עוזבים את קרייסטצ'ירץ'
כן, ניו זילנד נגמרה לי. סתם ככה פתאום. פתאום, עברו שלושה חודשים ואין יותר זמן. פתאום, הייתי כבר בכל מקום (כמעט) ועדיין לא הספיק. ואפילו שזה נגמר בטעם מאוד חמוץ כשאנחנו תקועים סתם בקרייסטצ`רץ` בלי שאנחנו מצליחים למכור את האוטו כלב, זה לא יכול לקלקל לנו את כל החוויה המדהימה שהיא ניו זילנד.
אז איפה עזבתי אתכם בפעם האחרונה? אה, כן... יצאנו ממילפורד סאונד (Milfprd Sound) חזרה לכיוון טה אנאו (Te Anau). התכנון היה להמשיך עד לאינברקרגיל, העיר שיושבת בדרום האי, אבל הנסיעה הייתה ארוכה ואני הייתי אחרי לילה שלא הצלחתי לישון בו כל כך ולא הייתי ממש במצב לנהוג, אז החלטנו לחזור לישון בטה אנאו, באיזה הוסטל שיושב באיזה חווה מחות לעיירה, אחרי המלצה חמה שקיבלנו. אבל, כמובן, לא היה מקום. אז החלטנו להמשיך לעיירה הבאה, מנפאורי (Manapouri), שיושבת בצד אגם נפרד ולמצוא מקום לישון שם. נכנסו להוסטל בשם ה- Possom Lodge. היינו צריכים לנחש לפי השם איזה מקום מצפה לנו...
זה נראה כמו חווה שפשוט החליטו בלי יותר מדי השקעה להפוך אותה לבקפקר. זבובי חול שרצו בכל מקום ונכנסו לנו לתוך האוכל בחדר האוכל הקטן והצפוף שיושב בתוך המטבח. הרגשנו שהאווירה ממש לא מתאימה לנו ואין לנו כח למקום שסתם יבאס אותנו, במיוחד כשמנפאורי היא עיירה די קטנה ואין מה לעשות בה כל כך. אחרי משא ומתן קצר עם בעלת המקום, הסכמנו לשים 10 דולר על ה"שימוש במתקנים" ופשוט המשכנו לאינברקרגיל, כשאני, אחרי שינה בנסיעה והארוחה מרגיש הרבה יותר רענן.
הנסיעה לאינברקרגיל דרך כביש החוף של האיזור מאוד מומלצת. אולי היא קצת יותר ארוכה מהדרך שהולכת אל תוך האי, וגם בזה אני לא בטוח לגמרי, אבל היא ממש יפה - הרכסים של הפיורדלנד משקיפים עלינו מהצד בכל הודם, בין חוות גדולות וכבישים נטושים כמעט לגמרי, עד שבשלב מסויים, כבר לקראת הסוף, פוגשים את האוקיינוס. אם אתם באיזור, קחו את הדרך הארוכה, מה זה עוד חצי שעה אם טסתם חצי עולם?
לתחילת הכתבה
מגיעים לאינברקרגיל
אינברקרגיל, העיר המרכזית של דרום האי הדרומי, היא לא עיר מיוחדת בשום דבר. הדבר היחיד שהלהיב אותנו בה היה הפק אנד סייב (Pack & Save )- הסופרמרקט הענק והזול שלא ראינו מאז שעזבנו את האי הצפוני. מצאנו לעצמנו היט להתמקם בו, אצל שירלי. עבר כל כך הרבה זמן מאז ההיט האחרון שלנו, כבר כמעט שכחנו מזה. גם די איבדנו את הכח, לפעמים אתה מעדיף לשלם את העוד קצת כסף כדי להרוויח את האנונימיות של ההוסטל. שירלי היא זקנה מצחיקה שמתנהגת כאילו היא מאוד ממורמרת, במיוחד כשעוד 6 אנשים התקשרו אליה ב-8 בערב בשביל לדעת אם אפשר לפתוח אצלה אוהלים, אבל בעצם נהנית מהאירוח (עובדה שהיא קיבלה אותם בלי לחשוב פעמיים). היא יורדת בציניות לא אופיינית לקיווים על האנשים בטלוויזיה וסתם על אנשים באופן כללי ודי מצחיקה יחסית לסבתא שהיא. גם לא טוחנת בשכל על דת ממש, וזה די יתרון. בכל מקרה, בלי שהיא שמה לב, נפתחה לה ישראלידה בבית (אבל שלא תעמיד פנים שהיא לא רגילה, למרות שמפריע לה שמדברים עברית מולה) ואנחנו פגשנו בפעם הראשונה את הגל החדש. מסתבר שבניו זילנד, כמו בהודו, הישראלים עובדים בגלים. רוב הטיול (לפחות באי הדרומי) פגשנו את אותם אנשים שוב ושוב, אבל עכשיו (ובהמשך הכתבה) התחלנו לפגוש אנשים חדשים שרק הגיעו לניו זילנד ועושים את המסלול ההפוך אלינו והם הגל החדש - גל סוף מרץ.
שירלי, לפני שהיא הלכה לישון, שאלה מתי אנחנו רוצים לקום מחר, שהיא תעיר אותנו. אמרנו שב- 8 וחצי, אבל שלא צריך, יש לנו שעון. זה לא הפריע לה בשמונה שלושים אפס אפס לדפוק במרץ על הדלת שלנו ולצעוק "Good Morning!!!!". אז זה היה קצת מעצבן למי שלא מכיר היטים כל כך, אבל אנחנו כבר קצת יותר מדי משופשפים בהיטים מכדי שיהיה לנו אכפת ולא נוכל לקחת את זה בהומור.
יצאנו משירלי ונסענו למרכז העיר - המטרה - להשיג כרטיס טיסה מקרייסטצ`רץ` לאוקלנד במחיר זול. כולם אומרים לך מראש - זה כולה 100 דולר, שטויות למצוא טיסה. אז זהו שלא, בגלל שחיכינו עם זה קצת, המחירים עלו הרבה ופתאום גילינו שאם אנחנו לא קונים מהר, אנחנו עומדים בפני הוצאה מאוד רצינית. אז הלכנו למשרדים של ה-Flight Center - רשת סוכנויות הנסיעות המקומית וקיבלנו מהם הצעה גבוהה למדי, משהו כמו 200 דולר. אז הלכנו למשרדים של אייר ניו זילנד וקיבלנו הצעה יותר זולה ואז חזרנו לפלייט סנטר ופתאום גילינו שבקלות אפשר להוריד את המחיר ל-145 דולר לכרטיס. הקיווים האלו, כמה שהם משחקים אותה תמימים, הם יודעים לשמור את הקלפים קרוב לחזה טוב מאוד. בכל מקרה, תודות לכשרון ההתמקחות של הירש לא היינו צריכים להוציא יותר מדי.
לתחילת הכתבה
ממשיכים לקייטלינז
אז אחרי שטיפלנו בבירוקרטיה הזאת, התפנינו לטרק האחרון שלנו עם האוטו כלב. לפני שאנחנו נוסעים לקייטלינז, החלטנו לקפוץ לבלף (Bluff), עיירה קטנה שנמצאת מדרום לאינברקרגיל, ממש על החוף. אז בלאף בעצמה היא עיירת מפעלים כזאת, עם ארובות של מפעלים וכל מיני דברים כאלה אבל היא יושבת ממש על האוקיינוס ואפשר לראות ממנה את האיים שנמצאים מדרום לאי הדרומי, בין השאר סטיוארט איילנד (Stewart Island), שהוא אי גדול ופראי. עצרנו בקצה העיירה ויצאנו לטיול קטן לאורך הים. נכון, כבר ראינו הרבה ים, ככה זה במדינה שמורכבת משני איים, אבל היה משהו מאוד מרגיע בהליכה הזאת לאורך הים והיה ממש יפה פתאום. לא יודע, איכשהו הים פה לא נמאס ואף פעם לא ממש נראה אותו דבר...
