גרייט אושן רואד
גל- אז נשארנו קצת במלבורן (Melbourne). שבוע וחצי לא ממש עשינו הרבה. הסתובבנו בשווקים, ראינו הופעות רחוב, אפילו הלכנו לראות מחזמר. אבל בגדול, לא ממש עשינו שום דבר. וזה היה מושלם. בדיוק מה שהיינו צריכים - עיר נעימה, כזאת שתמיד קורה בה משהו, מזג אוויר נוח (יחסית. זו עדיין מלבורן, מזג האוויר משתנה פה מלוהט לסערה ביום אחד..), אוכל טוב. מה עוד צריך?? אבל אחרי שבוע וחצי, היינו צריכים יותר. התחיל לשעמם לנו רק להסתובב ברחובות, לחפש פינות חבויות ולהנות מאוכל איכותי. רצינו להתחיל לראות. אז החלטנו לשכור לנו אוטו קטן, ולצאת לשבוע טיול סביב מלבורן (שוב, הכל יחסי..סביב הכוונה בטווח של עד 1000 ק"מ ממלבורן..).
ערן- הלכנו לקחת את האוטו השכם בבוקר, ואין מה להגיד - תענוג. אחרי חודשיים של נסיעה בפרידה לעבור לאוטו חדיש, משוכלל ומאובזר זאת חוויה אחרת לחלוטין. הבעיה הראשונה שנתקלנו בה הייתה היציאה מהעיר, אבל אחרי התברברות קלה מצאנו את עצמנו על הכביש הראשי בכיוון מערב עם הרוח (מהמזגן) בשיערנו, ושירה (מהרדיו) בליבנו. אחרי שעה של נהיגה הגענו לתחנה הראשונה במסלול - ג`ילונג (Geelong). ג`ילונג היא עיר חוף נחמדה ושקטה (יחסית למלבורן), עם טיילת ארוכה ויפה לאורך החוף. לאורך כל הטיילת פזורים 104 עמודי עץ מפוסלים (שנקראים Bollards). הפסלים המשעשעים מציגים דמויות ואירועים שקשורים לעברה של העיר (החל מקברניט אניית דיג, ועד למשתתפות בתחרות מיס החוף של ג`ילונג).
קצת אחרי ג`ילונג מתחיל ה-Great Ocean Road, כביש החוף המפורסם. קראנו שבעיירה אנג`לסי (Anglesea) אפשר לראות קנגורואים. אז החלטנו לקפוץ ולנסות את מזלנו, בתקווה שנוכל לראות איזה קנגרו או שניים ממרחק.
גל- למרבה הפלא, התברר שרוב הקנגורואים מתרכזים באיזור אחד בעיירה - מגרש הגולף. חריג ככל שזה נשמע, נסענו לשם. תוך כמה דקות, מצאנו את עצמנו בתוך אחד מהמראות הסוריאליסטיים ביותר שהייתי בהם אי פעם - מגרש גולף ענקי, אנשים משחקים וסביבם, בלי שום הפרעה, מקפצים להם כמה עשרות קנגורואים בגדלים שונים... כך יצא, שבמקום לראות קנגורו או שניים ממרחקים, עמדנו שנינו, פחות או יותר לבד, וסביבנו עשרה קנגורואים סקרניים - הם בהו בנו, אנחנו בהינו בהם, אף אחד לא התקרב יותר מדי אחד לשני, ותוך דקה או שתיים, הם חזרו לעסוק בשלהם, ואנחנו צילמנו ללא הפסקה.
ערן- להסתכל על להקת קנגורו במרחק כזה, מעלה הרבה רגשות - סקרנות, פליאה ופחד. היצורים החמודים והפוטוגניים האלה עדיין יכולים לעשות נזק רציני בבעיטה אחת. אבל זה היה שווה את הסיכון ובסוף "האירוע" גם לקנגורו וגם לנו שלום. מפה והלאה הכביש התחיל להתפתל כשמשמאלנו הים ומימין צוקים גבוהים. עשינו חלוקת עבודה - אני נוהג, גל קוראת קריאות התפעלות מהנוף ("וואוו!! איזה יופי!!", "תראה את זה...אה, אתה לא יכול...חבל"), ואני מנסה לאתר את מוקד העיניין בזווית העין לפני העיקול הבא בכביש. בין לבין העברנו את הדרך בהמצאת "שמות חיבה" לאוסטרלים על זה שלהם יש את כל הים הזה, ולנו...אין.
