מגיעים לקווינסלנד
גל -; אחרי 4 חודשים ברחבי אוסטרליה, ובערך 17,000 ק"מ של נסיעה, התחלנו להרגיש שמיצינו. ראינו כבר כל כך הרבה, עשינו כל כך הרבה, וכבר הרגשנו מותשים מאוסטרליה. ההרגשה רק התחזקה כשהגענו לכביש החוף המזרחי (East Coast) של קווינסלנד (Queensland) -; לעומת חלקים אחרים של אוסטרליה, פה הכל היה הומה בתיירים, כל הערים היו גדולות, כל הכבישים עמוסים והכל עלה הרבה כסף. בנוסף, מזג האוויר לא ממש שיחק לטובתנו, והתחיל להיות קר וגשום. הגיע החורף. עם זאת, החלטנו שאין לדעת אם ומתי נחזור לאוסטרליה, והיו עוד כמה דברים שרצינו לראות ולחוות. עזבנו את קיירנס (Cairns) עם תוכנית די ברורה להמשך, והתחלנו להדרים, בכיוון כללי לעבר סידני (Sydney).
האטרקציות העיקריות של קווינסלנד כוללות בצורה זו או אחרת ים. אלא אם כן נכנסים לפנים היבשת, ולכן כיוונו את עצמנו ואת יואי לעבר איי הוויטסנדיי (Whitsunday Islands) -; איים בתוליים, עם מים צלולים סביבם, אופציות לצלילה ושנירקול -; נשמע מבטיח. בנוסף הם יושבים ממש צמוד לגרייט בריאר ריף (Great Barrier Reef), שנחשב אתר מורשת עולמית בזכות הדגים והאלמוגים שבו. בראש כבר בנינו לעצמנו פנטזיה שלמה -; שיט חלומי ומפנק, בין איים לבנים, מים צלולים ומפגש עם יצורי הים.
ערן -; נקודת היציאה המרכזית אל האיים היא העיירה איירלי ביץ` (Airlie Beach) -; עיירה שבנויה אך ורק על תיירות, עם מליון אפשרויות לינה ורחוב ראשי שמכיל רק מסעדות, חנויות מזכרות וסוכנויות נסיעות. אז אחרי שהתמקמנו, התחלנו לעשות סקר שוק -; מגוון אופציות השיט גדול, וצריך למצוא את שיט החלומות שלנו. אחרי חצי יום ולא מעט סוכנויות, מצאנו את מה שחיפשנו -; שלושה ימים ושלושה לילות על סירת מפרש קטנה ומפנקת, שטים בין האיים וגם מגיעים אל השונית הגדולה. ובתור בונוס, היום האחרון של השיט נפל על יום הנישואין הראשון שלנו. מה יכול להיות יותר טוב מזה? אבל עלוני פרסומת לחוד, ומציאות לחוד. בפועל מצאנו את עצמנו תקועים שלושה ימים על סירה ישנה ומתפרקת למחצה, עם כוכים קטנים לחדרים וקברניט זועף וגס רוח. תוסיפו לזה מזג אוויר קר וגשום, גלים גבוהים וטלטולים עזים, ותבינו למה קיללנו את הרגע בו עלינו על הסירה. אבל למרות הכל היו גם נקודות אור. שוניות מרהיבות, שביניהן שוחים דגים טרופיים בשלל צבעים, גדלים וצורות, ואיים כמובן. איים ירוקים וקטנים, עם חופים חוליים וים כחול ויפה. התפאורה בהחלט הייתה שם.
אחרי שלושת ימי השיט, הגענו בחזרה לחוף, ולאדמה יציבה. עוד לא הסתיים יום הנישואין שלנו, ובשביל חוויה מתקנת החלטנו לפנק את עצמנו במסעדה טובה. ואחרי האוכל -; למה לא להמר קצת? האוסטרלים חולי הימורים, וכמעט בכל מקום אפשר למצוא מכונות מזל (שנקראות Pokies פה). אז הקצבנו לעצמנו דולר אחד להימורים (כן, אנחנו זוג שאוהב סיכונים), ואחרי שעה וחצי יצאנו מהמקום ברווח של 5$(!!) כאילו אלת המזל פיצתה אותנו על השיט.
