התלבטות על טרק בפארק הטורוסים
"הדרך ארוכה ומפותלת אני נופל וקם נופל וקם...."
סוף סוף חילוקי דעות בטיול שלנו! זה כבר מוגזם ששלושה וחצי חודשים אנחנו מטיילים ביחד בלי שום חילוקי דעות בינינו על המסלול, אז סוף סוף זה בא! אמנם לא מדובר במשהו רציני. פשוט כל אחד מאיתנו רוצה לעשות טרק אחר בפארק טורס דל פיינה (torres del paine).
הגענו בצהריי היום לפוארטו נטלס במטרה לצאת כבר למחרת לטרק. התמקמנו באכסנייה של חואן שידועה "כמקום של הישראלים" במקום, ולמען האמת ממש הופתענו מהחדרים. עברו כבר יובלות מאז שהיינו בחדר זוגי ועוד עם מקלחת ושירותים בתוך החדר! כן כן...אני לא צוחק, מקלחת ושירותים רק לנו! וזה עוד לא הכל...אתם מוכנים? טלויזיה! כן! בתוך החדר! לא ייאמן, נכון? ממש מלון 5 כוכבים בשבילינו ועוד במחיר זול יותר מכל האכסניות שהיינו עד כה בצ`ילה. אמנם המים במקלחת הם לא בדיוק עם זרם חזק אלא משהו שדומה יותר לטפטוף מקרי, ולטלויזיה יש רק 2 ערוצים מטושטשים בספרדית, אבל זה לא משנה... דמיינו לעצמינו שאנחנו במלון, ואף אחד לא יהרוס לנו את זה!
אחרי הצהריים הלכנו להרצאה שנותן חואן (בעברית שוטפת, אגב) כל יום. לאחר ששמענו על כל האופציות אני כבר החלטתי - טרק של שבוע מסביב לפארק. גם עמית ואיתי העדיפו את האופצייה הארוכה שכן הנופים בה אמורים להיות הכי יפים. שרון, לעומת זאת, לא רצתה לצאת לטרק כל כך ארוך. כל ניסיונות השכנוע שלנו עלו בתוהו ולבסוף, לאחר משא ומתן ממושך, הוחלט שכולנו נצא יחדיו לטרק ושרון תחזור חזרה ביום השני. אנחנו נמשיך לעוד שישה ימים. הבעיה היחידה שהייתה לנו היא שוב מזג האויר. בימים האחרונים, כך התברר לנו, מזג האויר היה, איך להגיד... מחורבן!
הבעיה בטרק כזה ארוך היא שלא ניתן לדעת איך יהיה מזג האויר ובמידה ומזג האויר נהיה גרוע באמצע הטרק, אין דרך לסיים אותו במהירות... אבל החלטנו להסתכן ולצאת. מייד לאחר שהתקבלה ההחלטה התחלנו בהתארגנויות המהירות: דבר ראשון צריך להודיע למשפחה שלא ניצור קשר לפחות שבוע, כי אם לא נודיע, תוך יומיים כבר ירחפו להם מסוקים באוויר בחיפוש אחרינו. לכן, דבר ראשון היה לשלוח מיילים להורים ולאחותי (עירית) כדי שלא ידאגו. מייד לאחר מכן פנינו לסופר על מנת לקנות מזון לשבוע ולבסוף כל מה שנותר היה להכין את המוצ`ילה, שביחד עם האוכל לשבוע, הפכה ללא ספק להיות הדבר הכי כבד שסחבתי על הגב בזמן האחרון. ללא עיכובים נוספים, יצאנו לפארק הטורס דל פיינה לטרק של שבוע (אם נצליח) אני, איתי, עמית ומירון שהצטרף אלינו ברגע האחרון. בנוסף יצאנו איתנו ליומיים הראשונים גם שרון, אסנת וניצן.
