גריימאות'
אז עזבתי אתכם בארתור`ס פאס, אחרי פעם ראשונה שאני נוגע בנופים של האלפים הדרומיים בעומק ניו זילנד ומתחיל להבין מה מצפה לי, אחרי באסה קטנה. ובאמת, אחרי הקטע הזה הטיול מתחיל להשתפר. ראיתי את אחד הדברים המדהימים שראיתי בניו זילנד ובכלל בגילספי פאס והכל מתחיל להיראות ממש טוב (מזל, כי בלי ששמתי לב ניו זילנד נגמרת לי גם מבחינת הזמן וגם מבחינת המקום), או לפחות עד סוף הכתבה (תסמכו על ניו זילנד שתפתיע אתכם בדיוק כשהכל נראה סבבה). אבל כרגיל, אני קופץ לאמצע ולסוף וכדאי שאני אתחיל מההתחלה.
אז יצאנו מארת`ור`ס פאס לכיוון מערב. הדרך משם (כמו הדרך לשם) יפהפייה, בתוך ההרים, כשבתור פינוק נוסף, חלק ניכר ממנה בנוי על ויאדוקט (viaduct) - גשר מתמשך שפשוט נבנה איפה שאי אפשר היה לבנות כביש נורמלי, מה שעושה את הנסיעה ליותר מגניבה. היעד הראשון שלנו בווסט קוסט היה גריימאות` (greymouth), העיר המרכזית של האיזור שיש בה... לא ידוע כל כך מה יש בה, אבל זה לא אומר שאין בה הרבה מאוד תיירים שתופסים את כל המקום בהוסטלים, בדרך מ...? אל...?. העיר הזאת גם מלאה בישראלים, אבל לזה יש לפחות סיבה טובה. בגריימאות` יש את אכסניית דיוק (the duke) שמנוהלת על ידי שושי ודורי ודי הפכה לישראל הקטנה. ובאמת זה מה שמרגישים מהרגע הראשון - שלטים בעברית, טונה ישראלים, אנגלית פתאום נהפכת לשפה זרה ושושי שמקבלת אותך בקבלת פנים הכי ישראלית שיש - הכל מהר, אין את הנימוס האנגלי המוכר (והרבה פעמים קצת מעייף), הכל זז ואין מנוחה לשנייה. בניו זילנד, אחרי הרבה זמן של ניתוק מהארץ, זה פתאום מרגיש ממש מוזר ואפילו, דווקא בין כל כך הרבה ישראלים, הרגשתי פתאום קצת לבד.
אבל גם זה עבר די מהר ועד הערב כבר העברתי שיחה עם דורי (שמשמש גם כברמן של הבר של הדיוק) על בירה (דרך אגב - לאורחי הדיוק, בירה שנייה חינם ויש שולחן סנוקר חופשי, אבל תפוס הרבה). מעבר לזה, האכסנייה היא כמו כל אכסנייה רגילה, רק שיש סרטים בעברית (כל קלאסיקות הבורקס), אפשר להחליף ספרים בעברית, אבל המחיר רגיל והתנאים הם תנאי הוסטל רגילים, אבל עדיין יש את הכיף של ההרגשה הישראלית. מה שעוד יותר שיפר את האווירה היא העובדה שפגשנו את יעל. את יעל פגשנו כבר בפיקטון ונפרדנו (יותר נכון היא הלכה והשאירה פתק, אנחנו עדיין ישנו) כשהיא יצאה לעשות את הקווין שארלוט ומאז היינו בקשר אימיילי וניסינו להפגש, אבל דווקא כשלא ידענו שהיא שם, נפגשנו.
אחרי שהתמקמנו במקום, התחלנו טיפה להשתעמם והצטרפנו ליעל לנסיעה לאיזה מפל, חצי שעה מצפון לגריימאות`. משהו נחמד, אבל לא מטורף ששווה נסיעה מיוחדת. כמו שאמרתי, אין מה לעשות בגריימאות`. בעצם, יש דבר אחד, סיור במבשלת הבירה של מונטית`ס (monteith`s), אחת ממבשלות הבירה המובילות בניו זילנד. אז קבענו לעצמנו סיור למחרת, בצהריים.
אחרי ערב מהנה בבר של הדיוק (שבו טעמנו לראשונה מהמונטית`ס, שהיא יותר פופולרית בדרום מאשר בצפון), יצאנו בצהריים למבשלה, למרות שהירש לא חש בטוב כל כך. הגענו למבשלה ותמורת 12 וחצי דולר, זכינו לסיור מאוד משעמם, בייחוד בגלל המדריכה שתפקדה כתקליט מהלך. היה קצת מעניין לשמוע על הדרכים להפיק טעמים שונים של בירות (לפי זרעי דגנים שמשתמשים בהם) ולגלות שגם למים יש השפעה גדולה על טעם הבירה (במונטית`ס משתמשים במים טהורים שיוצאים מהאלפים והבירה די טעימה, עם או בלי קשר), אבל הכל היה שווה בשביל הסוף - בחלק האחרון של הסיור (אחרי שראיתם איך הבירה נראית כשמבשלים אותה, לא מראה נעים) לוקחים אתכם לחדר הטעימות שם אתם זוכים לטעימה מ-7 סוגי המונטית`ס השונים ואחריהם הבר נפתח למשך רבע שעה לשתייה חופשית, ככל יכולתך. אני אישית שתיתי 6 כוסות נוספות של 200 מ"מ, אני מעריך (זה בחינם, אז למה לא? בייחוד אם אפשר להיות ישראלי עד הסוף). יצאנו בשישי בצהריים מהמבשלה, אני ויעל שתויים במידה יפה ורק הירש לא (הוא לא הרגיש מספיק טוב בשביל לשתות כמו שצריך) והלכנו למקדונלד`ס הקרוב להוריד את זה עם ארוחה. בסך הכל, חוויה מאוד מומלצת, למרות המדריכה המשעממת.
הוקיטיקה
אחרי שירד קצת האלכוהול המשכנו טיפה דרומה להוקיטיקה (hokitika), לא נסיעה ארוכה מגריימאות`. להוקיטיקה יש פחות מה להציע מגריימאות`, אז הפכו אותה לבירת אבן הירקן (jade) של ניו זילנד. כל מי שמטייל בניו זילנד יפגוש אותה בכל מקום, על צווארי מקומיים ותיירים כאחד, שרשראות עם סמלים מאוריים בצבעים ירוק ולבן. התליונים הירוקים עשויים מאבן ירקן והם יקרים (ממש יקרים) יותר והלבנים עשויים מעצם ויחסית זולים. הוקיטיקה, כבירת אבן הירקן, מלאה בחנויות של אומנים שונים שמייצרים את התליונים וגם במקומות שמציעים סדנאות "הכן את השרשרת שלך"
.
התמקמנו בהוסטל מקומי - mountain jade backpackers - שהיה ממש זול ועם סיבה לכך - המקום ממש לא טוב. למרות שהוא עולה 16 דולר ללילה בלבד (הכי זול שהייתי עד עכשיו) לחברי BBH ומציע הנחה לאורחים בחנות הנושאת את אותו השם (ומוכרת תכשיטי ירקן כמובן), המקום הוא פשוט איזור משרדים שהפך להוסטל, מה שהופך אותו לצפוף, לא נוח ולא מאובזר מספיק. אל תלכו לשם, למרות המחיר הזול.
