מגיעים לדושנבה
"בלילה ירד שלג, הקור היה גדול. אפילו שירת הבוקר של פדרו נשמעה מורעדת, ואת פדרו עצמו לא ראיתי בעד לחלון שקור צייר על זגוגיותיו מאות שרכים, וזנבות טווס. איזה צייר הוא הכפור, מה רבים הכוח והדיוק בכל הטחת מכחול שלו"
א. דגן- בינת השכוי.
תרגום מגרמנית מתוך "בלי-בול" (אימייל) שנשלח על ידי טניא.
שלום,
אתמול הגענו, סוף סוף, לאחר ארבעה (!!!) ימי נסיעה לדושנבה (Dushanbe), טג`יקיסטן. היו אלה ימים מאוד ארוכים, אך בגלל שבורכנו במזל גדול, בעצם הם עברו ממש בנעימים. על הנסיעה אספר מאוחר יותר, קודם אכתוב כמה טוב לי !! אנחנו מתגוררים כאן בדירה משל עצמנו, עם מטבח, מקלחת (עם מים חמים), תנור סליל בחדר השינה, שוק גדול בקרבת מקום (אפילו מצאנו שם קלמנטינות- הקץ לויטמין C המלאכותי) בעיר ממש נעימה. עכשיו אפשר סוף סוף לנוח קצת, היות ואנחנו צריכים לחכות כאן כמה ימים לאישור (פרמיט) לאיזור הפמיר (Pamir), דרכו נחזור לאוש (קירגיסטן).
ועכשיו הנסיעה:
יום 1: בישקק- אוש. היום הזה התחיל מאוד מוקדם, בגלל שבערב קודם קבענו עם נהג שיבוא לאסוף אותנו מהבית בשעה 07:00 (אפילו שילמנו מקדמה של 200 סום!), רק שהוא לא הגיע, לא ב-07:00 ולא שעתיים לאחר מכן... אז נאלצנו לחזור לתחנה ולחפש חדש. הנסיעה היתה יפהפיה- כל ההרים (וגם הכביש) מכוסים בשלג. הנהג שמצאנו חשב, משום מה, שזו לנו הפעם הראשונה באוש ורצה להוריד אותנו בכפר אוזגון (Özgön), כ-60 ק"מ מוקדם מדי, בטענה שהגענו... למזלנו עלינו על התרמית בזמן (למרות החשיכה) וכך הוא נאלץ למצוא ולשלם לנו על מונית חדשה.
כשהגענו לאוש, גילינו שהגסטהאוס סגור, אך למזלנו, בחורה נחמדה מהדירה השכנה שעל דלתה התדפקנו, בלית ברירה, לא רק שעזרה לנו בעניין זה (התקשרה לבעלים) אלא גם הפיחה בנו תקווה שהפמיר אפשרי לחציה גם בחורף, זאת לאחר שתיירים שפגשנו ערב קודם הורידו לנו את הביטחון. היא נולדה במורגב (Murgab), שם גרה משפחתה ואמרה שגיסה נוסע בדרך אוש-מורגב מספר פעמים בחודש ולוקח מחיר, עשירית ממה ששילמו השוויצרים. עברו כמה עשרות דקות, ובחצות, סוף סוף מצאנו את דרכנו למיטה...
יום 2: לא מוקדם מדי, קמנו ויצאנו לכיוון תחנת האוטובוס, והגענו במזל, כרבע שעה לפני יציאתו לבטקן, הכפר האחרון לפני הגבול. הדרך, שהיתה אמורה להמשך 5 שעות, התארכה מסיבות שונות: עצירה לארוחת צהריים, לאחר כשעת נסיעה בלבד, עצירה ארוכה לשם service- טיפול 10,000 באוטובוס הישן, שכנראה היה מאוד דחוף ולא ניתן היה לחכות עם זה עד תום הנסיעה. בגלל קביעת גבולות לא ברורה עוד מתקופת הסובייטים- לכביש יש מעברים בני מספר קילומטרים ב"איים" בשליטת אוזבקיסטן, מה שדרש מאיתנו התארגנות מוקדמת מבחינת ויזות אוזבקיות. כיוון שבאמת הכל היה בסדר אצלינו- המעברים ב"איים" עברו בלי בעיות מיותרות, רק עוד זמן שהתבזבז. לאחר שמונה שעות, כשירד הלילה, סוף סוף הגענו לבטקן (Batken). החייל שנסע איתנו וכבר עזר לנו בדרך (נטפל אלינו שיכור ממנו לא הצלחנו להפטר ברוסית המעטה שבפינו, אך הקירגיזית שבפי החייל, סיימה את הפרשה)- טען שעכשיו לא הגיוני לחצות את הגבול וכדאי ללון הלילה בעיירה. המלון הפתיע לטובה בחום ששרר בחדר ובמצעים נקיים. שקענו בחלומות.
