עוזבים את בישקק
יום ראשון, א` באלול, תשס"א, 19 באוגוסט 2001
משה, בעלה של סגה, לבש גופיה לבנה, מכנסים קצרים, סנדלים לרגליו, מכשיר שמיעה באוזנו השמאלית וסיגריה בפיו. הוא המתין לי בכניסה שבחדר המדרגות, חייך בראותו אותי עמוסת תרמילים. הוא הושיט את ידו לקחת חלק מחפציי. "מפתח", "מפתח", ביקש. נתתי לו את המפתח של הדירה ששכרתי ממנו ומאישתו. משה העניק לי שקית צהובה וסימן לי לפתוח. שתי בבושקות ואלבום בולים ובו הקדשה- "לפרידה מסגה, משה וילדי באהבה". רק ביום שישי אמרתי לסגה שאני אוספת בולים. התרגשתי. ככלות הכל שהיתי בדירתם רק 3 לילות. משה חיבק אותי לשלום וחיכה עד שאעלה לאוטובוס לבישקק. רק שעה קודם ביקרתי בפעם האחרונה ב- Osh Bazar והנה אני בדרך לסין.
בפתח משרד הנסיעות של מקסים בבישקק כבר המתינו ארבעה מטיילים- פיליפ ומישל מצרפת, וזוג תורכים. להם זו היתה הפעם הראשונה שהם רצו לעבור את הגבול. מקסים שהיה אחראי מטעם משרד הנסיעות הינחה אותנו בהוראות אחרונות. "המעבר פתוח, אין כל בעיה". ולדמיר שימש הפעם כנהג. המכונית בה נהג היתה גדולה. "14 איש יעברו את הגבול סך הכל"- הוסיף מקסים ונאנח. "אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אתכם, בהצלחה!". הנופים נראו יותר ויותר מוכרים. אותו הכפר, אותם ההרים, הירוק והנהרות הגועשים.
בעיר נארין אספנו את ג`ס וחברתו והמשכנו ל-At Bashi לאסוף את שאר המטיילים שהמתינו בחצר הגסט האוס שבו שהו ומשם המשכו לטאש רבט. הפעם, בנסיעה הזו בדרך ל-Tash Rabat לא ירד גשם והשביל לא הוצף במים.
הגענו כשכבר היה חשוך, אבל אפשר היה לראות שהשמים בהירים והכוכבים נראו זוהרים יותר מתמיד. העגלה הגדולה והעגלה הקטנה ושביל החלב נראו בבירור וזהרו ביופיים. שעה ארוכה הבטנו בשמים. מחר היה יום שמשי ויפה ולא יירד גשם. המעבר יהיה פתוח. מצוין- חשבתי כי זה התאריך האחרון שבו אוכל להיכנס בשערי סין. חלקנו ישנו ביורטות בעוד סופיה וחבריה החליטו לא להצטרף אלינו והעדיפו ללון את הלילה בעיר ולפגוש אותנו במקום איסוף למחרת היום. (סופיה הסבירה שהם העבירו 5 ימים ב-Tash Rabat ביורטה וזה הספיק להם).
ב-06:00 בבוקר ולדמיר השכים קום והעיר אותנו. "צריך לאסוף את האחרים. אין זמן". הפעם לא היה זמן לראות את מלון הדרכים של טאש רבט מבפנים כי מיהרנו לגבול.
בנקודת האיסוף חיכו לנו בקוצר רוח שאר המטיילים. הם המתינו בתוך מונית כי בחוץ היה קר. "למה איחרתם"? שאלו כמעט בפה אחד. "אכלנו ארוחת בוקר" פלט מישל בטעות.