אחרי שבילינו את אחר הצהריים בישיבה על החוף של הוקיטיקה, שהיה די יפה והעברנו את הלילה באכסנייה, יצאנו בבוקר לחפש לעצמנו תליוני ירקן. מסתבר שהעסק ממש יקר, מעבר למה שציפינו. מה שיפה - עולה עשרות דולרים ומה שזול - די מכוער. אחרי שאני ויעל עברנו כמעט על כל החנויות בעיר (שזה די הרבה) בלי הירש שלא כל כך התעניין בשופינג הזה, לא מצאנו שום דבר מעניין, חוץ מחנות קטנה, מגניבה והזויה שמוכרים בה דברים מהמערב הפרוע (של ארה"ב, זה שכולנו מכירים), מימי הביניים וכמובן שרשראות אבני ירקן. ממש לא קשור, במיוחד עם שירי הקאנטרי ברקע.
הקרחונים
יצאנו מהוקיטיקה והמשכנו ליעד הבא בטיול - הקרחונים. בניו זילנד יש שני קרחונים שהם היחידים בעולם (מלבד איזה קרחון בצ`ילה) שיורדים כל כך קרוב לצמחייה - הפרנץ ג`וזף (franz josef) והפוקס (fox glacier). אחרי הדרכה קצרה שדורי נתן לנו בגריימאות` (תמיד טוב לשאול אותו על טיפים, הוא ראה ושמע הרבה) הבנו שהטיולים על הפרנץ ג`וזף הוא יותר יקר ואולי יותר יפה, אז כמובן שרצינו ללכת לפוקס.
בדרך לפוקס עצרנו בפרנץ ג`וזף, שהוא הצפוני בין השניים. הלכנו בשביל שמוביל לתצפית הכי קרובה על הקרחון - שזה באמת משהו יפה - גוש קרח ענק שמתפתל לו במורד הר, כמו נהר שקפא ומתחתיו פורץ נהר גדול שמנקז את מי הפשרת השלגים. השביל מסתיים בחבלים ואזהרות לא להתקרב יותר מדי לקרחון ואחריהם, הרבה מאוד אנשים שפשוט עברו את החבלים (ואף אחד מהם לא היה ישראלי אפילו!), אז המשכנו קדימה, לקבל תצפית יותר טובה על הקרחון. פה ושם עוד פוגשים שלטים עם אזהרות, עד שמגיעים לשלט שאומר שאין להמשיך בלי מדריך מנוסה / ניסיון. פה החלטנו לעצור. בדיעבד - החלטה חכמה. מסתבר שבאותו יום, כנראה קצת אחרינו, שני אנשים נכנסו עד לעמרה בקרחון שממנה פורץ הנחל והתקרה התמוטטה עליהם ושברה להם דברים ודי סיימה להם את הטיול. אז אזהרה קטנה - אל תהיו ישראלים מדי שחייבים ללכת עד הסוף - תעצרו במרחק סביר.
חזרנו לאוטו ונסענו לפוקס, כשיש לנו מקומות שינה, הרבה בזכות יעל ששכנעה אותנו שיש דברים חיוביים בלקבוע דברים מראש. הערה אחת קטנה שכדאי לדעת וקשורה לתכנון מראש - ליד הקרחונים יש ישובים קטנים שנושאים כל אחד את השם של הקרחון. הישובים הם לא יותר מעיירות תיירות ולכן אין בהם סופרים גדולים או מקומות להצטייד בהם והכל יקר, בייחוד הדלק. תקפידו לתדלק ולהצטייד לפני הקרחונים, אחרת תשלמו ביוקר.
מסתבר שהמקום שקבענו לישון בו הוא ההולידיי פארק המקומי (holiday park) - חלק מרשת אתרי קמפינג. פשוט שכרנו ביתן שם - לא יותר מדי יקר כשזה מתחלק בין שלושה - קצת יותר מ- 60 דולר, אבל הרבה יותר טוב לקבוצות קצת יותר גדולות (5-6 אנשים). הבעיה שהמקום לא מצוייד כמו הוסטלים - אין כלים במטבח והשכרת כלי עולה לא מעט כסף והמקלחות והשירותים נמצאים במרחק ניכר מהחדר. קיצר, אם אתם הרבה ורוצים גג ובזול, זה משתלם, אחרת - זה לא. בערב קפצנו לאחד הפאבים המקומיים (לשחק סנוקר כמובן) וגילינו שם את הנחמדות של המקומיים - לא יכולנו לשבת דקה בלי שאיזה מקומי ייגש להגיד שלום ולהחליף כמה מילים. ככה פגשנו את בעל ההולידיי פארק, ומדריך טיפוס הרים שראינו מדריך מישהו למחרת על הקרחון וגם עוד טיפוס מאורי ששיחק נגדנו שגם אותו פגשנו על הקרחון, מפלס שבילים עליו.
למחרת השכמנו ואני והירש הלכנו לטיול המודרך של חצי יום על הקרחון. כמו שאמרתי מקודם - על הקרחון מותר לעלות רק עם מדריך (וגם רצוי, כי זה די מסוכן אחרת). גם בפרנץ ג`וזף וגם בפוקס יש חברות שמארגנות טיולים מודרכים עליהם. יש טיולי חצי יום, יום שלם, טיול שכולל נסיעה במסוק ובפרנץ ג`וזף יש טיול של שלושת רבעי יום. החברות מספקות לכם את כל הציוד (דוקרנים לנעליים, נעליים, למרות שעדיף להביא את שלכם, מעילים וכו`...) ומוסיפות גם מדריך. כמו שאמרתי, הלכנו על האופציה הכי זולה והיא טיול חצי היום בפוקס - מה שאומר 4 שעות של טיול במחיר של 79 דולר (אחרי הנחה של כרטיס BBH זה הופך ל- 75). בפועל מה שזה אומר זה רבע שעה נסיעה אל המסלול לקרחון באוטובוס ישן ומגניב, שעה וחצי הליכה אל הקרחון בקצב איטי וכמובן הליכה חזרה, מה שמשאיר בחישוב מהיר, חצי שעה על הקרחון עצמו, שלושת רבעי שעה אם הגזמתי.
אז כן, היה יפה - קיבלנו מראה של הקרחון שלא יכולנו לראות אחרת, ועשינו סיבוב קטן ואפילו ראינו קטע קצת קניוני (קטע ממש קטן) שבו הקרח היה לא כל כך מלוכלך מהאדמה והיה לו צבע כחול מגניב. אבל - זה היה טעימה ממש קטנה. אותי זה קצת אכזב, אבל אולי זה בגלל שהקרחון באופן כללי לא הלהיב אותי כמו שחשבתי. הירש, לעומת זאת, התלהב יותר. אז מה אפשר להסיק מזה? דבר ראשון, שהכל סובייקטיבי. דבר שני - וזאת מסקנה סובייקטיבית מאוד שלי, שעדיף לא להתקמצן, לקחת את הטיול של שלושת רבעי היום בפרנץ ג`וזף, גם כי ההליכה אל הקרחון יותר קצרה שם (לפי מה שאני ראיתי), גם בטוח מקבלים יותר זמן הקרח (ולא יותר מדי זמן, נראה לי), ובטוח זה לא יהיה טיול סבתות שמתנהל בקצב המאוד איטי של אחרון ההולכים.
הגילספי פאס
את הלילה בילינו ב-BBH המקומי, מקום חמוד אך לא ראוי לציון מיוחד והמשכנו אל טרק נוסף - הגילספי פאס. טרק שיהיה המיוחד ביותר שייצא לי לעשות במדינה הזאת (וזה עוד לפני שסיימתי לטייל פה). הגילספי פאס הוא טרק שמתחיל 60 ק"מ מצפון לוונקה (wanaka), בלב הפארק הלאומי מאונט אספיירינג (mount aspiring), פארק שהוכרז כאיזור מורשת עולמי על ידי האו"ם, מה שאומר שאסור לגעת בו יותר מדי. כבר בדרך מבינים למה. הנוף יפהפה - מכל מקום מציץ איזה נהר גועש, איזו פסגה מושלגת, איזה הר מאיים. ישר זה עושה חשק.
