הקדמה
באחת מהכתבות הקודמות שלי, "חופשי זה לגמרי לבד", היללתי ושיבחתי את הדרך של לטייל לבד. כמה כיף זה לשבת לבד עם עצמך ולהחליט מה אתה רוצה לעשות בלי שום השפעה של אף אחד ושום דבר. תארתי את ההרגשה הזאת כהרגשה כמעט אלוהית ואחת החזקות והטובות שחוויתי בחיי ואני אכן עומד בדברי גם היום. אך לאחר שפגשתי את מיכל הצלחתי לחוות חוויות אפילו יותר חזקות ומהנות. וכמו השיר של שוטי הנבואה "מי ינצח ת`אהבה", אף דבר לא.
כן, הבנתם נכון, אותה מיכל שפגשתי בנוסה, בדיוק בשניה שהיא רצה מהאוטובוס שנסע לסידני (ומשם הביתה לארץ הקודש) לטובת הפסקת אוכל, אותה מיכל שהיתה השותפה שלי לאוטו ולטיול מנוסה צפונה הפכה פתאום להרבה יותר מסתם שותפה....
באמצע הטיול של החיים שלי מצאתי את עצמי לפתע בסערת רגשות גדולה (כאילו שהיו חסרות לי כאלה בטיול הזה..) וגם כתרמילאי שלפתע מטייל עם אשתו. זה לא שהתחתנו (אבא ואמא לא להבהל). פשוט זוג (ולא משנה מה ההגדרה המדוייקת) שמבלה ביחד 24 שעות ביממה במשך כל כך הרבה זמן, הופך פחות או יותר להיות זוג נשוי. למזלי אנחנו היינו "זוג נשוי" טרי, בשלב שעדיין אין מריבות וחיכוכים, מה שנתן לי להנות מהקשר כפליים ומהטיול בכלל עוד יותר. אז נכון שישנן כמה התפשרויות בקטעים מסויימים אך הן תמיד שוות את זה. הן באות מאהבה ולא משום דבר אחר. החוויות שעברתי עם מיכל בטיול הן באמת החוויות הכי טובות שעברתי בחיי.
לאחר הנסיעה המייגעת עם אולי, הנהג משאית, שלקח אותנו טרמפ מטאונסוויל, הגענו ליעדנו- מקיי Mackay. למה מייגעת? כי מיכל נרדמה לה על המיטה בקצה האחורי של הקבינה וכל מה שנותר לי לעשות זה לדבר עם הנהג על המצב הפוליטי בישראל (אוי כמה שאני שונא את זה, אבל תמיד נגרר לזה בלית ברירה). ולכסוס ציפורנים בכל פעם שהוא ניסה לעקוף מכונית אחרת על הכביש, עם המפלצת הענקית שבה נסענו.
מקיי
הנחיתה במקיי היתה די מתסכלת. לאחר בירור קצר. עם אוסטרלי נחמד (יש דבר כזה אוסטרלי לא נחמד? ) גילינו שאנחנו מאוד רחוקים מהמקום שאליו רצינו להגיע. קרוואן פארק ביג 4 שהכרנו עוד מהנסיעה צפונה על החוף המזרחי. לצערנו התחבורה הציבורית במקי מפסיקה לעבוד ביום שבת בשעה 17:00 ולכן נאלצנו ללכת ברגל. הליכה ברגל עם כל הציוד על הגב התגלתה בלתי אפשרית וחיפשנו אלטרנטיבות אחרות, מאחר, שכמו שאמרתי מקודם תחבורה ציבורית כבר אין ומוניות עולות יותר מדי כסף וגם לא ראיתי אחת כזאת בשעה האחרונה. עגלת הסופרמרקט הנטושה שניצבה לפתע מולנו היוותה את האופציה הטובה והריאלית ביותר בשבילנו. מיד זרקנו את כל התיקים בעגלה והמשכנו בצעדה לעבר היעד (כאשר אני דוחף ומיכל מכוונת את העגלה בין המדרכות והכבישים). מצב בהחלט מתסכל אך התנחמנו בעובדה שאנחנו מגיעים לקרוואן פארק שכל כך אהבנו בפעם שעברה שהיינו בו. זהו הקרוואן פארק היחיד של ביג 4 בעירה (בסכ"ה בכל העירה יש 4 פארקים) והוא נמצא על החוף הדרומי של העירה, מרחק קצר מהמרכז ובנוסף לכך אני חושב שהוא הקרוואן פארק היחיד באוסטרליה שעשרות טווסים וטווסות מסתובבים בו חופשי ומשוויצים בנוצות שלהם מול יושבי המקום שמצידם מתלהבים כל פעם מחדש ורצים להביא מצלמות מהאוהל. כשהגענו לפארק עצמו ישר נרשמנו בספר השיאים המקומי כזוג התרמילאים הראשון שהגיע לקרוואן עם עגלת סופרמרקט. לאחר שהסברנו לנוכחים (פקיד הקבלה ועוד שני לקוחות שהיו במשרד) את הנסיבות שהביאו אותנו לשבור את השיא הזה. הם סיפרו לנו מנגד שיש לנו מזל שהמשטרה לא ראתה אותנו ועצרה אותנו על גניבת עגלת סופרמרקט (שהיתה נטושה - אני חוזר ומדגיש!).
