רואים כבשים
קמתי בבוקר, הלכתי להעיר את האיתיים, אכלנו ארוחת בוקר, שבמהלכה משום מה שניהם התפעלו מאוד מהסנדוויץ` שלי, התארגנו ויצאנו להוסטל של הבנות ומשם יצאנו בשיירה לעבר האגרודום. כן כן, מסתבר שאני בכל זאת הולכת לשלם כסף בשביל לראות כבשים. מה שכן, הייתי מרוצה כי היתה הנחה לסטודנטים ככה ששילמתי רק 18 דולר. או-יה. איתי א`, דרך אגב, לבש את הכובע הכי מקסים שראיתי- מין כובע פליס של ילדות, עם ציורים צבעוניים של פרחים ופרפרים, שהתנגש לחלוטין בשאר הבגדים שלו, שהיו בצבעי שחור-חום-חאקי. אהבתי.
בפנים היה אולם גדול עם בימה בקצה, ומשני צדדיו היו סטנדים שעליהם עמדו כבשים קשורות, אז הלכנו והצקנו להן, ואז התיישבנו. מלפנינו ומצדדינו היתה קבוצה של טיול מאורגן מישראל, אנשים מאוד מעודנים. מאוד מאוד מעודנים. עם בדיחות מאוד מעודנות גם כן. אבל התעלמנו. המופע כלל בחור אחד חמוד, אחד מאלה שרדפו אחרי הכבשים שלשום, רק חבל שהוא הכניס את הגופיה שלו לתוך הג`ינס. כל מה שהיה חסר לו זה סנדלים עם גרביים. אין לי מושג איך קוראים לו, אבל בואו נקרא לו ברוס. ברוס ישר התחיל לברר מאיפה האנשים בקהל. יש פה אנשים מהולנד? מאנגליה? ואז הוא שאל אם יש אוסטרלים וכשאלה הרעימו שכן, הוא צעק להם "אוזי אוזי אוזי", ועל זה הם ענו לו "אוי אוי אוי", וככה עוד פעמיים. הם טיפה`לה מוזרים האוסטרלים האלה, אבל זה מאוד מצא חן בעיני. ואז הוא שאל אם הוא שכח מישהו, ושרון וג`ולי צעקו לו שאת ישראל, ואז עשינו כולנו (אנחנו והמעודנים), רעש בכמות שדי הפתיעה אותו.
אחרי שגמרנו לראות מאיפה הגיע כל הקהל, עברנו לכבשים. לברוס היתה עוזרת, שרצרצה לה מסטנד כבשים אחד למישנהו, ושחררה בכל פעם כבשה אחת, מהסוג שעליו ברוס דיבר. לכאורה, אין לכבשה שום אינטרס ללכת לברוס, רק שמאחורי ברוס יש מדרגות, עם השמות של כל סוגי הכבשים, וליד כל שם יש מין גביע עם אוכל לכבשים, ולכן כל כבשה וכבשה דוהרת לה לעבר מקומה ומתחילה לנשנש, ואם היא כבשה חכמה, היא פונה ראשית כל לגביע של הכבשה שלידה. גם היה מקרה אחד או שניים שהכבשים כמעט הלכו מכות בגלל זה. ברוס דיבר ודיבר על הכבשים, והיה די משעשע. היה גם קטע עם כבשה שניסתה להתקדם לפני שברוס היה מוכן לקראתה, והוא אמר לה לחזור, והיא חזרה והתקדמה, ואז הוא סגר את השער, ואז היא דילגה מעל השער, וכל זה היה מאוד אמין וטבעי ובכלל לא נראה כמו משהו שאימנו את הכבשה לעשות, בכלל בכלל. אבל למה אני מקטרת, זה היה חמוד, וברוס בגופיה. מה רע? ואל נא תחשבו שהסתפקנו בכבשים, לא ולא. הביאו גם פרה ונתנו לכמה אנשים לחלוב אותה, ואז הביאו כלבים שקפצו על הכבשים, והראו איך הם מכנסים כבשים בעזרתם של שלושה אווזים, וכמה טלאים חמודים כל כך, שכמה אנשים מהקהל נתנו להם לאכול וברוס הדגים לנו את כישורי הגז שלו, וגזז כבשה מסכנה אחת לנגד עינינו הנדהמות ואז העביר את כל הצמר שלה בחתיכות לקהל.
עושים זורבינג
אחרי שנגמרה ההופעה ראינו שיש לנו עוד זמן עד למופע המאורי אז נסענו לזורב. למרבה המזל היום הם כן עושים זורב יבש. מחיר של פעם אחת הוא 45 דולר, מחיר של שלוש פעמים הוא תשעים דולר, ואחרי התלבטות החלטתי ללכת על הדיל המשולש. זה משהו שממש רציתי לעשות, משהו שהייתי צריכה לטוס בשבילו עשרים ומשהו שעות, אני כבר פה, אז יאללה. נורית ומאיה הצטרפו אלי, אמנם רק לפעם אחת, אבל גם זה משהו. הבחורה בקבלה אמרה לי להוריד נעליים וללכת לחכות בתור. אני הבנתי, לעלות למעלה ולחכות בתור ליד המקום שבו נכנסים לכדור. אז הפקדתי את המצלמה בידיה של ג`ולי והתחלתי לטפס על הגבעה. לא הבנתי למה הם לא טורחים לרצף את העליה אם הם מכריחים אנשים להוריד נעליים, ואז בא מולי טנדר ומישהו אמר לי שאסור לעלות פה ברגל, אלא שהם מסיעים אותנו למעלה. טוב, עליתי לג`יפ, ירדתי, צחקו עלי (די בצדק), צחקתי גם כן. ואז עלינו עם הג`יפ. האמת? הרבה יותר נוח.