היישוב באיזור של הטרק הוא מקרורה (makarora). קצת מצחיק לקרוא לזה ישוב. מה שיש שם בעצם זה משרד של ה-DOC, חנות + פאב + משרד של אכסנייה + משרד של טיסות לטרק, משרד של סירות לטרק ואכסנייה. בתים אין. הדבר היחיד שנראה שם כמו ישוב זה האכסנייה שנראית יותר כמו קאנטרי קלאב - ביתנים משולשים שמחולקים לשני חדרים, עם חדר מטבח מרכזי וחדרי שירותים ומקלחת לידו ובריכה. מקום ממש נחמד. אחרי בירורים קצרים במשרד של ה-DOC (איחסון ציוד עולה שם כסף וגם להחנות את המכונית בכפר הזה) התמקמנו ונערכנו לטרק, שלפי המלצות שקיבלנו קודם לכן, החלטנו לעשות אותו מהסוף להתחלה (או יותר נכון לאמצע). נשמע לא ברור? אני אסביר. החלק היותר יפה של הטרק הזה הוא אגם שנמצא מחוץ למסלול והוא למעשה טיול צד של יום. במקום ללכת את כל הדרך ואז באמצע לחזור לטיול יום, אפשר להגיע לבקתה המרכזית של הטרק - ביקתת סיבריה (siberia hut), מסוף הטרק (הליכה ארוכה של 26 ק"מ ביום אחד, אבל לא קשה מדי). משם ביומיים הבאים אפשר לצאת לטיולי יום עם תרמילים קטנים- אחד לאגם ואחד לגילספי פאס עצמו - מעבר אלפיני ליד אוכף שממנו אמורים להיות נופים יפהפיים. בבוקר היום הרביעי תופסים מטוס (כן, מטוס) חזרה למקרורה. בטח אתם חושבים לעצמכם שהחלטתי שאני מליונר אם אני לוקח מטוס מהטרק, אז זהו שלא.
יש אנשים שלוקחים מטוס אל הטרק (והם באמת מחזיקים כסף לבזבז כי זה עולה 270 דולר לאדם בערך), אבל למטוסים לא משתלם לחזור ריקים והם לוקחים, על בסיס מקום פנוי, את מי שמחכה להם על המסלול תמורת 40 דולר (שזה גם לא מעט, אבל עדיף על ללכת 26 ק"מ שכבר הלכת בחזרה). אז ככה התארגנו לטרק. בבוקר השארנו את גנש (האוטו של יעל) בחנייה במקרורה ונסענו באוטו כלב לסוף (ז`תומרת תחילת) הטרק. הגענו לשם ומסתבר (דבר שכבר ידענו) שעל תחילת הטרק צריך לעבור איזה שניים שלושה נחלים. מה שלא ידענו שמדובר בשניים שלושה נהרות של מי הפשרות שלגים.
אובדי עצות, מחפשים מקום לחצות ואיפה מתחיל הטרק, עמדנו. לידנו עצר אוטו שטח. החלטנו לשאול אותו (רעיון של יעל, חייבים להודות. אנחנו בתור גברים היינו סגורים על איפה ללכת ושלא צריך לשאול אף אחד). מסתבר ששאלנו את האיכר שהאדמה שלו וכשאני אומר האדמה - אני מתכוון לכל הטרק ולכל מה שראינו מכל מקום בטרק ואולי לעוד כמה מקומות שלא ראינו. הוא שמח להסביר לנו ואפילו הוציא תצלומי אוויר של כל השטח. ואז, אחרי מחשבונת, הוא אמר - "אם לא אכפת לכם לחכות שאני אלך לעצבן מישהו, אני אעביר אתכם את הנהרות". שמחנו, החננו את כלב איפה שהוא סימן והצטרפנו אליו לאוטו. קפצנו לבקר איזה חבר שלו שהצטרף לנסיעה, בדרך ראינו חלק קטן מהעדר של 18,000 הכבשים שלו (רק כמה אלפים בודדים) ואז חצינו את הנהרות עם הרכב. חשוב לציין בקטע הזה שזה לא סתם רכב - אלא רכב 4*4 עם צינור מיוחד שעולה מעל הרכב ופולט את גזי המנוע במקרה שהאגזוז מוצף, אז אל תנסו את זה עם הסטיישן שלכם.
אחרי הרבה תודות התחלנו במסלול שהולך לאורך עמק הנהר וילקין (wilkin) - בגדול בתוך הבוש, למרות שאפשר בחלקים לא קטנים של המסלול להמשיך על הנהר, כל עוד הפיתולים שלו לא חוסמים את הדרך וככה גם מתקדמים יותר מהר וגם אפשר לקבל נופים יפים מאוד של הנהר וההרים המושלגים אליהם אתם הולכים ובתור בונוס - כשמוצאים איזה מקום שהמים הופכים קצת לבריכה, מקבלים אגמון - מראה יפה.
הבעיה שכל הסיבוב וההתלבטות והלחכות שהוא יעצבן מישהו ולראות את הכבשים אכלו לנו קצת מהזמן. עד שהגענו למקום שבו הטרק שובר מהנהר ועולה לכיוון הבקתה (סיפור של שעתיים שלוש) היה כבר די מאוחר ולא יכולנו להספיק להגיע לבקתה בזמן נורמלי במצב הכוחות הנוכחי. החלטנו לנסות ולחצות את הנהר אל בקתת קרין פורקס (kerin forks hut), אבל גילינו שהנהר קצת גועש וקפוא מדי בשביל להגיע לבקתה (מאוחר יותר הסתבר לנו שהמקום הכי נורמלי לחצות נמצא איפה שהסירות אוספות ומורידות מטיילים) ובכל מקרה - הרגליים היבשות שארגנו לעצמנו עם הטרמפ, הלכו לעזאזל. בסוף החלטנו לפתוח אוהלים (באיזור מותר לפתוח אוהל בכל מקום וכל עוד זה לא קרוב מדי לבקתה, זה גם חינם, אחרת זה 5 דולר ולינה בבקתה עולה 10 דולר). הדבר הראשון שגילינו זה שהחלטנו לחנות באמצע הועידה הבינלאומית של זבובי החול. אם לא הזכרתי אותם מספיק קודם, אז אני אגיד שזה הדבר היחיד שמונע מניו זילנד להיות באמת גן עדן - מדובר בזבובים קטנים מאוד שבאים בחבורות גדולות מאוד ומשאירים עקיצות כואבות ומגרדות מאוד. והפעם הם באו בכמויות שלא חזינו קודם. התכסינו בכל מקום אפשרי ונמרחנו בכל מקום אחר שהיה חשוף והתארגנו ללילה.
כשקמנו בבוקר (או יותר נכון לפנות בוקר), גילינו שהשעה האהובה על זבובי החול היא שעת השחר. הכמויות של אתמול נראו גמדיות לעומת הכמויות של הבוקר הזה, כאשר כל דבר אשר הריח טיפה כמו בן אדם (תיק, אוהל...) התכסה מיד בענן שלהם. כמובן שהתקפלנו מהר וברחנו אל הבקתה. מיד אחרי המקום שבו חנינו ללילה מתחילה העלייה אל הבקתה. מהר מאוד מתחילים להיחשף נופים מדהימים של מפלים גדולים שיורדים מההרים שממול לאורך עשרות מטרים - שרשראות של מפלים לכל גובה ההר. הגענו לבקתה ואחרי מנוחה קצרה מאוד העמסנו את תרמילי היום שלנו והמשכנו לכיוון האגם.
