עפתי לתרמילאים

חתונתה של קומארי

"אי אפשר לראות את סרי לנקה ב- 10 ימים, אבל אחרי החוויה המיוחדת שעברתי, אני יודעת שקיבלתי מושג מקומי, אמיתי וטהור המתאר איך החיים נראים, דרך העיניים של הסרי לנקים." - דורין מתחילה את מסעה בסרי לנקה וממתינה בקוצר רוח להמשך.
דורין כהן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: חתונתה של קומארי
Depositphoto/Surangastock

נחיתה בסרי לנקה

ראשית דברים.
 המסע האישי שלי החל בפברואר 2001, כאשר דודתי האהובה עפרה חזה נפטרה. בתוך העצב האישי והלאומי, שהיו מנת חלקי, מצאתי מפלט מיוחד במינו. במהלך התקופה הזו התוודעתי למדינה קטנה, אומה גדולה, תרבות עשירה - ולשאנטי.

שאנטי - מסע אישי לסרי לנקה: אי אפשר לראות את סרי לנקה ב- 10 ימים, אבל אחרי החוויה המיוחדת שעברתי, אני יודעת שקיבלתי מושג מקומי, אמיתי וטהור המתאר איך החיים נראים, דרך העיניים של הסרי לנקים. ועוד משהו- מה שמייחד את המסע הזה, לעומת מסעות אחרים, הן 3 עובדות פשוטות: יעד שאינו שגרתי, מסע עצמאי של בחורה צעירה והשילוב של ראיית הכל מזווית אחרת, שונה מזו המוצגת לתיירים או תרמילאים מן המניין. שאנטי הגיעה אלינו מסרי לנקה, במסגרת חיפושיה אחר משרה כאחות סיעודית. היא הייתה המלאך של סבתי, שהלכה לעולמה בזרועותיה בדצמבר האחרון. ואז בעצם הבנתי לראשונה, שאת המסע הזה אני חייבת לעבור...

יום שני 01.01.01: השעה 13:00, קצת אחרי ארוחת הצהריים. הטלפון מצלצל, ושאנטי על הקו. היא מספרת לי שהכל מוכן חוץ מהנעליים. בעוד יומיים אני יוצאת למסע של עשרה ימים לסרי לנקה. צ`מילה סאמאנטי, בתה הבכורה של שאנטי מתחתנת, ואני הוזמנתי להיות שושבינה. הסארי, התלבושת הנשית המקומית, כבר תפורה למידותיי, בצבע הלאומי (צהוב)

יום רביעי הגדול 03.01.01: בבוקר הגעתי לסבא, וכולם כבר היו שם. הטורים טיפסו גבוה מדי ומהר מדי: "..שלא תאכלי את זה, ושלא תשתי את זה, ואל תקחי שום דבר מאף אחד!.." אומנם אני כבר לא ילדה. אבל אמא שלי וכל השאר דואגים. "שלא תלכי לבד..עוד יחטפו אותך..." ואני שואלת את עצמי אם כולם פה השתגעו...הלו??? אני בסך הכל נוסעת לסרי לנקה... הרי מחצית מהאנשים שסיפרתי להם על הנסיעה לא ידעו איפה זה וגרוע מכך, לא שמעו על המקום מעולם. ב- 15:00 יצאנו לשדה התעופה, בשעה טובה ומוצלחת. הטיסה בשעה 17:45, וזה מספיק זמן לכל הסידורים (צ`ק אין וכו`) ועוד קצת זמן בשביל שאנטי בדיוטי. היא הבטיחה לילדים שלה דיסקמן. סוף סוף! קיבלנו בורדינג כארד ועלינו לדיוטי. אנחנו למעלה. שער 39 וטיסה של RJ לעמאן מחכה לשאנטי ולי.

