עפתי לתרמילאים

תמונות קצרות מסרי לנקה

איך נראית סרי לנקה אחרי שתי נסיעות באוטובוסים? מה קופץ לראש כשחושבים על תה ציילוני? למה כל אחד פה חייב לדעת את הפרטים שלנו? וכיצד תשיגו לכם בולים בסניף הדואר בשדה התעופה? יאיר וענת מדווחים מסרי לנקה.
ענת ויאיר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: תמונות קצרות מסרי לנקה
Depositphoto/Surangastock

הקדמה


כשכולם נסעו לטיול במזרח אני הייתי בטיול גלישה בהוואי ותיקנתי את האוטו באריזונה. כל זה קרה לפני כ-10 שנים ובשנים האלו המשכתי לנסוע לגלוש בכל מיני מקומות ולהגיד לעצמי שיום אחד אני עוד אטייל את הטיול שלי למזרח. כשנכנסה בת זוג לחיי המחשבות הפכו לתוכניות, לכרטיסי טיסה ולמציאות ועם תחילת שנת הלימודים (הראשון לספטמבר) עלינו למטוס לקולומבו.

 סרילנקה היא מדינה חמה ולחה עם אוכל טעים וחריף בטירוף אבל אין ספק שהדבר המדהים הוא הג`ונגל, בכל מקום אם תלך לאותו כוון יותר מחמש דקות תגיע לג`ונגל שעליו חלמת ואותו דימיינת מהספרים, עם עצים בגובה עשרות מטרים, עצי קוקוס ולגונות מטריפות. ואם הגעת במקרה לאחד החופים, ברור שתמיד יתעורר לו הויכוח האם זה החוף הכי יפה בעולם או החוף שהיית בו שלשום. ברור שאי אפשר היום לדבר על סרילנקה בלי לדבר על גלי הצונאמי ששטפו אותה ולקחו לאנשים את הכל. כשאנחנו טיילנו בה אפשר היה להרגיש את התקווה. המדינה בדיוק יצאה ממלחמת אזרחים של 25 שנים התיירים התחילו להגיע וכולם רק הסתכלו קדימה בתקווה. הדרך הכי טובה לעזור להם למצוא מחדש את התקווה היא לנסוע לטייל בסרילנקה ומה שטוב זה שממש תהנו!

לתחילת הכתבה

תחילת הטיול

לקחנו את המפה העדכנית ביותר, וכנראה היחידה, של האי וחיפשנו לעצמנו פארק נחמד ורחוק מהים שנתחיל בו את הפרק היבשתי של טיולנו. מצאנו מקום שנקרא גל-אויה. סכר גדול שנבנה שם יצר אגם והאגם הזה והג`ונגל שסביבו הוכרזו כפארק.

יצאנו מהחוף מתוך כוונה לעלות על האוטובוס הראשון לכיוון עיר המחוז הקרובה לפארק. כאן קרה מקרה היסטורי בהיסטוריה של סרילנקה- האוטובוס הקדים, במקום לצאת ב-6:30 הוא יצא ב-6:10. לקחנו טוק טוק ורדפנו אחרי האוטובוס לעיר הקרובה שם נקט נהג האוטובוס בפעולה המתחייבת ממצב החירום (הפסקה של חצי שעה כדי להמשיך בשגרת האיחור). אחרי נסיעה של כמה שעות ללא אירועים מיוחדים, חוץ מהעובדה שענת היתה מוקד ההתעניינות העיקרי באוטובוס, ומבלימת חירום שכמעט גרמה לכל הנוסעים לעבור דרך החלון הקדמי (צב חצה את הכביש), הגענו לעיר.

כשהגענו לתחנה המרכזית בעיר המחוז שאלנו את האנשים מאיפה יוצא האוטובוס למקום שאליו רצינו להגיע. כמספר האנשים ששאלנו ככה מספר הכיוונים שקיבלנו, היה אפילו זקן אחד שהתעקש שהאוטובוס יוצא מלמעלה. אנחנו העדפנו את התשובות שקיבלנו במודיעין של התחנה. למרות שבכל פעם ששאלנו זמן היציאה של האוטובוס השתנה- לפחות המיקום שלו נשאר יציב פחות או יותר. כשהגיע האוטובוס שלנו עלינו עליו וזכינו בשעה וחצי של טלטולים ששכנעו אותנו סופית שהאוטובוסים המקומיים עשויים מאלומיניום תעופתי. (הבעייה היא שאנשים לבנים בנויים מחומרים פחות מתקדמים). דקה וחצי אחרי שירדנו מהאוטובוס הבנו שהכניסה לפארק והמלון היחיד באיזור (אם הוא קיים בכלל) נמצאים כ-8 קילומטר מאיתנו והדרך היחידה להגיע לשם היא לנסוע שוב לעיר המחוז ולחזור למחרת עם אוטובוס אחר.