אגם קרוסיבל
כדי להגיע לאגם (שמו בישראל אגם קרוסיבל - lake crucible) צריך לחצות עוד נהר. תתרגלו, בטרק הזה לא נשארים עם רגליים יבשות. מומלץ לא לחצות את הנהרות הללו יחפים - כי מהר מאוד מאבדים את התחושה ברגליים. אחרי החצייה מתחילה עלייה של 200 מטר בערך פשוט בדוך - קו ישר למעלה. כמו לעלות בסולם בגובה 200 מטר, פשוט אוחזים בשורשים ומושכים למעלה בעלייה ששואפת ל-90 מעלות לפעמים. לפעמים הרגשתי כמו גולום בטיפוס לתוך מורדור (טוב, חמש כתבות על ניו זילנד בלי מילה על שר הטבעות?) ומאוד שמחתי שבאתי עם התיק הקטן (תעשו לעצמכם טובה, אל תעשו את הטיפוס הזה עם תיק גדול). אבל למרות כל זה - מאוד נהנתי מכל רגע של הטיפוס האתגרי הזה.
אחרי הטיפוס יש עוד כמה ק"מ ספורים של הליכה מישורית, וממש מתחת לפסגות הקרחוניות של האיזור, יש עוד עלייה חדה של 50 מטר, ששוברת יותר מנטלית מאשר פיזית. האדם שסיפר לי על האגם לא היה מוכן לגלות לי מה מיוחד בו כל כך. אני מודה לו על זה ואני הולך להיות מאנייק - אני לא אגלה גם לכם, רק בשביל הסיכוי שיום אחד תהיו שם. אני רק אספר לכם שברגע שסיימתי את העלייה, לא יכולתי להפסיק לחייך. הכל היה שווה את זה. לא ראיתי הרבה דברים בחיים שיכולים להשתוות לזה. אולי רק המראה הראשון של הר כרכום ואיזה מקום ספציפי בהר הגבוה בסיני שנקרא השער לשמיים. עוד לא פגשתי אדם שירד משם ולא אמר שזה היה שווה הכל, שזה מדהים, ענק, מטורף, מהמם. תבחרו את מילת התואר שמתאימה לכם.
בכל מקרה, אם תגיעו - כשתקללו אותי בזמן חציית הנהר, כשתשנאו אותי בזמן הטיפוס של ה-200 מטר, כשתרצו להרוג אותי בעלייה השוברת האחרונה, תזכרו להתנצל בפני ובפני חברי המשפחה שלי שנפגעו גם כן ברגע שתעלו לאגם. ישבנו שעה מול האגם, שגם תמונות וגם מילים לא יכולות לתאר כמו שצריך וחזרנו למטה, חוצים את הנהר שוב.
בבוקר הבא, אחרי תחזית ליום קצת יותר קודר מקודמו, יצאנו אני והירש (בלי יעל, שהחליטה לוותר באמצע) לראות את המעבר עצמו. לפי ארז, שבא מהכיוון השני, זה הצד היותר קשה לעלות בו. לא ידענו כמה הוא צדק. זה יום שעולה ועולה ועולה ועולה ועולה ואז יש מישור וחוצים איזה נחל ונחים קצת ואז עולים ועולים ועולים ועולים וברגע שיוצאים מהבוש רואים איזה נוף יפה של פסגות קרחוניות יש מסביב וכמה עוד יש לעלות ולעלות. בשלב הזה הסימון עובר לעמודים שאפשר לראות מרחוק. ולרחוק וללמעלה. וגם כשאתה מגיע לאחרון שראית, אתה מגלה שיש עוד עמודים קדימה ולמעלה. בקיצור - העלייה הזאת קשה, בייחוד מנטלית אבל בעיקר פיזית. מגיעים לגובה לא רע בכלל ואפילו יש כתמים של שלג פה ושם לקראת הסוף. הלוואי והייתי אומר לכם שהנוף מהפאס עצמו הפיל אותי, אבל לא. ז`תומרת, היה יפה מאוד, אבל לפני שהספקנו לשבת לנוח ולעכל אותו, התיישב עלינו ענן יפה של גשם שהבריח אותנו למטה, אז לא יכולנו להסתכל מספיק. היה יפה מאוד בכל מקרה, אבל לא כמו האגם. אם אתם חייבים לבחור בין שניהם - אז האגם.
וואנקה
חזרנו מהפאס (כמובן שמתחתיו היה יום שמש יפה, הגשם ירד רק בשיא הגובה) והגענו לבקתה. לפחות הירידה הייתה הרבה יותר קלה מהעלייה. ישנו עוד לילה בבקתה ולמחרת, לפי הזמנים שהריינג`רית של הבקתה הקריאה לנו, התייצבנו על מסלול הנחיתה וציפינו למטוסים. תמורת 40 דולר קיבלנו טיסת נוף יפה מאוד שהראתה לנו ממבט ציפור את כל מה שעשינו בימים האחרונים. גם חוויה שווה מאוד. חזרנו למקרורה ולגנש האוטו שהביא אותנו עד האוטו כלב וביחד נסענו לעיירה וונקה.
וונקה היא עיירה קטנה ושלווה על חוף אגם גדול ושליו גם כן. חוצמזה, היא גם הדבר הכי קרוב לעיר נורמלית שראינו מאז הוקיטיקה. התגעגענו קצת לסופרמרקטים גדולים, מבחר פאבים לצאת אליהם ומקומות לאכול בהם, במיוחד כשרצינו לממש את המנהג שלנו - ארוחת סוף טרק בחוץ (כי למי יש כח להכין משהו אחרי טרק?). הגענו לוונקה והתייצבנו במשרד של הדוק (DOC) כדי לדווח שחזרנו מהטרק (שכחנו לעשות את זה במקרורה וזה היה יכול להיות לא נעים) ואז הלכנו ל-I-SITE המקומי כדי למצוא מקום לישון. יעל לימדה אותנו טריק קטן שלא הכרנו עד אז - אם תיכנסו לרוב אתרי ה-I-SITE בניו זילנד ותגידו שאתם מחפשים מקום ללינה, תגדירו טווח מחירים וסגנון (שקט, מרווח, מרכזי....), הפקיד המקומי יעשה את כל העבודה של להתקשר ולברר אם יש מקום פנוי בשבילכם בהוסטלים השונים בעיר. אז נכנסנו לכזה בוונקה וגילינו שנשארו שלוש מיטות אחרונות בעיר בחדר מעונות, שילמנו כבר ב-I-SITE עצמו ויצאנו אל ה-Matterhorn South, מקום קטן ולא ממש מוצלח ולא כל כך זול והמקום הראשון שהוא לא BBH שישנתי בו בניו זילנד.
בוונקה, מעבר לאגם היפה שנחמד להזרק עליו ופעילויות מים לעשות עליו (כאילו למישהו יש כסף לזה), יש שני מוקדי משיכה עיקריים - הקולנוע Cinema Paradiso וה- Puzzling World - מן מוזיאון (אני לא בטוח שזה יושב טוב על ההגדרה) לדברים מוזרים וכל מיני אשליות אופטיות. אז למחרת כבר הלכנו לקולנוע. מה שמיוחד ב- Cinema Paradiso הוא האווירה הביתית - האולם מקרין רק סרט אחד כל פעם ולא בנוי כמו אולם רגיל - במקום שורות מושבים זרוקות ספות וכורסאות נוחות (שנורא קל להירדם עליהם אם הסרט משעמם מספיק) והאטרקציה שתשמעו עליה מכל מי שהיה בקולנוע - העוגייה. בהפסקה של הסרט יש למכירה עוגיות ענקיות בשניים וחצי דולר בטעם שוקולד-שוקולד, שוקולד-צ`יפס וכו` שיוצאות חמות מהתנור ופשוט נמסות בפה. אבל - הן ספורות מאוד ויש לרוץ ולקנות אותן לפני כל הישראלים האחרים ששמעו על העוגיה ונורא רוצים לנסות גם. דרך אגב, בוונקה מתחילה הישראליידה שתלווה אותנו עד סוף הכתבה פחות או יותר - פשוט מתנקזים לאיזור המוני ישראלים ולפעמים בקולנוע יש הקרנות לקהל ישראלי ברובו ככולו.