יום 3: השכמנו קום ולאחר חיפושים גם נמצאה לנו מונית שתעביר אותנו בגבול עד לעיירה שמעברו השני. למרבה הצער, בגלל האיחור של יום האתמול, הגענו לגבול יום אחד מאוחר מדי ופג תוקפה של הויזה שלי... ההארכה היתה אך איתה תכננתי להשתמש כויזה לכניסה חוזרת, בסוף הפמיר. כל זה והידיעה שהכל ניתן להסדרה עם קצת אקסטרה כסף (money- money- בלשון המקומיים) הביאו לשוחד הראשון שלנו בטיול. הפקיד החליף בשמחה את התאריך בחותמת לזה של אתמול כך שיצא ש: א`- רועי ואני לא חצינו באותו היום וב`- כנראה העברתי יום ב-Nomansland שבין קירגיזסטן לטג`יקיסטן... כל הבוקר נמשכה ההרגשה המוזרה בעקבות פעולה זו...
בטג`יקיסטן נסענו מהר לחוג`נד (Khojand), שם גילינו שהכביש לדושנבה סגור והאופציה השניה היא טיסה יקרה. בירור נוסף גילה שיוצאת גם רכבת פעמיים בשבוע לכיוון יעד זה. למזלנו בדיוק באותו היום יצאה אחת כזו. בתחנת הרכבת, התבוננות קצרה במפת המסלול שהראתה שזו רכבת בינלאומית. בגלל ההרים הגבוהים שבין Khojand לדושנבה הרכבת נאלצת לעשות סיבוב ענק העובר מטג`יקיסטן לאוזבקיסטן, לטורקמניסטן חזרה לאוזבקיסטן ולבסוף שוב טג`י`קיסטן. שאלנו אם צריך ויזות למדינות בהן עוברים, נאמר לנו שלא, וכך קנינו כרטיסים ל"פלצקרט"- המחלקה השלישית. לפני היציאה עוד הספקנו להצטייד בשוק, בכל זאת, צריך לאכול משהו בשלושים שעות...ברגע שהגענו לגבול הראשון הבנו שכנראה רק טג`יקים לא צריכים ויזות, ושמחנו מאוד שהויזות האוזבקיות שלנו טובות לעוד יום! הנסיעה עברה לה על מי מנוחות, וכך גם הלילה, מלבד כמה הפרעות-פספורטים ובקשות לכתוב את שמותנו ברוסית, כיוון שלקרוא אותיות לטיניות הם לא יודעים.
יום 4: בוקר טוב ברכבת! לאחר מספר שאלות ברוסית, גילינו שאנחנו בטורקמניסטן! הארץ אליה ניסינו לקבל ויזות ולא עלה בידנו. לבסוף, על אפם וחמתם, הגענו בלי... אמנם המסילה עוברת רק בחלק מזרחי קטן באורך 100 ק"מ, אבל בתחנה עצמה, בה עצרנו היו תמונה ופסל של טורקמנבאשי הנודע שכמובן תועדו במצלמותינו. אחרי הגבול האחרון, חזרנו סוף סוף לטג`יקיסטן ולאחר המתנות אינסופיות בתחנות לא ברורות גם הגענו לדושנבה. אחראית הקרון רצתה מאוד שנבוא ללון בביתה, אך לאחר שהצלחנו לקבוע עם מלוהט, בעלת הדירה, זמן ומקום מפגש (עליה ברמה- רוסית בטלפון!), נאלצנו לדחות את הזמנתה. 20 דקות לאחר מכן, כבר היינו בדירה, מאושרים על צליחת הפרק הראשון הארוך של הנסיעות.
מחר נלך למשחק כדור רגל- טג`יקיסטן נגד האוזבקים. ברור שאנחנו עם הטג`יקים!!
