שבטי האמר והקארו

בוקר. תרנגולים מכרכרים בחוץ וחבורה של בנות האמר יפהפיות מצחקקות ומביטות בסקרנות לתוך האוהל שלנו. אנחנו מתעוררים באיטיות ובוהים בהם בחזרה בסקרנות דרך פתח האוהל. חלק מהבנות יושבות סביב המדורה מאתמול ומפטפטות בשקט וסביבם מתרוצצים מספר פעוטות עירומים. שום דבר בלבוש שלהם לא נראה כמו משהו מוכר שמיוצר במערב והם לבושות במעין אזור חלציים מעור מעוטר בצדפים, צמידי נחושת רבים ושיער צבוע באדום כהה וקלוע בצמות יפות.

שבט ההאמר מונה כ 30,000 איש המתפרנסים בעיקר מחקלאות וגידול בקר. הם ידועים בכוורות הבר שלהם ובדבש שהם מפיקים ובקישוט הגוף ע"י תכשיטים רבים, כולם בעלי משמעות. כך למשל, מספר העגילים באזנו של הגבר הינו כמספר נשותיו, וכו`.

 בזמן ארוחת הבוקר גילה סיסי המדריך שאחד ההאמרים הספיק להחרים לו את המעיל וכובע הראסטות שלו והוא יצא למסע בירורים בכפר בניסיון לתפוס את הגנב. אנחנו ניצלנו את ההזדמנות ויצאנו גם אנחנו לסיור היכרות בכפר. הכפר למעשה היה מורכב מכ - 15 בקתות קש פשוטות ביותר המוקפות ע"י גדר קטנה מעץ. נשות הכפר באו אלינו בבקשות שנצלם אותן כאשר על כל תמונה הן דרשו בתקיפות תשלום של 2 ביר מכל צלם. אחרי זמן מה, כשסיסי נואש מלהחזיר לעצמו את רכושו הוא דחק בנו שנצא לדרך, וכך, לקראת 11:00 בבוקר עלינו על הג`יפ ויצאנו לדרך. הדרך התפתלה לה בסוואנה היבשה בין עשרות תילי טרמיטים אדירים, חלקם בגובה של 3 מטרים ויותר. הקנים הללו הם מלאכת מחשבת ארכיטקטונית ורובם חוסים בצילו של עץ רחב מימדים.

אחרי כשלוש שעות נסיעה בחום הופיע לפנינו פתאום שלט עץ גדול - "ברוכים הבאים למחנה הספארי - מורלה". זהו מחנה ספארי פרטי השייך לחברת תיירות מאדיס. במקום שטח גדול השייך להם והם עורכים בו מסעות צייד לתיירים עשירים. במחנה יש מספר בונגלוס מאובזרים ואף כלוב עם שני אריות להנאת האורחים. המחנה נמצא ממש על גדת נהר האומו המרשים. נהר זה נשפך לאגם טורקנה אשר בצפון קניה ולכל אורכו באתיופיה יש רק גשר אחד -בצפון- אשר חוצה אותו.

אזור הנהר קרוי Southern Peoples and Nationalities District והוא מכיל מספר גדול של שבטים ממוצא שונה שחיים באותה צורה בה הם חיו לפני הגעת האדם הלבן לאפריקה. השבטים הללו מנותקים לחלוטין משאר המדינה וחלקם אף לא מודעים לכך שהם חיים במדינה הקרויה אתיופיה. הם דוברים שפות שבטיות מקומיות וחיים לפי המנהגים והמסורות שהועברו ע"י אבותיהם. מצידו המערבי של הנהר נמצא Omo National Park אשר ההגעה אליו כיום היא כמעט בלתי אפשרית (עד לפני מספר שנים פעלה באזור מעבורת לכלי רכב אך כיום היא אינה פעילה יותר).

 את ארוחת הצהריים שלנו סעדנו על גדות הנהר המרשים ולאחריה המשכנו אל עבר הכפר קולצ`ו. כפר זה, הנמצא כ 20 דקות נסיעה מצפון למורלה, שייך לבני שבט הקארו. בני שבט זה נחשבים לאחד השבטים הנכחדים באזור ומונים רק כ 1,000 איש. הם ברובם רועי צאן נודדים, ציידים וגם חקלאים בקנה מידה קטן. הכפר ממוקם על מצוק המשקיף על הסוואנה ועל נהר האומו. כשהגענו לכפר הוקפנו מיד ע"י נשים ולוחמים צעירים. אחרי שירדנו מהרכב ראינו את סיסי מתווכח בקול עם הצ`יף של הכפר שישב מתחת לסככת צל קטנה. הסתבר לנו מסיסי כי הצ`יף דורש שנשלם לו 50 ביר עבור הביקור ולא - לוחמיו לא ייתנו לנו לעזוב. הסיטואציה עצבנה אותנו מאוד אבל הלוחמים הצעירים לא נראו כמו טיפוסים שכדאי "להסתבך" איתם, ואנחנו החלטנו שאם כבר אנחנו משלמים אז לפחות נעשה סיבוב בכפר כמו שצריך. שם גם פגשתי את שאלה ודיגרי, זוג ילדות, שבעזרת סימני ידיים וציורים בחול הצליחו להסביר לי שהן בנות עשר.