ואז הגיע לו לאיטו הכדור של הזורב היבש, ומכיוון שיש עוד פעמיים לפני, אני התחלתי. הבחור האחראי תפס את הכדור, שצף לו במין אמבטיה, ואמר לי להיכנס, כמו בקפיצת ראש. זינקתי פנימה, לא הצלחתי להתקדם, יצאתי וזינקתי שוב, הפעם באופן יותר מעודן. התחלתי לחגור את עצמי והבחור נכנס גם הוא לכדור ורתם אותי עוד יותר- רצועה אחת בחזה, אחת בבטן, בקרסוליים, והייתי אמורה להחזיק ברצועות מהתקרה. ואז, הוא דחף אותי למטה. זה היה כזה כיף!!!!!!! להתגלגל ולהתגלגל ולהתגלגל, ואז הכדור נתקל בגדר, התגלגל קצת אחורה ואז האנשים שעובדים שם צעקו "הוא נתקע, הוא נתקע", אהה, בסדר. שחררתי את עצמי ויצאתי מהכדור, קצת כמו בלידה. ג`ולי מילאה את תפקידה נאמנה, זינקה לעברי ודפקה תמונות כאילו אין מחר. מיהרתי לחכות שוב להסעה, ושוב פעם ואז שוב פעם, למרות שהפעם השלישית כבר היתה קצת מיותרת, למרות שהפעם הבחור גילגל אותי הפוך- בשני הסיבובים הראשונים ישבתי בכדור כשפני מופנות למדרון, ובפעם השלישית ישבתי בכיוון ההפוך.
מופע מאורי
אחרי שגמרתי להתגלגל, להתנגב ולנעול נעליים, יצאנו בדרכנו למרכז המאורי לאמנות ולאומנות, להופעה, לבוץ מבעבע ולקצת גייזרים. הרכב של הבנות נכנס ראשון, וכשאנחנו באנו להיכנס, הדוד בכניסה אמר שאין מקום ושלח אותנו לחנות אי שם מעבר להררי החושך. איתי א` אמר לו שאין בעיה, ושהוא רק רוצה להסתובב בפנים, אז הדוד נתן לנו להיכנס. אז עשינו רונדלים בחניה ובסוף מצאנו מישהו שבדיוק יצא, וכך חנינו בפנים. למה? כי אנחנו ישראלים ולא דופקים אותנו- thank you very much!. כאן דווקא לא היתה הנחה לסטודנטים, שזה עצוב מאוד. לאן, לאן העולם מתדרדר אני שואלת. ההופעה אמורה להתחיל ב-13:00 ואחריה יש סיור מאורגן, אז בינתיים הלכנו להסתובב בחנות, ואיתי ב` הקפיד להראות לי שיש שם תליוני ג`ייד הרבה יותר זולים, אבל כמו שאיתי א` אמר, אם זה מה שמצא חן בעיני- למה לא? ובצדק, כי התליונים הזולים, זולים לא בלי סיבה- הם הרבה יותר פושטיים משלי.
אחרי שמיצינו את החנות עברנו לבית הקפה, ושם אכלתי את המאפין הכי מוצלח (ויקר- שניים וחצי דולר, לא פחות) אי פעם. מאפין אוכמניות ושוקולד לבן שהיה עשיר ומצויין- הם בהחלט לא התקמצנו על אוכמניות שמה. מתישהו מאיה, נורית ואני יצאנו לשוטט קצת בחוץ, והלכנו לביתן הקיווי. מכיוון שהקיווי הוא חיה לילית, מדמים בביתן את הלילה, כדי שנוכל לראות אותם בפעולה. אבל מכיוון שבלילה יש חושך, קצת קשה לראות, וזה שהקיווי הטיפש העדיף להסתובב הכי רחוק מהזכוכית גם לא עזר. אבל עדיין- ראיתי קיווי, שזה חשוב.
ההופעה היתה חביבה, קצרה וקצת מאכזבת לנוכח כל התמונות בפרוספקטים. אני מניחה שבערב ההופעות יותר מושקעות, אבל ניחא. כמה מאורים, לבושים בבגדי קש או משהו, שרים, מספרים, רוקדים. אחד מהם, שנראה דווקא די פולני, ואיך להגדיר את זה, לא היה בזין שלו כל המופע הזה, אז הוא עמד לו מאחור, קצת הניע את השפתיים אבל לא שר, ורקד בחוסר חשק בולט. אנחנו דווקא מאוד השתעשענו מזה. דרך אגב תפסנו שם שורה שלמה, והיו אנשים ששאלו אם אנחנו טיול מאורגן, ואיתי ב` הכריז שאני צריכה להיות המדריכה. גם פגשנו שם את החברים הישראלים המעודנים שלנו מהאגרודום. האמת היא שאני סתם רעה, הם היו די נחמדים, ובגלל כמה עשבים מעודנים לא צריך להכתים את הקבוצה כולה, אבל כזאת אני- רעה.