נכנסנו חזרה לאוטו והתחלנו לסוע לכיוון הקייטלינז. הקייטלינז זהו האיזור שיושב מזרח לאינברקרגיל וממשיך עד דוניידין. זהו איזור עם נופים פראיים מצד אחד, חוות גדולות מצד שני ובאמצע הזדמנויות לראות כל מיני חיות ים כמו פינגווינים, אלבטרוסים, אריות ים וכלבי ים. הדרך הולכת באופן עקרוני לאורך ה-Southern Scenic Route, אותה דרך שאיתה הגענו מהפיורדלנד לאינברקרגיל וממשיכה עד דוניידין, אבל ממנה מתפצלים כל מיני כבישים צדדים ודרכי עפר שבוחרים דרכים יותר נופיות ועושות את הנסיעה קצת יותר "טרקית". את כל המידע שצריך אפשר לקבל בעלון של ה- Southern Scenic Route שבצבע חום) שאפשר לקבל בכל לשכת מידע באיזור. התוכנית שלנו הייתה לנסות לצפות בכל מיני חיות, לנסוע ולנסוע, אולי לעשות מסלולי הליכה קצרים, להעביר איפושהו בקמפינג את הלילה ולהמשיך עם עצירות עד דוניידין למחרת. בקיצור, בלי תוכנית ממש, פשוט לנסוע ולהתקל בדברים על הדרך.
נסענו ונסענו לאורך האוקיינוס בדרך ממש יפה. החלק הראשון מורכב מהרבה חוות ענקיות, מאלה שיוצרות לניו זילנד את הסטיגמה של ארץ שיש בה רק כבשים - שטחים ענקיים, דשא ירוק ואלפי - רבבות אפילו של כבשים. פתאום, בלי התראה, הדרך נכנסת לתוך יער גשם (בוש) ממש ממש צפוף ומגניב ויוצאת ממנו אל תוך החוות מחדש, כאילו כלום לא קרה באמצע.
המקום הראשון שעצרנו בו נקרא מפרץ קוריו (Curio Bay). במפרץ הזה יש יער מאובן שלם מתקופת היורה. אולי זה נשמע משעמם וגם אנחנו עצרנו שם רק כי היינו באיזור, אבל זה באמת די מגניב - בפלטות הסלעים טבועים חותמים של גזעים שלמים, יש אבנים שהם פשוט בסיס העץ שהתאבן. זה מעניין לראות את היער הזה שפשוט קפא לו במצב כזה ונשאר עד היום. רק שאפשר לראות אותו רק בזמני שפל, אז תבררו לפני!
התחנה הבאה הייתה נקודת נאגט (Nugget Point) - לשון יבשה קטנה שבקצהה מגדלור גדול ונאמר שבה אפשר לראות כל מיני חיות ים, בעיקר פינגווינים. המגדלור עצמו יפה ונשקפים ממנו נופים יפים ושם גם פגשנו חבורה חדשה של ישראלים, אלה מהגל של אמצע מרץ ובילינו איתם את ההליכה. מתחת לעלייה לנקודת נאגט עצמה, יש הליכה קצרה לנקודת השקפה על פינגווינים. לפי השלט שהוצב במקום, הגענו בדיוק בזמן הנכון כדי לראות אותם בהמוניהם. ירדנו לנו בשמחה אל החוף (או מה שחשבנו שזה החוף) עד שהגענו לבקתת תצפית קטנה, 20 מטר בערך מעל החוף שממנה ראינו רק פינגווין בודד עומד על החוף, וגם זה היה מדי רחוק. האמת, נראה שהפינגווין היה הרבה יותר מבואס מאיתנו מהמצב.
השעה כבר התחילה להיות מאוחרת, אז התמקמנו ללילה ובישלנו ארוחת ערב. לאט לאט התחיל לטפטף. כשהטפטוף הפך לגשם באופן רשמי, הוא מיד נהיה מבול. את שאר הערב בילינו באוהל, משחקים קלפים והלכנו לישון מוקדם למדי, כדי להתעורר 12 שעות אחרי זה (יותר נכון אני התעוררתי כי הירש כל הזמן התגלגל עליי בגלל שהצד שלו של האהל נרטב) כדי לגלות שהמבול לא הפסיק. אחרי שנחלש קצת לשנייה, התקפלנו במהירות שיא (זה היה די קל, פשוט הפלנו את האהל וזרקנו אותו לבאגז` עם שאר הדברים) והחלטנו לחתוך לדוניידין ישר, לעזאזל עם הגשם.
לתחילת הכתבה
מטיילים בדונדין והסביבה
בדרך לדוניידין ניסינו לצור קשר עם רן. רן הוא בחור ישראלי שגר בדוניידין ועובד בנדל"ן ובשביל החברה מארח אצלו ישראלים וקיבלנו עליו הרבה המלצות. כמו כולם. אז לא היה מקום אצלו, כי למרות שיש לו בית גדול מאוד, הישראלים פה מספיקים כדי לפוצץ אותו (סה"כ זה מקום די טוב בשביל שני הגלים - זה שהולך וזה שבא - להפגש). מצאנו לעצמנו איזה בקפקר זול בעיר המפוצצת בתיירים הזאת והתיישבנו ליהנות מהיום הגשום (טוב, לא ממש ליהנות, אבל לפחות היה אינטרנט חינם - Penny`s Backpackers - למי שתהה).
דוניידין היא של סטודנטים, כך אומרת השמועה. יש בה כל מיני דברים לראות כמו את הרחוב התלול בעולם, מפעל השוקולד של קדברי (Cadbury) שיש בו סיור מגניב, מבשלת הבירה של Speights, דומה למה שעשינו בגריימאות` (ראו כתבה קודמת), חצי האי אוטגו (Otago) שבו אפשר לטייל טיפה ולראות חיות ים ואמורים להיות חיי לילה קצת יותר פעילים מבשאר ניו זילנד. אנחנו, למרות כל זאת, היינו די עייפים מהגשם שתפס אותנו, די הרגשנו שמיצינו ושנכנסנו לגארבג` טיים של הטיול ורק רצינו לעבור לרן, כי שמענו שממש כיף שם, אז לא עשינו כלום מזה, די העברנו את הזמן בלהירקב בהוסטל. מצאנו את עצמנו עוסקים בשאלה - האם יכול להיות שנגמרה לנו ניו זילנד, ויש לנו עוד שבועיים עד הטיסה לאוקלנד? האם באמת אין כלום בין דוניידין לקרייסטצ`רץ`? האם יכול להיות שבארץ הזאת יש חלק שהוא נטול אטרקציות לחלוטין? האמת, שיש את הר קוק, שהוא כן בין שתי הערים האלה, אבל הוא גם מצריך נסיעה כמעט עד הצד המערבי של האי ולא ידענו אם זה שווה לבזבז כל כך הרבה כסף על דלק כדי לראות עוד פעם הרים מושלגים. אני יודע, זה מגוחך להגיד את זה, אבל איכשהו, באווירת הגארבג` טיים שנפלה עלינו, הרגשנו שדברים כאלה כבר לא כל כך מרגשים אותנו. כמה טעינו.... אבל זה עוד מעט. קודם כל העברנו לילה ממש נחמד עם שלוש בנות ישראליות שפגשנו ובחור מאורי שעובד בקבלה, שהביא גיטרה והמון בירות וישבנו וניגנו ודיברנו. למחרת עוד היה גשום, אבל לפחות התפנה מקום אצל רן.
