם ממש רוצים להתנקות. כל זה לא הפריע לי להרדם במהירות, אחרי כמה ימים מתישים שעברו עלי. כמה זמן אחר כך העירו אותי בדפיקות על הדלת והכניסו לי שותפים טיבטים לחדר - נראים כמו שני נהגים ואישתו של אחד מהם. אור, רעש, דיבורים. עד שסוף סוף נרדמו, הזוג התעורר בארבע לפנות בוקר, הדליקו אור והתחילו לדבר. הגבר הנוסף המשיך לנחור בקולי קולות, ורק אני קיללתי לעצמי, עד שהתישבתי וקיללתי בקול רם, והם התאפקו בשקט עד חמש, ואז התחילו שוב. בשש יוצא האוטובוס שלי, כך שאין עוד טעם להמשיך לישון.
מה שנקרא - המשחק מתחיל. אפשר גם להגיד שפשוט נזרקתי לתוכו. לקחתי טרמפ הבוקר אחרי שהאוטובוס היה מפוצץ והחלטתי לוותר על התענוג המפוקפק של ההידחקות. תפסתי לנדקרוזר ובו שני גברים ושלוש בחורות.
עשינו את כל הדרך עד ליטנג, על גבול סיצ`ואן-טיבט, בשבע שעות מהירות, כך שבשתיים בצהרים כבר היינו שם. בנסיעה נתתי להם קלטת של מוסיקה תעשייתית, שהם ניגנו בפול ווליום. אם רק החברים שלי יכלו לראות אותי שם דרך שאין מלים לתאר - גבוה, כרי דשא עצומים משתרעים מאופק לאופק, רועים שגרים באוהלים ורוכבים על סוסים בלי אוכף, עדרי יאקים, כבשים, סוסים. בגבהים האלה, מעל 4,000 מטר, כבר אין עצים שמסוגלים לצמוח. מכל פינה בצד הדרך מתנוססים דגלי תפילה צבעוניים או גלי אבנים; מדי פעם עוברים דרך כפר קטן של בקתות בוץ עם סטופה לבנה; אינספור נחלים דקים, אגמים קטנים בצבעי טורקיז, צוקים מחודדים מסביב. העננים, לבנים וכבדים, נראים כאילו הם תלויים ממש מעל לראש. פעמיים עשינו הפסקות בדרך, יורדים להתפעל מאגם קרוב ומצטלמים - כמיטב המסורת הסינית הם לא הפסיקו לבקש שאצלם אותם, וכמובן נתנו לי כתובת למשלוח אחרי שסירבתי להשאיר להם את הפילם. ואז הגענו לליטנג (כך חשבתי), עיר טיבטית מדהימה. גברים מגודלי שיער בצבע שחור עורב, חלק ממנו עשוי צמות שמחוברות זו לזו וקישוטים צבעוניים וטבעות שזורים בו. בקצה הצמה קשור להם סרט אדום ארוך, ועל מותניהם חגורים נדנים משובצי אבנים ובהם סכינים או חרבות. ממש אינדיאנים.
אבל מהאנשים שהביאו אותי הבנתי שזו עדיין לא ליטנג, ולפני שהספקתי להבין מה אני עושה מצאתי את עצמי על האוטובוס למנקם, גוב האריות הראשון. 40 יואן ושש שעות של נופים מטריפים, אבל שוב עם קטעים מורטי עצבים שבהם אני לא מפסיק להתפלל, להסתכל לכיוון אחר ולנסות להעסיק ולהרגיע את עצמי - לשווא. המון שלג בדרך, עוד אגמי טורקיז חלקים כמראה. מילאתי את הבקבוק שלי בנחל שעצרנו לידו - מי יודע, אולי זה אחד ממקורות היאנגצה. בכל פעם שיושבי האוהלים שבדרך עולים על האוטובוס, כל המשפחה מגיעה ללוות את הנוסעים. עשרה אנשים עומדים בתחנה, שניים עולים על האוטובוס.
בשמונה וחצי הגענו למנקם (עד כמה שאני יודע בכל אופן), ועדיין אור יום ומלא שוטרים וחיילים. לקחתי חדר במלון בתחנת האוטובוס (דולר אחד) וכיוונתי את השעון המעורר ל- 3:30 בבוקר, שאז אצעד החוצה מהעיר לפני שהבוקר עולה, בשביל לא לבלוט יותר מדי. אולי שווה לי לנסות לבקש מהפקידה במלון לקנות לי כרטיס לאוטובוס - נראה לי שבצ`ק-פוינטס מקפידים פחות עם אוטובוסים, אולי בשל העובדה שאף אחד לא משער שלמישהו יהיה אומץ לנסות את זה בכלל. טרמפ עם משאית עלול גם לעלות לי הרבה יותר. בסך הכל הוצאתי היום שמונה דולר.