פעילות תרמית
אחרי ההופעה נקבצנו לסיור המאורגן שהתחיל בתוך מין מוזיאון קטן. המדריך התחיל להסביר על עצמו, ועל התליון שיש לו- מין תליון טיקי גדול עשוי מעצם לוויתן (והיה עוד אחד מהעובדים פה, בחור ענקי, לאורך ולרוחב, שהיה לו על הצוואר תליון בגודל של בלטה. גם כן, מאוד מעודן). הוא אמר שיש גם תליונים מחומרים אחרים, כמו ג`ייד, "כמו שהגברת כאן עונדת" והחווה לעברי. בתגובה, נורית אמרה לי משהו כמו "יופי, יופי, אולי תעשי עוד משהו בשביל למשוך תשומת לב". חשבתי שתי שניות והעליתי רעיון- "אני יכולה להוריד את החולצה". אבל בסוף ויתרתי למה היה קר. ההסברים שלו היו די מעניינים, אבל איכשהו, אחרי שיצאנו החוצה, התפזרנו והתחלנו ללכת באופן עצמאי לעבר אתר הפעילות התרמית.
כדי להסביר מה זה בדיוק, דמיינו לעצמכם את הגיהינום. כל מיני משטחים רותחים, קצת בוץ מבעבע, גייזר ומעל הכל- ריח של גופרית. בדרך איתי ב` הציע לי לעצבן את נורית. לפעמים, כשאני בחברה והשיחה גוועת ואין לי מה לעשות, אני מתחילה לזמזם איזשהו שיר ספציפי, משהו מהחבובות, אבל לא שיר הפתיחה. זה הולך בערך ככה- פדה-פדה פה-פה פדה-פה. וזה משום מה מעצבן אותה, ומכיוון שעשיתי את זה גם היום ואתמול, איתי ב` היה מודע לזה, אז הוא הציע שנתחיל לזמזם את זה, וכך עשינו. מאוד בוגר מצידנו, אני יודעת. בסופו של דבר מיצינו, ואז חזרנו איש איש להוסטלו, וקבענו שנבוא אליהן בערב ונצא לפאב, לחגוג את הפרידה ממני. הם כולם, ככל הנראה, ייסעו יחד לקורומנדל. הייתי מצטרפת אליהם אם זה לא היה משאיר לי יום אחד באוקלנד, ולא שיש יותר מדי מה לעשות באוקלנד אבל אני צריכה לעשות שם קניות וסידורים וכאלה. אוףףףףף.
בדרך האיתיים ואני חילקנו סמכויות- הם יהיו אחראים על הפסטה (ועל סטייק בשבילם), ואני על הסלט, שזו דרך מצויינת לגמור את האוכל שלי ולא לסחוב אותו לאוקלנד. עצרנו בסופר, הם קנו גוויות ואני קניתי קצת עגבניות וזיתים שווים וחזרנו להוסטל. סיכמנו שניפגש להכין את האוכל בסביבות 18:00. הם הלכו לאינטרנט ואני לשירותים, וכשבאתי גם אני לאינטרנט גיליתי שהכל תפוס, אז הלכתי לחדר, ושם גיליתי כמה בחורים יושבים ביחד, די בחושך. מאוד רומנטי. התחלתי לארוז, ושאלתי אם מישהו מהם רוצה את השקית הצהובה הענקית ששימשה אותי נאמנה והגנה על הדברים שלי מפני הגשם בטרקים, ובסוף איזה ענק שוודי בלונדיני שמח לקבל אותה. משום מה אין פה כמעט שוודים, אבל הנה, יש פה אחד. בסופו של דבר הלכתי לאינטרנט, ואז איתי א` הגיע, קרא לי ג`ינג`ית, וביקש ממני לברר לו בקבלה מה מזג האוויר הצפוי לימים הקרובים, כי הוא פשוט לא יבין מה יגידו לו. אז כשגמרתי את האינטרנט, הלכתי לשם ושאלתי את טואי. ליד הקבלה פגשתי בחורה אוסטרלית, ושאלתי אותה לגבי האוזי-אוי, והיא אמרה שזו מין קריאת עידוד שמשתמשים בה בעיקר לספורט אבל לא רק. אחר כך הלכתי לנוח ואז התחלנו לבשל. קצצתי מלפפון, עגבניות, חסה שאיתי ב` הביא לי, זיתים ופטה וקצת בצל של הפסטה שלהם. הם דיברו על זה שלקינוח יש להם שימורי לפתן, אז הבאתי את התפוזים והבננות שהיו לי ושלא נגעתי בהם, קצצתי גם אותם, ערבבתי עם הלפתן ו-voila! סלט פירות!
אכלנו המון. הסלט היה מאוד מוצלח ושניהם, במיוחד איתי א`, מאוד התלהבו ממנו. אין מה לעשות, הזיתים והפטה שדרגו אותו להפליא. איאן וניקה הצטרפו אלינו- איאן אכל שעועית אפויה על טוסט, מה שגרר ביקורת נוקבת מצד האיתיים על הגויים המוזרים. ניקה לא אכלה כלום, אז הצענו לה מהסלט, אבל היא לא רצתה. אחר כך התייעצתי עם איאן מה לעשות לגבי הפיקדון למפתח- הם פותחים את הקבלה ב-8:00, אבל אני רוצה לצאת מההוסטל ב-7:30. הוא אמר לי ללכת ולהתיעץ עם האנשים בקבלה. גאוני, פשוט גאוני. הבחורה בקבלה החזירה לי את דמי הפיקדון וסיכמנו שאני אשאיר את המפתח מתחת לכרית.