רן גר בבית לבנים (חשוב להבין, זה משהו שראוי לציון בניו זילנד - בית שעשוי מלבנים) שנבנה ב-1948 ושימש כבית חולים וכמיסיון, עם הרבה שטח מאחוריו, אי שם בחצי האי, מחוץ לדוניידין עצמה. הבית עצמו מלא חדרים והוא מארח בסביבות 20 ישראלים כל פעם, תמורת 15 דולר ללילה. בין האטרקציות שאפשר למצוא אצל רן, ניתן למצוא שולחן סנוקר, פלייסטיישן, ספריית די וי די עם הרבה מהקלאסיקות הישראליות (מבצע סבתא, אהבה קולומביאנית, גבעת חלפון וכו`...), ערוץ ESPN שמשדר משחקים מליגת האלופות ומהNBA (לבנות המין היפה אולי זה נשמע לא כזה חשוב, אבל עד שהגעתי לשם לא הבנתי כמה היה חסר לי הכדורגל) ולפעמים אפילו משחקים של מכבי ת"א מהיורוליג בשידור כמעט ישיר. קיצר, זה המקום המושלם למי שמתגעגע קצת להרגשה ישראלית או למי שסתם רוצה לבזבז כמה ימים בכיף. גם רן הוא אחלה בחור ויודע גם להסביר טוב מה יש לראות בחצי האי ובדוניידין עצמה, איזה מבצעים טובים יש בבורגר קינג ובפיצה האט ורוב הזמן נמצא בבית כדי לארח חברה לכולם.
האמת, שכשהגענו, הרגשנו קצת לא בנוח. רוב האנשים שהיו שם היו כבר די "קבועים" שם, מגובשים בתוך עצמם ואנחנו הרגשנו לא כל כך קשורים. מזל שהייתה שם רננה. את רננה פגשנו כבר בטה אנאו וידענו שאנחנו באותו כיוון, אז די ציפינו לפגוש אותה אצל רן. גם היא קצת הרגישה בחוץ, גם היא לא ידעה מה לעזאזל יש לה לעשות בין דוניידין לקרייסטצ`רץ`, אז החיבור היה טבעי. ארגנו לעצמנו הקרנות של מבחר סרטים, כמו "אהבה קולומביאנית" וצפינו תוך כדי ציטוט הקטעים הנבחרים ("מעט מדי זמן, רך. יותר מדי זמן - קשה כמו אבן!") ואמרנו שבערב נלך לראות פינגווינים. אבל לא היה כח בערב, אז משכנו עוד קצת זמן וראינו עוד קצת סרטים.
למחרת, קמנו מאוחר ובדיוק היה שידור חוזר של התבוסה של מכבי לטאו, אז משכנו עוד קצת את הזמן. טוב, אתם מתחילים להבין את העניין, אבל באמת די כיף פשוט למשוך את הזמן אצל רן, ולפעמים זה גם חשוב באמצע הטיול לקחת איזה פסק זמן כזה. אז אחרי שמשכנו עוד קצת זמן, עם עוד קצת משחקי פול, שכרגיל הירש ניצח בהם, החלטנו גם לצאת לטייל. בהמלצה של רן הלכנו למקום שנקרא The Chasm - מעין צוק גדול שיורד אל תוך הים ויוצר תהום עמוקה שנחמד לעמוד על בימת עץ שבנו על קצה הצוק ולהסתכל למטה. וכמובן, הים ממש יפה. כנראה שאני לא יכול עם המראות של הים פה, הם שופכים אותי מחדש. גם כל הנסיעה על הכביש של חצי האי, שנוסע מטר בערך מהים ולפעמים ליד מפרצים שיבשו בשפל.
כשחזרנו, ראינו ליד הבית של רן מראה מוכר, האוטו גנש - המכונית של יעל. האמת, זה היה די צפוי, כולם מתנקזים לפה ואנחנו ידענו שאנחנו באותו כיוון פחות או יותר. הפגישה המחודשת העלתה באוב את היריבות האובססיבית בין הירש ליעל במשחקי הפול (הירש מנצח מנצח ומנצח ויעל לא מוכנה לקבל את זה, עד שהיא מנצחת פעם אחת ואז הירש לא מוכן לקבל את זה). את רוב הערב העברנו במשחקי פול (בעיקר הירש מול יעל, לי קצת נמאס כבר) אבל תוך כדי התגבשה לנו תוכנית - החלטנו לתת צ`אנס להר קוק ולנסוע למחרת עם רננה לאתר קמפינג ליד השמורה, למחרת לעשות שני מסלולים קצרים ויפים שנותנים תצפיות על ההר, לישון עוד פעם באתר הקמפינג ולחתוך למחרת לכיוון קרייסטצ`רץ` עצמה, עם או בלי עצירה בדרך. אנחנו שמחנו על החברה שתתווסף אלינו, אני שמחתי כי נוסעים להר קוק ורננה שמחה כי היא לא סמכה על האוטו שלה שיסחוב את הנסיעה.
בבוקר (או יותר נכון צהריים, כי אפשר היה למרוח קצת זמן) יצאנו לכיוון הר קוק. מיעל קיבלנו טיפ לגבי איזה הוסטל בתוך חווה שנמצא על הדרך, אז שינינו קצת את התוכניות שלנו וויתרנו על הלילה הראשון שלנו באתר קמפינג ובמקום נסענו ישירות לחווה. החווה הזאת נקראת Buscot Station וזה בעצם הבית של טוני, בעל האדמות, שאחרי שאשתו וביתו נפטרו, החליט להקים במקום בקפקר ויצר מקום באווירה הכי ביתית - הוא יושב ואוכל עם האורחים, המטבח שלכם זה המטבח שלו (לא בקטע הנימוסי, אלא ממש), המחשב של האינטרנט נמצא בחדר שינה שלו וכו`... עשינו לעצמנו בוקינג אליו לאוהל בחצר שיש בו מיטות!!! (כן, גם לנו זה נשמע קצת מוזר ודמיינו לעצמנו איזה אוהל 12 צבאי עם מיטות צרפתיות) אבל זה עלה רק 10 דולר לאדם, אז למה לא? כשהגענו למקום הבנו למה המליצו עליו כל כך בחום. דבר ראשון, הנוף מדהים מהחווה - הרכסים שעולים לכיוון הר קוק אל מול השקיעה פשוט לא נותנים לך להפסיק להביט. מעבר לזה - המקום מאוד מטופח - דשא יפה ועליו שיחי פרחים יפהפיים ובינהם מתרוצצת (וגם נוגסת בפרחים) אליס, כבשת המחמד של טוני.