סיפור המסע
היום הראשון
שרון: פארק הטורס דל פיינה נחשב לפארק הכי יפה בדרום אמריקה. יש בו מגוון רחב של נופים: יערות, הרים (בכללם הטורסים עצמם), עמק צרפתי, נחלים, מפלים ואפילו קרחונים. אבל דווקא כשהגענו לפארק המגוון והכביכול יפה ביותר- נשברתי. זהו! אין לי כוח יותר. עברתי 5 טרקים מדהימים וכיפים מאוד אבל עכשיו אני עייפה וכן- בא לי קצת להתעצל! הפארק מציע עקרונית 2 טרקים מפורסמים (והרבה מאולתרים אחרים) שהם: ה-W, שמורכב מ-4 ימים, וההיקפי, שמורכב משבוע. לעומת זאת, ישנם אנשים שמאלתרים, וכמוני מחליטים לעשות את מה שמהיום נקרא לו טרק ה-I, שהוא טרק של יומיים. היומיים הללו כוללים את העלייה לתצפית על הטורסים וחזרה - וכך היה!
את העלייה לאתר הקמפינג שאמורה לקחת 3 שעות עשינו בשעתיים וחצי שהבהירו לי דבר אחד עקרוני - אני השתפרתי! כולם אומרים שזה "הכל בראש", ומסתבר שזה פשוט נכון! בטרק הראשון שלנו, הנמלים, הייתי חלשה והיה לי כל כך קשה שאני לא יודעת איך עידן התמודד עם העצירות הבלתי פוסקות שלי למנוחה בעלייה. עכשיו אני "דופקת" מסלולים בפחות מהזמן המוגדר כמעט בלי עצירות! בקיצור- העלייה הייתה קשה אבל ממש נסבלת והדרך הייתה ממש יפה, במיוחד בקטע שבו היא עוברת לצד נהר ובתוך היער עם "תפירות קטנות" (=עליות וירידות).
אחרי שהתמקמנו בקמפינג החלטנו לנצל את מזג האויר הטוב, ועלינו לתצפית על הטורסים. תוך 40 דקות סיימנו את העלייה על הבולדרים, וניגלו לפנינו הטורסים במלוא הדרם והמיני לגונה היפיפיה שמתחתם. קשה לתאר ולהסביר איך הלגונות פה מצליחות לקבל גוונים שונים ומדהימים שכאלו... למרות שבכלל לא ציפיתי לזה, התצפית על הטורסים היתה מדהימה! בנוסף, רצוי לציין שלעידן ממש מגיעה טפיחה על השכם על שבפעם השלישית עלה את כל הדרך לתצפית על הטורסים (אחרי שבפעמיים הראשונות בטיול לפני 5 שנים ירד לו גשם ושלג) והצליח לראות סוף סוף את הטורסים מקרוב!
עידן: האמת שזה ממש רגע מיוחד בשבילי. אני לא זוכר הרבה דברים מהטיול הקודם, אבל 2 העליות לטורסים חקוקות בזכרוני. בפעמיים שעליתי לפני 5 שנים זה לקח למעלה מ-4 שעות בכל פעם, ומזג האוויר היה נפלא: בפעם הראשונה התחיל גשם בדיוק כשהגענו, ובפעם השנייה ביום למחרת התחיל לרדת שלג ונאלצנו לרוץ למטה לאחר שהתחלנו לאבד תחושה באצבעות. לכן, תמיד נותרתי עם הרגשה של החמצה על כך שלא זכיתי לראות את הטורסים. היום, כששלושת עמודי הגרניט הופיעו להם פתאום, זה היה כאילו השלמתי את "המשימה" מלפני 5 שנים. הירידה חזרה לאוהלים לקחה לנו חצי שעה ולהפתעתנו התחיל לטפטף בדיוק כשהגענו. זו הפעם הראשונה שמזג האויר התחשב בנו, וכשהגענו למטה הטורסים כבר כוסו בעננים. אכלנו ארוחת ערב מהירה, שכן הטמפרטורות צנחו במהירות, ונכנסנו לשקי השינה מוקדם , לקראת היום הארוך והמתיש שציפה לנו מחר.