בילוי ליילי
בערב יצאנו להוסטל של הבנות, אבל בגלל שהגענו אחרי 20:00 הוא היה נעול, ואף אחד לא היה בסביבה בשביל לפתוח לנו. שניה לפני שאחד מהאיתיים זינק מעל הגדר, אדם הופיע ופתח לנו. אז הלכנו איתו לחפש את הבנות, האיתיים נכנסו פנימה ואני נשארתי ודיברתי איתו בחוץ, ואז הופיעה נורית ובישרה לי שהיא חוזרת הביתה. טוב, נפרדתי מאדם והתפניתי אליה, ואז היא שאלה באיזה שפה דיברתי, ונדהמה לגלות שאני גם דוברת הונגרית נוסף על כל השאר. היא שאלה איזה עוד שפות אני יודעת (ובהן כללנו גם קצת גרמנית וקצת ערבית וקצת ספרדית, שלא לדבר על הצרפתית והאנגלית והשפות העתיקות). נכנסנו פנימה והתיישבנו בסלון עם האיתיים ואז מאיה באה, ונורית בישרה לה שאני דוברת הונגרית, ואז שתיהן שאלו אם יש עוד משהו שהן לא יודעות עלי. כמה דברים עלו לי לראש, אבל שתקתי. ואז, אחרי כמה דקות, התנהל בינינו הדיאלוג הבא:
אני: טוב, הערבית זה מהשירים בערבית.
נורית: מה לך ולשירים בערבית?
אני: אה, וואלה, לא סיפרתי לכן, אני רוקדת ריקודי בטן.
נורית: מאיה, את לא מאמינה, היא רקדנית בטן! (מאיה בהלם, המומה).
אני: טוב, את יודעת מה אומרים, מים שקטים חודרים עמוק...
נורית: אבל את לא שקטה!!! (האמת? היא צודקת)
מכיוון ששרון וג`ולי לא באו לפאב נפרדתי מהן בחיבוק אמיץ, וג`ולי הצהירה שוב שאני בת ה-28 הכי צעירה שהיא ראתה. טוב, אז יצאנו חמשתנו לכיוון הפאבים. בדרך ראינו מזרקה שמישהו הכניס לתוכה סבון כביסה או משהו, כי היא היתה מלאה בקצף שהלך וגלש ממנה. באחד הפאבים הראשונים שראינו היתה להקה ולכן הודיעו לנו שגובים שני דולר דמי כניסה וגם שאיתי א` יצטרך להוריד את הכובע החמוד שלו, אז המשכנו הלאה ונכנסנו לפאב אחר, שהוא מין דאנס בר חצי ריק, ואיתי א` הוריד את הכובע מראש, ושם אותו שוב אחרי שהתיישבנו בקומה העליונה של הפאב. שתינו שם, דיברנו, אבל בקושי שמענו אחד את השני כי המוזיקה היתה נורא רועשת, ומכיוון שהיה גם יקר, וגם כשאיתי א` הלך להביא שתיה אמרו לו שוב להוריד את הכובע, אז שכנעתי אותם לבוא לפאב האירי, שהיה די ריק, אבל לפחות שמענו אחד את השני. היה די נחמד, אבל כולנו היינו עייפים, אז ליווינו את הבנות להוסטל, נפרדתי מהן- מאיה אמרה שהיא לא מאמינה שזה נגמר ויותר היא כבר לא תשלח לי מיילים שבעקבותיהם ניפגש שוב ושוב, כמו שהיה לנו בנלסון, וולינגטון, טאופו וכאן. אכן. באמת עצוב. אחרי הפרידה אני והאיתיים חזרנו להוסטל והלכנו לישון.
יציאה לכיוון אוקלנד
קמתי מוקדם וגררתי את השק"ש לסלון, בשביל לגלגל אותו שם ולא להרעיש לכל החדר. בסלון היה האמריקאי הקירח, שגם כן התארגן וסידר את האוהל שלו, אבל חוץ מ"בוקר טוב" לא כל כך התייחסתי אליו. אכלתי, רפרפתי על מגזין או שניים, הטמנתי את המפתח מתחת לכרית, הערתי את האיתיים (כי הם ביקשו, לא כי אני רעה), ציוויתי עליהם לדאוג למאיה אם הם יטיילו יחד באוסטרליה ויצאתי לדרך, שוב פעם עם 50 קילו על הכתפיים. עצרתי כמה פעמים לנוח, אבל פחות, כי לא רציתי לפספס את האוטובוס. מסתבר שהאמריקאי גם נוסע באוטובוס הזה, אבל המשכנו להתעלם אחד מהשני. הנהג הנוכחי שלנו קצת אנטיפת ולא מחבב במיוחד את העבודה שלו. בדרך כלל, הנהגים עוברים וסופרים את האנשים בשביל לוודא שכל הנוסעים נמצאים, והוא לא עשה את זה, ולכן אישה אחת, שלא עלתה לאוטובוס אלא נשארה למטה לפטפט עם המאהב שלה (או בעלה, מאיפה לי?), נותרה מאחור, וכמעט פספסה את האוטובוס, כי לקח לאדון נהג הרבה זמן לשעות לקריאות של אנשים מהאוטובוס שיעצור.