את פנינו קיבל גדי, ישראלי שעובד אצל טוני והראה לנו את האוהל שלנו, ממש לא מה שציפינו. אוהל גדול ומרווח יחסית, עם שתי מיטות מתקפלות בפנים ועוד אחת במרפסת, עליהן מזרונים נוחים ושמיכות פוך מפנקות. אילו תנאים יותר טובים ממה שהיה לי בלא מעט אכסניות והמחיר הוא חצי מבדרך כלל!!! לא האמנו ממש. חוץ מזה, פגשנו את העובד הנוסף של טוני, סאם - אמריקאי מצחיק ובשלן בחסד (כך שמענו לפחות) שאוהב מאוד מוזיקה ישראלית ואת טוני עצמו - קצת מונוטוני ופסימי, אבל מסביר פנים ואוהב לשבת ולדבר עם האורחים וגם ביקר בישראל ובטוח שהיא מנוהלת יותר טוב מניו זילנד. דרך אגב, טוני חבר גם בהיט, לא מתוך איזה אידיאולוגיה, רק בגלל שהפצירו בו מאוד ומי שחבר היט יקבל אותה הנחה שמקבל מי שחבר ב-BBH, אבל כשאוהל כזה מפנק עולה 10 דולר, אז מה זה משנה? חוצמזה, האינטרנט שם עולה 2 דולר לשעה, שזה הכי זול שראיתי מאז אוקלנד בערך, יש ירקות חינם מדי פעם במטבח וסלון נחמד עם גיטרה ופסנתר (אבל אין עדיין חוברות אקורדים בעברית, סוג של תקלה) וטלוויזיה גדולה. מהרגע שהגענו, לא רצינו לעזוב. במיוחד עם זה שהגיעו לשם אחרינו גם קרנית ואלדד, אותו זוג שעוקב / נעקב על ידינו מאז גריימאות` (ראו כתבה קודמת) וגם הפתעה - דרור, אותו חבר נשכח שלא נראה מאז הכתבה השנייה בערך, גם התגלגל לשם איכשהו. התיישבנו לארוחות הערב שלנו ולשיחה שהתמשכה אל תוך הלילה - השוואה של נפילות מצחיקות, דיבורים על לימודים והסקופ של הערב היה כשגילינו שדפוס המעקב היה קיים כבר 7 שנים - קרנית טיילה לפני 7 שנים בניו זילנד, משם המשיכה לסין והתגלגלה גם למונגוליה - בדיוק התכנון שלי! קצת מוזר....
בבוקר קמנו כדי לנסוע להר קוק. הירש החליט להשאר אחרי שנתפס לו הצוואר כמו איזה זקן בן 80, אז נסענו רק רננה, דרור ואני. לרננה יש תחביב - לעצור ולצלם תמונות מהדרך. כאילו, כולם עושים את זה, אבל היא באמת אוהבת לעשות את זה הרבה, אז הנסיעה די התנהלה לה בעצלתיים, שזה ממש סבבה, כי הנוף באמת היה יפה והיה הרבה מה לראות. כשהגענו להר קוק החלטנו לעשות את מסלול ה- Hooker Valley - מסלול באורך שעה ו-35 דקות, לפי ה-Doc, שמביא לתצפית הכי טובה על ההר עצמו. את ההר אפשר כבר לראות עוד מרחוק בנסיעה והוא נראה כמו משהו מציור, גלויה, לא משהו אמיתי. הוא בדיוק בצורה השפיצית ומכוסה בלבן כמו שחושבים כשמדברים על הרים אלפיניים.
המסלול עצמו הוא מסלול "סבתות" - קל מאוד, בלי עליות או ירידות על שביל ברור וקל ועובר על גשרים גדולים מעל נחלים ויש מעקה במקומות שצריך. הנוף רק הולך ומתעלה על עצמו ככל שמתקרבים וככל שהר קוק מתעצם ומבינים כמה הוא גדול (הוא בכל זאת בגובה של 3 וחצי ק"מ בערך). המסלול מסתיים לגדות אגם שהמים בו אפורים לגמרי וצפים בו גושים גדולים של קרח שהתפרקו מהרכסים שמסביב. אפשר לשבת ולראות את כל הקרחונים על ההרים מסביב, להסתכל הקרח שצף ומתהפך ומתפרק על האגם ואפשר לנסות להכנס לטבילה קטנה (ולברוח החוצה אחרי חצי שבהם המים היו כבר מספיק קרים בשביל לאבד תחושה ברגליים). הכי טוב, זה פשוט לשבת ולהנות, כי זה באמת אחד המקומות היפים בניו זילנד. ממש שמחתי שלא וויתרנו על המקום.
את דרור השארנו בהר קוק. לא שאנחנו רעים, רק הוא נפגש שם עם שלוש בנות שהוא קבע איתן להמשיך לטייל ביחד והמשכנו בכיף רק רננה ואני, תוך כדי הרבה עצירות לצילום (במיוחד באגם שהפך למראה ממש יפה עם מצב השמים) והעמקת הידע המוזיקלי שלי בעזרת מכשיר ה-MP של רננה (הכל ממרסדס סוסה ועד עופר ניסים). פגשנו את הירש יושב ולא נראה משועמם בכלל. האמת אני מבין, מאז יוסי בפנגורו לא מצאתי מקום שנראה לי כזה סבבה פשוט לשבת ולא לצאת לטייל לשום מקום. מסתבר שהוא גם זכה להשתתף בארוחה של גדי טוני וסאם וניהל שיחה עם טוני שמסתבר שהוא אדם פסימיסט למדי, כמו רוב השמרנים בניו זילנד ובטוח שהמדינה הולכת לעזאזל עוד מעט, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה כלכלית. אז אין מה לרחם עליו.
העברנו את הלילה בכיף אצל טוני ובבוקר, בצער רב יצאנו לכיוון קרייסטצ`רץ`, היעד האחרון בטיול שלנו (לפחות עד הטיסה לאוקלנד). מה שטוב אצל טוני זה גם שאין ממש זמן של צ`קאאוט, אז יכולנו למרוח בכיף את הזמן ויצאנו רק בסביבות הצהריים. כנראה שנכנסנו יותר מדי לאווירת המריחה, כי אפילו עד לקרייסטצ`רץ` (שזה כולה 3 וחצי שעות בערך) לא היה לנו באמת כוח לנהוג, במיוחד כשלא מצאנו מקום פנוי לישון בו בלילה. אז עצרנו באיזה עיירה קטנה על הדרך בשם ג`רלדין (Geraldine) וישנו באכסנייה קטנה בשם Rawhiti Backpackers שאין כל כך מה לציין בה, מעבר לזה שהייתה לה אלפקת מחמד ושבבוקר שלמחרת התעורננו ב- 8 לקול אזעקת אש. מדהים כמה הניו זילנדים האלה פוחדים משריפות, כשהם מוקפים במים, גשם ושלג כל הזמן (במיוחד מאז שיצאנו מהר קוק, כי מזג האוויר התחיל לזעוף). בעלת האכסנייה נכנסה בבהלה לחדר בעוד אנו עומדים באדישות ובדקה שבאמת שום דבר לא נשרף אצלנו. זה היה הזוי מאוד והשכים אותנו קצת יותר מוקדם ממה שציפינו.
יצאנו לכיוון קרייסטצ`רץ`, אחרי שקבענו לעצמנו כבר ביום אתמול מקום לישון בו - ה- Vagabound Backpacker. זוהי אכסנייה קטנה וחביבה שממוקמת במרחק סביר ממרכז העיר, עם ספריית וידאו ענקית, חדרים של ארבעה מקסימום ב-18 דולר בלבד, לחם טרי במגוון טעמים שמגיע חם מהמאפייה כל יום ב- 8 בבוקר (צריך למהר ולהשיג קצת לפני שייגמר) ובכלל אווירה ממש נחמדה, במיוחד עם הסגל החביב שם. למי שמגיע לקרייסטצ`רץ` אני ממליץ להגיע לאכסנייה הזאת אבל כדאי לקבוע מראש - כשאנחנו הבנו מיד כמעט שאנחנו רוצים להשאר עוד לילה כבר לא היה מקום בחדר מעונות ואחרי שהססנו קצת לגבי אם לקחת חדר ב-21 דולר לבנאדם, גם זה כבר לא היה פנוי עד שהחלטנו שכן.
