מצפה רמון וחניון בארותיים

הימים הם הימים שלאחר הטיול הגדול בדרום אמריקה. לאחר כחצי שנה, בערך, בדרום אמריקה, שבתי אל הארץ המובטחת כשרוח הטיולים עדיין נושבת חזק במפרשיי. מיד בשובי יצאתי לטיול בן 4 ימים בקרואטיה יחד עם בבי (שאת שמו כבר הסברתי בעבר), כדי להירגע וכעת עמד לפני כל חודש אוקטובר לצורך חיפוש דירה בבאר שבע (לפני הלימודים). היות שכך, החלטנו, בבי ואנוכי (המכונה גם בבי) על טיול קצר בן יומיים אל היופי המדברי הקסום. עקב לקחי העבר, הפעם הלכנו על טיול קצת שונה - תנועה על פני שטחים ארוכים עם רכב וגיחות רגליות לפינות חמד כאלה ואחרות, נתחיל ממכתש רמון, נעבור למכתש הגדול, הקטן, מעלה עקרבים ונסיים בים המלח. נשמע מבטיח!!!

כמטיילים מנוסים, ארזנו כל אחד תיק גב סביר (לשם שינוי!!), והשקמנו קום, בבוקר אחד של שלהי הקיץ ותחילת הסתיו, מוכנים ומזומנים לחוויה מדברית. העמסנו את התיקים, ועוד אי אילו מצרכי מזון, על הרנו 5 האגדי שלי (כן אותו רנו שכעס עלינו על זה שלקחנו אותו, פעם מזמן, לצפון) - ויצאנו לדרך מלאי חדווה (וגם קצת חרדה - לא הייתי בטוח שהרנו אכן ישרוד נסיעה שכזו).

 לאחר כ-3.5 שעות נסיעה, כשמחוג החום של המנוע הראה שכל חלקי המנוע עומדים להתאדות (לא נורא, גם לנו היה חם בלי מזגן - אז גם הרנו יכול לסבול קצת!!), הגענו, בשעה טובה, למצפה רמון. עיירת הרפאים הרשמית של ישראל - לפני שנים אמרו להקת כוורת שאם היתה פה חתונה אז החתן היה גם הכלה - ומיד כשנכנסים לעיר מבינים למה. היות ואבי התגורר בעיירת רפאים זאת במשך 4 שנים, החזרה למקום נראתה לי קסומה ומלאה זכרונות.

 עצרנו במרכז הקטנטן ליד הבנק, קפצנו לסופר להצטייד בעוד כמה מצרכים בסיסיים והתחלנו את הירידה למכתש. מיד כשנכנסים לכביש שיורד על קיר המכתש מרגישים משהו, הנוף השומם והשקט המוחלט מסביב, הכביש הריק ממכוניות - פשוט סוף העולם (או במילים אחרות, יש שיאמרו - חור!!). אך ללא ספק, מראה הצוק האדיר שנמשך כמו קיר הלאה, עד כמעט לקצה יכולתה של העין לראות, הוא מראה מרשים ביותר.

 נכנסנו למכתש כששתיקה אופפת אותנו, השממה מסביב מרשימה באופן יוצא דופן. באמצע הכביש שחוצה את המכתש פנינו לדרך עפר המובילה לחניון בארות המצוין. הרנו מחה מעט על הדרך שבה הוא נוסע, אבל אני ידעתי שבעצם, גם הוא, מתפעל מהנוף. עצרנו בחניון ליד המאהל הבדואי ונגשתי לחפש את סמי, הבעלים של המאהל (חבר טוב של אבי עוד מימיו במצפה). לאחר שלא מצאנו את סמי במקום החלטנו להמשיך לטיול המתוכנן - פרסת נקרות ועין סהרונים. המשכנו עם הרכב עד לנקודת המוצא, ממש מעל עין סהרונים, והתחלנו לרדת ברגל בשביל המוביל לפרסה.

סימון השבילים היה ברור לחלוטין ואפילו מפת השבילים נשארה בתיק בלי חשש למרות יכולות הניווט שלנו שכבר הוכיחו שהן לא בדיוק הדבר הכי בטוח שיש!! מסביב השקט היה מוחלט, השמש עמדה באמצע השמים מעלינו והאוויר היה יבש וחם. לאחר כחצי שעה של ירידה מתונה הגענו לנקיק של פרסת נקרות. הקירות הלבנים משני הצדדים הלכו ועלו מסביבנו, פה ושם נראו בורות שהיו פעם גבי מים, רק שהמים כבר מזמן התייבשו להם. עצרנו לנוח מעט בצל הקירות הקרירים, מאזינים שוב לשקט המופתי ששורר במקום.