 כמה עובדות יבשות על הטיסה לעמאן: המטוס קטן. המעבר צר ויש דייל/ת אחת. המשקה מוגש בקופסת קרטון של פעם, המוסיקה ירדנית ,כמובן, וגולת הכותרת: מקומות ישיבה לא מסומנים. סימון המקום על הבורדינג כארד הוא כנראה המלצה בלבד אבל.. בל נשכח שזו טיסה של 30 דקות נטו באויר. בת`כלס לוקח כ- 45 דקות להגיע לטיסת ההמשך או למזוודות. תמה הטיסה, אנחנו בדוכן המעבר בעמאן, וטיסת "רויאל ג`ורדניאן" נוספת, מחכה לי, לשאנטי ולעוד בודדים. הערה קטנה. עקב חוסר הקידמה הירדנית כדאי להיות עירניים, משום שלמרות שהגשתי את הדרכונים של שאנטי ושלי ביחד, אותי הושיבו ב"קיביני" ואת שאנטי ב"מאט". כשאנחנו על המטוס, שייקח אותנו אל יעדנו הסופי, קולומבו- בירת סרי לנקה, שאנטי כבר מורידה הילוך. "עכשיו אני מעכלת, שאני באמת בדרך הביתה. לא ראיתי את הילדים כבר למעלה מ- 18 חודשים", אמרה שאנטי באנחת רווחה וחיוך רחב ואפייני לה.

יום חמישי 04.01.01- המזרח עדיין בדרכו למערב: בסביבות 06:00 בבוקר אנחנו נוחתות בנמל התעופה "קטונייקה" Katunaika של קולומבו. עיניי נישאו לעבר נמל תעופה ישן, שהתקרה בו כמעט בגובה שלי (ותאמינו לי שזה נמוך!), מטונף, דחוס באנשים ומדיף מריחות חריפים שאי אפשר להתחמק מהם. אני רוטנת על כך שדחיתי אין ספור את החלפת ערכת האב"כ. איזה פספוס...והחום בלתי נסבל! ביציאה מהטרמינל, בתוך כל הרעש וההמולה, אנחנו מבחינות ברכב טרנזיט ובו חלק מבני המשפחה, שבאו לקבל את פנינו.Aybone, שמשמעותה "שלום", זו המילה הראשונה שאני לומדת.

 העמסנו את המטען ואת עצמנו על הרכב ויצאנו לדרך לכפר הקטן אימבוליה" Ibulliya . ביציאה משדה התעופה, אנחנו חולפים על פני בונקרים של הצבא וכוחות משטרה גדולים. בטעות אפשר לחשוב, שנקלעתם כניצבים בסרט דוקומנטרי על וייטנאם. המראה מורכב מניגודים, שקשה לקבל כמובן מאליו: הכל ירוק מסביב! והכל מגודר! הרחוב הראשי, במונחים מקומיים, נראה יותר כמו רחוב צדדי בארץ. והתרשמותי הראשונה היא, שהמקום הזה הוא "סוף העולם שמאלה...". כלי התחבורה, שנראים שייכים ל"מאה הקודמת", גדושים לעייפה. הנהיגה היא בצד שמאל של הכביש. הכביש מלא במהמורות קטנות, והתנועה בכבישים קטסטרופלית. איילון בשעה לחץ.. רק על קטן. הצופר עובד שעות נוספות בטרוף! על קניונים וחנויות ממוזגות לא שמעו כנראה, בחלק הזה של האי. מה שמשאיר רק דוכנים רעועים, שמוצבים על שפת הכביש. מרבית המבנים הנגלים לעינינו הינם מבני קרקע - אין בנייה לגובה. עצי קוקוס גבוהים הם היחידים, ששוברים את קו האופק. הבתים עשויים לרוב מעץ, ללא יסודות ברזל. אין דוד חשמלי למים חמים, וברוב הבתים אין בכלל מקלחות. למעשה, הרחצה נעשית בנהרות או בחצרות הבתים. בחצר כל בית ישנה באר, שמהווה מוקד החיים המרכזי. בעזרת משאבה ידנית או אוטומטית, שואבים מים לשתייה, לבישול ולמקלחת. אין צנרת מתקדמת.

 השימוש בחשמל הוא מינימלי, כך שבמשך היום די חשוך. הילדים לבושים בלבן, תלבושת אחידה של בי"ס ועל מצחם צובעים נקודה שחורה, נגד עין הרע. הנשים, בעיקר בסארי, והרבה גברים בלי חולצה מהלכים יחפים. ו..הפתעת חיי היא העובדה, ששחרור גזים, ועל כל צורותיו, הינו דבר של מה בכך!!! - קטע פשוט קורע!!! ויחד עם כל זאת, בתוך כל ההמולה והרעש, אני מביטה בנוף המשגע! ירוק של ג`ונגל אמיתי. עצי קוקוס, דשא גבוה ותבליט משכר, שממש מתחשק ללכת בו לאיבוד.