אז ישבנו על ספה נוחה וראינו את הסרט "אמת לא נוחה" (An Inconvinnient Truth, סרט של אל גור על התחממות כדור הארץ - מומלץ ביותר, זה לא משעמם כמו שזה נשמע) ואכלנו עוגיות (אני ויעל אכלנו שוקו-צ`פ שהיו מעולות והירש שוקו-שוקו שהייתה קצת מתוקה מדי) ואחרי ישבנו קצת להרגע על האגם. למחרת אני והירש החלטנו לחתוך מוונקה ויעל החליטה להשאר עוד לילה כי נהנתה מהאווירה (ובדוגרי היא צדקה, אבל הזמן לוחץ לנו) ואחרי שאנחנו יצאנו מהאכסנייה, הלכנו לפאזלינג וורלד. אז מוזיאון אולי זו לא ההגדרה הכי נכונה למקום - יותר אולם תצוגות. המקום מורכב מארבעה חדרי תצוגה - באחד יש הולוגרמות תלת מימדיות, בשני יש פרצופים של מפורסמים שעוקבים אחריך בעיניהם לאן שלא תלך, בשלישי יש חדר שבנוי ככה שאתה נראה כמו גמד בצד אחד ובשני כמו ענק ואחרי זה אפשר לראות את זה בוידאו וזה ממש מצחיק וברביעי יש כל מיני אשליות שנוצרות על ידי השיפוע שבו בנוי החדר (נדנדה שתמיד נמצאת באמצע הנדנוד, מים שזורמים למעלה וכו`....). אולי זה לא נשמע כמו משהו מיוחד, אבל זה באמת די מגניב וחייבים להצטלם כאילו אתם מחזיקים את המגדל הנטוי שבנוי בחוץ (דבר שאני לא עשיתי, כי אני צנון).
אם קונים את כרטיס הקומבו (מה שכן עשיתי ולא עולה יותר מדי, 10 דולר, לעומת 7 רק לחדרים) מקבלים גם כניסה למבוך - מחוץ לחדרים בנו מבוך עץ עם ארבעה מגדלים והאתגר הוא להגיע אל כולם (האתגר היותר קשה הוא להגיע אליהם בסדר מסויים) ואז להגיע ליציאה. אז להגיע למגדלים זה לא קשה מדי, ברגע שאתה מבין את העקרון שבו בנוי המבוך, אבל היציאה היא אחד הדברים הקשים ומתסכלים למצוא (ואני לא מופתע שלא מעט אנשים נשברים ויוצאים ביציאות החירום שפזורות במבוך), אבל בכל זאת הילד שבי נהנה להתרוצץ איזה שעה וחצי בתוך המבוך הזה ולמרות שהייתי בימי מנוחה, עשיתי קילומטרז` של יום טרק בין הקירות, המגדלים והגשרים שיש שם. בקיצור, כל העניין מומלץ מאוד ולמרות שזה די אינפנטילי, זה כיף אינפנטילי.
קווינסטאון
משם יצאנו אני והירש לקווינסטאון - בירת האקסטרים של ניו זילנד (ואולי העולם) שמציעה הכל, מבנג`י, צניחה ורפטינג ועד קרטינג במורד תלול מאוד ודבר שנקרא Fly by Wire שבו אתה מטיס איזה רקטה קטנה שקשורה למערכת חבלים שתלויה מעל קניון, במהירות אדירה. חוץ מזה, היא נחשבת לבירת הבילויים של ניו זילנד ושם זה אולי המקום היחיד באי הדרומי שלא נסגר בחצות פלוס מינוס. מה שהופך אותה לממש יקרה. בהפוך על הפוך, הטיפ שהבאתי מקודם על לתת ל- I-SITE לשבור את הראש לגבי איפה אני אשן בלילה לא עובד דווקא בקווינסטאון. אז נאלצנו לעבור באופן אישי מאכסנייה לאכסנייה ולבדוק איפה לעזאזל יש מקום פנוי עד שמצאנו את ה- Flaming Kiwi, אכסנייה שמאוכלסת בילדים מבולגנים שרוב היום יושבים מול הטלוויזיה ורוב הלילה יוצאים ומשתכרים. זה די מעצבן, אבל מסתבר שרוב האכסניות בקווינסטאון זה ככה, כי רוב האנשים שבאים לקווינסטאון הם ככה, חוץ מהישראלים. ויש הרבה מהם. ממש פגישת מחזור הייתה לנו - כבר בכניסה לפליימינג קיווי פגשנו את ספי, חבר של הירש מהצבא שהירש מפספס מאז שהגענו. בעיר אחר כך פגשנו שלושה חבר`ה שהיו איתנו על המעבורת בין האיים ואת קרנית ואלדד, שמקדימים אותנו בשעתיים מאז גריימאות` (דרך הוקיטיקה, הפוקס ווונקה) ועוד נמשיך לראותם אפילו עוד מעבר לכתבה הזאת. מעבר לזה, בלי סוף ישראלים עוברים מולך ברחוב (וכמובן שכולם מזהים שכולם ישראלים) וזה קצת מתחיל להמאס.
הירש ואני, שלא באנו עד לקצה השני של העולם כדי להשתכר כל לילה ובאופן כללי אנחנו לא טיפוסים של מסיבות, באנו לקווינסטאון במטרה אחת - לבחון קצת את האומץ שלנו. הירש החליט להתגבר על פחד הגבהים שלו עם צניחה ואני החלטתי להצטרף אליו ולעשות גם בנג`י מהמקום הגבוה בניו זילנד (והשלישי בעולם) יחד עם יעל, שביקשה שאני אחכה לה, כי אחרת לא יהיה לה אומץ (אם יהיה לה בכלל).
אחרי לילה ראשון בפליימינג קיווי הלכנו לצניחה החופשית. במקרה, בדיוק כשבאנו היה מקום פנוי לצניחות של עוד חצי שעה, אז עד שהיה צריך להתייצב במקום, הלכנו והזמנו לעצמנו מקומות לטרק קפלר (Kepler), אחד הגרייט וולקים (Great Walks) של הפיורדלנד. לילה בגרייט וולק בבקתה עולה 40 דולר, לילה בקמפינג עולה 10 דולר. מחוסר ברירה החלטנו לבלות לילה אחד בבקתה ויצא לנו חמישים דולר לטרק של שלושה ימים. הצניחה עלתה לעומת זאת 245 דולר ל-5 דקות נטו. וזה עוד מהגובה הכי נמוך של 3000 רגל. ל- 4000 תוסיפו עוד 50 ול-5000 תוסיפו עוד 100 ואם אתם רוצים שיקפוץ איתכם צלם שיצלם את הצניחה, תצטרכו לשלם כמעט כמו צניחה נוספת.
אחרי תדריך ארוך (שברובו היה במטרה לשכנע אותנו לעשות די. וי. די כל עוד אנחנו יכולים, לדעתי) נסענו לאתר הצניחה ובקבוצות של 3-4 התחלנו להכנס כל פעם שהמטוס הבא היה מוכן. עלינו על חליפת הצניחה והרצועות שתופסות אותנו אל המדריך ואחרי תדריך של אחד המדריכים (ליאור אשכנזי, כך הוא נקרא על ידינו, בזכות הדמיון המדהים שלו לליאור אשכנזי, אם הוא היה לבוש כמו מדריך צניחה) עלינו למטוס. עכשיו, מטוס של צניחה זה לא בדיוק מטוס רגיל. זה מטוס קטן שעקרו לו את מעט המושבים שהיו בו ואז נכנסים מדריך ועליו מתיישב הצונח, צמוד אליו מתיישב המדריך הבא ועליו הצונח הבא ורק המדריך האחרון יושב מול כולם ועליו הצונח שלו, ממש מול הדלת השקופה (מי זה היה, נחשו? כן, אני). ככל שהמטוס עלה גיליתי שזה בכלל לא מפחיד וגם כשליאור (שהיה מדריך צניחה של הירש) הראה לו שאנחנו בגובה של 8500 רגל, הסתכלתי למטה ולא התרשמתי יותר מדי. אולי סתם הדחקתי.