נרשמנו אוטומטית לשני לילות במטרה לנוח מכל מה שעבר עלינו בימים האחרונים בכך שנשכב כל היום על חוף הים או באוהל ונתפנק לנו בארוחת אכול ככל יכולתך במסעדה הסינית שיש בעיר. אמנם קצת יקר יחסית לתרמילאי (10.5 $) אך זה אכול כפי יכולתך! ועוד אוכל סיני טעים במסעדה יחסית מפוארת! המסעדה נמצאת ברחוב הראשי בעיר והיא לפי דעתי המסעדה הסינית היחידה בעיר.
כשהגיע הזמן לעזוב את מקיי לכיוון סידני החלטנו כמובן לבחור בשיטת חניון המשאיות. באחת הנסיעות שלנו לעיר שאלנו את נהג האוטובוס (שאגב לא התחלף כל השלושה ימים שהיינו במקיי) אם הוא יכול להכווין אותנו לתחנת המשאיות של העיר. עוד לפני שהצלחנו להוציא הגה מהפה הוא ענה לנו שהוא לא יודע איפה היא נמצאת ועלה בקשר מול כל נהגי האוטובוס במקי ושאל אותם אם אולי הם יודעים. כבר ציינתי כמה שהאוסטרלים נחמדים? מתוך אלפי הנהגים שענו לקריאת המצוקה של נהגנו החביב הבנו שהתחנה רחוקה מאוד וצריך לתפוס טרמפ כדי להגיע לתחנה עצמה. הודנו לנהג החביב וויתרנו על הרעיון לתפוס טרמפ עם משאית. כנראה שלא היו בנו את הכוחות לעוד מיני מסע ייסורים של גב שבור ופני תחנונים. החלטנו לקנות כרטיס אוטובוס ממקי לסידני עם עצירה בביירון ביי. את הכרטיס קנינו בסוכנות של מק`פרטיז גרייהונד הממוקמת ברחוב victoria במרכז העיירה. לאחר הנחה (כרטיס YHA) שילמנו 160$ ויצאנו לדרך. יותר נכון לסיוט שנמשך כמעט 24 שעות ממקי עד ביירון ביי. פרט לעובדה שהגוף שלי קיבל צורה של כיסא בסיום הנסיעה, הגעתי לשתי מסקנות מהנסיעה הראשונה שלי באוטובוס בין עירוני באוסטרליה:
1. עדיף לקחת נסיעות יום ולא לילה, אני אישית לא מצליח להרדם באוטובוסים, ולשבת מול נוף של שחור שחור ומדי פעם תמרור זוהר במשך כל כך הרבה זמן, זה דבר מייאש מאוד. אם כבר סובלים, לפחות שיהיה נוף יפה לראות...
2. נהגי אוטובוס אוסטרלי בין עירוני מתנהגים בעצם כקברניטי מטוס ולא כנהגי אוטובוס. הנסיעה תפתח עם קולו של הנהג ברמקול שיודיע לכם בדיוק איפה נעצור במשך הנסיעה, מה תהיה מטרת העצירה, אם הדלתות ישארו פתוחות או סגורות, איפה יש שירותים בתחנת העצירה, מה מזג האוויר הנוכחי ומה מזג האוויר המשוער ביעד ועוד כל מני אינפורמציות על דברים שלא כל כך עניינו אותי ובנוסף, לא הצלחתי להספיק לעקוב אחר קצב הדיבור המהיר שלו. אותי אישית זה די הצחיק כי משום מה לא הצלחתי לדמיין נהג אגד עושה את כל זה.