פקידת הקבלה אמרה לי שהאוטובוס למרקן, העיר הבאה, יוצא מחר בשבע בבוקר. זה אומר שאגיע לשם באמצע היום - זמן גרוע למי שמנסה להתחמק מאנשי החוק. אם כך, עדיף לנסות לתפוס משאית. אקום מחר בשבע ואנסה למצוא טרמפ, כך שאגיע מאוחר יותר. אני בלי אוכל, חייתי כל היום על שלוש פיתות קטנות וקצת בוטנים, ונשארו לי רק בוטנים ומים.
תקועים בדרך לטיבט
26.6.95
התעוררתי שוב לא החלטי. אוטובוס? טרמפים? אולי בכל-זאת לוותר ולחזור? אני בחופש הרי, האם כך אני רוצה להעביר את החופש שלי? בתופסת, במחבואים, בלישון רע ולאכול רע? בסוף החלטתי לקחת את האוטובוס - אולי הוא ממשיך גם מעבר למרקן ואני אצליח לעבור אותה בשלום. אבל כמעט כרגיל, עד שקמתי האוטובוס כבר יצא. כמו בכפר של ליפין ולילי, יעברו בטח שעות עד שיגיע רכב - אף אחד לא יוצא מכאן, רק מי שלא הספיק להמשיך הלאה ביום הקודם ונתקע פה ללילה. ואלה בטח יצאו כבר לפני כמה שעות, חרוצים שכמותם. כשאכלתי ארוחת בוקר (לחם מאודה ודייסת אורז מתוקה, שבעה יואן. כמה טוב שיש עוד סינים בסביבה ואפשר למצוא אוכל מוכר וטעים) נכנס שוטר למסעדה ופנה אלי בחיוך, אומר לי שאני צריך ללכת לתחנת המשטרה. נראה היה שהוא יודע שאני שם. כשיצאתי אתו, הוא שאל אם אני נוסע לטיבט. אמרתי שכן, וקיוויתי שמה שהוא יענה לי, שהיה כמובן בסינית, היה שאני הולך לקבל פרמיט לדרך. עכשיו אני ממתין בתחנת המשטרה. מפתיע לראות שאנשים כאן לא מתרגשים מתיירים, למרות שאני לא מאמין שמגיעים לכאן הרבה: אני לא ראיתי אף אחד מאז שיצאתי לדרך.
בסופו של דבר, אחרי המתנה ארוכה לבד, פשוט קמתי והלכתי משם. אף אחד לא עצר אותי, וצעדתי לפאתי העיר, מתמקם ליד בקתה קטנה וממתין שיגיע רכב. עד שעה 14:30 לא עבר כלום. טיבטי זקן שגר ליד הביא לי מים חמים, התחרט והלך להביא לי תה חמאה, ושוב התחרט והזמין אותי לאכול אצלו בבית מומוסים ענקיים, כדורי בצק מאודים וממולאים בשר. הפעם כבר לא יכולתי לטעות - תה חמאה זה פשוט תה מגעיל שמומסות בו כמויות גדולות של חמאה, וזה אכן גרוע למדי למרות שבמצבי לחץ ניתן לשתיה ומספק הרבה אנרגיה לגוף. כששמענו משאית מתקרבת האיש סימן לי לצאת אתו ועצר אותה.
הנהג ביקש עשרה יואן, אבל כשהוריד אותי אחרי בערך עשרה קילומטרים, נתתי לו חמישה והוא לא אמר כלום. נראה לי שההתחלה הולכת להיות קשה, ושוב מחשבות חרטה מתחילות לעלות. אבל מפה לשם אני ממשיך להתקדם, ונראה שכבר מיותר לחזור. מכאן לצ`נגדו יש בערך 3,350 קילומטר, שבשטח הקשה יקחו לי זמן דומה לזה שיקח לי להגיע ללאסה. אז שיהיה לי בהצלחה. בינתיים אני נרגע מכמויות השוטרים והחיילים שנמצאים כאן, אחרי שהבנתי שאין סיכוי לנסות להתחמק מהם - זה סיכון שלקחתי על עצמי ומה שיהיה יהיה. רובם מתעלמים ממני, וכנראה שמי שאמור לעשות לי בעיות זה משטרת התיירות, ה- PSB, ולא חיילים ושוטרים רגילים.