המשך הדרך היה קליל ביותר, הנקיק הקריר והמוצל הסתיים לו במהרה והשאיר אותנו חשופים לחסדיה של השמש, שלא ממש נתנה מחסדיה לנו. אבל היופי מסביב היה מעל הכל, גושי סלע ענקיים מסביב, גווני חום וצהוב ואפילו ניצני מים זורמים נראו בשלב מסוים, מה שבכלל נראה לנו כנס בחום ובשמש המדברית!

 לאחר כשעה וחצי של הליכה בשמש, הזיעה כיסתה היטב את גבינו ואת גבותינו. אל דאגה - הכרזתי לבבי בקול תרועה - ישנן בריכות גבס שאיש אינו מכיר במכתש, אבא שלי גילה אותן, הוא יכוון אותנו. המשכנו בדרכנו כשנושא השיחה העיקרי היה מתי נחליף לבגד ים, לפני שנאכל או אחרי. לקראת סיום הדרך התחלנו לראות סביבנו יותר צמחיה וזרזיפי מים טפטפו להם במקומות שונים - עין סהרונים! בהחלט פינת חמד שקטה ונאה באמצע השיממון המדברי שמסביב. בשלב הזה הבטן כבר השמיעה קולות ולא היתה ברירה אלא לרוץ אל האוטו ולהתקפל חזרה לחניון בארות.

לאחר נשנוש צהרים מקופסאות שימורים מצאנו סוף סוף את סמי בחניון. לאחר התרגשות בעקבות כך שהוא מדבר עם הבן של מוישה מהבנק, הוא מיד נתן כמה צעקות לחברה במאהל והבהיר לנו כי אנחנו ישנים במאהל שלו ללא כסף - ארוחת ערב עליו. נו מה, שאנחנו נגיד לא?!

החלטנו להמשיך ולחפש את אותן בריכות מים שכל כך קסמו לנו כעת, בעיקר כשחום הצהריים היה מעיק ברמות קשות והשמש, נראה כי החליטה להתנחל באמצע השמים. אחרי טלפון קצר לאבא שלי לצורך קבלת הסבר על מיקום הבריכות, יצאנו לדרך - לקחנו את הרנו 5 שלי, הסברנו לו שהוא עומד לעבור מסע רנו צ`לנג` ויאללה. ההסבר של אבא שלי היה פשוט - אתה נוסע מהמאהל של סמי מערבה, אתה תראה בודקה מימין - שם תפנה ימינה ותמשיך, אתה כבר תראה את הבריכות - ככה הוא צעק לי בקולי קולות לתוך מכשיר הפלאפון (עדיין קשה לו עם טלפון קטן ובלי חוט!). טוב, ההוראות ברורות לגמרי - איך אפשר לטעות?! יצאנו לכיוון מערב מעלים ענני אבק מאחורינו, הרנו שלי התקשה להאמין שאני מסיע אותו בשבילי החולות של המדבר ואני התקשיתי להאמין שהוא עדיין נוסע...

את הדרך בין הכביש לבין המאהל עשינו לפחות 4 פעמים מחפשים את הבודקה המדוברת. כמובן שבהתחשב בעובדה שאבא שלי היה במכתש לפני 5 שנים, אזי קיים סיכוי די סביר שהבודקה שלו כבר מזמן איננה. לאחר חצי שעה של בירבורים, כששום בודקה לא נראתה באופק ובבי התחיל לאבד את הסבלנות, החלטנו שהשיבר מים הגדול הוא כנראה הבודקה ונכנסנו עוד יותר לעומק המדבר. השביל התפתל ושום סימן וזכר לציביליזציה לא נראה בטווח עין. לאחר עוד 15 דקות של מהמורות ומחאות קשות מצד הרנו, עצרנו את האוטו בצד השביל והחלטנו להמשיך ברגל.

מצוידים בבגדי ים ומגבות, התחלנו לשוטט באזור בחיפוש אחרי בריכות המים האבודות. אחרי כמעט שעה של חיפושים בהם מצאנו את הגדר של מפעל הגבס אבל שום דבר מעבר לכך, עליתי על תלולית עם מבט מובס על פני, בהסכמה ברורה שזו תהיה התלולית האחרונה ממנה אשקיף בחיפוש חסר התועלת הזה, ואז...