אחרי שלושת ימי השיט, הגענו בחזרה לחוף, ולאדמה יציבה. עוד לא הסתיים יום הנישואין שלנו, ובשביל חוויה מתקנת החלטנו לפנק את עצמנו במסעדה טובה. ואחרי האוכל -; למה לא להמר קצת? האוסטרלים חולי הימורים, וכמעט בכל מקום אפשר למצוא מכונות מזל (שנקראות Pokies פה). אז הקצבנו לעצמנו דולר אחד להימורים (כן, אנחנו זוג שאוהב סיכונים), ואחרי שעה וחצי יצאנו מהמקום ברווח של 5$(!!) כאילו אלת המזל פיצתה אותנו על השיט.
ממשיכים לגולד קוסט
גל -; נסיעה קצרצרה דרומה הביאה אותנו להרווי ביי (Harvey Bay), עוד עיירה קטנה עם קו חוף שלא נגמר, ונקודת היציאה לפרייז`ר איילנד (Frazer Island). פרייז`ר איילנד הוא אי צר וארוך (120 ק"מ לאורך ו-15 ק"מ ברוחב), שעשוי כולו מחול. רק חול. המון חול. כדי לטייל על האי צריך רכב שטח, ומכיוון שלרובנו אין רכב שטח, יש מגוון טיולים מאורגנים יותר ופחות אל האי. למרות שאנחנו לא ממש מחובבי המאורגן, הפעם בחרנו באופציה הזו. יומיים של טיול באי, במיניבוס שטח, בקבוצה של 13 איש. שיט של 3 דקות במעבורת ואתה על האי. מצד אחד ים גועש, ומצד שני חול. באמצע יש יערות גשם, תצורות סלעי חול, סירה טרופה אחת, המון אגמים והרבה כלבי דינגו (כלב הבר האוסטרלי).
מכאן, הדרך דרומה עוברת דרך הסאנשיין קואסט (Sunshine Coast) -; גן עדן לחובבי הים (בעיקר כשהשמש זורחת), בריסביין (Brisbane) -; עיר הבירה של קווינסלנד, ומסתיימת בגולד קואסט (Gold Coast) -; ה"לאס וגאס" של קווינסלנד או במילים אחרות -; מעוז הקיטש, השעשועים והבילויים. מכל פינה ועבר ראינו שלטי ענק לפארקי שעשועים, אורות מנצנצים, פאר ויוקרה. החלטנו שמגיע לנו להנות קצת, ושמנו פעמנו אל עבר הדרימוורלד (Dreamworld) -; פארק שעשועים ענק, עם מתקנים עוצרי נשימה ומעוררי בחילות, שמטלטלים אותך, מעיפים אותך, מפילים אותך ובאופן כללי גורמים לך לאבד את תחושת המציאות.
מכאן, הדרך דרומה עוברת דרך הסאנשיין קואסט (Sunshine Coast) -; גן עדן לחובבי הים (בעיקר כשהשמש זורחת), בריסביין (Brisbane) -; עיר הבירה של קווינסלנד, ומסתיימת בגולד קואסט (Gold Coast) -; ה"לאס וגאס" של קווינסלנד או במילים אחרות -; מעוז הקיטש, השעשועים והבילויים. מכל פינה ועבר ראינו שלטי ענק לפארקי שעשועים, אורות מנצנצים, פאר ויוקרה. החלטנו שמגיע לנו להנות קצת, ושמנו פעמנו אל עבר הדרימוורלד (Dreamworld) -; פארק שעשועים ענק, עם מתקנים עוצרי נשימה ומעוררי בחילות, שמטלטלים אותך, מעיפים אותך, מפילים אותך ובאופן כללי גורמים לך לאבד את תחושת המציאות.
בין לבין אפשר גם להרגע בגן החיות המקומי, ללטף קנגרו וקואלה ולראות טיגריסים מקפצים. לפארק הגענו ממש כשנפתחו השערים, ומכייון שכל כך נהנינו, עזבנו ממש בשעת הסגירה.