במהלך יצירת התקשורת עם המקומיים (שהיה ארוך מאוד) הצטבר סביבנו קהל עצום ורב. חצי מהם השמיעו קריאות השתאות רמות כשהעלנו בקול רם את האפשרות הביזארית של ללכת ברגל לכפר השכן. מבט אחד בפרצופיהם הבהיר לנו שצריך לצאת לדרך. אחרי 5 שעות של הליכה עם הציוד בחום, בגשם, מוקפים באנשים שלא נתנו לנו להמשיך לפני שנתייחס אליהם, על רקע של ג`ונגל מטורף, ירוק ומלא ציפורים (לא בלי להתברבר פעמיים) הגענו למלון. מבט אחד במקום הבהיר לנו שפעם זה היה מלון, היום נשאר רק חדר אחד וגם הוא לא היה מאוכלס מאז 1889. אמנם החדר היה מלוכלך והחלון היחיד שהיה היה אטום בקרטון, אבל נמצא לנו מאוורר נחמד על התקרה והוא אפילו הסתובב.

 במהלך הלילה חשתי נשיכה על רגלי השמאלית, ובבוקר מצאנו שביל טיפות שמן מעגלי סביב המאורר שהכתים לנו את כל הבגדים. קמנו עייפים אך עצבניים והחלטנו לדפוק את המערכת ולהתפלח לפארק. עשינו את זה בלי בעייה ואז המערכת דפקה אותנו בחזרה ובילינו את רוב היום מול אגם יבש, בחום אימים, מתחת לעץ עם צל חלקי, בוהים בפרות מרוחקות (ראינו גם קקי של פילים). ככה התחיל הטיול.

לתחילת הכתבה

תה, שמות ועלוקה

תה
מה שקופץ מיד לראש זה הזקנים בבנק ובועד הפועל של ההסתדרות טובלים שקיקי נייר לבנים במים חמים ושותים נוזל כתום (הרעש הוא משהוא כמו פוווווווווווווט). עכשיו תחשבו על עצים בני 100 בגובה 60 ס"מ. תחשבו על עלים בצבע ירוק עז. החלק העליון של העץ נראה כאילו כיסחה אותו מכסחת דשא. תחשבו על חלקה בגודל מבואות ים של העצים האלו. כל מבואות ים מלאה פועלות שהאנגלים הביאו מהודו בשביל שייצעקו לתיירים hello hello hello ובשביל שיקטפו את העלים הצעירים של העצים האלו, האמת שעדיף אם הן יקטפו רק את הצ`ופצ`יק של כל עלה. ותחשבו על מנהל העבודה שלהן (שגם אותו הבריטים הביאו מהודו למרות שהוא די דומה לחלק מהמורים במבואות ים) שנובח עליהן כמו מאלף אריות בגלל שהן מדברות איתנו. לכל אחת מהפועלות יש שק של עלים קשור סביב הראש (זה אחד משלושת השקים שהיא תקטוף היום).

עכשיו תדמיינו שאתם על הטיילת של דן פנורמה בחיפה. כל השטח מהצ`ק פוסט עד אליכם מכוסה בחלקות ירוקות כאלו, פה ושם כתם של טרמיליות. וממש מתחת למלון נמצא המפעל. מריח צחנת תה אימתנית לטווח של קילומטרים. בתוך המפעל מכונות מברזל יציקה שמוטבעים עליהן מספרים דמיוניים כמו 1916 עובדות במלא המרץ (לפי מנהל המפעל אלו לא סתם מכונות, הן יוצרו בהודו). העלים ממויינים לפי גודל, לפי גובה השיח, לפי צבע ולפי המצב רוח של הממיינים. רק חצי מהעלים זוכים בסיכוי להתמודד על מקום בשקיות של ההסתדרות.

 אחרי המיון המכונות מיבשות, מרטיבות, מנערות, מגלגלות, מתסיסות, מחממות, חותכות, מבחלרות ומשנסות את העלים. ובסוף יוצא מוצר עם שמות מסתוריים כמו Broke Orange Paekoe ואם איש`חד מסכים, השקיות נארזות לתוך שקי ענק ומתחילות להפליג לכיוון הבנק. רעש נוראי מחזיר אתכם לטיילת בכרמל. הרעש זה קו הרכבת החדש שנבנה מחיפה לירושלים. עלו על הרכבת ותראו מה קרה, לכל אורך הדרך הרים בגובה של החרמון וגם הם מכוסים במטעי תה. מפעל, מטע, מטע, מטע, מטע, מפעל, מטע, מטע, מטע, מטע, מפעל.....תה צילוני.