מנהג מעניין שיש לבני הקארו הוא לנעוץ מסמר מתכת גדול בשפה התחתונה (ייתכן שכאן התחילה אופנת הפירסינג) איתו הם משחקים לפעמים בזמן הדיבור. כמו כן, לרבות מהנשים היו צלקות קישוטיות על הפנים והבטן. את הצלקות הם עושים בעזרת סכין ועל הפצע הטרי מורחים אפר על מנת שיזדהם ותיווצר לה צלקת בולטת. שאלה ודיגרי לקחו אותי לסיבוב בכפר שהיה מדהים ביופיו. כל הבקתות היו בנויות ממקלות של ענפים יבשים ונראו כמו ערימת חציר גדולה עם פתח. נכנסתי לתוך אחת הבקתות שהיתה מרוצפת כולה בעורות יבשים . בפינה אחת עמלה אישה על שתי אבני ריחיים גדולות וטחנה קמח ובפינה אחרת ישבה לה אישה והניקה תינוק קטן שהיה כולו מרוח בחמאה מעורבת במעין חול אדמדם. בין הבתים היו מעין מזווה- מין מבנה קש עגלגל שקלוע בצפיפות ומונע כניסה של זבובים אל האוכל שמאוחסן בפנים.

לתחילת הכתבה

הרפתקאות בשמורת מאגו

אחרי הסיור בכפר, הפרידה מהילדים ותשלום הכופר לצ`יף, יצאנו לדרך לכיוון ה- Mago National Park. כעבור 30 דקות נסיעה הגענו לשלט מוכר מאוד ועליו כתוב מורלה. מסתבר שמדריכנו היקר, סיסי, שהאזין בכובד ראש לקסטה של בוב מרלי בפעם ה 54, ריחף קלות ואנחנו נאלצנו לסוב על עקבותינו... חזרנו לקולצ`ו, וסיסי שפיתח בינתיים חוסר ביטחון עצמי החליט לצרף אלינו לג`יפ העמוס עוד לוחם קארו צעיר שיראה לנו את הדרך. כמה ק"מ אחרי הכפר ראינו פתאום לצד הדרך בחור, ערום כביום היוולדו עם כובע מצחייה אדום של כרטיסן רכבת על הראש. התמונה ההזויה שנראתה כאילו יצאה מהסרט "ללכת עד הסוף" לא יצאה לי מהראש ואני הצטערתי לאחר מכן שלא עצרתי את הג`יפ וצילמתי אותו.

אחרי כ 20 ק"מ הורדנו את לוחם הקארו כדי שיחזור ברגל הביתה והמשכנו בדרך. הדרך הפכה בינתיים לזוג קוליסים דהויים שנעלמו מידי פעם בין העצים. או אז היינו עוצרים וסיסי, הגשש המהולל, היה מתחיל להסתובב במעגלים סביב הג`יפ בחיפוש אחרי המשך הדרך.
אחרי כשלוש שעות נסיעה הבחנו בענן עשן גדול לפנינו. וכדברי המשפט "אין עשן בלי אש", כשהתקרבנו ראינו גם את האש. הייתה זו שריפת סוואנה שאחזה בעצים ובצמחייה היבשה. חיות ועופות מבוהלים רצו לקראתנו מפני האש וממעל ריחפו להם עופות דורסים. סעיד סינן איזה משפט באמהרית שמשמע כמו "ממה מיה, סיסי מה עשית לנו..." ולחץ על דוושת הגז. הג`יפ, שעל גגו ניצבו להם בגאווה שישה מיכלי דלק מלאים, זינק קדימה דרך מסך האש ואנחנו עברנו במהירות את האיזור החם אל צידו השני. לקח כמה דקות נוספות לקצב הלב שלנו לחזור לנורמל, ובינתיים סעיד כבר הספיק לדחוף עוד גבעול רענן של ג`ת לפה ולהדליק את הרדיו...

 למפקדת הפארק הגענו ממש לפני החושך. התמקמנו בחלקת קמפינג על גדות נהר קטן בשם נרו ומייד קפצנו לשכשך במימיו. שם גם פגשנו מקרוב את זבובי החול המציקים שנראה כאילו למענם הוקמה השמורה. את הערב העברנו בבישול ארוחת פסטה ובשתיית בירה פושרת שניסינו לקרר במימי הנחל ללא הצלחה מיוחדת. למחרת בבוקר יצאנו לעבר הכפר האנה מורסי בלוויית שומר חמוש ממפקדת הפארק. שבט המורסי המונה כ 5,000 איש הוא מהשבטים היותר ידועים באפריקה. זה נובע בעיקר בגלל מנהגן הלא ברור של נשות השבט להחדיר לשפתן התחתונה צלחת חרס שמגיעה למימדים מרשימים למדי.