אז נפתחה פתאום הדלת, מצאתי את עצמי באוויר, יושב על המדריך שעדיין במטוס והופס! אני נופל במהירות אדירה לכיוון הקרקע, לא כל כך מצליח לקלוט מה אני רואה סביבי. אחרי כמה שניות של נפילה (במציאות זה היה משהו כמו חצי דקה, אבל נראה שניות מעטות) המצנח נפתח והתחלתי ליהנות מהנוף הנפלא שמסביבי - הרכסים של האלפים הדרומיים על פסגותיהם המעולות. הייתי ללא מילים (מה שקצת ביאס את המדריך שלי אני חושב, כי הוא חשב שאני לא כל כך נהנה) ואז המדריך התחיל לנענע אותנו בתנודות חדות לכיוונים שונים, כדי שאני אוכל לראות יותר מהנוף. אחרי כמה דקות כאלה, נחתנו נחיתה רכה, נפרדנו לשלום מליאור (שמסתבר שהוא בעצם בולגרי שצונח כבר 22 שנה וביום עמוס צונח 19 פעמים ביום) וחזרנו לעיר.
אני התיישבתי לכתוב כתבה חדשה (הכתבה הקודמת) והירש הסתובב קצת ופגש את יעל שהגיעה בינתיים לעיר. אחרי זה, אני ויעל הלכנו לקבוע לעצמנו בנג`י למחרת ואחרי שהיא כמעט ברחה ברגע האחרון, נרשמנו לקפיצת ה- Nevis - הבנג`י הגבוה בניו זילנד - 134 מטר (210 דולר, בלי די. וי. די או תמונות). בוקר חדש האיר עלינו ואני קמתי רענן ומוכן לבחון שוב את הטיפשות שלי על ידי קפיצה מגובה גדול עם כמה גומיות שמחזיקות אותי. יעל לעומת זאת, ראתה את זה בקצת יותר פניקה. אחרי המתנה ארוכה במשרדים של Aj Hacket, החברה של הבחור שהמציא את הבנג`י, אסף אותנו מיניבוס והסיע 22 חבר`ה כדי "לקפוץ למותם".
הדרך ארוכה ומעצבנת ואני כבר לא יכולתי לחכות, עד שהמיניבוס טיפס בשביל עפר תלול וחשף בפנינו את מה שנקפוץ ממנו - בתוך קניון גדול מתוחים שני כבלים חזקים שתופסים חדר גדול שיושב באוויר בדיוק באמצע הקניון. אל החדר מובילה אותך קרונית קטנה שנוסעת על הכבלים וזאת הייתה הפעם היחידה שבאמת פחדתי, כי לא האמנתי שאני הולך לקפוץ מכזה גובה, במיוחד כשאני רואה את כל מה שמתחתי תוך כדי הנסיעה בקרונית. את הקפיצות עושים אחד אחד, מהכי כבד להכי קל, מה שאומר שאני הייתי בין הראשונים ויעל הייתה בין האחרונים. ישבתי שם והאנדרנלין רץ כמו מטורף בתוכי, לא פחדתי, רק התרגשתי מאוד וחיכיתי בקוצר רוח לקפיצה כבר. כשמתקרב תורך, מושיבים אותך על כסא וקושרים לך את הרגליים, מראים לך את הכבל שתצטרך למשוך כדי להתיישר אחרי הקפיצה (אחרת ימשכו אותך 134 מטר עם הראש למטה) ואז אתה הולך על הקרש. ולא משאירים לך זמן לפחד - אומרים "תתקדם עד הקצה" ולפני שאתה מעכל שאתה על הקצה, אומרים לך "תסתכל אחורה, היא מצלמת אותך" ואז אתה מסתכל על יעל שמצלמת אותך ולא למטה ואז אומרים "תסתכל ישר" ואתה מסתכל ישר ואז ספירה מהירה "1,2,3" ופקודה מהירה "קפוץ!" ואתה פשוט קופץ.
ברגע הראשון זה כמו לקפוץ אל תוך מיטה רחבה עם מלא כריות, רק שברגע הבא אתה עם הראש למטה נופל במהירות מטורפת ומתוך הקרביים שלך עולה משהו שאצלי יצא בתור "וווווווווווווווווווואווווווווווווו!!!!!". אחרי שתי נפילות התחלתי למשוך בכבל שאמור ליישר אותי ולא התיישרתי, אז משכתי יותר ויותר חזק והתחלתי קצת להבהל מזה שאני לא מתיישר, עד שבסוף, כשעליתי אחרי הנפילה השלישית, הצלחתי להתיישר ונרגעתי ובזמן המשיכה למעלה יכולתי לשבת ולהנות מהנוף של ה-Shootover Canyon שלתוכו קפצתי. בסוף כולם קפצו, כמעט בלי בעיות (חוץ משניים שחזרו הפוכים ושניים שלא קפצו מיד). אפילו יעל קפצה כמו גיבורה, בלי להסס, אחרי כל המשברים שהיו לה עד הקפיצה עצמה. אחרי הקפיצה הם מראים לך את התמונות שצילמו אותך ואת הדי. וי. די, מתוך נימוס בסיסי וגם כדי לדרבן אותך להשקיע עוד 45 דולר כדי לקנות אחד מהם, אבל אחרי שביום אתמול הוצאתי בסך הכל (הזמנת טרק + צניחה + רישום לבנג`י) יותר מהשבוע הכי יקר שלי בניו זילנד, הצלחתי לסרב.
מאושר וטוב לב חזרתי עם יעל לעיר, לפגוש את הירש שבילה לו את היום ברגיעה. את המעט מהיום שנשאר העברנו בהרגעות מהחוויה ובערב הלכנו למשחק פול ב- Qlounge - מקום שהפך להיות המקום הקבוע שלנו בשני הלילות הקודמים (היה לנו אפילו שולחן קבוע) ועל כל כוס בירה שקנינו קיבלנו 10 דקות פול חינם (ככה שיצא ששילמנו רק על בירות).
הפיורלנד
למחרת בבוקר עזבנו את ההוסטל ונסענו לכיוון הפיורדלנד - אל העיירה המרכזית של האיזור - טה אנאו (te anau) שממנה נצא למחרת לקפלר. התמקמנו לנו בבקפקר ענק בשם - Te Anau Lakefront Backpackers. המקום הוא כמו כפר קטן שמורכב מארבע יחידות - אחת של המטבח המרכזי, חדר הטלוויזיה שהוא בעצם כמו קולנוע קטן והמשרד, שתיים של חדרי מגורים שכוללים בכל אחד מהם מקלחת, שירותים ומטבחון שמצוייד יחסית טוב וכל זה תמורת 22 דולר ללילה (שזה המחיר הכי זול בטה אנאו) ויחידה רביעית עצמאית - סלון גדול, מטבח נפרד וחדרי מעונות קצת יותר עמוסים, שם ישנו ספי וחבורתו. ובכלל - היה שם מפגש מחזור אמיתי. מעבר לספי וחבורתו הענקית, שכללה גם בחורה שפגשנו כשחיפשנו אוטו באוקלנד, היו שם שלוש בנות שישנו אצל ג`ודי שממנה קנינו את האוטו כלב, עידן שפגשנו אצל יוסי בפנגורו, בועז שפגשנו באייבל טזמן, זוג שפגשנו אצל יגאל בפנגריי וכמובן, איך אפשר בלי, קרנית ואלדד, שלשם שינוי הגיעו אחרינו ולא לפנינו. חוץ מזה הסתובבו שם כמה ישראלים אחרים - רננה, שבכתבה הזאת אין לה תפקיד, אבל היא תקבל קצת יותר מקום בכתבה הבאה וגיא שהחליט להצטרף אלינו לטרק.