למה כל אחד פה חייב לדעת את הפרטים שלי
מאז שנחתנו בקולומבו עוקבת אחרינו שרשרת השאלות הקבועה. וואטס יו ניים, וור איז גואינג, וויץ` קאנטרי וככה זה נגמר בדרך כלל. על הנייר אולי זה נראה די פשוט, אבל אם תתחשבו על כך שיש פה 19 מליון איש (19.8) וכל אחד מהם מרגיש שהוא חייב לשאול את השאלות לפחות פעם אחת (חלק גם יותר מזה) ולכל אחד מהם צריך להסביר איך בדיוק ההגיה של השם יאיר, תגלו שלא נשאר הרבה זמן לטיולים.

האמת שבהתחלה התופעה לא ממש הפריעה לנו ואפילו שעשעה אותנו מעט. בהמשך זה הפך לחשוד. מאיפה התיאום המושלם? לא מעניין אותם שום דבר אחר? אולי אנחנו חשודים בריגול וכולם סוכני ביון שרוצים להבין מה אנחנו מנסים לעשות? אולי בעצם אנחנו משתתפים בניסוי פסיכולוגי שמודד את אורך העצבים? כל הסיפור של השאלות נראה ממש מסריח ולא ברור.

בשלב השני ניסינו כל מיני שיטות הטעייה מתוחכמות. אנחנו מיפן, קוראים לנו אולגה וירוחם ואנחנו הולכים לאיי לנגרהנס. ניסינו להיות בכל פעם ממדינה אחרת לפי הסדר באטלס. הצלחנו אפילו לשכנע אנשים שהגענו אתמול מקומבינה שזו מדינה קטנה על הגבול בין איראן לדרום אפריקה ושאנחנו הולכים לשכונה בעיר שהם לא שמעו את השם שלה. לפעמים ענינו בעברית או בשוודית (לא שאנחנו מדברים שוודית אבל גם הם לא, כך שעקרונית זה לא משנה). אחרי שראינו שכל ה"שיגועים" לא מפחיתים את הנחישות במילימטר, הבנו שיש כאן משהו עמוק יותר מסתם "הסבר פניך לתייר".

 אבל אתמול בערב הבנו כראה את משמעות העניין. הם פשוט חייבים לשאול את השאלות. זה קטע דתי לגמרי שמקורו בזרם הבודהיסטי הסינהלי עוד מהימים שלפני הגעת הכתב לסרי לנקה. המשמעות של צמד המילים סרי לנקה בשפה העתיקה היא "שאל את השאלות" (כל הבלשנים בעולם טוענים שהמשמעות היא "האריה", אבל ברור שהם טועים). האנשים פה מאמינים שהם פשוט חייבים לשאול את השאלות ושאם הם אפילו זוכים בתשובה, ולחלוטין לא מעניין את בודהה איזה תשובה, זה אות מאלוהים וסגולה לפוריות, לחיים ארוכים ולחיי מין משובחים. במקומם גם אני הייתי שואל. כאן יאיר וענת מדווחים מסרי לנקה.

עלוקה
היא עמדה על האדמה הרטובה מתוחה ככל יכלתה, מודעת רק לשריריה ולסימנים, היא עמדה שם כבר 5 שעות בריכוז עילאי, חוזרת על המנטרה שלה. גוף מתוח וישר, אין אותות מימין, אין אותות משמאל, אין אותות מלפנים או מאחור. ושוב. גוף מתוח, ישר, לא, היא מצאה שריר רפוי, מתחה אותו והמשיכה הלאה. שוב הייתה מתוחה כמו קשת מוכנה לירי. ואז התחילו להגיע האותות. בהתחלה קלושים, מכיוון לא ברור. לאחר מכן התחילה להרגיש אותם מימין. תוך שבריר שנייה החץ נורה. היא מתקדמת במהירות רצחנית ככל האפשר לכיוון האותות מאמצת את כל שרירי גופה. חותרת בכל מהותה אל החום, אל הנוזל, מפלסת דרך בין שיחים, מטפסת על אבנים.