ערן -; מהגולד קואסט המשכנו דרומה, ובלי להרגיש כמעט עברנו מדינה. שלט קטן באמצע האוטוסטרדה מברך אותנו לשלום, והופ אנחנו בניו סאות` וולס (New South Wales). ימי הנסיעה הארוכים חלפו להם מזמן, ותוך שעה קלה הגענו לביירון ביי (Byron Bay), עיירה קטנה, נחמדה ורגועה על החוף. ביירון מאוכלסת בהיפים לשעבר, וזה מורגש -; המון מסעדות בריאות (הם מנעו הקמת סניף מקדונלדס בעיר!), אנשים חייכנים ואווירת שאנטי. אז למרות שכבר רצינו להגיע לסידני, ולמרות שנהיה גשום, נתקענו שם כמה ימים. סתם בשביל להרגע. דרומה לאורך החוף אפשר להתקל באחד השגעונות של האוסטרלים -; פסלים גדולים. איך נמשוך לקוחות אל החנות שלנו? נתקע עליה פסל ענקי של משהו. אז היה לנו אבוקדו ענקי, מנגו מפלצתי, שרימפ עצום וצדפה רבת מימדים. אבל המקור לכל אלו היא הבננה הגדולה בקופס הארבור (Coffs Harbour), שמזמן הפכה לאתר תיירות בפני עצמה. ולנו נשאר רק לעמוד מול מייצג הקיטש הענק הזה, לגרד בראשנו ולחשוב -; "למה?"
אבל לא משהו כמו בננה יעצור אותנו, ואנחנו ממשיכים בדרך עד לחניית לילה בפורט מקוורי (Port Macquarie). בבוקר הלכנו לראות את שובר הגלים המפורסם של העיר, שמקושט כולו בכתובות גרפיטי -; הצהרות אהבה, ברכות לימי הולדת ומצבות זיכרון בפסיפס צבעוני לאורך הים. בתור בונוס זכינו לראות גם להקת דולפינים משחקת לה בין הגלים. אחלה דרך לפתוח את היום.
ערן -; מהגולד קואסט המשכנו דרומה, ובלי להרגיש כמעט עברנו מדינה. שלט קטן באמצע האוטוסטרדה מברך אותנו לשלום, והופ אנחנו בניו סאות` וולס (New South Wales). ימי הנסיעה הארוכים חלפו להם מזמן, ותוך שעה קלה הגענו לביירון ביי (Byron Bay), עיירה קטנה, נחמדה ורגועה על החוף. ביירון מאוכלסת בהיפים לשעבר, וזה מורגש -; המון מסעדות בריאות (הם מנעו הקמת סניף מקדונלדס בעיר!), אנשים חייכנים ואווירת שאנטי. אז למרות שכבר רצינו להגיע לסידני, ולמרות שנהיה גשום, נתקענו שם כמה ימים. סתם בשביל להרגע. דרומה לאורך החוף אפשר להתקל באחד השגעונות של האוסטרלים -; פסלים גדולים. איך נמשוך לקוחות אל החנות שלנו? נתקע עליה פסל ענקי של משהו. אז היה לנו אבוקדו ענקי, מנגו מפלצתי, שרימפ עצום וצדפה רבת מימדים. אבל המקור לכל אלו היא הבננה הגדולה בקופס הארבור (Coffs Harbour), שמזמן הפכה לאתר תיירות בפני עצמה. ולנו נשאר רק לעמוד מול מייצג הקיטש הענק הזה, לגרד בראשנו ולחשוב -; "למה?"
אבל לא משהו כמו בננה יעצור אותנו, ואנחנו ממשיכים בדרך עד לחניית לילה בפורט מקוורי (Port Macquarie). בבוקר הלכנו לראות את שובר הגלים המפורסם של העיר, שמקושט כולו בכתובות גרפיטי -; הצהרות אהבה, ברכות לימי הולדת ומצבות זיכרון בפסיפס צבעוני לאורך הים. בתור בונוס זכינו לראות גם להקת דולפינים משחקת לה בין הגלים. אחלה דרך לפתוח את היום.