היום השני
כמה שאני שונא לקום מוקדם!! ב-5 בבוקר השעון צילצל, היה חשוך וקפוא בחוץ, והדבר האחרון שהתחשק לי זה לקום ושוב לעלות לראות את הטורסים, הפעם בזריחה. בסופו של דבר גררתי את עצמי מתוך שק השינה החם, ויצאנו ארבעת הבחורים (הגברות נשארו לישון) לעלות מחדש את העלייה הקשה לטורסים. כשהגענו נאלצנו לחכות כמה דקות עד שהשמש זרחה וצבעה את הטורסים בגוונים של אדום וצהוב. בהחלט מחזה יפה! היה עוד יותר קפוא למעלה וכל אחד מאיתנו מצא פינה מוגנת והסתתר בה בזמן שצילמנו כמו משוגעים. לאחר מכן ירדנו שוב למטה למחנה האוהלים, אך בדרך למטה התחילה לכאוב לי הבוהן בגלל ציפורן חודרנית. בהתחלה עוד התעלמתי מהכאב, אבל כשהגענו למטה הבוהן כבר התנפחה מעט והכאב התגבר. לאיתי היו בתיק מספריים פשוטות ושרון נאלצה לבצע בי "חצי ניתוח" באוהל בניסיון נואש להושיע אותי מהכאבים. אני לא אטריח אתכם בפרטים, בואו רק נגיד שהיו כמה צרחות שהרעידו את מחנה האוהלים.
חבשנו את האצבע והתחלנו לקפל את האוהלים. שרון עוד העבירה אליי ציוד משותף נוסף, שכן לאחר הירידה למטה היא חוזרת לפוארטו נטלס ואנחנו צריכים את הציוד שכן אנחנו ממשיכים בטרק. לא האמנתי שהמוצ`ילה שלי רק נהיית יותר כבדה ככל שהימים עוברים. הדבר היחיד שהוריד ממני משקל עד כה היו כספים שנאלצנו להוסיף לטרק הזה ולכן הארנק נהיה הרבה יותר קל. אין ספק שמדובר בטרק היקר ביותר שעשינו עד כה, ואולי גם שנעשה: 20 דולר נסיעה, 20 דולר כניסה, 2 דולר הסעה בפארק וכל זה עוד לפני שעשינו את הצעד הראשון.
לאחר שהתארגנו התחלנו לרדת בחזרה לנקודת תחילת הטרק שכן שם היינו אמורים להיפרד משלושת הבנות. במהלך ההליכה הציפורן החודרנית שלי רק הלכה וכאבה יותר ויותר. הניתוח לא רק שלא הצליח אלא ניפח לי יותר את הבוהן ועם כל צעד הרגשתי את הכאב. כשהגענו לנק` הפיצול כבר הבנתי שכנראה לא אוכל לעשות טרק של שבוע. זה בהחלט היה רגע קשה, שכן זמן רב רציתי לעשות את הטרק, וכעת בגלל ציפורן מעצבנת הכל עומד להיהרס. ישבנו כולנו בפיצול 20 דק` וחשבנו מה לעשות. ניסיתי ללכת עוד קצת, וידעתי שפיזית אני אוכל לשרוד ולעשות את הטרק הארוך, אבל שזה לא יהיה אחראי, שכן אין דרך לעצור באמצע ואם העינינים יסתבכו אני אתקע באמצע שום מקום. לבסוף, החלטתי שאני אמשיך לטרק הקצר יותר של 4 ימים. גם אם הוא לא קצר, מדובר בטרק קל הרבה יותר, שכן חלק מההליכות הן ללא המוצ`ילה שנשארת באוהל. עמית החליט להצטרף אלי לטרק הקצר וכך נפרדנו לשלום מהבנות ומאיתי וירון שהמשיכו לבדם לטרק הארוך.