הנסיעה לאוקלנד ארכה כמה שעות, ובאמת שאין לי שום תובנות מיוחדות כלפיה. נסיעה, נו. ואז הגענו לאוקלנד, לתחנה המרכזית, והלכתי למודיעין לברר איך אני מגיעה להוסטל, כי הפעם, בגלל שהיא כזאת גדולה (ומגעילה ומג`ייפה), ההוסטל די רחוק ואני לא יכולה ללכת אליו, אלא חייבת לקחת אוטובוס. הבחורצ`יק במודיעין הסביר לי מאיפה לקחת את האוטובוס, וגם איזה אוטובוס לקחת, ויצאתי שוב לדרכי. מסתבר שהתחנה המרכזית נמצאת ממש בסקיי-טאואר, המגדל בטבורה של אוקלנד, וכדי להגיע לתחנה הייתי צריכה לרדת ירידה ממש תלולה- כל העיר המחורבנת הזאת בנויה על גבעות, אלוהים יודע למה. ריחמתי נורא על כמה תרמילאים, שכמוני, סחבו תרמילי ענק על הגב, אבל בניגוד אלי, דווקא טיפסו פה. אני מקווה שאני לא אצטרך לעשות את זה.
מצאתי תחנת אוטובוס, אבל היה שלט שהאוטובוס שלי עוצר יותר למטה, אז המשכתי למטה עד שמצאתי את התחנה הנכונה. מולה היתה מין המצאה ניו זילנדית נוספת להגברת זרם האדרנלין, ממש על הרחוב. מין נדנדה לשלושה, שאחרי שהאנשים מתיישבים בה היא עולה ועולה ועולה ואז צונחת ומקפצת לה עד שהעסק נרגע. ומדובר בגובה של 30-40 מטר. הם קצת מטורפים פה. באוטובוס היתה נהגת נחמדת שביקשתי שתגיד לי איפה לרדת, וזה בדיוק מה שהיא עשתה, ואחרי שירדתי היא צעקה לי "ברוכה הבאה למדינה הזאת", ועניתי לה שאני עוזבת עוד שלושה ימים, אבל שהיה נהדר. הדרך להוסטל כללה ירידה נוספת, ואז המתנה של שעתיים וחצי, כי בין 12:00 ל- 15:00 הקבלה סגורה. ישבתי בהתחלה בחוץ ופגשתי את סוזן ומריו מרוטורואה. אחר כך נכנסתי פנימה, והנרי מדנמרק, איש די מבוגר, התחיל לדבר איתי ולספר לי על עצמו, על פילוסופיית הטיולים שלו ועל המעלות והחסרונות של הגוף שלו. מסתבר שיש לו רגליים, וירכיים במיוחד, שנועדו להליכה, למרות שהגב קצת עושה לו בעיות, ויש לו איזושהי בעיה עם לחץ דם או סוכרים בדם, משהו שקשור לדם. כמו שאתם מתארים לעצמכם, זאת היתה שיחה מאוד מעניינת, למרות שהוא היה שימושי כי כשפתחו את הקבלה הוא קרא לי.
אחרי שהנרי הלך הגיעה מישהי, שאני לא זוכרת את שמה, אז בואו נקרא לה אינגה, כי היא מגרמניה. קצת דיברנו והיא אמרה לי שכדי להגיע לשדה התעופה אפשר להזמין שאטל מהאוטובוס ואם את מזמינה את זה עם עוד מישהו זה יותר זול. נסיעה ליחיד עולה 22 דולר ואילו נסיעה לזוג עולה 25 דולר לזוג, כלומר 12.5 דולר לאחד. תיכף ומייד כתבתי הודעה על לוח ההודעות שאני נוסעת לשדה התעופה ב-11.1 בבוקר ומחפשת מי עוד נוסע. מקווה שיצליח לי. מכיוון שהייתי רעבה ולא היה לי אוכל, פתחתי את חפיסת השוקולד הלבן שקניתי ברוטורואה, שהיתה של חברה אחרת, לא של קדבורי, כי חשבתי שאולי זה יותר מוצלח. הסתבר שלא. אלוהים כמה שזה לא היה טעים. הכרחתי את אינגה לקחת ממנו, משום מה היא אוהבת את זה. את השאר אני כבר אדחוף למישהו אחר. אחר כך שילמתי לדוד והלכתי להתארגן בחדר. לשמחתי הרבה הוא ביקש ממני לא להשתמש בשק"ש שלי, אלא בשמיכה שתהיה לי על המיטה. מבחינתי זה מצויין, חוסך לי לדחוף אותו לשק הכיווץ. הסיבה שהם עושים את זה היא, מן הסתם, העובדה שפשפשים עוברים בעיקר דרך השק"שים.
הצלחתי לתפוס מיטה תחתונה, אבל הבעיה היתה שהלמטה של המיטה העליונה היה מצופה במין תייל דוקרני, ואני הצלחתי להתרסק לתוכו פעם פעמיים. בנוסף, בניגוד להוסטל ברוטורואה, כאן ליד כל מיטה היה מדפון עץ קטן, שזה נוח מאוד, רק לא כשתוקעים בזה את המצח, כפי שעשיתי. אבל בכל זאת, ועם כל רגשי הטינה שיש לי כלפי אוקלנד וכל מה שיש בה, מדובר בהוסטל מוצלח, עם הרבה אווירה. המקלחות סבירות, המטבח נחמד ומכיוון שכל כך הרבה אנשים עוזבים את ניו זילנד מאוקלנד, הם משאירים שם אוכל, וכך יש במטבח עשר קופסאות מלח או שבעה בקבוקי קטשופ, כשבכל אחד מהם יש שני ס"מ קטשופ. מאותה סיבה, יש שם שולחן שעליו אנשים משאירים ציוד שהם כבר לא צריכים, כך שאם אתם מתחילים את הטיול כאן, אפשר לעשות פה השלמות ציוד די מוצלחות.