בני השבט הם בעלי עבר אלים למדי ונוטים להילחם עם שכניהם בצורה סדירה למדי. נהלי הפארק מחייבים לקחת שומר חמוש לביקור. אנחנו תיכננו להגיע בכלל לכפר אחר, Omo Mursi, אשר נמצא על גדות הנהר. אולם השומר שלנו טען בתוקף שזה לא בטוח וכי הוא לא מוכן ללוות אותנו לשם. על כן נאלצנו להסתפק בהאנה מורסי הקרוב יותר. הנסיעה אל הכפר היתה קשה ומיטלטלת ונמשכה כשלוש וחצי שעות אשר במהלכן טיפסנו באיטיות מעמק נהר המאגו אל גבעות המורסי. כשהגענו כבר לאיזור הכפר עצר הג`יפ לצד הדרך. מבין השיחים יצאו אלינו כ 40 דמויות לוחמים, נשים וילדים. הנשים היו המפחידות ביותר עם דסקיות חרס ענקיות בשפתותיהן ובאוזניהן.

כולם התרוצצו סביבנו בקדחתנות וניסו לשכנע אותנו לצלם אותם תמורת תשלום. השומר שלנו וגם סיסי היו לחוצים למדי וכל הזמן הסתובבו בעצבנות ווידאו שאף אחד לא מתעצבן יותר מדי. לאט לאט העניינים נרגעו ואנחנו הצלחנו לתקשר קצת עם המקומיים ואף לצלם מספר תמונות. יצאנו משם כעבור כחצי שעה בתחושות מעורבות. בדרך הארוכה חזרה חשבתי על כך שמצד אחד זו הייתה הזדמנות נדירה ומיוחדת לראות אנשים שחיים בצורה ובמסורת ששונה ב-180 מעלות מכל המוכר לנו במערב. מצד שני הרגשתי כאילו אני תורם להרס ולזיהום התרבות שלהם בביקור הקצר והפולשני שלי וכי ייתכן והדבר הנכון ביותר הוא להשאיר את האנשים הללו לעצמם.

אל נהר הנרו חזרנו בשעות אחר הצהריים ממוטטים מעייפות מהדרך הקשה והמיטלטלת. עצרנו לשתייה קלה ולהתרעננות, ואחרי ארוחת הצהריים יצאנו לדרך לכיוון ג`ינקה. בדרך, בעודנו מטפסים עם הג`יפ במעלה גבעה תלולה הרחנו לפתע ריח שרוף. בזמן שניסינו לאתר את מקום הריח, ראינו לפתע להבות יוצאות ממכסה המנוע של הג`יפ... סעיד עצר מיד את הרכב ואנחנו קפצנו החוצה מהג`יפ. הלהבות כובו במהירות במים, ואנחנו ישבנו לצד הכביש בעוד סעיד מפרק את המצבר, עוטף אותו באיזולירבנד, מחזיר פנימה, והפלא ופלא - תוך 10 דקות הרכב מניע ואנחנו יוצאים לדרך...

 לג`ינקה הגענו לפנות ערב. עיירת מחוז זו דמתה בעינינו לפריס, עם החשמל שבה ומסעדותיה. הקמנו את האוהל שלנו בחצר מלון מקומי ואכלנו ארוחה אתיופית במסעדת המלון. את רוב הערב העברנו במשא ומתן טלפוני עם עבדאללה, בעל הג`יפ, בנוגע להחזר המגיע לנו בשל מצבו המיכני הירוד של הרכב. כאשר הגענו להסכם, עפ"י כללי החוזה שנחתם מראש, כבר היה מאוחר ולנו לא נותר אלא לזחול באפיסת כוחות אל תוך האוהל שלנו וללכת לישון.

לתחילת הכתבה

ראש השנה בארבע-מינץ'

למחרת בבוקר יצצנו שוב בג`יפ החבוט שלנו בדרך חזרה לארבע מינץ`. עצרנו לארוחת בוקר בקי-עפר, עיירה קטנה עם שם חמוד. שם פגשנו את נילס, בחור דני שעובד בשימור יערות בתימן. הוא בן לאם יהודייה ומאוד התלהב לשמוע שהיום ערב ראש השנה היהודי. הוא סיפר לנו על מסעותיו במקומות נידחים (ג`יבוטי וסומלילנד היו יעדיו האחרונים) ועל החיים במדינה מוסלמית כמו תימן. נפרדנו ממנו בחמימות ויצאנו לדרך. הדרך חזרה דרך וואיטו וקונסו עברה יחסית בשלום מלבד העצירות הרגילות לניקוי פילטר. לארבע מינץ` הגענו בשעות אחר הצהריים הישר למקלחת ולטלפון הביתה. את סעודת ראש השנה ערכנו ברוב פאר והדר במסעדת רוזה על דגי טלפיה גדולים, סלט פירות איכותי ודבש דבורים טרי. בתה של רוזה ערכה טקס קפה מסורתי שכלל את כל תהליך קליית הקפה וטחינתו, ואילן תרם את בקבוק ה"בלק ג`וני ווקר" שלו להעלאת המורל.

 אסיים לעת עתה בברכת שנה צבעונית ומרתקת, שנת אושר ושלום לכולנו.

לתחילת הכתבה

יאיר, טלפיה על הגריל, ארבע מינץ`.