מאחורי התלולית נגלתה לעיני בריכת מים. צוהל וצווח מיהרתי למטה כשבבי בעקבותיי. הייתי כבר בשלב שהורדתי חולצה והתחלתי לחלוץ נעליים תוך כדי ריצה, כשבבי הרגיע את צהלותי הקולניות והסב את תשומת ליבי לכך שצבע המים דומה לחרדל ובכלל המקום נראה כמו מאגר כימיקלים שהתקלקלו מזמן. עמדנו שם בוהים בבריכה הנכספת מולנו ושתקנו - מה כבר יש להגיד כשלוקחים לך קרטיב לימון מהפה אחרי שהספקת לתת לק אחד בלבד, ועוד ביום קיץ לוהט...

חזרנו אל המאהל בחניון בארות כשלבבותינו כבדים - המסקנה הברורה היתה שנאלץ לבלות את הלילה מסריחים מהזיעה של כל היום.. השעה היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. נכנסנו בכבדות לאוהל הבדואי הענק והתיישבנו בעייפות על המזרונים. לא הספקנו למצמץ וכבר הגיע אחד החבר`ה מהמקום עם קנקן ושתי כוסות לתה חם. אמנם בתחילה לא היה נראה לי שתה חם זה בדיוק מה שאני רוצה אחרי יום חם ומתיש, ללא ברכות המים שכה ציפיתי להן, אבל מסתבר כי לתה הזה היו תכונות קסם. מצב הרוח השתפר פלאים, בעודנו שרועים לנו בנחת על המזרונים החלה השמש להעלם לה מעבר לקירות המכתש ורוחות קרירות החלו מנשבות להן. הטמפרטורות ירדו במהירות והחיים נראו פתאום הרבה יותר נחמדים ולא מסריחים (למרות שאנחנו עדיין הסרחנו).

אנשים החלו להגיע לאזור המאהל והתחלנו לחשוש שהולך להיות לנו ערב המוני. סמי הגיע וניגש אלינו עם חיוך רחב - רעבים? מה זה רעבים, רק כשהוא הזכיר את המילה כמעט הורדתי לו ביס ביד. טוב מאוד - אמר סמי - יש כאן הערב ארוחה לקבוצה, אבל אתכם אני לא מושיב עם הקבוצה אלא אתם אורחי הכבוד שלי!! ועם המשפט הלא ברור הזה הוא הלך לו עם חיוך רחב. פניתי לבבי, חוכך את ידי בהנאה - אנחנו הולכים לאכול טוב היום!! הערב הגיע והמאהל התמלא בקבוצה רועשת של אנשים וילדים. הבדואים הושיבו את כולם וארגנו אותם לאוכל בעוד אני ובבי יושבים לנו בצד מחכים לכבוד שיעשו לנו. בקצה האוהל לפני כולם ישב הדוד של סמי, בדואי זקן, שלפי דברי סמי הוא ראש השבט שחי באזור הזה של המדבר.

למרבה המבוכה, פנה אלינו סמי והושיב אותנו יחד עם הדוד הזקן - ראש השבט - רק הוא ואנחנו. הזקן חסר השיניים לא נראה מתרשם משני הליצנים שמולו, אבל לעומתו הקבוצה של 50 איש שישבו באוהל לטשו בנו מבטים שואלים. לאחר כחצי שעה שבה הסביר סמי על דרכי הבדואים וכו` וכו` מלווה בקולות רקע של הקיבה שלי, הגיע זמן האוכל. לכל קבוצה של שישה עד שמונה אנשים הגיע מגש ענק של אורז ותפוחי אדמה ומעליו עוף גדול ויפה ובנוסף היו צלחות סלטים ופיתות מסביב. פי התמלא בריר, במיוחד כשראיתי שאת המגש הגדול והיפה מכולם מביאים לנו - בבי, אני והזקן - הכל לנו !!! וביננו, כמה יכול זקן חסר שיניים לאכול!