לבסוף יצאתי בעקבות הסופרמרקט, לפי הוראותיו של האיש בקבלה, שהציע לי לבחור בין סופרמרקט שבשבילו צריך לטפס עליה תלולה לבין סופר שיש לו עליה מתונה, אבל הדרך ארוכה יותר. בחרתי במתונה ויצאתי לדרך. אבל אחרי כמה מטרים פתאום קלטתי שהוא לא החזיר לי עודף כמו שמגיע לי- במקום 12 דולר קיבלתי רק מטבע של שני דולר. אז חזרתי להוסטל, נכונה לקרב, אבל זה היה מיותר, כי הוא החזיר לי את הכסף בלי בעיה. ואז יצאתי שוב, והלכתי די הרבה, עד שלבסוף הגעתי למין קניון מעצבן, כשחם לי, ואני עייפה, ואין לי עצבים. אוקלנד דוחה בטירוף, גם לפי כל קריטריון אובייקטיבי. לזה צריך להוסיף את העובדה שאוקלנד מסמלת את העובדה שזהו, נגמר הטיול, ככה שלא צריך הרבה להבין שיש לי את כל הסיבות לנטור לה טינה. לא היו לי עצבים להסתובב בקניון, אז נכנסתי לסופר ועשיתי קניות חלקיות- דברים שהייתי צריכה ודברים במבצע, ועל דברים אחרים, בעיקר האוכל שרציתי לקחת לתאילנד, רשמתי כמה זה עולה כאן, כי נראה לי שדי יקר פה. מה שכן, קניתי את אוסף הקיץ של ליסה- אריזה עם ארבעה סלטים שונים, כל אחד במשקל 150 גר`, כי זו היתה הזדמנות לטעום שניים מהחומוסים המוזרים שלהם, בלי לקנות קופסה במשקל (ובמחיר) רגיל. בין הסלטים היו הבאבא גנוש ומטבל הפטה ותרד שאני מכירה ואוהבת, וחומוס עם פלפלים קלויים וחומוס עם דלעת ובטטות. ואיך להגיד את זה בעדינות? זה נבלה וזה טריפה. טעמתי כפית משניהם ובזה הסתכם העניין. אחר כך יצאתי להוסטל, ובדרך ראיתי מקום עם אינטרנט, אז נכנסתי והדפסתי את הואוצ`ר למלון בתאילנד, כדי לא לישון בשדה התעופה בבנגקוק. קצת היו בעיות עם ההדפסה, אז יצא שהדפסתי אי אילו דפים ריקים, וחייבו אותי עליהם! זונות.
המשכתי בדרכי ועצרתי בגינה ציבורית חביבה, שם התחלתי לקרוא ספר בעברית שמצאתי בהוסטל- "זמן אלול" של דב אלבוים. לא הספר שהייתי בוחרת לעצמי, אבל הוא היה בעברית, ושאר הספרים בעברית שהיו שם היו הרבה יותר גרועים. ישבתי בערך שעתיים ואז חזרתי להוסטל, שם איזה מישהי זיהתה אותי מטה אנאו. וטוב שכך, כי א. אני לא הייתי מזהה אותה- היא היתה עם מאיה וסנייק בחדר וראתה אותי כשבאתי אליהם, זה הכל, לא דיברנו או הכרנו או משהו, ו-ב. מתוקף היכרותנו העמוקה, הפכנו לחברות הכי טובות למשך היומיים וחצי הבאים, והיא היתה מאוד נחמדה, ואני לא הייתי כל כך במצב רוח לעשות חברים חדשים. קוראים לה ליאה והיא מגרמניה, דמיינו לעצמכם את ההפתעה! הפתעה נוספת היתה שגיליתי על הלוח הודעה של שני אנשים, כריסטיאן ואורסולה, שצריכים להגיע לשדה התעופה באותו זמן שאני צריכה. הלכתי לחדר שלהם- חדר זוגי עם מיטות נפרדות, הצגתי את עצמי וקבענו שנחכה ונזמין את ההסעה מחרתיים, אולי עוד מישהו יצטרף אלינו.
בהתחלה חשבתי שהם זוג ושפשוט לא היה חדר עם מיטה זוגית, אבל אחר כך התברר שהם תאומים, שזה יפה, כי הם ממש לא דומים. ומאיפה הם? משוויץ, כמובן. אחורי זה ישבתי עם ליאה, סוזן ומריו ופטפטנו, ואז הגיעה מישהי ודיברה בטלפון בעברית- אז אחר כך עשינו היכרות. היא רק מתחילה את הטיול, די מבואסת, מחפשת מישהו שיטייל איתה, ואין לי מושג איך קוראים לה. היה חביב. סוזן סיפרה לנו על טראומות ילדותה, שבעקבותיהן היא לא אוהבת לא אופניים ולא את העיר פרנקפורט, אז קצת צחקנו עליה. וזהו, מיציתי להיום. לילה טוב.