לתחילת הכתבה
חצי האי בנקס
בכל מקרה, אחרי שהתמקמנו שם, קפצנו ל- Backpacker`s Car Market, מקום שבו תרמילאים באים לקנות ולמכור מכוניות. עוד לא רצינו להתחיל למכור את הכלב, רק רצינו להגיד שלום לכמה אנשים שהיו שם. כשנכנסנו לשם, חשכו עינינו. כל האנשים במקום היו במצבים מתקדמים של שעמום / דכאון / מחשבות אובדניות והמחירים של המכוניות היו ברצפה. מסתבר שהעובדה שזה סוף העונה לא רק צמצם טיפה את שוק המכוניות בקרייסטצ`רץ אלא פשוט הרג אותו. לשוק המכוניות עצמו כמעט לא נכנסים קונים, אלא רק מוכרים ומחוץ אליו גם קשה למכור. הבנו מהר מאוד שהתוכניות שלנו לנסוע לאקרואה (Akaroa) שבחצי האי בנקס (Banks) ליומיים הקרובים בזכות זה שהגענו לקרייסטצ`רץ יומיים לפני התכנון - נגוזו כלא היו. הבנו מהר מאוד שאנחנו צריכים להתחיל לנסות למכור את האוטו כמה שיותר מהר ורק אחרי זה להתחיל לחשוב אם מטיילים עוד קצת באיזור. נפרדנו מרננה שהמשיכה לקייקורה ונכנסנו לקטע המבאס ביותר בטיול - המכירה.
אז כבר דיברנו על באסה לפני כתבות ושצריך לדעת להתמודד איתה ואפילו ליהנות ממנה, אבל פה נוספו לבאסה לא מעט דברים - לחץ, תסכול, יאוש, דאגות ועייפות. ידענו שמצפים לנו כמה ימים לא נעימים בכלל, אבל לא ידענו כמה. למחרת כבר עשינו את הצעד הראשון בכיוון המכירה. דבר ראשון עברנו ל- Foley Towers, אכסניית BBH אחרת, נחמדה בפני עצמה ויצאנו לעיר להדפיס מודעות. כנראה שעוד לא שקע לנו לגמרי המצב, כי פרסמנו ב-2200 דולר, שזה מחיר אסטרונומי יחסית לעונה. אבל עם המחיר הזה הלכנו ושמנו שלט בכל אכסנייה שמצאנו באיזור. גם נסענו ושכרנו פלאפון מ- Vodaphone בשדה התעופה. כמובן ששמנו שלט על האוטו עצמו.
למחרת קפצנו שוב לבדוק את המצב בשוק המכוניות ועדיין לא נראה טוב בכלל. אנשים ישבו שם באותו מצב שמצאנו אותם אתמול בערך, עם קורי עכביש שמתחילים לגדול עליהם. רק לשבת שם חמש דקות זה מבאס לגמרי. כל היום חיכינו לשיחות שיציפו אותנו והטלפו נשאר שקט ואטום. התחלנו לפתח קצת טינה לכלב שלא מוכן לעזוב אותנו בקלות. לא הבנו איך הוא לא נחטף כמו לחמנייה חמה, הרי הוא אוטו מעולה, אפילו אם מבחוץ יש לו קצת התקלפויות, אבל מסתבר שהרבה אנשים מחליטים שחיצונית מקיש על המצב הפנימי שלו.
למחרת כבר נשברנו והתייצבנו ב- 9:15 בשוק המכוניות כדי לתפוס מקום טוב בתצוגה. תמורת 60 דולר קיבלנו את האפשרות לשים את האוטו שלושה ימים שם (לא חובה שהם יהיו רצופים). ישבנו וחיכינו ודווקא נכנסו קונים. אבל כולם רוצים וואנים, אף אחד לא רוצה להתקע בחורף הניו זילנדי עם אוטו שהוא לא יכול לישון בתוכו ולהיות חייב לישון באוהל. אז כמה וואנים עפו שם, אבל על הפרייבטים אף אחד כמעט לא הסתכל. הטלפון נשאר דומם גם כן. התחלנו לשקוע לדכאון רציני. התחלנו לפקפק אם נמכור אי פעם את כלב, במיוחד כשפגשנו שם שני חבר`ה שעוד יומיים טסים ואף אחד לא הסתכל אפילו על האוטו שלהם.
למחרת שוב חזרנו מוקדם בבוקר אל השוק. היה יותר גרוע אפילו. שובר. היה יום שבת ונכנסו אולי שלושה אנשים עד 14:30, שאז נשבר לי ולהירש והחלטנו לעוף משם ולעבור מחדש על כל המודעות שלנו ולשנות את המחיר ל-1700$. אחרי שגילינו שחלק גדול המודעות שלנו אינו כבר, החלטנו להדפיס מודעה משופרת, יותר מודעות ולעבור ביותר מקומות, כולל מקומות שהם לא BBH ושמענו עליהם מאחרים.
מה ששיפר לנו קצת את המצברוח הייתה ההגעה של איתמר. למי שזה מצלצל מוכר, תסתכלו בכתבות מהארץ עוד. איתמר, חבר מהבית, נסע חודש לפני לניו זילנד, הסתובב שם הרבה, הוציא ויזת עבודה ועבד בקטיפים ודי החמיץ אותנו מאז שהגענו לאי הדרומי. אז רגע לפני שאנחנו עוזבים, הוא קפץ להעביר כמה ימים ולשתות קצת בירה. גם יעל הגיעה לקרייסטצ`רץ והצטרפה אלינו ומעל הכל - בדיוק יצא שזה הוא יום פטריק הקדוש St. Patrick`s DaY - היום של האירים, שבו כולם יוצאים ושותים יותר מבד"כ ומתלבשים בירוק ובעלי תלתן, שזה הסימנים של האירים וסתם מתחפשים. זה חוויה גם נחמדה וגם מגעילה - כי מצד אחד הכל נורא ססגוני ומעניין, הרבה אנשים לבושים בכל מיני צורות ואפשר לראות כל מיני מחזות כמו חבורת בנות שעושות את ריקוד ההאקא - הריקוד המאורי המסורתי - באמצע הרחוב, מצד שני הרחובות מלאים בשיכורים ברמות שונות, הכבישים והמדרכות מלוכלכים בטירוף ולפעמים זה גם הופך להיות ממש לא נעים. ישבנו קצת באחד הפאבים, אחרי זה קפצנו לאכסנייה של יעל לשחק של קצת פול ומאוחר בלילה (או מוקדם בבוקר?) חזרנו לשינה קצרה לפני יריד המכוניות הגדול של יום ראשון.
כל יום ראשון, במגרש החנייה של מגרש המירוצים ב- Addington מתקיים שוק מכוניות שבו כל מי שרוצה יכול לבוא ותמורת 20 דולר להציג את המכונית שלו או לחפש מכונית לעצמו בחינם, כאשר במקום יש את הכל בשביל לקנות אוטו - בדיקות מכניות של האוטו, העברת בעלות וכו`... לנו המליצו לא ללכת לשם כי כמעט כל מי ששם הם סוחרי רכב שרוב הסיכויים לא יסתכלו על האוטו וגם אם כן, הם יורידו אותנו במחיר כל כך שנרצה לבכות. אבל הלכנו בכל זאת, כי שום דבר לא הלך. וגילינו שצדקו. נכנסו כמה מקומיים שהסתכלו בחוסר עניין על המכוניות (חוץ מאיזה דוד זקן שקצת עצבן אותנו אחרי שהוא בדק לנו את האוטו שעה ובסוף עבר לבדוק קמפר בכלל) אבל בעיקר הסתובבו שם סוחרי מכוניות ערבים שלא ממש הסתכלו לכיוון שלנו ולפעמים אפילו הרחיקו מאיתנו קצת אנשים. התחלנו ממש להתייאש. נראה ששום דבר לא עובד. מהמודעות באכסניות לא חזר אלינו אף אחד, השוק הוא נקודת דכאון שלא מוסיפה כלום, פרסמנו בעיתון Trade & Exchange בחינם וגם זה לא הזיז לאף אחד.