לולדמיר לא היתה סבלנות והוא ביקש שכולנו- 14 המטיילים - נעלה למיני ואן שליקטה לתוכה אנשים מפורטוגל, צרפת, בריטניה, תורכיה, אוסטרליה, ארה"ב וישראל- מיני ואן בינלאומי. מידי פעם ולדמיר גער בנו לסגור את החלון כי האבק שנכנס דרך החלון הפריע לו בנסיעה. בפעם הזו, שלא כמו בפעם הקודמת שנסעתי את הדרך הזו, לא היה שלג על השביל. הנסיעה נמשכה ונמשכה. מעבר גבול ראשון- המחסום נפתח ואנו בדרכנו למחסום השני.
עוברים במעבר ההרים Tuz Bel בגובה 3,574 מטרים. מסביבנו הרים מושלגים ויורטות בודדות בצד הדרך, סוסים וכבשים, ציפור טרף עמדה על אחד העמודים שניצבו בדרך. מידי פעם עצרנו לצלם תמונות ולהתרעננות.במיני ואן היתה אינטראקציה טובה במפגש בין נציגי אומות העולם והאמת שמלבד השפה הצרפתית והאנגלית ששלטו לא הורגש כלל הבדל.הפעם יכולנו לראות את אגם Chatyr Kol בצבעו הכחול תורכיז.
עוברים את הגבול לסין
במעבר הגבול האחרון של קירגיסטן חיכו הרבה אנשים, אחדים מהם פגשתי בפעם הראשונה. כולם קיוו שהפעם נעבור את הגבול. מעברו השני של השער (ה-Arc) המתינה המכונית הסינית. בידי אחד מהסינים היתה רשימת שמות האנשים שרשאים לעבור את הגבול. במקום חיילים קירג`יזים חברותיים שפניהם מחייכות ושמחות מצאנו מעברו השני של הגבול חיילים סינים חמורי סבר, רציניים, לא מחייכים ופחות קלילים.
נהג המכונית לא דיבר איתנו, רק התניע את מכונית הואן ויצא לדרך חדשה לא קשגר שמחוז Xinjiang שבסין. קילומטרים בלבד אחרי ה-Arc נעצרנו לביקורת. הסינים לקחו את כל הדרכונים, בדקו תיקים שנלקחו באקראי מהאוטובוס. הבדיקה נעשתה ידנית וכללה פתיחת תיקים. בעלי התיקים נתבקשו לרדת מהאוטובוס ולהיות נוכחים בעת בדיקתם. מפתיע אך הנוף מיד לאחר חציית הגבול משתנה מתצורת נוף ירוק, עם נהרות גועשים והרים מושלגים לצורת נוף צחיחה, כמעט ללא עצים, אין יורטות, גמלים, כבשים, חמורים כמו בצד הקירגיזי וגם הרבה פחות סוסים.
מה כן? - קניון עם קירות אבן אדומים ובעיקר נוף מדברי וחם. שינוי גדול מקירגיסטן הקרירה. חלפנו עוד 100 קילומטרים והיגענו לביקורת הדרכונים והמכס. פה מתבקשים לרדת עם החפצים. הסינים בודקים כל דבר פעמיים. הדרכון הועבר מפקיד אחד למשנהו. את התרמיל מעבירים בשיקוף רנגטן ושוב ביקורת דרכונים. מחוץ למשרדי ההגירה והמכס עומדי חלפני הכספים. המרת מטבע קירגזי ו/או דולרים למטבע הסיני נעשית בשער נמוך יחסית. מכאן עוד 60 קילומטרים עד לקשגר.
מהשער עד קשגר סה"כ אורכת הנסיעה 3 וחצי שעות שזה 160 ק"מ. מהשקט והשלווה האופינים לקירגיסטן נסענו עכשיו על כביש סואן, כשנהגי המכוניות צופרים ללא הפסקה, מזהירים את רוכבי האופניים שנסעו בכביש ולא בשוליים. בשולי הכביש נגלה המדבר בצבעי חום, אפור ואדמדם. כבשים מטונפות ורעש. בסך הכל 3 שעות נסיעה ועולם אחר לגמרי עם תרבות שונה נגלה לפניי....