סיבוב בעיר
טוב, ההוסטל הזה בהחלט מוצלח. בבוקר חיכתה לנו צלחת של מאפים מוצלחים, וכשאני כותבת מוצלחים, אני מתכוונת למאוד מוצלחים. בגטים קטנים, בייגלס, בריושים, והכל באיכות שטרם נתקלתי בה כאן ואחרי כל הלחם הקיווי המעפן, זה היה נהדר לאכול לחם טעים ומוצלח. הרבה דברים טובים יש בניו זילנד, אבל לחם טוב זה לא אחד מהם. השתלטתי על בריוש שמנמן והייתי מאוד מרוצה מעצמי. היום אני עוברת חדר, כי כבר הזמינו מקום בדורמס של השמונה מיטות, אז מעבירים אותי לחדר של חמש מיטות, רק בנות, שגם עולה יותר. במקום להפקיר את התיקים שלי, נשארתי שם עד 12:30 בערך, כי אז החדר שלי היה מוכן, ואחרי ששמתי בו את התיקים יצאתי לדרך. למרבה המזל גם ליאה עברה חדר, אז בילינו ביחד. מה שכן, מסתבר שהישראלית תיאלץ לישון הלילה במכונית שלה, כי היא לא הזמינה מקום והכל מלא (מסתבר אגב, שאני היא זאת שתופסת לה את המקום). אבל הסירו דאגה מלבבותיכם, בסוף כן התפנתה מיטה והיא שבה לחדר.
מכיוון שהיום יום ראשון כמעט כל החנויות סגורות שזה מעצבן, כי יש לי די הרבה קניות לעשות, כי כזכור לכם, דחיתי הכל לאוקלנד. גיליתי שליד פארק ויקטוריה יש מין שוק שפתוח בכל יום ונסעתי אליו. זה מין הכלאה בין שוק לפסאז`, אבל מאוד נחמד. הסתובבתי שם, איתרתי דברים ורשמתי מחירים, כי אני רוצה לעשות השוואת מחירים בגלל מצבי הכספי העגום משהו. מקסימום אני לא אקנה נעליים, אבל אני מאוד רוצה נעליים, אז נראה כבר. אחרי השוק הלכתי לניו-וורלד שהיה בסמוך ושמחתי לגלות שהכל כאן יותר זול מאשר הסופר של אתמול. בנוסף, מצאתי בקופסאות הפלסטיק מין תערובת של ירקות מטוגנים- כמו תפוצ`יפס, אבל קצת יותר עבה ועשוי מחצילים, גזר, בטטה ותרמילי שעועית ירוקה. קניתי קצת, כי זה היה די יקר, אבל זה היה נורא מוצלח. שמנוני משהו, אבל די ממכר. טוב שקניתי רק קצת. אחר כך חזרתי לשוק והתיישבתי בפארק שמולו וקראתי. חזרתי להוסטל, החלפתי חוויות עם ליאה, והרעפתי עליה חומוס ושוקולד לבן. אני לא רוצה את זה, והיא נורא רזה והיא צריכה לאכול. דיברנו על הא ועל דא ואז הביאו מההוסטל למטבח עוגת שוקולד חמה וקערה של קצפת. אלוהים, כמה שזה היה מנת יתר של שוקולד, אבל זה היה מאוד מוצלח. מעבר לזה, לא היה שום דבר יחודי בהמשך הערב. קראנו, דיברנו אחת עם השניה, ועם אנשים אחרים. ברגוע. מאוד ברגוע.
10.1
יפה, יום עמוס לפנינו. היום, לפי התוכנית, אני נוסעת למרכז העיר, עושה "ויש" על כל חנויות המזכרות, משווה מחירים, חוזרת לעשות קניות, הולכת לאיזור ליד הרציף שאמורות להיות שם חנויות ספרים יד שניה, נוסעת לשוק ויקטוריה להשלים קניות, הולכת לאיזושהי חנות ספרים יד שניה שאמורה להיות מאוד מוצלחת ואז הולכת לחנות הנעליים, שנמצאת קצת באיזור שלא מופיע לי במפה, אבל יהיה בסדר. אחרי שאתמול קיטרתי על זה שקניתי לחם כשבהוסטל מספקים לנו לחמים בבוקר, גיליתי שדווקא טוב שקניתי אותו, כי היום בבוקר היו אננס טרי ופפאיה ועגבניות, אבל שום דבר פחמימתי. ליאה ואני אכלנו, עזרנו לבעלים של ההוסטל לנסח פתק לשים במטבח שירמוז לאנשים שיקחו אבל לא יחסלו ויצאנו העירה, לרחוב המרכזי של אוקלנד. דבר ראשון, הלכנו לבנק. היא פרטה כסף ואני סגרתי את חשבון הבנק שלי. הפקיד שאל למה ואמרתי לו שאני עוזבת את ניו זילנד. הוא שאל למה לא הארכתי את הויזה, אז אמרתי לו שנגמר לי הכסף, ואז הוא הביע בטחון שאני עוד אחזור. יכול מאוד להיות...
התחלנו להסתובב בחנויות. אני הייתי מפוקסת על חנויות של מזכרות, אבל ליאה רצתה עוד כל מיני, כמו חנות ספרים וחנויות בגדים, אז חיכיתי לה או שבאתי איתה, תלוי במצב הרוח. בחנויות של המזכרות, מכיוון שלא נעים לכתוב בחנות עצמה, הייתי סורקת את החנות, מאתרת מה אני רוצה, ואם זה היה יותר זול או חדש, הייתי מנסה לזכור את המחיר, יוצאת החוצה, כותבת בפנקס וחוזרת לסיבוב נוסף, כי אף פעם לא זכרתי הכל. את ליאה זה מאוד שעשע, בייחוד לאור השם שיצא לנו כמחפשי מציאות, קמצנים או מחפשי הנחות, ומתישהו היא אמרה לי, come on, you Israeli... נו, נאצית. סתם סתם, היא היתה ממש חמודה, אבל עד מהרה סיכמנו שנפסיק לחכות אחת לשניה, כי האינטרסים שלנו אינם זהים, ונהפוך לעצמאיות בשטח. כמובן שכל הזמן המשכנו להיתקל אחת בשניה בהמשך, אבל זה רק הוסיף לכיף שבעניין.