אני מניח שהדבר הכי חכם היה לחזור עם שרון לעיר, אבל עד שהגעתי עד לפה הייתי מוכן לסבול קצת ולפחות לראות חלק מהפארק היפהפה. כך המשכנו עמית ואני ליום הכי ארוך של הטרק שלנו. נותרו לנו עוד 16 ק"מ לעשות מהרגע שהתפצלנו ולכן מיהרנו להמשיך. נאלצתי ללכת בקצב איטי יותר בגלל הבוהן, אך בעזרת 2 מקלות יכולתי לשמור על קצב סביר. הדרך הייתה מדהימה ועברה ברובה צמודה לאגם בצבע ירוק כחול מקסים ועם איים בתוכו. בשלב מסוים בדרך הגענו לנהר קטן שהיה עלינו לחצות. לפני שהתחלנו לקפץ על האבנים בדרך לגדה השנייה, ניגשה אלינו גרמנייה מבוגרת שנראתה קצת כמו רוח רפאים בגלל כמויות עצומות של קרם הגנה שהיו על פניה. היא ביקשה מאיתנו שנראה לה איך אנחנו עוברים שכן היא תקועה פה ולא מצליחה לעבור. לאחר שהראנו לה היא עדיין חששה, ועמית חזר לגדה השנייה על מנת לקחת לה את התיק ולתת לה מקל על מנת שתעבור בקלות. היא הייתה ממש אסירת תודה שכן היא כמעט התייאשה והתכוונה לחזור.
לאחר כשעה הגענו לאתר קמפינג בתשלום, שם עצרנו רק כדי להכין לעצמינו ארוחת צהריים. פתאום שוב פגשנו את הגרמנייה שבאה אלינו עם פחית בירה קרה כהוכרת תודה על העזרה! היינו ממש המומים ועמית זכה כי הוא קיבל את כל הבירה (שכן אני לא שותה בירה). תודה לך גרמנייה מוזרה! בהמשך הדרך כבר נאלצתי לעבור לסנדלים שכן הנעליים לחצו לי על האצבע ולקראת ערב הגענו לאתר קמפינג, הפעם בחינם, והקמנו במהירות את האוהל. ארוחת ערב מהירה ומייד לישון!
יום שלישי
לא עוד פעם!!! פתחתי את העיניים ב-9 בבוקר ולא האמנתי. שוב גשם! אתמול בלילה היה כל כך יפה ואפילו לא קר, ותוך כמה שעות מבול בחוץ. לא היה לנו הרבה ברירה ולכן נשארנו בתוך האוהל. התכנון היה לצאת בבוקר לעמק הצרפתי, אבל ידענו שאם יש עננים אז לא נראה כלום. ב-12 בצהריים הגשם הפסיק. עשינו חישוב והגענו למסקנה שאם נצא מהר עוד נספיק לעשות את מה שתכננו להיום.
ב-1 בצהריים כבר התחלנו ללכת. עשיתי טעות ושמתי נעליים בגלל שפחדתי שיתחיל לרדת גשם שוב. עם כל צעד הרגשתי את הכאב בבוהן, שלא לדבר על זה שכשנתקעתי באבנים כמעט ובכיתי. הדרך עלתה בתוך עמק מדהים. כל הזמן התווסף משהן לנוף: בהתחלה הופיע אגם טורקיז ענק, אח"כ הלכנו לאורך נהר סוער, ולקראת סוף העלייה הופיעו ההרים המדהימים סביבינו - חלקם היו הטורסים אבל הפעם במבט מאחור, והשאר היו הרים שעל חלקם נתלו קרחונים כחולים שנדמה כאילו הם עומדים ליפול.
לאחר כחצי שעה של התבוננות בנוף מסביבינו ירדנו חזרה לאוהלים, אכלנו צהריים ומיהרנו להתקפל כדי שנגיע למחנה הבא. השעה הייתה כבר 6 וחצי בערב כשיצאנו, ולמזלנו הגענו מהר מאוד לאתר הקמפינג ממנו יוצאים לקרחון האפור. הפעם האתר היה בתשלום. מוזר לשלם על פיסת אדמה יותר ממה ששילמנו על חדר עם שירותים וטלויזיה לא שימושית, אבל כל הפארק הזה הוא מאוד יקר בגלל שרוב התיירים בו הם אירופאיים ולכן המחירים הם בהתאם.
הקמנו את האוהל, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון. לפחות חשבנו שאנחנו הולכים לישון...אף אחד מאיתנו לא עצם עין כל הלילה בגלל הרוחות המטורפות שהיו שם. כל כמה שניות היה משב רוח חזק שהרעיד את כל האוהל ודחף אותנו.