אחרי נפילות עם השותפים בטרקים בזמן האחרון, חששנו טיפה לצרף אלינו מישהו לא מוכר, במיוחד כשהוא אמר שכל מה שהוא אוכל בטרקים זה סנדוויצ`ים מוכנים מראש, שהוא בכלל לא עשה בוקינג לקפלר ושהוא מתכוון לעשות את הטרק עם כפכפי קרוקס(?!). קצת נבהלנו... אבל לא לצדק. אחרי שבילינו איתו קצת גילינו שהוא בחור ממש סבבה, מטייל כבר יותר משנה, עבד בעבר במכירת יהלומים בהונג קונג ובילה לא מעט זמן בהודו, לא מעט מתוך זה בטרקים.
הישראלידה שנוצרה שם ארגנה הקרנה של "מבצע סבתא" והיה המון צחוקים וכל העיר צהלה ושמחה לקראת פורים הבא עלינו לטובה. למחרת יצאנו אל הטרק. החנינו את האוטו כלב במגרש של הדוק ופגשנו שם את גיא שהצליח לעשות לעצמו בוקינג לטרק והצטרף אלינו בשמחה. הקפלר הוא טרק יחסית חדש (יחסית לאחרים) שנפתח כדי להקל את העומס מהרוטברן (Routeburn) והמילפורד (Milford), שני הטרקים הפופולריים באיזור. זה לא אומר שהוא לא עומד בפני עצמו - אפשר לעשות אותו בכיף בשלושה ימים, כאשר היום הראשון מורכב מעלייה ארוכה ולעיתים מעצבנת דרך הבוש (אבל לא ממש קשה) עד שעוברים את קו הבוש ומקבלים את הנופים האלפיניים של הפיורדלנד. היום השני הוא יום נפלא (והדבר שגרם לי לרצות לעשות דווקא את הטרק הזה) והוא כולל הליכה לאורך הרכס כמעט כל היום, עם נופים מהממים, הליכות על סכינים צרות יחסית וקיאות (Kea) - התוכים האלפיניים הידועים, עד הירידה חזרה אל תוך הבוש. היום השלישי כולו בתוך הבוש, חזרה לנקודת ההתחלה.
את הטרק אפשר לעשות בשני אופנים - הדרך החסכונית והדרך ההגיונית. הדרך החסכונית אומרת שאת הלילה הראשון מבלים בקמפינג בברוד ביי (Brod Bay) שנמצא שעה וחצי מתחילת המסלול, את הלילה השני בקמפינג באייריס ברן (Iris Burn Camping Site) שנמצא כ-8 שעות בערך משם. זה אפשרי וזה עולה 20 דולר, והאמת זה לא קל, אבל לא קשה מדי, כי הזמנים של הדוק מוגזמים מאוד. אבל זה פשוט אומר שאת כל הקטע האלפיני עושים בריצה, בלי יותר מדי זמן להתעכב על הנופים. האופציה ההגיונית אומרת שאת הלילה הראשון עושים בבקתת לקסמור (Luxmore Hut) ואז את היום השני אפשר למרוח יפה מאוד ולמצות את הנופים המדהימים שנשקפים באופן מלא. אז זה עולה 50 דולר, אז מה?
את החלק הראשון של ההליכה, לאורך האגם, רוב האנשים לא עושים ומחנים את המכוניות בקונטרול גייטס (Control Gates) - השערים של הסכר שעומד שם. אנחנו החננו את המכונית בדוק בשביל הביטחון של כלב ובשביל להרוויח את ההליכה לאורך האגם, שהיא באמת די נחמדה. כך הלכנו לנו, מנהלים שיחות, גיא מספר לנו לא מעט על הונג קונג והודו (בעיקר הודו) והאמת, גם לי הוא עשה לא מעט חשק כשהוא מספר על טרקים של 15 יום ועל איך אפשר להמנע מהישראלידה המטורפת שהולכת שם רק בעזרת טיימינג נכון. אחרי ברוד ביי מתחילה העלייה. השלט של הדוק אומר שזה לוקח 4 וחצי שעות. הוא מוסיף גם הערה קטנה שמטיילים בכושר יכולים להוריד את זה אפילו לחצי. הוא צודק. אנחנו עלינו שעתיים בערך עד ששברנו את קו הבוש ועצרנו להנות מהנוף עם איזה חטיף קטן וכדי לבזבז קצת זמן, כי היה מאוד מוקדם עדיין.
הגענו לבקתה בסופו של דבר (עדיין היה די מוקדם) ונדהמנו לגלות שהבקתה עולה על כמה בקפקרים ששהינו בהם - שירותים מסודרים, חדרים יחסית מרווחים, גז לבשל עליו ואפילו חשמל על בסיס כח סולרי. נדהמנו לגלות שיש גם לו"ז בקתה - 4:30 שיחת טבע, 7:30 שיחת בקתה - נוכחות חובה! קצת אחרינו הגיעה הריינג`רית של הבקתה וזיהינו אותה כמישהי שפגשנו בעלייה - חוצבת תעלות ניקוז לאורך איזה 100 מטר! כנראה שהבדידות של התפקיד קצת משגעת אותה והיא מוצאת לעצמה לא מעט עיסוקים. בזמן שהיא העבירה שיחת טבע (נוכחות רשות) קפצנו לראות את מערות לקסמור (Luxmore Caves) שזה בעצם מערה אחת עם נטיפים וזקיפים שמי שמשתחל דרך איזה סדק לאורך כמה מטרים, מגיע לחדר גדול ויפה (או כך לפחות אמרו לי), אבל אני קצת קלסטרופוב ולא אוהב מערות אז הסתפקתי במה שלפני הסדק. התחלנו לבשל את ארוחת הערב ולפתע גיא הגיע והודיע לנו שהריינג`רית קראה לו מהמיטה לשיחת הבקתה (הוא בדיוק היה עסוק בלקרוא את התנ"ך, אבל הנוכחות חובה, אחרת ישלחו מכתב להורים!). הריינג`רית התחילה לברבר ולברבר - על תרגולת אש, על מזג האוויר, על המסלול. שעה וחצי ככה. וזה גם עיכב לנו את האוכל!
בבוקר יצאנו ליום השני. ההליכה על הרכס היא מדהימה ביופייה - אגם טה אנאו נשקף מכל כיוון, עד שלפעמים אתה חושב שהוא פיורד בכלל (למרות שבטרק עצמו ממש לא מתקרבים לפיורדים) ומעליו הרים נישאים ויפהפיים. תוכי קיאה מסתובבים להם סביבך, מנסים לאכול את המחסות גשם שממוקמים על הדרך ובאמת הכל פסטורלי. היום הזה שווה את כל הטרק אפילו למי שלא אוהב בוש (כמוני). ההליכה נמשכת לאורך קו הרכס, זו בעצם פעם ראשונה בניו זילנד שאני הולך על קו רכס, הם לא כל כך אוהבים לעשות שבילים שם ובסוף יורד לאורך סכין צרה ומגניבה חזרה אל תוך הבוש עד לאייריס ברן וחזרה אל זבובי החול ששכחנו מהם מהרגע שיצאנו מהבוש. היה יום נפלא, אפילו שטפטף עלינו טיפה (שזה בסדר גמור בהתחשב בזה שהתחזית אמרה שהטרק יתחיל בקצת גשם וימשיך בהרבה מאוד).