גל- אני בנוסף עדיין לא נרגעתי מזה שראינו קנגורואים ככה חופשיים בשטח, והמשכתי להתפעל ולברבר על הנושא. מי בכלל היה מאמין, שחיות בר מסתובבות להן ככה חופשי ברחוב?? עד שהגענו לאוסטרליה, הייתי בטוחה שאם וכאשר נראה קנגורו או קואלה, זה יהיה בגן חיות...כפי הנראה, מסתבר שטעיתי. וטוב שכך.
ערן- כך עבר עלינו שאר היום, בנסיעה מלווה בקריאות התפעלות ומדי פעם "איזה חמודים היו הקנגורואים". בדרך עוד הספקנו לעצור במגדלור Split Point Lighthouse, לטייל קצת לידו, ולהתפעל (שוב) מהים המדהים.
בבוקר למחרת, השכמנו קום ויצאנו לדרך (הקצרה) אל אפולו ביי (Apollo Bay). אפולו ביי היא (עוד) עיירת חוף נחמדה וציורית, שיושבת ליד פארק אוטווי (Otway) - פארק ענק מלא במסלולים בתוך יערות גשם, ומסלול אחד על העצים.
גל- אחרי קריאה מדוקדקת של כל המסלולים שיש לעשות באיזור, בחרנו לנו שניים (טוב, בחרנו 3. אבל עשינו בסופו של דבר רק שניים). המסלול הראשון היה בתוך יער גשם (Maits Rest Rainforest Walk) . מסלול נחמד, ירוק ולח. לא משהו יותר מדי מיוחד. משם המשכנו למסלול הרבה יותר ייחודי - Otway Fly Tree Top Walk. מסלול באורך 2 ק"מ, בתוך יער גשם, ש600 מטר מתוכו נמצא 25 מטר מעל הקרקע - או במילים אחרות, בגובה העצים... הבעיה הראשונה שנתקלנו בה כשהגענו לאיזור המסלול הייתה זבובים. המון זבובים. למען האמת, מעולם בחיי לא ראיתי כל כך הרבה זבובים בבת אחת. והם היו גם מהזן שנדבק וחוזר. לא משנה מה עשינו, כמה נפנפנו, זזנו, צעקנו ובכינו - הם נשארו שם. עלינו. מאות...התסכול היה בעיצומו.
ערן- אבל אחרי שנכנסנו לתוך היער, אל הצל, הזבובים נעלמו. הליכה קלה ביער, ומתחילים לטפס. המסלול עולה בהדרגה, עד שאנחנו מגיעים לגובה הצמרות, ומסתכלים על היער מלמעלה. מגלים הרבה דברים כשמסתכלים על יער מלמעלה - שרכים נראים כמו מטריות, ועצים בגובה 30 מטר נעים כמו גבעולי דשא כשהרוח נושבת. אחרי יום של הליכות רגליות, עברנו לעוד יום של נהיגה. הפעם הגענו לחלק הכי מפורסם של הכביש - Port Campbell National Park.
12 השליחים
גל- כל הדרך מלאה באטרקציות...נוסעים מטר, עוצרים, מצלמים, מתפעלים, ממשיכים בנסיעה קצרה, ושוב עוצרים, וכך הלאה... התחלנו מהאתר הכי מפורסם - 12 השליחים (Twelve Apostles). במקור, היו 12 "שליחים" (זה אומר, 12 סלעי ענק שמזדקרים מתוך הים). עם השנים, נשארו 6. שנה שעברה היו 8. שנה הבאה..מי יודע. האמת היא, שהמראה הכללי מרשים, אבל אחרי שראינו כבר כל כך הרבה סלעים מזדקרים בניו זילנד, זה פחות עשה לי את זה. משם המשכנו ל"גשר לונדון" (London Bridge) - תצורת סלע מרשימה בצורת גשר (לונדון כנראה). לצערנו, גם פה הטבע הקדים אותנו, וכמאמר השיר - London bridge is falling down - לפני כמה שנים, צנח לו הגשר באמצע...אז עכשיו יש חצי גשר, ואז עוד חצי. ושוב, היה נחמד. לא יותר, לא פחות.
ערן- אחרי הצהריים הגענו לפורט פיירי (Port Fairy), ואחרי שהתמקמנו באכסנייה חיפשנו אם יש משהו לעשות באיזור. בעלת הבית המליצה לנו לקפוץ לראות את Tower Hill - שמורת טבע בתוך מכתש שמלאה בחיות בר. עוד בחנייה גילינו שהיא צדקה, כשחבורת אמו קיבלה את פנינו (למי שלא יודע, אמו זה עוף ענקי, קצת יותר קטן מיען אבל עדיין מרשים בגודלו).