אפילו מה שהיה אמור להיות רשת הבטחון שלנו - סוכניות המכוניות המשומשות - התברר כחסר טעם. רוב הדילרים לא מחפשים כרגע וגם אם כן, סביר להניח שהיינו מקבלים עליו מחיר אפסי. הפתרון היחיד שנראה לנו אפשרי היה ללכת למכירה הפומבית של המכוניות (Tuener`s Car Auction) ולשלם להם 300 דולר מסכום המכירה ועוד אחוזים אם הוא יעבור את ה - 1000. היה ברור שמשם לא נרוויח הרבה כסף ולי אישית היו ספקות ממש גדולים אם נמכור אותו שם. אבל אז - הפלאפון צלצל!!!! בהתרגשות עניתי ולהפתעתי בצד השני הייתה אוסטרית בשם אוולין שהייתה מעוניינת לראות את האוטו. קבעתי איתה במהירות לאחרי שוק המכוניות (סך הכל היא התקשרה אחרי שהיא ראתה מודעה של 1700$ ואנחנו כבר ירדנו בשוק ל-1500$) ונסענו לפגוש אותה ואת מרקוס, החבר שלה, ב- Old Country House, אחד מה-BBH בעיר. הם הסתכלו על האוטו, בחנו את המנוע, שילדה, בפנים, בחוץ, באגז` וכו`... ואז מרקוס הציע 1300$. ענינו שאנחנו מוכנים לרדת ל-1500$, הם אמרו שהם יחשבו על זה וידברו איתנו בערב.
עזבנו אותם וסיכמנו ביננו שיש מקום לאופטימיות זהירה מאוד, אבל האמת שכל אחד בתוכו היה אופטימי מאוד כי הם נראו די מרוצים. ב-5 הם התקשרו שוב להגיד שהם מצאו אוטו אחר. אני נשברתי. ל א האמנתי לזה, הייתי בטוח שסוף סוף נצליח למכור את כלב ונוכל להיות חופשיים שוב, אבל עכשיו הכל נראה שחור מתמיד ושוב הייתה ההרגשה שהעיבה עליי שלא נצליח למכור את האוטו. ואם אתם חושבים שזה לא יכול לקרות, אז כבר ראיתי את זה קורה במו עיני לשני ישראלים עם ואן אדומה, שעד שעתיים לפני הצ`ק אין למטוס עדיין ניסו למכור את הואן ללא הצלחה. אני לא חושב שהיה לי ערב כזה מדוכא בכל הטיול, שום דבר לא הצליח להחזיר לי את החיוך לפנים, אפילו שישבנו עם איתמר ויעל והיה אווירה טובה, אני הייתי כבוי מבפנים. הייתי מוכן למכור את האוטו תמורת נזיד עדשים, רק להפטר מכל העניין.
למחרת בבוקר כבר לא היה לנו כח. אמרנו, נקום מתי שנקום, ניסע אולי לשוק המכוניות לכמה שעות ונראה. כבר די השלמנו עם זה שאנחנו הולכים למכירה הפומבית ולצאת עם כלום כמעט ביד. הגענו בסביבות 12 לשוק ומצאנו מקום. בדיוק חצי שעה אחרי שהגענו קיבלנו שיחה נוספת!!! נסענו במהירות לאכסנייה נוספת והראנו את כלב לשני שוודים בשם BJ ואריק. הם לקחו אותו לסיבוב בדיקה בלי שהם נוהגים אפילו (הירש נהג), לא בדקו יותר מדי והציעו לנו על ההתחלה 1500$. ריסנו את ההתלהבות שלנו ואמרנו שזה נראה לנו בסדר ותוך חצי שעה, כבר היינו Kelevless. רק עכשיו כשאני כותב את השורות האלו אני מבין כמה מזל היה לנו. רכבים עפים פה בכיף בפחות מחצי מחיר, תמורת בוטנים ואנחנו מכרנו במחיר שקנינו!!! פשוט מזל מטורף. חופשיים ומאושרים חזרנו והתחלנו לתכנן את החיים בלי כלב.
קיצר, ככה נגמרה לי ניו זילנד. קצת בטעם חמוץ, אבל סוף טוב הכל טוב. והכל טוב מאוד. הארץ הזאת מדהימה וכל פינה שלא תתגלגלו אליה תמצאו משהו נפלא לראות. נכון, לפעמים הם קצת מתאמצים למצוא אטרקציות, אבל תמיד זה שווה. וואי אני כבר מתגעגע. אולי קצת מוקדם לסכם, כי יש לי עוד כמה ימים פה. עוד הספקנו לחגוג פה יומולדת ליעל על חוף הים וליהנות קצת מקרייסטצרץ` וכשאני אגיע לאוקלנד יאסוף אותי יוסי מפנגורו (ראו כתבה שנייה) ויאסוף אותי אליו לכמה זמן. אולי אני אספיק לטייל עוד קצת אפילו. אז יכול להיות שבכתבה הבאה עוד תשמעו עוד טיפה על ניו זילנד (ביחד עם הונג קונג), אבל בגדול - היה טיול בניו זילנד ואיננו עוד. תם ונשלם.
לתחילת הכתבה
סיכום וטיפים
טוב, אז ביליתי שלושה חודשים בניו זילנד. מה למדתי? לא הרבה על העולם, לא הרבה על עצמי אבל הרבה על איך להסתדר בניו זילנד. זו לא איזו חוכמה שאי אפשר לקבל מכל אחד שהיה בניו זילנד, אבל חשבתי לנסות לאגד את זה פעם אחת ולתמיד, מעין מדריך לקיווי המתחיל. אז בואו ותחכימו:
ויזה:
בכניסה לניו זילנד מקבלים אוטומטית ויזה לשלושה חודשים. להאריך את הויזה זה עניין של 80 דולר (אפילו אם זה ליום אחד) ואפשר להשלים את זה תוך כמה שעות בכל משרד הגירה (יש באוקלנד, וולינגטון, קרייסטצ`רץ ודוניידין, לפי מה שאני יודע) בתנאי שמציגים עותק של כרטיס טיסה החוצה מניו זילנד.
עונות:
נובמבר - אפריל. אלא אם אתם בעניין של סקי.
מטבע וכסף:
הדולר הניו זילנדי שווה בגדול 3 שקל. אי אפשר להשיג אותו בארץ, אז תצטרכו להשיג אותו בדרכים אחרות, תלוי איך אתם מתנהלים עם הכסף שלכם.
דרכים להתנהל עם הכסף:
לפתוח חשבון בנק - מומלץ למי שבא לתקופה יחסית ארוכה (נגיד חודשיים ומעלה). העלויות של ההעברה מתקזזות עם כל ההמרות שהייתם צריכים לעשות אחרת. הכסף עובר אוטומטית בצורה של דולרים ניו זילנדים. לפתוח חשבון זה קל (ממה שאני ראיתי), רק תבררו איזה בנקים הם עמיתים של הבנק שלכם, כי אז זה חוסך העברה מבנק לבנק בתוך ניו זילנד (לדוגמה - ANZ הם עמיתים של לאומי). כשתפתחו חשבון תקבלו כרטיס Eftops שהוא כמו כרטיס אשראי עם קוד והוא שווה ערך למזומן פשוט ואין עליו עמלות. זה עושה את החיים כל כך קלים כי ב-95% מהמקומות מקבלים אותו וככה לא צריך להסתובב עם מזומן כמעט בכלל עליכם. רק תקחו בחשבון שלוקח כמה ימים, עד שבוע, להעביר את הכסף אז תביאו מספיק מזומן אתכם.