לתחילת הכתבה

טקס חתונה באי

יום שישי 05.01.01-הכלה לבושה בלבן : 5:00 לפנות בוקר. שאנטי מעירה אותי, כי כבר בוקר. "מה בוקר??!! עוד חושך בחוץ". אבל זה לא עוזר לי הרבה, קמתי כמו גדולה, תוהה מה לעזאזל גרם להם לקום כ"כ מוקדם? והתשובה לא איחרה להגיע: הטקס מתחיל ב- 10:30, וקומארי צריכה להיות בסטודיו של הצלם ב- 08:30. הפנמתי את התשובה והצטרפתי לחבורה.

 קומארי וכל השושבינות הלכו לסטודיו, לא לפני שהמאפרת המקומית סיימה את מלאכתה. אח"כ פנתה המאפרת לטפל בי. התרגשתי מאוד מהמעמד...בכל זאת, לא בכל יום ועוד בגיל 25 אני שושבינה ליום אחד. מכיוון שלא רציתי לפספס שום חלק מהתהליך, איפשרתי לה לעשות בי כרצונה, והבטחתי שלא אתלונן. נתתי לה להתייחס אליי בדיוק כמו אל בחורה מקומית, עד לשלב של סידור השיער, משום שבאותו הרגע, היא כמעט שגרמה לי להתקף לב. היא ניסתה לאסוף את שיערי (הקצר ביחס לבחורה מקומית), ואגב התחליף המקומי לרולים זה לא פחות מאשר האצבע שלה (בטח ככה היה גם אצלנו לפני כמה עשורים), וכאשר זה לא הסתדר כפי שרצתה, היא, באלגנטיות ובשיא הטבעיות! הוציאה מספריים מהתיק וגזרה לי את התלתל!! אני! שמוכנה "לירות על מנת להרוג!" מישהו שמעיז להתעסק עם השיער שלי נשארתי בהלם מוחלט! הסירו דאגה מליבכם - השלום לה. בשעה 10:30 קומארי חוזרת מהסטודיו והבית רוחש וגועש. כל הטקס מתנהל לפי לוח זמנים מדוייק ועל כולו מפקחת שאנטי, שכל הזמן מציצה בשעון, ונראית יותר כמו רס"ר משמעת.

טקס החתונה: הכלה נכנסת ראשונה לחופה, שנקראת "מגולפורווה" (MAGULPORUWA) ואחריה נכנס החתן. הזכות לעמוד מתחת לחופה כזו שמורה לכלות בתולות בלבד. מספרים ש בעבר ניסו בחורות שאינן בתולות להתקדש מתחת לחופה זו, אך ללא הצלחה. ישנן מספר תיאוריות מעניינות ביותר לגבי מה שקרה להן כאשר נעמדו מתחת לחופה. את הטקס כולו מנחה רב בודהיסטי, אשר מקדש את הזוג הצעיר באופנים שונים. על רצפת החופה, מפוזרים גרגירי אורז, המאכל העממי-בסיסי, שמיוחסת לו חשיבות רבה ומטבעות כסף, שמסמלות עושר וברכות. לאחר שהכלה והחתן מחליפים טבעות, ייעשו כל יתר פעולות הטקס, כאשר ידיהם אוחזות האחת בשניה - לציון השלם ששניהם מרכיבים. הם מדליקים את המנורה המסורתית (שכמוה יש בכל מקדש), פורסים את עוגת החתונה, ומאכילים האחד את השני (וכל אחד את השושבינים שלו), כסמל למערכת היחסים העתידית שבה יהיו שותפים. האחד למען השני.

ראוי לציין שבטקס לא צופים כל הנוכחים. הבית קטן מלהכיל את כל האורחים, וחלקם פשוט יושבים בחוץ, שותים בירה ומנשנשים. על השולחנות מפוזרות מעטפות, שקנתה הכלה, ולתוכן מכניסים האורחים מתנות כספיות לזוג הצעיר. בהמשך הזוג הצעיר מצטלם באחד מחדרי הבית, שהוסב לסטודיו, ומקבלים את פני האורחים עד לשעת הארוחה. בזמן הזה אני עושה כל שביכולתי להתחמק ממבטיהם הרבים של האורחים (גברים!! נשים, זקנים וטף), שחלקם אף ניגשים לדבר איתי בלי שום הודעה מוקדמת. הם מאוד סקרנים לגביי. מי אני? מאיפה הגעתי? ומה דעתי על חתונה עם גברבר מקומי ממוצע?