גל- משם יצאנו לטיול בתוך השמורה, בחיפוש אחר קואלה. אמרו שיש קואלות בשמורה, ואני לא התכוונתי לעזוב עד שאני לא אראה אחת במו עיניי. נעצרנו ליד כל עץ (ושיח), עשינו קולות, שרנו שירים...ולא מצאנו שום קואלה. ברגע האחרון (כמעט), הסתכלתי למעלה, ושם היא הייתה! קואלה קטנה וחמודה, מכורבלת לה על גזע עץ. ישנה. שמחים ומרוצים, המשכנו בדרכנו. פתאום הופיעו מולנו 2 קנגרואים בודדים, בתוך העשב הצהוב. אמו, קואלה וקנגורו ביום אחד. מה עוד צריך לבקש??
הגרמפיאנס
ערן- עזבנו את החוף, נפרדנו מהים, ועלינו צפונה אל הגרמפיאנס (Grampians). הגרמפיאנס נחשבת לאחת משמורות הטבע המרשימות ביותר במדינת ויקטוריה, עם יערות גדולים, תצורות סלע ואמנות אבורג`ינית. כשהגענו לאיזור הפארק חשכו עינינו, תרתי משמע. מסתבר שחודש קודם, השתוללה שריפה ענקית בפארק, והשמידה יער בשטח של גוש דן בערך. לראות את כל היער השרוף הזה היה עצוב ומרשים כאחד.
גל- וכל זה בגלל ברק אחד קטן...דרך ארוכה ארוכה, ומשני צדדיה, יער שרוף, שחור ומפוחם. מדי פעם קיפצו להם וולאבי בין החורבות. עקב השריפה, רוב השמורה הייתה סגורה למבקרים, ולנו נשארו רק כמה מסלולים קטנים לעשות. הלכנו לראות קצת אמנות אבורג`ינית עתיקה- ציורי קיר בתוך מערות. אבל קשה לומר שהתפעלנו מזה. התכנון המקורי היה לבלות יומיים בשמורה, אבל אחרי שגילינו את מצבה, עזבנו כבר יום למחרת.
באלארט
ערן- כאילו כדי לפצות אותנו על האכזבה קיבלנו בערב הפתעה חביבה. כן, ניחשתם את זה - קנגורו. בעוד אנחנו יושבים בגינת האכסנייה, להקה שלמה של קנגורואים קיפצה לה ועברה לידנו בסך. הייתם מצפים שכבר ימאס לנו לראות את החיות האלה. אבל לא. שנינו כמו ילדים קטנים, מתלהבים "יוווו!! איזה חמודים!! תראה/י!!". מהיער השרוף המשכנו לבאלארט (Ballarat), בלב שדות הזהב של ויקטוריה. האטרקציה הגדולה של העיר היא עיירת כורי זהב משוחזרת (Sovereign Hill). כל הבניינים נראים כאילו יצאו מהמערב הפרוע, וכל העובדים לבושים בתלבושות תקופתיות.
גל- כל העיירה היא כמו מין פארק-שעשועים-משנת-1850. אני יודעת, זה נשמע די משעמם. אבל זה היה ממש כיף - יש המון אטרקציות כמו טיולים במכרות מתחת לאדמה, הדגמות שונות ומשונות כמו איך עשו נרות וממתקים, איך מזקקים זהב. יש חנויות מוזרות שמוכרות כל מני דברים מהתקופה ההיא. ואפילו אפשר לחפש זהב. לבד. בנהר. ערן אפילו מצא לנו כמה גרגרים (שכמובן שמורים עכשיו בכספת...בכל זאת, הם שווים לפחות 3$!!).
ערן- שעה עבודה בשביל 3$. לא נראה לי שאני אחליף מקצוע. ולכל המודאגים - חיפוש זהב בנהר לא דורש ויזת עבודה. לכו על זה!
גל- באמת שנהננו. בערב הלכנו לראות הפקה מושקעת למדי על המרד הגדול שהיה בעיר. מופע אורקולי, שתיאר באופן די מקיף ומדוייק את ההיסטוריה של העיר. חוץ מזה שהיה קור אימים, היה מרתק.
ערן- מרוצים וטובי לבב חזרנו אל העיר הגדולה מלבורן, לעוד שבוע של מסעדות טובות ואווירה תוססת. אפילו הצלחנו למצוא במבה וביסלי בחנות יהודית בסיינט קילדה (פרבר של העיר). איזה אושר זה היה!!
גל- שריינו לנו מראש טיסה לפרת` (Perth), ובסופו של חודש פברואר, ארזנו את מטלטלנו, לעבר עיר הבירה הכי שמשית והכי מבודדת בעולם.