המחאות נוסעים - אפשר להחליף בכל בנק ללא עמלה. הבעיה שכשאתם יוצאים מהאיזורים היותר מיושבים (נגיד מהוקיטיקה לכיוון הקרחונים) לא תראו יותר מדי בנקים ואז תצטרכו לפרוט הרבה המחאות ולהסתובב עם יחסית הרבה מזומן עליכם.
מזומן - כיוון שאין דולרים ניו זילנדים בארץ (אלא בהזמנה מיוחדת שצריך לעשות לא מעט זמן מראש), תצטרכו להמיר לדולרים אמריקאיים או אוסטרלים ואז להמיר שוב בניו זילנד. הרבה עמלות וסתם באסה להסתובב עם כל כך הרבה עליכם.
כרטיס אשראי - העמלות יהרגו אתכם, כל הזמן תצטרכו להוציא בסכומים גדולים כדי לקצץ בהם ואז אתם פוגעים בכל הקטע של לא להסתובב עם יותר מדי מזומן. חוצמזה - אם גונבים או הולך לאיבוד, אתם קצת תקועים.
תחבורה:
תחבורה ציבורית - יקר מאוד והרבה פעמים לא מגיע לאן שצריך. אפשר לקנות כרטיס של Magic או Kiwi Experience שאלו אוטובוסים של תיירים שבהם אתם קונים כרטיס לפי מספר שעות נסיעה ונוסעים איתו מתי שבא לכם והוא מגיע לכל היעדים התיירותיים (למי שלא הבין - נגיד אתם קונים כרטיס של 80 שעות. נגיד נסיעה מאוקלנד לוולינגטון זה 10 שעות - לפי החישוב שלהם לא לפי הזמן האמיתי, אז אתם עולים על האוטובוס ונוסעים ואז נשארו לכם עוד 70 שעות על הכרטיס). הבעיה איתם שהם מלאים בצעירים רעשניים ומפונקים ומעצבנים שקצת יהרסו את הנסיעה.
טרמפים וליפטים - יחסית דרך טובה לטייל בניו זילנד. הניו זילנדים מאוד חביבים ועוצרים הרבה לטרמפיסטים, כל עוד הם לא נראים מאיימים מדי (זתומרת זקן גדול והרבה שיער) ובייחוד אם הם בנות. חוצמזה, בכל מקום יש מליון תרמילאים שעוצרים לתרמילאים אחרים. זה פתח לפגישות ממש מגניבות עם כל מיני קיווים משוגעים (לדוגמה דרור התחיל בלתפוס טרמפ וסיים בזה שהוא מצטרף למסע דייג עם הדיג שאסף אותו). אפשר גם לקחת ליפטים - זה אומר טרמפים שבהם אתם משתתפים בדלק. פשוט שמים שלט בלוח מודעות של האכסנייה שאתם ישנים בה, או סתם מתחילים לשאול אנשים.
אוטו:
אם אתם באים לזמן קצר יחסית - הרבה יותר משתלם לשכור. עדיף כבר להבטיח את זה מהארץ, כדי שהאוטו יחכה לכם ברגע שתגיעו. תצטרכו לשלם קצת יותר אם תרצו להחזיר אותו במקום אחר מהמקום שלקחתם אותו אבל זה עדיף. לקנות אוטו ולמכור אותו זה סיפור של שבועיים מתוך הטיול, אז מי שבא לזמן קצר, עדיף שלא יבזבז את הזמן שלו על זה.
לקנות אוטו - הדרך המשתלמת ביותר לטייל לאורך זמן בניו זילנד. אפשר להשיג אוטו טוב אפילו ב-1000 דולר ופגשתי גם כמה אנשים שקנו אוטו לא רע ב500 דולר. צריך רק להיות מוכנים להשקיע זמן בלחפש ואחרי זה זמן בלמכור. זתומרת - שבועיים מהטיול בערך (אם יש לכם מזל, אז פחות). כשאתם קונים אוטו יש שני דברים שצריך לדאוג להם - WOF, שזה כמו טסט בארץ ובניו זילנד צריך לעשות אותו פעמיים בשנה. אוטו בלי WOF לא שווה קנייה - יכול להיות שהתיקונים שתצטרכו לעשות כדי שהוא יעבור יהיו יותר יקרים מהאוטו עצמו. הדבר השני הוא ה-REG - הרישום של האוטו - בסה"כ הליך רשמי ואפשר לחדש אותו בדואר תוך 5 דקות תמורת 60 דולר בערך. לגבי מכוניות דיזל - יש קטע ב-WOF, שאם אתם עושים WOF חדש לדיזל, אתם צריכים לשלם אקסטרה לפי מספר הק"מ שהאוטו עשה מהWOF- האחרון, אז תחשבו על זה לפני שאתם קונים דיזל. הדלק אגב, עולה קצת פחות מבארץ. בדרך כלל (המחיר של הדלק בניו זילנד הוא לא תחת פיקוח כמו בארץ אז כל אחד לוקח כמה שבא לו וככל שהמקום נידח, ככה יעלה יותר, אז תתכוננו מראש), אבל אם תקנו אוטו, תתכוננו לקנות הרבה ממנו. אתם תסעו הרבה.
עלויות מחייה:
לפי איך שאני רואה את זה - 1300 -1400 דולר ניו זילנדי לחודש אמור לכסות אתכם בסדר גמור. זה מה שיצא לי, פחות או יותר. כל אטרקציה (בנג`י, רפטינג, צפייה בלוויתנים, סיור קרחונים וכו`...) עולה עוד לא מעט כסף, אז זה מעבר. עם האטרקציות וקנייה ומכירה של רכב יצא לי 5000 דולר בשלושה חודשים וקצת, זתומרת 15,000 שקל. אפשר להתכלב יותר ממני, אפשר לחיות הרבה יותר טוב ממני - לקחת מדי פעם חדר זוגי או יחיד בשביל ההתפנקות, לאכול יותר ירקות ויותר בחוץ, לא לחפש תמיד את האכסנייה הכי זולה. רק תקחו בחשבון שזה יכול להקפיץ למעל ה-1500 לחודש.
כרטיסים:
בניו זילנד יש מליון כרטיסים שאפשר לעשות. לא כולם באמת משתלמים. הנה פירוט של כמה מהם:
כרטיס BBH: מאוד משתלם. אתם לא יכולים לסמוך רק על היטים בכל מקום ו-BBH יש בלי סוף. הוא עולה כולה 40 דולר ומקבלים בחזרה 20 דולר בתור כרטיס חיוג, שאפשר לחייג איתו לארץ ב5- סנט לדקה. לי הוא חסך בגדול. אני ממליץ. מחזיר את ההשקעה.
כרטיס VIP: כמו ה-BBH, כרטיס של אכסניות. ממה שאני ראיתי - רשת די קטנה, פחות מומלץ. לא מחזיר את ההשקעה.