ביירון ביי
בסופו של דבר הגענו לביירון ביי. ההגעה לביירון היתה די רכה מכיוון שאיך שירדנו מהתחנה נתקלנו בכמה בחורים שעמדו מולנו עם שלטים לאכסניות. כבר שמעתי ונתקלתי בתופעה הזאת (ולא רק באוסטרליה) אך בביירון ביי זה היה קצת שונה. הבחורים אפילו לא דיברו עם מי שירד מהאוטובוס ונראו מדוכאים כאילו הם בעבודת רס"ר ולא בעיירה שאמורה להיות הכי מגניבה בחוף המזרחי.
הבלגנו להם על הדיכאון וחוסר קבלת הפנים היפה ולאחר סקר שוק קצר גילינו שהאכסניה הכי מתאימה לנו היא ה- Main Beach והתלוונו לנהג כדי שיסיע אותנו אליה.
מילה אחת נוספת בנושא- האכסניה Art Factory, המדוברת כל כך בביירון, באמת נראית הכי טובה והכי מעניינת אך עדיין היא עולה 10$ יותר בממוצע משאר האכסניות. לכן ויתרנו עליה. את ביירון כבר הספקתי לבקר בנסיעה שלי צפונה לאורך החוף. בעוד שבפעם הראשונה נשארתי יום וחצי, הפעם החלטתי להקדיש לעיירה יותר. גם מכיוון ששמעתי מהרבה אנשים נפלאות על ביירון ביי שמשום מה לא ראיתי בפעם הראשונה וגם משום שידעתי שזאת הולכת להיות העיירה האחרונה שאני בה עם מיכל לפני שהיא חוזרת לארץ.
בשלושת הימים שביליתי בביירון גיליתי פחות או יותר את אותו הדבר. עיר חוף אוסטרלית ממוצעת, עם קצת יותר חנויות מעניינות וקצת יותר אנשים... בוא נקרא להם מוזרים ומעניינים. הפעם, בנוסף לכך, הגעתי לביקור בנקודה הכי מזרחית במיין לנד Main Land (היבשת ללא האיים ששייכים לה) אוסטרליה. המגדלור של ביירון ביי. במרחק הליכה של 40-50 דקות במעלה הגבעה ממרכז העיירה נמצא המגדלור של ביירון. נוף מרשים של חוף הים של ביירון ושל החוף הדרומי לה, וכמובן המגדלור עצמו שהוא בהחלט מבנה יפה. מומלץ להגיע בשקיעה ושימו לב שההגעה עם רכב תחייב אתכם בתשלום לחניון של האתר 5$. הכניסה להולכי רגל חינם.
לתחילת הכתבה
סידני
אחרי הנסיעה ממקיי לביירון, הדרך לסידני מביירון כבר היתה קטנה עלינו. סך הכל 12 שעות נסיעה שבסופה הגענו לסידני שאני כל כך אוהב ומכיר. בפעם הראשונה בטיול שלי הגעתי לעיר שאני מכיר ולא צריך עזרה של אף אחד בהתמצאות ... הרגשה של בית.
את השהיה בסידני הקדשתי לטיפול בשיניים שלי, שהציקו לי עוד בתחילת הטיול. בנוסף לכך נפגשתי עם החבר ההולנדי-ניו-זילנדי שפגשתי בנוסה וחגגנו את הפגישה המחודשת בבר-בי-קיו על חוף הים בברונטה ביץ` bronte beach. מקום מומלץ בסידני בדיוק לדברים כאלו.
גם גיליתי הפעם את השוק בפדינגטון Padington, שמתקיים ברחוב אוקספורד הקרוב למרכז העיר. שוק בהחלט נחמד, שנמצא ברחוב שהוא בעצם השינקין של סידני עם כל המשתמע מכך... חובה לנסות בשוק את דוכני האוכל שלו ולא להירתע מהתורים הארוכים. בסופו של דבר זה משתלם!