סידני
עד כמה שרצינו להגיע לסידני, גם פחדנו מזה. בכל זאת, להסתובב עם אוטו בעיר של 4 מליון תושבים גורם לי לחששות. אבל אין ברירה, צריך להיכנס. אז אחרי כמה שעות של פקקים, ויחסית בלי התברברות, מצאנו את עצמנו על גשר הנמל המפורסם, בכניסה למרכז העיר.
גל -; סידני, העיר הגדולה. גורדי שחקים וערפל כבד. ככה קיבלה העיר את פנינו. חורף בסידני, וקר. למען הדיוק, יוני היה החודש הקר ביותר ב-30 השנה האחרונות. מטרתנו הראשונה בסידני הייתה למכור את יואי. עם כל הצער והכאב, היינו חייבים להיפרד ממנו. עוד בביירון ביי הכנו מודעות יפות ומשקעות, והתחלנו לתור את העיר ולפזר מודעות. בדרך גם מצאנו לנו דירת סטודיו קטנה לשבוע בבונדאי ביץ` (Bondi Beach), החוף המפורסם ביותר בסידני, ומעוז ישראלי ידוע. פתאום, אחרי תקופה כל כך ארוכה, שמענו עברית בכל מקום.
עכשיו, כשכל המודעות תלויות ויש לנו איפה לישון בלילה, נרשמנו, שילמנו והתקבלנו לשוק המכוניות. ברגע שנכנסים לשוק המכוניות של סידני, קולטים שזה מקום מדכא. השוק נמצא במרתף מתחת לאדמה, בתוך חניון מכוניות ענק. בפנים אין כלום, חוץ מכמה כיסאות, מנורות פלורסנט ושולחן פינג-פונג. אנשים יושבים עם עיניים בוהות ליד המכוניות שלהם ומחכים שיגיעו הקונים. אבל חורף בסידני, ואין הרבה קונים. בחוץ, השמש זורחת (למרות שקר) ואנחנו יושבים כל יום שמונה שעות מתחת לאדמה. כשיוצאים משם, כבר חושך. אם נכנס מישהו ומתעניין ברכב זה או אחר, ישר קופצים עליו מוכרים נלהבים בשיכנועים כמה האוטו שלהם מושלם. 5 ימים בילינו מתחת לאדמה, נואשים לצאת משם כבר. אבל היו גם רגעים טובים -; למדתי לשחק פינג פונג, פגשנו זוגות חביבים כמו אורן ומירן הישראלים שמכרו יחסית במהירות את הוואן שלהם, או כמו סלין ודומיניק הצרפתים שאחרי שבועיים בשוק נאלצו להתפשר על מחיר מכירה ממש מעליב. העברנו ימים בשיחות מעמיקות על שום דבר חשוב. מידי פעם מישהו הצליח למכור, ושמחנו בשבילו, וחגגנו בשתיית בירה (מי שמוכר אוטו, מחוייב להביא בירות לשאר...).
ביום החמישי, הגענו מיואשים כבר לשוק. ברחובות סידני חגגו את הניצחונות במונדיאל (פעם ראשונה בהיסטוריית המדינה שאוסטרליה עברה את שלב הבתים, כבוד!), ואנחנו תקועים פה. ואז הם הגיעו. 2 גברברים ישראלים, אור וחי. מסע שיכנועים קל (זה הרבה יותר נוח כשזה בעברית), נהיגת מבחן, בדיקת מכונאי (שהרעיף מחמאות על יואי שלנו!), סוגרים על מחיר ו...שלום ליואי. אי אפשר לומר שלא היה לי קשה לראות אותו נוסע. מתרחק מאיתנו לעוד מסע ביבשת הגדולה. אבל, עם העצב, באה השמחה. סוף סוף אנחנו חופשיים (ועשירים יותר) ויכולים לתור את העיר. לכבוד המאורע השמח/עצוב, ערן חיבר חמשיר פרידה מיואי -
עכשיו, כשכל המודעות תלויות ויש לנו איפה לישון בלילה, נרשמנו, שילמנו והתקבלנו לשוק המכוניות. ברגע שנכנסים לשוק המכוניות של סידני, קולטים שזה מקום מדכא. השוק נמצא במרתף מתחת לאדמה, בתוך חניון מכוניות ענק. בפנים אין כלום, חוץ מכמה כיסאות, מנורות פלורסנט ושולחן פינג-פונג. אנשים יושבים עם עיניים בוהות ליד המכוניות שלהם ומחכים שיגיעו הקונים. אבל חורף בסידני, ואין הרבה קונים. בחוץ, השמש זורחת (למרות שקר) ואנחנו יושבים כל יום שמונה שעות מתחת לאדמה. כשיוצאים משם, כבר חושך. אם נכנס מישהו ומתעניין ברכב זה או אחר, ישר קופצים עליו מוכרים נלהבים בשיכנועים כמה האוטו שלהם מושלם. 5 ימים בילינו מתחת לאדמה, נואשים לצאת משם כבר. אבל היו גם רגעים טובים -; למדתי לשחק פינג פונג, פגשנו זוגות חביבים כמו אורן ומירן הישראלים שמכרו יחסית במהירות את הוואן שלהם, או כמו סלין ודומיניק הצרפתים שאחרי שבועיים בשוק נאלצו להתפשר על מחיר מכירה ממש מעליב. העברנו ימים בשיחות מעמיקות על שום דבר חשוב. מידי פעם מישהו הצליח למכור, ושמחנו בשבילו, וחגגנו בשתיית בירה (מי שמוכר אוטו, מחוייב להביא בירות לשאר...).