שעת הנסיעה האחרונה עברה עלי כשאני יושב על ארגזים תחת גשם שוטף - גורם שלא לקחתי בחשבון כשתכננתי לישון בחוץ בשעת דחק. עוד שוטר עובר, ניגש ומסתכל איך אני כותב, ולא מתייחס לעובדה שאני big nose, כמו שהם קוראים למערביים, במקום שלא אמורים להיות בו כאלה.
כשלא הולך אז לא הולך. ובימים כאלה, כשהמזל נגדך, הכי טוב זה להיכנס לחדר ולקוות שמחר יהיה טוב יותר. וכך עשיתי - נכנסתי למלון באמצע שום מקום, אפילו כפר אי אפשר לקרוא לזה, מנחש שאחרי 17:00 כבר לא יעברו עוד משאיות שממשיכות הלאה. עוד אחד מהרעיונות שבדיעבד אני לא מבין מה גרם לי לחשוב אותם. שלוש משאיות עברו מיד אחרי ששמתי את הדברים בחדר ויצאתי לסיבוב. נראה כאילו אני האורח הראשון שמגיע במאה הזו אל ה"מלון" שאני ישן בו. חצי שעה לקח לזוג הטיבטים החביבים שמנהלים אותו לנקות את החדר המצחין (שמונה יואן, אחרי מיקוח, ולא שווה את המחיר), מה שלא גרם לו להיראות נקי, אפילו לא קצת. את המצעים על המיטה הם לא חשבו להחליף. כשסיימו, עברו מיד לחיטוט קפדני בתיק הקטן שלי, האישה מבקשת את בקבוק המים שהסכמתי לתת, ומתחננת לקבל גם את מחברת המכתבים שלי, שבצער רב סירבתי בעקשנות להיפרד ממנה. לקרוא ולכתוב הם לא יודעים, בשום שפה. הבעל רצה לקנות את השעון המעורר שלי, את שעון היד ואת הצמיד - הייתי יכול להרוויח איזה 5 דולר, ובעיקר לשמח אותם מאד, אם אלו לא היו דברים שדרושים לי והייתי נמצא שישה ימים מהציביליזציה היחסית של לאסה.
אנחנו נמצאים על גדת נהר בוץ רחב, שירדתי אליו לטיפול בצרכי הגוף, ושטיפת ידיים ופנים - אם תהיה לי הזדמנות נוספת ונהר צלול יותר, אעשה רחצה אמיתית, כמו אמבטיית האגם המופלאה שעשיתי בלאוס עם שיירת המשאיות. כשנכנסתי לחדר שלי, מישהו מיד נדבק אל החלון להסתכל. כל זה לא מפריע לי בכלל כאן, למרות שאני משער שבוייטנאם או הודו הייתי סבלני פחות, כיוון ששם פחות אהבתי את האוכלוסיה שהקיפה אותי.
כמה חסר לי משהו טעים לאכול. פשוט אין. לא אכפת לי להסתדר עם החרא שאני חי עליו, אבל כשאין אפילו ביס אחד טעים ביום, זה קשה אפילו לי, שלא ממש מפונק באוכל. ואין פה שום דבר. לפחות חסכוני - כל היום הזה עלה לי 32 יואן, ארבעה דולר, ועל החדר שילמתי בסוף חמישה יואן. בערב יצאתי לשבת על שפת הנהר ולכתוב, מה שגרם להתקהלות של 15 אנשים סביבי, כולל צעירה אחת מדהימה שאפילו נתנה לי לצלם אותה. בדרך כלל הם נוהגים בהיסטריה מול עדשת מצלמה, אמרו לי פעם שהם מאמינים שאם אתה מצלם אותם אתה לוקח להם את הנשמה. היתה שם קבוצה של ילדים שנהניתי להשתעשע איתם, וכמה בחורות שהתענינו בכל דבר שלבשתי, או שהיה בתיק שלי או עלי. הרבה בקשות למתנות נאלצתי להדוף.
חזרתי לחדר וחיכיתי לקצת שקט, ומיד דפיקה בדלת ועוד התקהלות, ועוד ניסיונות מסחר - תכשיטים, המנעול שלי. חבל שאת כל הדברים שעלי אני אוהב או צריך באמת ולא יכול לשמח את האנשים הנחמדים האלה.
הסופר הצעיר אייל רכטר הוא תרמילאי מנוסה.
סיפרו "סיפור לפני השינה" יצא לאור בהוצאת גוונים.