מתגעגעת מאוד
טניא
בדרך לחורוג'
שיחה מקרית באוטובוס, ונודע לנו שלמחרת מתקיים משחק כדור רגל בין טג`יקיסטן לאוזבקיסטן, הכניסה חינם. הגענו כחצי שעה לפני לאיצטדיון ותפסנו מקום ביציע המרכזי. באותו הזמן נמכרו כרטיסי הגרלה. למרות שקסם לנו הפרס הראשון- מכונית לאדה, החלטנו לא להשתתף והתיישבנו בספסל פנוי מנסים להבין איזה צבע מדים לובשת כל קבוצה ומחממים גרונות לקראת תחילתו של המשחק. למרבה הבושה, זו היתה הפעם הראשונה שלנו במשחק כדורגל. למעט מספר משחקים במדי הפועל בנימינה, קריירה שנקטעה באיבה בסביבות כיתה ג`. מאז לא דרכה כף רגלי במגרש. כצפוי, או שלא, שתי הקבוצות שיחקו גרוע. שחקני טג`יקיסטן עלו על שיטה לבזבז זמן, מדי פעם נפל אחד מהם לרצפה והחל מפרפר, עד שהגיעו הפרמדיקים והעלו אותו לאלונקה, ברגע שהם יצאו מתחום המגרש, קפץ השחקן, לכל תרועות הקהל, וחזר לשחק. זה עדיין המשיך לרגש את קהל הצופים גם בפעם השלושים שזה קרה. המשחק נגמר בשיוויון אפס, אולם כנראה שזה היה משחק אחרון בטורניר, כיוון שהטג`יקים עשו הקפות ניצחון בזמן ששחקני אוזבקיסטן החליפו מהלומות בינם לבין עצמם ובינם לבין השופטים.
לאחר שהגשנו בקשה לפרמיט (לאיזור פמיר), כל מה שנותר לנו הוא לחכות, לנוח ולראות את הזמן עובר בעצלתיים. את הימים מילאנו בשינה עד מאוחר, קניות בשוק, ובישול ארוחות ערב במטבח שבניגוד לכוהליה שלנו, כלל גם תנור, שידרוג ענק לארוחת הערב (פיצה ותבשיל איכרים שוויצרי). במוזיאון שבעיר מוצג פסל הבודהה הגדול במרכז אסיה, ועוד כל מני דברים מעניינים. המעניינים שבהם הם דווקא כיסויי הנעלים שנאלצנו ללבוש כדי לא ללכלך את השטיחים ואחראית המוזיאון שהתעצבנה בכל פעם שהדלקתי את המנורה שמחוברת לזכוכית מגדלת ללא עזרתן. בקרבה לעיר, מרחק חצי שעת נסיעת מרשרוטקה, נמצאים הריסות מבצר Hissar, כל מה שנותר מהמבנה הוא השער הקדמי. שלושה זוגות שונים שבאו להצטלם על רקע המבצר משכו הרבה יותר, איתם באו כל המשפחה, החברים, אנשים מהרחוב, וחבורת נגנים שהרקידה את הקהל בכל פעם שפמליה עזבה הגיעה אחת נוספת, כשנמאס, חזרנו. לאחר שגם הגלישה באינטרט מיצתה את עצמה, גילינו את ספריית ה-DVD במכולת השכונתית והפכנו ללקוחות קבועים כשעשינו לנו הרגל לראות סרט על מחשב בקפה האינטרנט.
לאחר כשבוע, הגיעו לדירה שלושה תיירים נוספים: ג`סי, קיסי וסטיב- הטוב הרע והמכוער. כדי לחסוך בהוצאות הנסיעה וגם כי היה לנו כיף קצת לא לעשות כלום ולנוח, חיכינו להם עוד מספר ימים עד שיקבלו את הפרמיט, אותו הזמינו מראש, דרך האינטרנט, עוד לפני הנסיעה. החלטנו כולנו לצאת לשתות במסעדה מתחת לבניין בו התגוררנו. אותו ערב יזכר כערב בו טניא החליטה שוודקה היא יותר לא שותה ואני החלטתי לעשות הפסקה מוודקה בכלל וחרם על וודקה זולה בפרט. והכל בגלל שנגמרה להם הבירה. כשנכנסנו למסעדה גילינו הופעה חיה של זמרת במיטב שירי הפופ הרוסי. ומספר זוגות בגילאים שונים מתנוענעים על רחבת הריקודים. התיישבנו באחד השולחנות כשהגיע המלצר והתנצל שבירה אין אבל וודקה יש ואפילו זולה במיוחד. המשפט, אם שותים וודקה זולה משלמים ביוקר נשכח. אחרי סיבוב השתיה השלישי טניא ואני ברגע אחרון של פיכחות הודענו שאנחנו הולכים לישון. כשעלינו חזרה לדירה קנו ג`סי וסטיב עוד מספר בקבוקים, שניים מהם כבר נפתחו סביב השולחן בסלון, בלעדינו.