מלבורן
היעד הבא שלנו היה מלבורן. לאחר בדיקת אפשרויות התחבורה למלבורן מסידני גילינו שלהשכיר אוטו זה יקר מדי. רק החברות הגדולות מוכנות להשכיר רכב בכיוון אחד ומן הסתם הן יותר יקרות מהחברות הקטנות. טיסה היתה אמנם יחסית בזול (69$) אך לצערנו הגענו מאוחר מדי להזמין את הכרטיסים. מה שלימד אותי את המסקנה הבאה: כשרוצים לטוס באוסטרליה רצוי לעשות זאת כמה שיותר מוקדם לפני הטיסה ודרך האינטרנט בלבד. הזמנה דרך האינטרנט יכולה לחסוך לכם בסביבות ה-30$ לכרטיס. האופציה השלישית היתה להגיע באוטובוס. הזמנו כרטיס ב-55$ (עם הנחה YHA) והפעם ביקשנו לנסוע באור יום. ואכן זה השתלם, נסיעה באור יום גם אם היא ל-12 שעות, יכולה להיות מהנה, כשיש משהו לראות מבעד לחלון, מקרינים סרטים בטלוויזיה של האוטובוס. כמובן שהאוטובוסים האוסטרלים מצויידים בכל טוב: טלוויזיה, וידאו, שירותים, כסאות מתכוונים ועוד... מה שהופך את הנסיעה לקלה יותר.
ההגעה למלבורן היתה קלה במיוחד. עינב, חברה ותיקה של מיכל חיכתה לנו בתחנת האוטובוס במרכז העיר ולקחה אותנו, כל אחד ליעדו הוא. מיכל השתכנה אצל עינב, בעוד אני השתכנתי אצל המשפחה (כן, גם במלבורן יש לי משפחה :-) ), שגרים באותו רחוב של עינב, במרחק 10 דקות נסיעה...
השהייה שלי במלבורן, שנמשכה שלושה שבועות בסה"כ היתה די מוזרה. נתחיל מזה שפתאום אני ומיכל כבר לא היינו ביחד כל הזמן, דבר שלקח לי קצת זמן להתרגל אליו ונמשיך מזה שזה היה השבוע האחרון שלנו ביחד מה שגם תרם להרגשה המוזרה משהו.
מבחינתי האישית, אני ראיתי את מלבורן כנקודת מעבר שבה אני צריך להחליט לאן פני מועדות בטיול. האפשרויות שעמדו בפני היו כאלה: האחת, איכשהו לטייל באוסטרליה לכיוון מערב, השניה היתה לנסוע לחברים שלי באמריקה והשלישית היתה להמשיך לטייל, אבל בניו-זילנד.
הגרייט אושן רואד
לפני שהתחלתי לחשוב על הסוגיה הזאת, החלטנו- מיכל ואני- לנצל את השבוע האחרון שלנו ביחד. השוטטות ברחובות ובקניונים בעיר כבר מיצתה את עצמה עוד בסידני ולכן בחרנו להיכנס לתחנת המידע המרכזית של העיר (הבניין המוזר שליד התחנה המרכזית הישנה (Flinders) ולגלות מה יש לעשות באזור. מהר מאוד גילינו שהיעד שלנו הוא הגרייט אושן רוד Great Ocean Road וההצעות שיש למרכז המידע להציע לגביו (טיולים מאורגנים, השכרת רכב וכו`) היו יקרות מדי או סתם לא לטעמנו. בהחלטה מהירה החלטנו להשכיר רכב למחרת ולנסוע לטיול של יומיים על הכביש המפורסם ביותר באוסטרליה . מבירור קצר באינטרנט גילינו שחברת טריפטי Thrifty מציעה את המחיר הטוב ביותר והלכנו אליה. תמורת 200$ פחות או יותר קיבלנו רכב חדש לגמרי לשלושה ימים כולל דלק וביטוח.
יצאנו מחניון החברה מצויידים במפות, שסיפקו לנו העובדים האדיבים שבה, לדרך, שמחים ומאושרים שסוף סוף מטיילים. הנוסטלגיות מהטיול עם האוטו שלי גרמה לי להזיל דמעה על גורלו המר. מאוד מרגש היה שם, באוטו המושכר, בדקות הראשונות של הנסיעה... כביש האוקיינוס הגדול -Great Ocean Road הוא הכביש המפורסם ביותר באוסטרליה ובין היפים בעולם. הכביש (100B) מתחיל בעיירה טורקי Torquay במזרח ונמשך מערבה לאורך החוף הדרומי של ויקטוריה עד התחברותו לכביש פרינסס, כ-12 ק"מ מזרחית לעיירה ווארנאמבול Warrnambool. בכביש, מלבד לנופים המדהימים ישנם גם אזורים של שבילי הליכה (רכס אוטווי Oyway Range), חופי גלישה, מהטובים באוסטרליה וכמובן 12 הסלעים המזדקרים להם מהמים, הלא הם "12 השליחים" (12 apostles) שהפכו לאחד מהסמלים של אוסטרליה, יחד עם האולורו ונמל סידני, למרות שאפשר לראות רק 8 מהם.