האמת היא שדי התעצבנתי, כי לא מצאתי בחנויות את כל מה שרציתי, ועל פי רוב, הדברים שכן מצאתי היו יותר יקרים, חוץ מהדבר הכמעט יחידי שכן קניתי בטיול - חולצה לאחיינית שלי - שדווקא היתה יותר זולה. מתישהו הגעתי לקניון, שגם בו היו חנויות מזכרות. עשיתי שם "ויש", ואז פתחתי הפנקס ועשיתי חושבים מה אני קונה פה, וקניתי, ואז קניתי לי נודלס עם ירקות. התלבטתי אם ללכת לרחוב של חנויות היד השניה והחלטתי לוותר מפאת קוצר הזמן. חזרתי על עקבותי ושטפתי את הרחוב הראשי כמו סערה, נכנסת לחנויות הנבחרות וקונה את מה שהחלטתי. שני הדברים העיקריים שלא מצאתי היו חולצה הולמת לאחי, כי גיליתי שמה שחשבתי לקנות לו זה חולצות ילדים ושאין אותן במידה שלו, ומחזיק מפתחות בצורת כבשה. כאילו, היו המון מחזיקי מפתחות בצורת כבשה, אבל לא היה את זה הספציפי שאני רציתי, כמו בסי של נורית. הייתי צריכה קצת לנוח, ולהתעודד גם כן, אז עצרתי במאפין-ברייק, ששמעתי עליה דברים טובים, אבל החלטתי ללכת דווקא על עוגת גזר, שהיתה חביבה. אחרי זה נסעתי לשוק ויקטוריה ועשיתי השלמות.
החלטתי לוותר על חנות הספרים וללכת ישר לחנות נעליים ספציפית שרציתי להגיע אליה, והתחלתי לחשוב שאולי כדאי לי לעצור מונית, גם כי המפה נגמרת לי וזה נראה איזור מאוד מסובך מבחינה ניווטית, אז התקשרתי לחנות ושאלתי עד מתי הם פתוחים. התברר שעד 16:00. כמובן, איך לא. אני לא מבינה את האנשים האלה. מה 16:00? טוב, התחלתי לחפש מוניות, אבל לא כל כך היו, והמשכתי להתקדם, עד שהגעתי לצומת, ואז ראיתי את חנות הספרים, אז מיהרתי לשם ותבעתי לדעת איזה ספרים של ביל ברייסון יש להם. היו להם שניים, אחד שכבר יש לי ועוד אחד, אז קניתי את העוד אחד. 11 דולר במקום שלושים. הא!!! ואז תפסתי מונית. אני חייבת לציין שדי חששתי שהנהג ייקח אותי לסיבובים בכל אוקלנד רבתי וככה יגזול את כספי הרש שלי, אבל לא תאמינו מה קרה. הוא שכח להפעיל מונה! כשנכנסתי הוא שאל אותי מאיפה אני ודיברנו ואז הוא שם לב. כשהגענו בסוף (וטוב שלקחתי מונית, זה היה נורא רחוק), המונה עמד על שבעה דולר בערך, אז נתתי לו שטר של עשרה ואמרתי לו שישמור את העודף, כי לא נעים לי מהעניין עם המונה. את החנות הזאת מצאתי באינטרנט, ומכיוון שיש להם קטלוג און ליין ידעתי מה אני רוצה, אבל כשהגעתי לשם וראיתי את הנעליים, פתאום הן לא מצאו חן בעיני. אבל למרבה המזל היו לה שאריות מקולקציית החורף, ושם מצאתי את מה שרציתי מלכתחילה.
שבתי להוסטל, ושם הנרי בישר לי שהגיע ישראלי חדש להוסטל, אז הלכתי להגיד שלום לאיתן, שגם מתחיל את הטיול. אחר כך הישראלית פגשה אותו והם ימשיכו בינתיים ביחד- יופי. הלכתי למצוא את כריסטיאן ואורסולה והזמנו את ההסעה למחר. היו בהוסטל חברים ישנים ואנשים חדשים, אבל אני לא היה לי יותר מדי זמן להתרועע, כי הייתי צריכה להתחיל לארגן את התיקים. היום הגיעו בנות חדשות לחדר, אז קצת דיברתי איתן, תוך שאני פושטת על כל מטלטלי, ומתחילה לעשות סלקציה- מי לחיים ומי למוות. הוצאתי כל מיני דברים, כמו תיק כלי רחצה מיותר, מחברת שלא השתמשתי בה, ועוד כל מיני דברים, והלכתי לחלק לאנשים. ליאה שמחה לקבל את המחברת (ובצדק, היא היתה מאוד יפה), ומה שאנשים לא רצו, שמתי על הכוננית שנועדה לצורך הזה. אבל לא היה לי כוח לארוז, וגם אחת הבנות שכבה בחדר עם כאב ראש, תוך שאני מרשרשת להנאתי, אז השארתי את זה למחר.
לתחילת הכתבה
כתבה וצילמה: מייב, כותבת מסעותי עם עצמי באירלנד