 רק דבר אחד חשוב עכשיו, האותות. והם הולכים ומתחזקים. הכיוון כבר ברור וגם המרחק כבר לא גדול. להמשיך להתקדם, לדחוף, חזק, מהר, היא מרגישה את המקור אבל הנוזל עדיין לא שם. היא ממשיכה לכיוון האותות החזקים, היא לא תתייאש עכשיו. מדי פעם הפייה ננעצת לבדיקה, ממשיכה להתקדם, בודקת. ואז היא מרגישה את הנוזל זורם וממלא את כל יישותה. היא הצליחה. היא מילאה את ייעודה. היא לא איכזבה את עצמה או את השבט. היא מלאת נוזל חם ומתוק. נפוחה, רגועה ומאושרת היא עוזבת את המקור ונופלת בחזרה לאדמה הרטובה.בפעם הבאה שתקרא למישהו עלוקה, דע על מה אתה מדבר.רשמים מטיול ביער הגשם בסרי לנקה.

לתחילת הכתבה

סרי לנקה - בנגקוק

נראה לי שאת סיפור המעבר מסרי לנקה לבנגקוק אפשר להתחיל רק במקום אחד - בדואר של שדה התעופה בקולומבו. היינו אמורים לטוס במטוס של 01:40, שעה לא סבירה לכל הדעות. בגלל שבסרילנקה אין כל כך חיים אחרי השעה 21:00 בערב הגענו לשדה בסביבות 20:30. ענת לא הרגישה כל כך טוב בבטן (במשך יומיים ניסינו להיפרד מהמטוגנים של סרילנקה) אז היא הלכה לישון ואני חיכיתי לטיסה וניסיתי לשרוף 600 רופי מיותרים. בין השאר גם קניתי וכתבתי כמה גלויות.

בסביבות 00:00 הערתי את ענת ועברנו את ביקורת הדרכונים. החנות הראשונה ב-duty free היתה סוכנות דואר ואני החלטתי לשלוח את הגלויות, מה שהתברר כמשימה לא פשוטה. על כיסא בתוך החנות ישב פקיד הדואר הממלכתי של סרילנקה, גם הוא הסכים איתנו שהשעה לחלוטין לא הגיונית, אבל הוא בניגוד אלינו החליט לנקוט בצעדים מעשיים וישן שנת ישרים. ניסינו להעיר אותו, בהתחלה בקריאות עדינות excuse me sir, לאחר מכן בטפיחות קלות על השולחן, בטפיחות עזות על השולחן, בצעקות "סליחה אדוני" בעברית ובהיפנוזה. שום דבר לא עזר, לא רק שהוא לא התעורר, היה ברור לגמרי שהוא מתורגל בהתמודדות עם גורמים מעיקים שחושבים שהוא אמור לעבוד. בכל פעם שלישית שקראנו לו הוא פתח לרגע את העיניים עשה פרצוף של "כן, כן, אני קם" וחזר לישון. מה שהיה מעניין הוא שליתושים הוא הגיב באותה שיטה בדיוק.

אחרי חצי שעה של ניסיונות הערה כושלים גנבנו לו כמה בולים, השארנו אצלו את הרופיות האחרונות שלנו והלכנו למטוס. וכנראה שכאן בדיוק חל המהפך. קשה לשים את האצבע על השנייה המדוייקת בה זה קרה, אם כששמנו את הרגל על המדרגה הראשונה של כבש המטוס, או על המדרגה האחרונה או כשנכנסנו למטוס. אבל שם דיילת חמודה וחייכנית ברכה אותנו לשלום והפנתה אותנו לכסאות. היה נדמה לי שהאויר טעון באנרגטיות מטורפת אבל התעלמתי מהתחושה. ענת עדיין היתה מבולבלת קצת בבטן אז היא הזמינה קולה ומאותו רגע קשה מאוד לתאר את הטיסה בדרכים המקובלות אז לאפס שעונים ולהתחיל.

00:00:00 קולה לענת
00:05:00 המראה
00:10:00 מטליות חמות וחמודות להסרת הזיהום הציילוני.
00:10:35 איסוף מטליות
00:15:00 סיבוב שתייה ראשון
00:15:37 איסוף פחיות
00:16:00 איסוף פחיות ממי שלא הספיק לשתות
00:25:00 ארוחת מטוס סטנדרטית של עוף בלמון גראס בקארי אדום עם ירקות טריים וסלט פירות
00:30:00 סיבוב שתייה שני
00:30:12 איסוף פחיות מקדים
00:32:00 איסוף פחיות מתקדם (אפ"ם)
00:32:30 קפה
00:33:00 תה
00:34:15 איסוף מגשים
00:42:00 סיבוב שתייה שלישי
00:45:00 איסוף פחיות
00:45:00 מוכנים לשינה (שחר צוברי תמיד אומר שכשהוא יהיה גדול הוא יפתח מסעדה שהולכים לישון בה אחרי האוכל)

 כעבור שלוש שעות נחתנו בבנגקוק וחשבנו שאנחנו מוכנים להתמודד עם קן הנמלים האנושי שנפגוש שם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על קולומבו