לצערנו, בדיוק ביומיים שאנחנו טיילנו לנו בכביש תקפה את האזור סופה חזקה מאוד של גשמים, רעמים, ברקים ורוחות של עד 120 קמ"ש. היציאות לנקודות התצפית היו רטובות ומפחידות מתמיד, הכביש המפותל הפך את הנסיעה למאתגרת מאוד והרעיון המקורי שלנו לישון באוהל בקרוואן פארק, ירד לחלוטין מהפרק. "נאלצנו" לישון בבקתות שעלו לנו הרבה יותר מהמתוכנן (70$ ללילה לזוג) וגם הן הצליחו להתנוענע להן בלילה בעקבות הרוחות העזות. למרות מזג האוויר הסוער נהניתי מאוד מהחזרה לחיי התרמילאי שקצת נעלמו מחיי בשבועיים וחצי האחרונים, עקב שהותי בערים הגדולות. החזרנו את האוטו במלבורן, לא לפני שדרסתי תוכי צבעוני גדול, שביצע טיסת קמיקאזה על השימשה של האוטו, וכאן התחיל השלב של כיבוש מלבורן.
חזרה למלבורן
הכיבוש נדחה בשבוע מכיוון שמיכל חזרה לארץ והותירה אותי מדוכא מדי מכדי לצאת מהבית ולטייל בעיר. הגשם, שלא הפסיק לרדת במלבורן, גם לא תרם מדי לנושא. כעבור שבוע התחלתי לצאת מהבית קצת, להיפגש עם חברים (מסתבר שהיו לי כאלה ממלבורן, יותר ממה שחשבתי) ולגלות קצת את העיר הענקית הזאת.
לא יודע איך להסביר את זה אבל במלבורן יש אווירה מיוחדת כזאת, שונה מסידני (לטובה דווקא). מרכז העיר (CBD), מרכז לידו את רוב האתרים המעניינים של מלבורן הנמצאים דווקא מהצד השני (Southbank) של נהר היארה Yara River החוצה את העיר. תוכלו למצוא באזור על רחוב St. Kilda את הגנים הבוטנים המפורסמים של מלבורן, מוזיאונים שונים ועוד. צמוד לתחנה המרכזית (flinders) נמצא הפדריישן סקוור- קבוצת מבנים מוזרה בעיצובים שמכילים גלריות לאמנות, מסעדות, אולמות כנסים, לשכת המידע המרכזית של מלבורן וברחבת הכניסה לכיכר, החדשה יחסית- שנתיים בלבד- תמיד מתקיים משהו מעניין- שווה ביקור.
אתר נוסף, שמאוד נהניתי בו במלבורן היה האקווריום של מלבורן. תמורת 22$ למבוגר (12.95 עם הנחה של כרטיס סטודנט או תרמילאי צעיר) תכנסו לאקווריום מרשים מאוד שמכיל מספר אטרקציות חמודות כמו אולם עם כרישים, חדר חושך עם מדוזות זוהרות, מתקן סימולציית צלילה, באמת נחמד מאוד... ההגעה לאקוואריום היא מהתחנה המרכזית ברגל לאורך הגדה הדרומית שהרבה יותר מעניינת מהגדה הצפונית. בדרך לאקוואריום מומלץ (או שלא..) להיכנס לקזינו Crown שנחשב לקזינו הגדול ביותר בחלק הדרומי של הכדור.
המשך כיבוש מלבורן המשיך להיתקל בקשיים בעיקר מכיוון שאת רוב הזמן שהקדשתי לתכנון ולסידורים לקראת הנסיעה שלי לאמריקה, מה שלא יצא לפועל בסופו של דבר עקב אטימות מדהימה של פקידי הקונסוליה האמריקאית במלבורן. החלום הקטן לנסוע ולהיפגש עם החברים באמריקה נגוז ונאלצתי לדבוק בתוכנית המקורית והראשונה שלי לימים של אחרי אוסטרליה- ניו-זילנד!
אז ניו-זילנד, הנה אני בא...