חזרה לפוארטו נטלס ופרידה מצ'ילה
יום רביעי
הייתי בטוח שבבוקר אני אמצא את עצמי שוכב בתוך שק שינה על הדשא בלי אוהל מעלי, אבל איכשהו האוהל שרד ושנינו קמנו בבוקר עם עיניים אדומות מחוסר שינה. לא הופתענו מהרוחות שכן ידענו מראש שבפארק הזה יש חלקים עם רוחות מאוד חזקות. שמענו גם על אנשים שנפצעו בגלל שהרוח העיפה אותם, וגם לנו כבר יצא לפגוש את משבי הרוח בימים הראשונים. למזלנו, היא לא הצליחה עדיין להפיל אותנו, אבל אני אישית עפתי פעמיים מהשביל על שיחים בגלל הרוח.
לאחר ששטפנו פנים ואכלנו ארוחת בוקר יצאנו לחלק האחרון של הטרק שכלל 22 ק"מ הליכה (11 לכל כיוון) מאתר הקמפינג ועד לקרחון האפור וחזרה. ההליכה הייתה נחשבת לפשוטה אלמלא הרוח שליוותה אותנו חלק גדול מההליכה. לא פעם קרה שכמעט לא יכולנו להתקדם כשמשב רוח חזק היכה בנו מלפנים. בקטעים שיכולנו ללכת עם עיניים פתוחות, כלומר הרוח הפסיקה להעיף לנו חול ואבנים לעיניים, יכולנו גם להינות מהנופים שהדרך הציעה. עברנו מפל יפה, הרים יפים ואגם שככל שהתקדמנו ראינו יותר ויותר חתיכות של קרח כחול צפות עליו.
לבסוף, לאחר כשלוש שעות הליכה הגענו לתצפית על הקרחון. אין לי מושג מי "הגאון" הצ`יליאני שממציא את השמות לאתרי הטבע שלהם - קודם הר הטירה שלא דומה לאף טירה, ועכשיו קרחון אפור שאין שום דבר אפור בו - לבן או כחול, אבל מאיפה הוא הביא אפור?! בכל מקרה, על אף שהאפור היה כחול, היה מדובר בקרחון מרשים ויפה. אמנם הוא לא מתנפץ כמו אחיו הארגנטינאי אבל הוא בהחלט שווה ביקור. בזמו שצפינו על הקרחון עמית הרס את כל היחסים הטובים "שבנינו" עם העם הגרמני ביום הקודם. הוא החליט פתאום לירוק הצידה בזמן שישבנו וצפינו בקרחון. שנייה אח"כ נשמעו צעקות: "פויייי פוייייי!!!!!". כנראה שעמית שכח מהרוח, ובכל מקרה, היריקה שלו הצידה עפה אחורה בגלל הרוח והנפגעות היו 2 קשישות גרמניות שישבו מאחורינו ולא ידעו מאיפה נוחת עליהן רוק ישראלי. מהן כנראה אף ישראלי לא יקבל בירה מתנה.
בדרך חזרה הלכנו לאט יותר, שכן ידענו שיש לנו זמן עד ליציאת המעבורת שתיקח אותנו לאוטובוס שיוצא לפוארטו נטלס. העברנו כמה שעות באוהל בהמתנה למעבורת, כששוב הרוח לא נחה לרגע ולא הרשתה לנו לעצום את העיניים. המעבורת הגיעה ועלינו עליה לשייט קצר באגם יפהפה. חישוב קצר העלה ששילמנו דולר על כל דקה במעבורת. 20 דקות שייט במחיר של 20 דולר, פשוט בדיחה עצובה. כל דבר בפארק הזה עולה 20 דולר, כך זה נדמה. התנחמנו לפחות שזאת הפעם האחרונה שאנחנו מוציאים כסף על הפארק הזה. השארנו פה כ-70 דולר וזה מספיק. יש די והותר אירופאיים שיעזרו להם להתעשר עוד בלעדינו.