את היום האחרון עשינו מהר יחסית, דרך הבוש, שדווקא היה יפה בצורה מפתיעה עם כל מיני עצים מפוצלים ושדות של שרכים. הגענו לבקתת מוטוראו (Moturau Hut) שהייתה עוד יותר מפוארת מהלקסמור וגיא והירש נכנסו לטבול שם באגם הקר (אני לא הייתי בחשק כל כך) משם המשכנו עד חוף ריינבו (Rainbow Beach) שממנו יש שתי אופציות - לקחת ב- 8 ואן חזרה לטה אנאו או להמשיך עד הקונרטול גייטס חזרה (שאומרים שזה די משעמם). אנחנו פשוט תפסנו טרמפ משם.
דרך אגב, מי שרוצה לעשות את הטרק הזה ארבעה ימים, סתם בשביל הכיף - אחרי מוטראו יש עוד ביקתה ואתר שאת שמם שכחתי אבל הבקתה היא לא בקתה של גרייט וולק ולכן אפשר להשתמש בה בלי בוקינג, היא עולה רק 5 דולר, הפתקים של הבקתות הרגילות תקפים בה ואתר הקמפינג שלידה הוא חיני-חינם ואמרו לנו שהחוף של האגם שם ממש יפה ואין זבובי חול! אז מי שבא לו - זה נשמע כמו אופציה טובה, אבל לנו הזמן רץ וניו זילנד עוד מעט נגמרת וגם גיא צריך להגיע לקרייסטצ`רץ` לתפוס טיסה חזרה להודו אל חברה שלו.
מילפורד סאונד
חזרנו אל הלייקפרונט ומצאנו שלא מעט מתוך החבורה הישראלית עדיין שם, במיוחד ספי וחבריו שבתור הדתיים שבחבורה ארגנו קריאת מגילה (הרי היה ערב פורים!). אנחנו החלטנו לוותר ולהתפנק בארוחה של שניצלים ופירה שגיא הכין לנו כאות תודה על הטרק (למרות שאנחנו היינו חייבים לו לא פחות תודה). בבוקר נפרדנו מגיא ומטה אנאו ונסענו לכיוון מילפורד סאונד (Milford Sound) - הפיורד הפופולרי מכולם, שבקצהו נגמר אחד הטרקים הפופולרים בעולם - טרק המילפורד. כיוון שלעשות את המילפורד דורש לדעת חצי שנה מראש איפה תהיה ולעשות בוקינג כבר אז ב- 120 דולר (חייבים לישון בבקתה וחייבים שלוהש לילות), אז אנחנו תכננו רק לעשות את השיט בפיורד עצמו שלפי מה ששמענו אמור להיות יפהפה. בדרך למילפורד עוד רצינו לעשות איזה מסלול יום או שניים - חצי רוטברן ומסלול בשם אוכף גרטרוד (Gertrude Saddle) שאמור להיות לא קל ויפה מאוד ביום בהיר, אבל - השמיים התעננו במהירות ולמרות האטרקציות הרבות לא עצרנו כל כך בדרך, פרט לאיזה מקום קטן שנקרא אגמי המראה (Mirror Lakes) - כמה בריכות מראה קטנות וחמודות כולל שלט קטן והפוך שמשתקף ישר.
אבל רק הנסיעה שווה את הטרחה - הנופים, ככל שמתקרבים למילפורד, הופכים להיות יותר דרמטיים ומהר מאוד מגיעים לאיזור שצוקים אדירים פשוט יוצאים כמעט בבת אחת מהאדמה כדי להרכיב הרים נישאים עם מפלים אדירים שנופלים מהם. פשוט לנסוע ולהתפעל. בגלל מזג האוויר הגרוע לא עצרנו כל כך לצלם, עד שהגענו למנהרה. יש מנהרה שנחצבה בתוך אחד ההרים ובכניסה אליה יש רמזור שהופך להיות ירוק כל רבע שעה. אז עד שנהיה ירוק - יצאנו לצלם ולצלם ולצלם. בדיוק כשהירש כיוון את המצלמה באיזו זווית על גג הכלב כדי להפעיל טיימר ולעשות פורטרט עצמי, התחלף לירוק. "הירש, ירוק!" צעקתי ותוך שתי שניות כבר היינו באוטו, חגורים ובתזוזה לפני שהספיקו לחשוב על לצפצף לנו. באמת היינו גאים ביכולת התגובה להקפצה שלנו.
הגענו לאכסנייה שלנו, ה- milford sound lodge והתמקמנו. מה שמייחד את האכסנייה הזאת הם הנופים המטורפים שנשקפים ממנה. היא גם יחסית נוחה ויפה, אבל מלאה בזבובי חול. זה מעצבן שאי אפשר לשבת בחוץ. מה שעוד טוב בה זה שיש לה הסכמים עם חברות השיט ואם קובעים שיט דרכה אפשר לחסוך כמה דולרים (אפילו יותר מהכמה דולרים אקסטרא שמשלמים על האכסנייה כי היא בתוך פארק לאומי). קבענו לעצמנו שיט למוקדם בבוקר, כדי שלמחרת נוכל לנסוע לאינברקרגיל (Invercargil) בדרום האי וישבנו לשיחה עם קרנית ואלדד (כן, זה לא היה צפוי?) שהגיעו קצת אחרינו ותכננו לעשות קייאקים בפיורד (עסק קצת יותר יקר מהשיט ב-48 דולר שאנחנו הזמנו).
אחרי בילוי לילי בפאב המקומי (משחקי פול כמובן) ומעט מאוד שינה (לא הצלחתי להרדם), קמנו לבוקר קודר מאוד. עלינו על הסירה שלנו והתחלנו לשוט. את הפסגות של ההרים לא ראו, את הקשתות בתוך המפלים כמו שסיפרו לנו לא ראו, את הדולפינים כמו שסיפרו לנו לא ראינו. במקום, הקפטיין התעקש לעצור במקומות הכי משעממים ולהסביר שעה לכולם על הכל. אנחנו התאפצנו על הסיפון במקום. היה מדכא למדי. לפעמים נראה שזה נמשך לנצח. בסופו של דבר זה נגמר וירדנו מאוד מאוכזבים.
אז בואו נהיה כנים - המזל הרע הזה עם מזג האוויר היה אמור לבוא ממזמן. לא יכול שמאז שעשיתי את הסנאוט בפיקטון לא ירד עליי גשם ועשיתי כמה וכמה טרקים והליכות יום. אז זה הרס לנו את הפיורד, שאמור היה להיות אחד המקומות היפים בניו זילנד. אני מוכן לקבל את זה. העיקר שהרווחתי טרקים כמו הגילספי והקפלר וארת`ורס פאס במזג אוויר טוב מאוד עד מעולה. בכל מקרה, אל תקחו את הניסיון הרע שלי בתור דוגמה. אולי טעיתי כשהתקמצנתי ולא לקחתי את האנקאונטר (Encounter) שזה בסירות יותר קטנות ואמור להיות יותר מיוחד ולעלות 20 דולר יותר, אולי זה היה רק מזג האוויר. אולי נפלתי על קפטן משעמם. בכל מקרה - תנסו, רוב האנשים שפגשתי ממש נהנו ממנו. אולי הכתבה הזאת נגמרת בטעם רע, אבל היא אחת הכתבות שהיה יותר כיף לחוות.
בקרוב מאוד - חותכים מהדרום למזרח ועולים עד קרייסטצ`רץ` כדי לחתום את ניו זילנד ולחכות לסין. ועד אז - תהנו איפה שאתם.