על האוכל הביתי מונח מכסה (wasma) מרושת בצורת חצי תפוז, שנקרא אהרה (ah-hara). רוב האוכל נאכל קר, ולכן יש להגן עליו מפני זבובים ומעופפים למינהם, עד לשעת הארוחה. אחרי האוכל, ה- J.D המקומי "סוחף" מספר אורחים אמיצים אל רחבת הריקודים. מעניין מאוד להבחין שרק נשים בודדות מעיזות לדרוך עם כף רגלן ב"ג`ונגל הגברי" הזה. בשעה 15:30 בדיוק תם ונשלם טקס החתונה ואתו חיי הרווקות של הזוג הצעיר. כל האורחים מלווים אותם החוצה, אל המכונית שתסיע אותם לבית המלון, בו יבלו את הלילה. אח"כ אנחנו נפרדים מכל האורחים ויחד מנקים את הבית. ותתפלאו! בסרי לנקה הגברים בקיאים מאוד ב"מלאכת קודש זו".

 בערב, באופן די ספונטני, בובי (הבן של שאנטי) משמיע מוסיקה. בני המשפחה, וכמה חברים-שכנים, אשר "דרים" בבית כדרך קבע (ומעבר לתרומתי הנכבדת לכך- שזו אטרקציה בפני עצמה) פוצחים במחול סוער בלי שום הודעה מוקדמת. OK-השירים ההודים נשמעים לי יפה, אבל השירים הלועזיים זה כבר סיפור אחר. אליל העבר (ונכון להיום גם העתיד) מייקל ג`קסון מבצע קאמבק היסטורי עם להיטיו מהעבר! רקדנו והשתוללנו משקיעת החמה ועד צאת הנשמה. בשעה 01:00 לפנות בוקר נרדמנו איפה שרק היה אפשר, כשהרצפה היא בעדיפות גבוהה. כן, בסרי לנקה פורסים סדין על הרצפה ונרדמים.

יום ראשון 07.01.01 הכלה לבושה באדום - "Home Coming": על הבוקר, התקשרה אמא של רושאן (החתן) לשאנטי, בכדי להודות לה על הבת הנפלאה שלה. בטקס החתונה הסרי-לנקי כלול גם סדין לבן על מיטת הכלולות, שייעודו לבדוק את טוהר מידותיה של הכלה הטרייה. הבוקר יתרחש טקס החתונה השני, או יותר נכון "החתונה בצד של החתן". יצאנו בשני טרנזיטים לכיוון המלון, שבו נערך הטקס. הפעם קידמו את פני האורחים בני משפחתו של החתן, והסרט רץ שוב...קבלת פנים, צילומים, פריסת העוגה, הדלקת המנורה המסורתית ואפילו ההמתנה בין חלקי הטקס השונים. השעון מכתיב את הקצב, זוכרים? בארוחת הצהרים התוודעתי לתוספת קטנה למנהג מטקס החתונה הראשון. החתן והכלה מאכילים גם את קרובי המשפחה משני הצדדים ולהיפך. המעשה מסמל את היותם משפחה אחת גדולה בטוב וברע. בדרך הביתה, ביקרנו במקדש הגדול Kaluthara Body. מעבר לתצפית הנהדרת על נהר ה- Kalu, במרכז המבנה ישנו בניין עגול, שכיפתו מעוטרת בטפט אופקי של ציורים מחייו של בודהה, מיום היוולדו ועד יום מותו. חוויה אומנותית הכרחית!

שלוש מצוות בסיסיות באמונתם של הסרי לנקים:
1- דנה (Da-Nna) - תן את כל (חומרי) שביכולתך לאחרים
2- סילה (See-La) - שמור את 10 הדיברות
3- בהאונה (Bh-Awana) - מדיטציה

 סיימנו להיום.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על קולומבו