כך עלינו על האוטובוס חזרה לפוארטו נטלס ונפרדנו מהפארק המדהים הזה. לא סתם אומרים שזה טרק "חובה" לכולם. באמת יש בו גיוון ויופי שלא רואים בכל מקום, ולשם שינוי גם מזג האויר שיחק לטובתנו כמעט לאורך כל הטרק. הצטערנו שלא עשינו את הטרק ההיקפי כי כל מי שפגשנו שעשה אותו אמר עליו רק דברים טובים, אבל, מצד שני, כל ישראלי שעושה משהו תמיד יגיד שזה הדבר הכי יפה שהוא עשה בחיים, לא? אחרת הוא יוצא פראייר... אבל אנחנו הספתקנו בטרק ה-W של הארבעה ימים, או בשמו השני טרק ה-Hola (שלום בספרדית) משום שפוגשים כל כך הרבה אנשים בטרק וכמעט כולם אומרים Hola אחד לשני. בהתחלה זה אולי נחמד אבל אחרי 10 Hola זה מתחיל לעלות על העצבים. כמה מנומסים אפשר להיות? אחרי הכל אנחנו ישראלים. שיוותרו לנו, זה לא בגנים שלנו.
על אף שעברו רק יומיים וחצי מאז שנפרדתי משרון כבר התחלתי להתגעגע אליה. אמנם זה מוזר, הרי כבר 100 ימים שאנחנו מבלים 24 שעות ביחד! בחישוב מהיר, 2400 שעות רצופות! נוראי שחושבים על זה, אבל כנראה שהתחלתי להתרגל שלאורך כל הטיול יש לי את שרון, ופתאום לחוות חוויות בלעדיה זה נראה קצת מוזר. בכל מקרה חזרנו לאחר 4 ימים בפארק ולא יכולנו לצפות לנחיתה רכה יותר. שרון הכינה לנו ארוחת מלכים עם שניצלים טריים וסלט קצוץ. זה אולי נשמע לכם כמו סתם ארוחה פשוטה, אבל אחרי 4 ימים של אוכל שחומם משקיות (חיקויים נוראיים של פסטות ואורז) זה היה כאילו הגענו למסעדת פאר.
למחרת העברנו יום חסר פעילות בעיר. אני עברתי עוד ניתוחון על ידי שרון שהפעם הצליח ולאט לאט חזרתי להליכה הרגילה שלי. כך עבר לו עוד יום ונסענו בבוקר לפונטה ארנס Punta Arenas העיר הדרומית ביותר בצ`ילה. הפעם היינו רק שלושה שכן איתי היה עדיין בעיצומו של הטרק הארוך ואנחנו החלטנו שנפגוש אותו באושואייה. בפונטה ארנס שוב העברנו יומיים בלי הרבה מעש. רצינו לברוח כבר אחרי יום, אבל ממש לא היינו היחידים שחיפשו מקום לאושואייה ולכן היה מקום פנוי רק בעוד יומיים. האטרקציה הגדולה בעיר היא שייט לאיזור הפינגויינים, אבל לנו לא נותר לא חשק ולא כסף (הטורסים עשקו אותנו) לאטרקציה יקרה נוספת, ובהתחשב בכך שכבר פגשנו פינגויינים בטיול שלנו, החלטנו להשאיר את הפינגווינים הצ`יליאנים לטיול אחר.
הלכנו לבקר בבית הקברות המפורסם של העיר ששם קבורים כל מיני אגדות מקומיות ובין השאר גם הפסל המפורסם של האינדיאני שאנשים באים אליו כדי לשפשף את רגלו ולבקש בקשות. שיפשפנו לו את הרגל אבל בינתיים אין תוצאות. שלא תחשבו שאנחנו משפשפשים כל פסל שאנחנו רואים - זה היה חד פעמי.
וכך נפרדנו לבסוף מעוד עיר ובעצם מצ`ילה כולה שכן עד סוף הטיול לא נשוב עוד לצ`ילה (זה לפחות התכנון) ועלינו לאוטובוס לעוד נסיעה ארוכה והפעם לסוף העולם...אבל על כך בכתבה הבאה.