עוד באותו הלילה כשראינו לאן מתדרדר המצב וחשבנו שאין סיכוי שהם יקומו בבוקר, אמרנו להם שבשש וחצי אנחנו יוצאים ומי שבא ברוך הבא. שכבר היינו במיטה, עוד הספקנו לשמוע את ג`סי מקיא לכל אורך הבית וסטיב וקייסי רבים על משהו לא ברור. להפתעתנו בשעה היעודה ג`סי, שהיה עדיין שיכור וקייסי היו מוכנים. בעקבות הריב בליל אמש ביקש קיסי שלא להעיר את סטיב. במתחם שבו מחכים הרכבים שנוסעים ל-GBAO (Gorno Badakhshan Autonomous Oblast) פגשנו את דאט- ראש פרוייקט באחד האירגונים שמתנדבים באיזור. כיוון שהיה לנו חסר אחד כדי למלא את הג`יפ ולו היו חסרים ארבעה אנשים, שמחנו להצטופף יחד.
בתכנון היה להגיע לעיירה Khorog בירת האיזור. כיוון שהנוף בדרך לשם מדהים וגם כיוון שכבר אין דרך ונוסעים בנהר ועדיין הנוף מדהים, ביקשנו מהנהג לחלק את הנסיעה לשניים ולישון בכפר קליקום באמצע הדרך. רוב הנסיעה עברה לאורכו של נהר הפאנץ שבהמשכו נקרא האמדוריה ומהווה גבול טבעי עם אפגניסטן. מה שאפשר לנו לצפות ב-highway שבצד השני: שביל צר עד צר מאוד, שלעיתים עולה לצוקים ולעיתים יורד לנהר ומחבר בין כפרים של בתים חומים עשויים בוץ ללא חשמל או בלי תחבורה למעט חמורים שיכול לעבור על השביל. בהשוואה אליהם הדרך שלנו היתה אוטוסטרדה. אולם, בניגוד אלינו בצד השני התנועה היתה מרובה, אנשים, חמורים, רועי צאן וסחורות שעברו כולם בין כפר לכפר, סביר להניח במספר רב של ימים מהעיר.
כל הדרך, מסיבה לא ברורה, או ברורה מאוד - אנחנו תיירים - עיכבו אותנו במחסומים של הצבא, המשטרה וגולת הכותרת ה-K.G.B שאנשיו לקחו אותנו לתחנה באחד הכפרים. בזמן שלקחו לנו את הדרכונים ביקשו מאיתנו להמתין בחוץ. לאחר כחצי שעה דאט, שדובר את שפתם והתעצבן על העיכוב החליט לבדוק מה הבעיה מסתבר שהפרמיטים שלנו מודפסים בדוגמאות שונות. הטלפון לא עבד ולכן לא ניתן היה לבדוק האם אנחנו מרגלים. עוד חצי שעה עברה ואחד הלך לאחד מבתי הכפר כדי לצלצל. להפתעתם ולהפתעתינו הסתבר שאנחנו אכן תיירים תמימים.
המשכנו בנסיעה, נעצרים מדי פעם על ידי מחסום כזה או אחר. לקליקום כבר הגענו בשעות הלילה, אחד מבתי התה נותן לישון אצלו בחדר משותף עם שאר נהגי המרשקוטקות. החדר צפוף, המיטות קטנות, אבל לפחות חם. נפלנו למשכב קצר של מספר שעות, רק כדי להתעורר מוקדם מאוד. המהדרין יקראו לזה, מאוחר בלילה. שוב הדרך מדהימה, צוקי ענק סביבנו, שלג בפסגות ויום נהדר עם שמש זורחת, עדיין קר מאוד. אז עוד לא ידענו עד כמה הטמפרטורות יכולות לרדת....