ביום החמישי, הגענו מיואשים כבר לשוק. ברחובות סידני חגגו את הניצחונות במונדיאל (פעם ראשונה בהיסטוריית המדינה שאוסטרליה עברה את שלב הבתים, כבוד!), ואנחנו תקועים פה. ואז הם הגיעו. 2 גברברים ישראלים, אור וחי. מסע שיכנועים קל (זה הרבה יותר נוח כשזה בעברית), נהיגת מבחן, בדיקת מכונאי (שהרעיף מחמאות על יואי שלנו!), סוגרים על מחיר ו...שלום ליואי. אי אפשר לומר שלא היה לי קשה לראות אותו נוסע. מתרחק מאיתנו לעוד מסע ביבשת הגדולה. אבל, עם העצב, באה השמחה. סוף סוף אנחנו חופשיים (ועשירים יותר) ויכולים לתור את העיר. לכבוד המאורע השמח/עצוב, ערן חיבר חמשיר פרידה מיואי -
היו היה וואן ושמו יואי
שלא היה שכור אלא קנוי
ואותנו לקח
ממערב למזרח
עד שהגענו לסוף הצפוי
יום למחרת, חזרנו אנחנו עם פחיות בירה, לחגוג את המכירה של יואי. אחח...זה היה רגע מאושר (ואלכוהולי קלות). בימים הבאים סידרנו לנו טיסה, תרנו את העיר בכל הנקודות הפופולריות -; בית האופרה, הגשר ומוזיאונים, עברנו להתגורר באכסניה במרכז העיר, שם פגשנו את שחרית, בחורה ידידותית להפליא שרק מתחילה את הטיול שלה באוסטרליה, והעבירה איתנו ימים קרים בעיר, עזרנו לה למצוא אוטו, אכלנו הרבה סושי (יאמממ...) ו...סתם נהננו מתחושת החופש.
עוזבים את אוסטרליה
ב-6.7.2006, אמרנו שלום לאוסטרליה. באותו היום ממש, ערן חגג יום הולדת 30. כמה סימלי. אוסטרליה עשתה לנו טוב. היא הייתה מפתיעה, מרתקת, מעוררת השראה, מיוחדת וחופשייה. היינו פה 5 חודשים (בדיוק), נסענו 21 אלף ק"מ (כמעט), ביקרנו ב4 מדינות וטריטוריה אחת, פגשנו המון אנשים חדשים, מיוחדים ושונים ולמדנו המון דברים חדשים. גם על עצמנו. ובזמן שישבתי במטוס, מסתכלת על אוסטרליה הגדולה עוברת במהירות מתחתינו, התנגן לי בראש שורה מהשיר של מירי מסיקה -;
"יש לי הרגשה טובה, הנוף חולף בלי מחשבה, אני יודעת שעכשיו הכל פתוח. זה מן רגש נבואי, שמבטיח עוד תראי, וזה מרים בי את מפלס המצב רוח...".