לעסק - הודעתי לבבי ו... אין מזלגות. בעוד לכל האורחים חילקו סכו"ם חד פעמי, לנו לא הביאו. לא הספקנו להסתובב ולשאול מה קורה וכבר קפץ הזקן, כאילו מאחורי כל הקמטים והאין שיניים יש בכלל ילד בן 12, ועט על העוף כמו בז. בלי לבזבז זמן, הוא החל לקרוע את העוף לגזרים בידיים, מפורר אותו ולא מותיר פיסת עוף אחת שלא עברה בין אצבעותיו, ממשמש וממזמז את כל העוף!!! בבי ואני נשארנו בוהים בזקן שבין מיזמוז של כנף למישמוש של פולקה, דחף כמויות אורז, תפוחי אדמה ועוף לפיו בצורה מעוררת כבוד ובחילה (טוב, לא היו לא שיניים אז היה לו הרבה יותר קל לדחוס...)!! סמי הגיע מאחורינו מתמוגג מנחת למראה דודו שבלס בהנאה, - תאכלו חבר`ה, תאכלו - האיץ בנו (נו בטח בקצב של הזקן לא יישאר עוד מעט כלום!).

בלית ברירה נגשנו בבי ואני והתחלנו מנשנשים אורז מקצוות המגש (בשאיפה לברור את גרגירי האורז שחמקו מידי הזקן) בידינו. מיותר לציין שהפנטזיות שלי על סעודת מלכים נגוזו להן באותו לילה, אבל בסיכומו של עניין לא היו לנו תלונות ואפילו נהננו מהאוכל והטעם המיוחד (אולי זה היה הלכלוך מידי הזקן, אך זה היה לכלוך טעים!). בסיום הארוחה התרווחתי לי אחורה ושחררתי גרעפס קולני ומתגלגל (זכרתי פעם ששמעתי שאצל בדואים או דרוזים או משהו כזה זה נחשב למנהג כהבעת הערכה לאוכל הטוב). מיד הבנתי שכנראה המנהג הזה לא שייך לכאן - כלל האורחים הביטו בי נדהמים ואפילו הזקן הפסיק ללעוס וסוף סוף נראה כאילו הוא רואה שעוד משהו יושב סביב המגש שלו... טוב, אז כנראה שזה לא מנהג של בדואים!!

הערב הלך לקראת סיומו ולאחר כוס תה מספר 372 (שכולן יצאו במהלך הלילה כמובן!) האוהל התרוקן. הקבוצה עברה לאוהל ליד והתארגנו לשינה והשאירו לנו את כל המאהל (לאחר שנוקה וסודר) לעצמנו. פרסנו את שקי השינה ונרדמנו לשנת ישרים אמיתית.
 כראוי לכל בוקר במדבר, התעוררנו בשעה מוקדמת למדי, עקב השמש שהחליטה להשכים קום. התארגנו בזריזות, הודינו לבדואים החביבים שהיו עדיין חצי מנומנמים ובטח לא ממש הבינו מה רצינו מהם, העמסנו הכל על הרנו, שנראה כי שנת הלילה לא עזרה לו להתאושש ויצאנו לדרכנו.

לתחילת הכתבה

המכתש הגדול וים המלח

 חזרנו לכביש ועלינו חזרה לעיר (אם אפשר לקרוא למצפה רמון עיר??) והמשכנו עד לקצה המערבי שלה שם נמצא הר הגמל. גוש הסלע שיושב בקצה העיר, ממש על שפת הצוק, מספק עמדת תצפית מרשימה ביותר על נופי המכתש המדהים. התיישבנו לנו בנחת, הכנו נס על חלב עם וופלים - ארוחת בוקר של אלופים. לאחר חצי שעה של בהיה קדימה לעבר הנופים השוממים התחלנו את דרכנו להיום. התחנה הראשונה בדרך היתה המכתש הגדול.

לאחר שעה נסיעה הגענו בשעה טובה לרגלי התצפית על המכתש הגדול. עצרנו את הרנו המיוסר למרגלות התצפית ועלינו להשקיף על הנוף. הרוח החמימה קידמה את פנינו במעלה התצפית, אבל הנוף המדהים שנגלה לעינינו השכיח מיד את החום והשמש. בקע ענק עם קירות ענק מכל עבר - ללא ספק אחת מתופעות הטבע המדהימות. לאחר מספר דקות של האזנה לדממה מסביב, השפיע עלי מראה השקע הענקי (שדומה מעט לאסלה עצומת מימדים) ובדחף פראי רצתי בטירוף להביא נייר טואלט מהאוטו. אין ספק שישיבה במקום שכזה אל מול המכתש הגדול, בין טרשים וקוצים, כשאין איש מסביב ורוח חמימה זורמת בין הרגלים, היא ללא ספק ישיבה מעולם אחר!!!