כרטיס YHA: עשיתי בארץ ולא יצא לי להשתמש בו אפילו פעם אחת. אפשר להשיג איתו פה ושם הנחות, אבל בדרך כלל משיגים את אותה הנחה עם כרטיס BBH. האכסניות של ה-YHA הן תמיד יותר יקרות מ-BBH ולא תמיד שוות את זה. אם אתם בכל מקרה מתכוונים לעשות את זה - תדעו שבכל ארץ זה 30 של המטבע המקומי, אז תעשו ב-30 שקל בארץ ולא ב30- דולר בניו זילנד. מחזיר חלקית את ההשקעה.
כרטיס היט: משתלם מאוד. תמורת 55 דולר אתם מקבלים גישה לעשרות מארחים שיהיו מוכנים להכניס אתכם לביתם תמורת 5-10 דולר ולפעמים אפילו בחינם. זה חוסך המון כסף. רק קחו בחשבון שלפעמים להיות בהיט זו לא חוויה הכי נעימה ולפעמים השקט והאנונימיות של אכסנייה קוסמים יותר מהיט שבו אתם כל הזמן עם המשפחה המארחת. מחזיר את ההשקעה.
כרטיס מעבר שנתי (Annual Psaa) של ה-Doc: כרטיס שנותן לכם לישון חופשי בביקתות ואתרי קמפינג של ה-Doc למשך שנה. עולה 90 דולר וניתן להשיג אותו במשרדים המרכזיים של ה- Doc. הבעייה - הוא מוגבל - לא תקף בגרייט וולקס באתרי קמפינג של צד הדרך ובעוד כמה מקומות ספציפיים. מחזיר את ההשקעה? תלוי במה התכנון. תצטרכו לעשות 9 לילות בבקתות של ה-Doc כדי שהוא יחזיר את עצמו וזה בטרקים שהם לא גרייט וולק. אני לא חושב שהוא מחזיר אלא אם אתם באים לזמן ממש ארוך.
טלפון:
יש דרך להוזיל מאוד את השיחות שלכם בתוך ניו זילנד ואל מחוצה לה - כרטיסי החיוג. בכל מכולת ניתן להשיג כרטיסי חיוג שונים שהם חצי פירטיים ומוזילים מאוד את השיחות. גם הכרטיס חיוג של ה-BBH נכלל בקטגוריה. חשוב מאוד שתקחו עם כל כרטיס שאתם קונים (שמוטען בסכום שבו קניתם אותו) את רשימת מספרי הגישה - תמיד יש מספר גישה כללי, אבל להתקשר דרכו עולה הרבה יותר מאשר להתקשר דרך מספר הגישה של האיזור בו אתם נמצאים. הכרטיסים הללו מוזילים גם את השיחות לחו"ל. ב-Talk U Save, הכרטיס הכי זול שראיתי, שיחה לאיזור חיוג אחר עולה משהו כמו 3 סנט לדקה, שיחה לסלולרי עולה 43 סנט (בדרך כלל זה משהו כמו דולר לדקה) ושיחה לארץ עולה פחות מ-5 סנט לדקה.
אוכל:
טוב, אז לאכול בחוץ בניו זילנד זה ממש יקר. רוב הזמן תבשלו באכסניות שלכם או על הגזיות שלכם. אבל אם אתם רוצים לאכול פסט פוד מדי פעם:
אני הכי ממליץ על Burger King - הכי זול (7.70 לארוחת וופר) ומקבלים שתייה ללא הגבלה.
Mcdonalds - קצת יותר יקר ואין שתייה חינם, אבל יותר נפוץ, במיוחד באי הדרומי.
KFC - בשביל לקבל ארוחה נורמלית צריך לשלם יחסית הרבה.
Subway - צריך להשקיע מינימום 8 דולר בשביל לקבל כריך שהוא קרוב למשביע וגם אז עדיין לא מקבלים שתייה. אבל שוב, רוב הזמן תמצאו את עצמכם מבשלים. את הקניות כדאי לעשות רק בסופרים הגדולים. הרשת הכי זולה והכי מגוונת לדעתי היא ה-Pack & Save - חנויות באמת ענקיות ומבצעים משתנים שלפעמים מאוד משתלמים. הבעיה שברוב האי הדרומי לא תראו אותם (יש באינברקרגיל, דוניידין וקרייסטצ`רץ` ואולי גם בנלסון). באי הדרומי נפוץ ה- New World - קצת יותר קטן אבל גם נחמד מאוד.
רשתות נוספות הם ה- Countdown (לא כל כך אהבתי), Woolworths (לא כל כך אהבתי), Foodtown (הם די טובים אבל לא כל כך נפוצים).
ירקות עולים המון. תנסו לא לקנות אותם בסופרים אלא בירקניות המקומיות. הרבה פעמים יש שלטים שמפרסמים בצד הדרך. תעצרו - בדרך כלל אלו איכרים שמוכרים את מרכולתם, לפעמים בשיטת קופסת ההגינות (Honesty Box- אין מוכר, פשוט לוקחים ושמים את הכסף בקופסה. בארץ זה לא היה מחזיק חצי דקה). או שפשוט אל תקנו.
במקומות יותר קטנים תמצאו את הסופרים Super Value וה-4Square וה- Fresh Choice שהם (בייחוד ה- 4Square) יותר מזכירים חנויות Yellow בארץ. אם אין משהו אחר, תקנו בהן כי הם יקרות יותר, בייחוד ה- 4Squares
אני ממליץ לקנות בעיקר Budget. בדג`ט היא חברה שמשווקת מוצרים, לא מייצרת אותם (משהו כמו סופר קלאס בארץ, רק יותר איכותי). כל המוצרים שלהם עולים ממש בזול, הם מייצרים ממש הכל (ספגטי, אורז, אבקת כביסה ...) והאיכות לא רעה. במקומות בהם אין בדג`ט אפשר למצוא Home Brand או Basics, שזה שווה ערך. במקרה ואתם מחפשים משהו ובדג`ט לא מייצרים, תפחשו מתוצרת Pam`s - אותו עיקרון, רק טיפה פחות זול.
לשומרי הכשרות - מן הסתם, תצטרכו להביא כלים משלכם. מן הסתם, לא תוכלו בשר אלא איפה שיש מקומות כשרים בשביל הקהילה היהודית (באוקלנד וולינגטון, עד שאני יודע). יש רשימה של אוכל כשר שמאושר על ידי הקהילה היהודית של ניו זילנד וניתן לראות אותה באתר: kosherkiwidirectory.co.nz
ספרים מומלצים:
הלונלי פלנט לא שווה כלום. הוא לא מעודכן במחירים והרבה פעמים צריך לברור בין הרבה דברים תפלים כדי למצוא את העיקר. בניו זילנד כל כך להסתדר רק על בסיס ה- ISITE - מרכזי המידע לתיירים שקיימים בכל מקום, שממש לא צריך אותו. לא מחזיר את ההשקעה.
הספר Tramping in New Zealand מהוצאת הלונלי פלנט, לעומת זאת - הרבה יותר טוב. הוא נותן פרטים מדוייקים על מסלולים ומפות טופוגרפיות שלהם. נכון, מבחינת מחירים ואוטובוסים הוא ממש לא מעודכן, אבל למי שרוצה לטרק הוא טוב מאוד. מחזיר את ההשקעה.
עלוני מידע - ניו זילנד היא ארץ הברושורים (עלוני המידע) בכל מקום שקשור לתיירות שתגיעו אליו יהיה לכם לפחות קיר אחד מלא בהם. מלא פעילויות ורעיונות למה לעשות מופיעים שם. נח ופשוט.
חשמל:
אותו מתח כמו בארץ אבל שקעים שונים. תשיגו מתאמים מראש. זהו, פחות או יותר.
זהו, תהנו, אל תדאגו, איפה שלא תלכו - הארץ הזאת מדהימה ומפתיעה מחדש.