חזרנו אל הרנו הבודד, שנראה היה כאילו עולמו חרב עליו כשהודענו לו שממשיכים הלאה, והמשכנו בכביש שיורד לתוך המכתש. הכביש הצר והמאובק היה נטוש לחלוטין, שום נפש חיה לא נראתה באזור למעט הרנו האדום ושום צליל לא נשמע באזור למעט שיריו של שלמה ארצי שהתנגנו מהרנו שלנו. לאחר כ-20 דקות הגברנו מעט את הקצב עד שלפתע חלפה על פנינו להקת ציפרים קטנות כדרורים ושמעתי בום.. עמום וחלש מכיוון הפגוש של האוטו. עצרתי את הרנו בחריקת בלמים, מקפיץ את בבי המנומנם - מה קרה? יצאתי מהאוטו ונגשתי לבחון את הפגוש. הסיטואציה אמנם היתה עצובה - מותה של ציפור דרור - אך אני פרצתי בצחוק... בבי יצא החוצה תוך כדי מלמול דברים על כך שאני בן אדם חסר רגשות ואטום שצוחק על ציפור מסכנה...

ברגע שבבי ראה את הפגוש גם הוא השתתק לרגע וראיתי אותו מנסה למנוע חיוך וגיחוך שהחל להתפתח לו. אמנם הדרור המסכן נדרס במעופו, ועל כך אין אני שמח כלל, אך המראה של ציפור, ראשה הקטן נמצא ברווח בין שני חלקי הפגוש ושאר הגוף מעוך (לא באופן מגעיל ומדמם) על הפגוש מבחוץ - כנפיים לצדדים ורגלים פרושות גם הן, זה כמו תמונה מסרט מצויר. בזהירות ועדינות חילצנו את הדרור המסכן, הנחנו אותו בצד הדרך והמשכנו בדרכנו, כשאני צוחק על בבי שהטיף לי מוסר ואחר כך צחק בעצמו.

עוד חצי שעה נסיעה והגענו למרגלות המכתש הקטן. הרנו שמח להגיע למנוחה נוספת ואנחנו התחלנו לטפס אל התצפית. 10 דקות הליכה ולעינינו נגלה המראה היפהפה של המכתש - ללא ספק היפה שבין מכתשי הארץ - בצורת סיר מושלמת. בשלב זה בבי כבר לא יכול היה להתאפק והחליט גם הוא ללכת לישיבה בטבע - אחרי הכל, ידוע הוא שבחיק הטבע כיף פי שבע!

 המשכנו בדרכנו לאחר המכתש הקטן שמחים וטובי לב (וגם הרבה יותר קלים לאחר שכל אחד מאיתנו פרק מטען!) והובלנו את הרנו בפיתולי הכביש של מעלה עקרבים. גושי הסלע האדירים שנראים כאילו הם עומדים לגלוש כלפי מטה היו תפאורה מדהימה לירידה התלולה והמפותלת. למרות איומי הרנו כי הוא ישחרר את הברקסים, סיימנו את הירידה בשלום והמשכנו מזרחה כשמאחורינו מתנשא המעלה המרשים. בשלב הז התעוררה דילמה. אני רציתי לפנות לתוך השטח לכיוון עין עקרבים ואילו הרנו החליט שהוא לא נוסע יותר בדרכי עפר. למרות נסיונות שכנוע רבים לא הועיל לנו שום דבר - לאחר שני ג`יפים מאובקים וחבוטים שיצאו מדרך העפר המוליכה לכיוון עין עקרבים, הבנתי שאת הרנו לא נשכנע לנסוע בדרך זו - לפחות לא בטיול הזה..

כחצי שעה נוספת של נסיעה, מזיעים, מלוכלכים ומסריחים הגענו ליעד הסופי - ים המלח! בדילוגים מהירים החלפנו לבגדי ים ורצנו אל החוף (חוף זוהר). דקה וחצי לאחר מכן היינו שנינו במים צפים כמו שני הזקנים מהחבובות ומאושרים כמו שתי זקנות שמצאו את השיניים התותבות שלהן. הרחצה בים המלח (ששרף היטב את הלכלוך מכל איבר ואיבר מגופנו ולא ויתר גם על האיברים המוצנעים ביותר!!!) וארוחה טובה במסעדה ליד, היו סיום מושלם ליומיים המדבריים שעברנו, ואפילו הרנו נראה מבסוט עד שהתחלנו את דרכנו חזרה הביתה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה