עפתי לתרמילאים

מאל קלפטה עד קצה העולם

מירית ואודי ממשיכים במסעם בפטגוניה לסוף העולם. בדרך, הרבה קרחונים ורוחות, הפיץ רוי באל צלטן, קרחון הפריטו מורנו באל קלפטה, טרק אמיתי (ה-V) בפארק טורס דל פיינה, פינגווינים בפונטה ארנס ואושוויה - סוף העולם!
אודי ומירית
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מאל קלפטה עד קצה העולם
Thinkstock Imagebank ©

הנסיעה הארוכה לאל קלפטה

ארגנטינה היא אומנם נהדרת לתיירים, אך לעיתים גם היא מערימה קשיים. זאת אנחנו מגלים כשאנחנו רוצים לנסוע מאזור האגמים לפארק הלאומי Los Glacieres, שנמצא בערך בקו ישר דרומה. דווקא יש כביש שמקשר ביניהם - כביש 40, אבל יש איתו שתי בעיות: אחת היא שהוא לא סלול, והשנייה שלא עוברים בו אוטובוסים. לרגע נראה שמצאנו פתרון: אוטובוס מיוחד לתיירים שנוסע על כביש 40 בכל זאת. אלא שאז מתברר שבעצם יש גם איתו שתי בעיות: אחת שהוא יקר להחריד ושנייה שאין מקום בכלל בשבוע הקרוב. בקיצור, אנחנו מוצאים את עצמנו עושים את הדרך בעיקוף גדול דרך Rio Gallegos שבמזרח, יחד עם כל גל התיירים הנוהר דרומה בקיץ.

 לילה באוטובוס ואז עוד יום, ולבסוף מגיעים ל-El Calafate רק באמצע הלילה השני. הנסיעה עוברת ללא אירועים מיוחדים, פרט לעצירת ביניים של שעתיים ב-Comodoro Rivadavia, שבה אנחנו קופצים לעיר כדי לראות את הקתדרלה שמתוארת בספר בתור "הקתדרלה המכוערת ביותר בעולם". מגדל הפעמון שלה אכן נראה יותר כמו מגדל מים, והאמת שגם העיר עצמה, שמשמשת בעיקר כמקום תשתית עבור שאיבת הנפט המאסיבית באזור, לא ראויה לדעתנו ליותר מדי פרסי יופי. לפחות משאבות הנפט, שנראות כמו בסרטים, שוברות את הנוף החד-גוני, ומאפשרות לנו לקבוע שהתקדמנו, והאוטובוס לא נוסע סתם במעגלים...

 בהחלטה של רגע, אנחנו ממשיכים לנסוע עד הבוקר ל-El Chalten והופכים בכך את הנסיעה לנסיעה הארוכה ביותר שלנו עד כה (36 שעות). באור הבוקר האפרורי, לאחר שני לילות באוטובוס, El Chalten אינה נראית לנו כמקום מזמין במיוחד, אלא ככפרון קטן ומוכה רוחות וגשם.

 מוצ`ילות על הגב, אנחנו מסתובבים ומתדפקים על דלתות המלונות הקטנים רק כדי לשמוע שוב ושוב שהכל מלא. נראה שבמקרה זה הספונטניות לא היתה כל כל משתלמת. ידענו שעכשיו חג המולד ושתיירי הפנים ממלאים את אתרי התיירות, ידענו שאולי יהיה יקר ואולי נצטרך לישון ב- dormitories, אבל לא תיארנו לעצמנו שבכל העיר לא נמצא אפילו מיטה פנויה אחת. בסוף, לאחר כשעה, אנחנו מוצאים את עצמנו מסתתרים מהגשם והרוח בתוך האוהל הקטן והאינטימי שלנו, מנסים להשלים את שעות השינה החסרות. דווקא מתברר שהעניין אינו גרוע כשחששנו. המחנה מספק מקלחות עם מים חמים, וחדר לשבת בו, ויש גם את ההתרגשות שבלבנות אוהל אחרי חודשיים שבהם הוא שכב משועמם בתיק. היום מוקדש למנוחה ולהתאוששות מהנסיעה, ומחר נצא לכבוש את ה-Fitz-Roy.

 הבוקר מגיע עם שמיים בהירים, ורק הרוח החזקה והמעצבנת, שנשבה גם אתמול כל היום, מסרבת להפסיק. אנחנו רואים את עצמנו כברי מזל, כי את פסגת ה-Fitz-Roy אפשר לראות מהתצפית רק ביום בהיר. אנחנו שוכחים, או מנסים לשכוח, את האזהרה שקיבלנו על כך שמזג האוויר כאן הוא בלתי צפוי, ויכול להשתנות תוך שעתיים ללא אזהרה. יוצאים לדרך שמחים וקלי-גב, כי אנחנו מתכוונים לעשות את הדרך לתצפית וחזרה ביום אחד.

נוף מסוג חדש, מוזר ויפה, הרים ויערות סחופי רוחות, עם לגונות קטנות מדי פעם. ברקע פסגות משוננות ומושלגות וקרחון כחלחל בשקע בין הפסגות. מתחילים ב-3 שעות הליכה מישורית למדי. מזג האוויר, לעומת זאת, נמצא בתהליך של התדרדרות מתמדת. הרוח מביאה איתה עננים, והעננים מביאים איתם טפטופים, שיורדים עלינו כמעט במאוזן ברוח העזה, מוטחים היישר בפנים. לאחר כ-3 שעות מגיע טיפוס תלול של שעה. מתקרבים יותר ויותר לפסגות המושלגות ובמקביל גם הטפטוף הופך לפתיתי שלג קטנים. כבר ברור לנו שאת פסגת ה-Fitz-Roy לא נראה היום. אבל אם כבר הגענו עד לכאן, איך אפשר לחזור אחורה עכשיו...

אז אנחנו מגיעים עד לנקודת התצפית, ל-Laguna de los Tres כדי לגלות שבכל זאת היה שווה. לגונה בצבע כחול עמוק מוקפת בלבן החזק של השלג על הפסגות שסביבה. בצד השני הפסגות המשוננות והקרחון, קרובים מתמיד. חוזרים. הכל בהילוך מהיר אחורה. ביתן העץ שבו ישבנו לאכול, מחנה האוהלים שבאמצע הדרך, הגשר. רק הגשם שהולך ומתחזק שובר את הסימטריה. כל המטיילים שולפים מאיפשהו חליפות סערה מדוגמות, ורק אנחנו מנסים איכשהו להסתתר בתוך השכמיות שלנו.

לאט לאט מרגישים איך הרטיבות מתחילה לחדור. בצוואר, בשרוולים, וגרוע מכל, קצוות המכנסיים ומשם לגרביים והנעליים, הקור חודר מכפות הרגליים לכל הגוף, ויחד איתו תחושה מסוימת של חוסר אונים. בפעם הקודמת שהנעליים שלנו נרטבו לקח להן שבוע להתייבש, ומטייל בלי נעליים הוא כמו... טוב, ברור. חוזרים ומסתגרים באוהל היבש יחסית. בחוץ הגשם סוחף, הכל רטוב ומסובך. איך לא להרטיב את האוהל מבפנים. אנחנו לומדים מחדש להעריך את "המרפסת" שיש בין האוהל עצמו לבין הכיסוי נגד הגשם. מתכנסים בתוך שק השינה כשאנחנו מתפללים את תפילת המטייל, שמחר יהיה יום יפה, בכוונה גדולה מהרגיל.

 ומחר אכן יום יפה, בשמש הנעימה, בתוך הדשא עם ההרים ברקע, מחנה האוהלים דווקא נראה מקום ממש נחמד להיות בו, ואנחנו מחליטים שמגיע לנו יום מנוחה ופיקניק בשמש. וכמובן שיש את עניין הייבוש. כמו כל המחנה, גם האוהל שלנו מוקף במהרה בפריטים רטובים, ואנחנו עוסקים בלסובב את הנעליים לפי כיוון השמש והרוח... למרבה הפלא, השיטה דווקא עובדת, ואנחנו מתעוררים למחרת ליום יפה ונעליים יבשות, ויוצאים לכבוש גם את Lago Torre.
הפעם מדובר ביום קצת יותר קצר, רק 3 שעות לכל כיוון, ובלי טיפוסים מיותרים. בדרך הלוך נשקפות לנו כל מיני פסגות הזויות, שחורות ומעוררות דמיון. אחת שיש לה קצה מחודד שנראה כאילו נועד לתליית חפצים, ושנייה שהשלג מכסה אותה כמו קצפת. השיא - לגונה שצצה לה פתאום וקרחון קטן שנשפך לתוכה.

 חוזרים, וזהו. להתראות אל-צ`לטן, שלום אל קלפטה. כאן דווקא יש חדרים, אבל המחירים כל כך גבוהים שבפעם הראשונה מתחילת הטיול אנחנו ישנים בחדר משותף. נראה שכמות התיירים שמציפים את העיירה גרמו לה לאבד כל פרופורציה, והכל יקר בצורה מזעזעת. וכולם התכנסו כאן כדי להיפגש עם אדון קרחון מתנפץ, הידוע בשמו Perito Moreno.

שעתיים של נסיעה ו-7.5 דולר של דמי כניסה לפארק, מביאים אותנו לפגישה. יש אוטובוסים שמביאים הלוך חזור מהקרחון, אבל בתוספת מחיר קטנה, שידרגנו לנו לטיול מאורגן שבו מכינים את הקרקע לפגישה הדרמטית עם הקרחון בשעה וחצי של הליכה שבה מתקרבים אליו בהדרגה. לשונות ממורמרות באכסנייה כבר השמיצו בפנינו את הפארק ואת הקרחון ואת בכלל (המחירים המפורזים של Calafate והאזור יוצרים תיירים ממורמרים משהו), ולכן אנחנו באים בלי ציפיות גבוהות, אבל כבר מרחוק ברור שמדובר במשהו מיוחד. מבנה ענק ויפהפה של קרח כחלחל, בנוי מחידודים ומגדלים שצמודים יחד למשטח שגולש לתוך האגם וממלא אותו.

 כדי להכיר אותו מקרוב אנחנו מקבלים 3 שעות להסתובב בשבילים ובמדרגות של אזור התצפית ולצפות בו מזוויות שונות. הספורט הלאומי הוא לתפוס התנפצויות. מדי פעם נשמע קול רעם חזק ופיסת קרחון ניתקת ונופלת לתוך האגם (שמלא, בהתאם, בפיסות קרחון במגוון צורות וגדלים). לראות התנפצות כזאת בזמן שהיא קורית, ועוד יותר מזה, לצלם אותה, הוא עניין של להיות במקום הנכון בזמן הנכון. לאחר שעתיים של הסתובבות עקשנית בכל פינות התצפית, אודי מתגלה כבעל אינטואיציה מוזרה, או לפחות עין חדה, והוא מזהה התנפצות גדולה שנייה לפני שהיא קורית. כך אנחנו מצליחים להנציח התמוטטות יפהפיה של שני מגדלי קרח ענקיים. זהו, השיא עבר, יש תחושת מיצוי.

לתחילת הכתבה


טורס דל פיינה

חוזרים לאל-קלאפטה, ולמחרת כבר מפליגים חזרה לצ`ילה, אל הצ`יליאנים, שלא התגעגענו אליהם במיוחד (רוב הארגנטינאים שפגשנו, רוב הזמן, היו הרבה יותר נחמדים) ל-Puerto Natales, יחד עם המוני תיירים נלהבים. גם אנחנו באנו לכאן כדי לבקר בפארק טורס דל פיינה (Torres del Paine). הפארק הצליח בלי ספק ליצור לעצמו יחסי ציבור מצוינים, ומאז שנכנסנו לצ`ילה אנחנו רואים את תמונות הטורסים, תפארת הפארק (שלושה עמודי אבן גבוהים), מתנוססות בכל חור. לכאן באים כדי לעשות טרקים. לנלהבים יותר יש את הסיבוב שלוקח שמונה ימים, לנלהבים מעט פחות יש מסלול בצורת W שאורך כחמישה ימים, והממש לא נלהבים יכולים ביום אחד לעלות, לראות את הטורסים ולרדת חזרה, תודה רבה, שלום.

לעשות את ה-W או לא לעשות את ה-W, זאת השאלה. ואנחנו מתלבטים בה עד הרגע האחרון ולא מצליחים להחליט. לבסוף אנחנו מחליטים פשוט לנסוע לפארק ולראות איך יתפתחו העניינים. כך יוצא שאנחנו באים מצוידים למחצה. יש לנו אוכל, אבל לא מספיק, יש גז, אבל רק חצי מלא. מתחילים, ושוקעים אל תוך שגרת הטרק, תיק על הגב, לצעוד, בערב אוהל, בישולים, שק שינה. ודווקא פחות קשה ממה שחששנו. כנראה ש-9 חודשי טיול בכל זאת עשו משהו לשרירים. כך אנחנו מוצאים את עצמנו במהרה עמוק בתוך ה-W. רואים טורסים ופסגות מושלגות, ונחלים ומפלים וקצת יער, ואגמים, והרבה הרבה שיחים עם גרגירים בצבעים שונים (שאנחנו טועמים את כולם לאחר ששמענו שמועה שאין צמחים רעילים בפטגוניה..) ויש גם הרבה מזג אוויר הפכפך, ורק דבר אחד נשאר קבוע - הרוח. רוח חזקה, שכמעט אינה פוסקת. לא רק שהיא שואבת מהגוף כל טיפת חום, אלא שמדי פעם מגיע משב כל כך חזק שהוא כמעט ומעיף אותנו ישר לתוך התהום.

אבל קצת רוח לא מפחידה טרקרים גיבורים שכמונו. בגשם, בשמש וברוח, אנחנו ממשיכים לצעוד ובסוף אנחנו משלימים כמעט W, רק מקצצים קצת את הקו שבאמצע (מגיעים עד לתצפית שנמצאת באמצע הדרך, מרשימה מאוד בפני עצמה), ומחליפים את העלייה לתצפית על קרחון גריי בהליכה בשביל שמוליך מ-Pehoe לנקודת היציאה של האוטובוס ב-administracion. הקטע האחרון, שאינו נחשב חלק מה-W, הוא דווקא אחד החלקים המהנים של ההליכה שלנו. הליכה מישורית ברובה, נוף של אגמים ופסגות ושביל ריק, במקום עשרות התיירים שאנחנו רגילים לפגוש על כל צעד ושעל. בנוסף אנחנו גם מרוויחים את המחיר המופקע-בהחלט של המעבורת שבעזרתה חוזרים רוב תיירי ה-W, ומרגישים שעשינו מצווה.

 חוזרים לציוויליזציה, מתאוששים קצת, וממשיכים לפלס את דרכנו דרומה, לכיוון סוף העולם. בדרך אנחנו עוצרים ב-Punta Arenes, עיר ואם בצ`ילה, אבל בשבילנו היא בעיקר בסיס לביקור במושבת פינגווינים. ואז מסתבר שיש בעצם שתי מושבות. ב-Isla Magdalena חיים להם באושר כ-70,000 פינגווינים, ואילו ב-Senio Otway יש מושבה קטנה של כ-10,000 חברים בלבד. המושבה השנייה היא גם המושבה לעניים.. הביקור בה הרבה יותר זול כי אין צורך בשיט.

מאיתנו, בכל מקרה, נחסכת הדילמה כי השיט ל-Isla Magdalena יוצא רק כל יומיים, וכמובן שאנחנו מגיעים ביום הלא נכון (ולהישאר עוד יום ב-Punta Arenes מוכת הרוחות ממש לא בא בחשבון). אז אנחנו יוצאים לפגישה עם 10,000 פינגווינים. שבילון קצר עובר בשטח המושבה. האנשים כלואים להם בתחומי השביל בעוד הפינגווינים חופשיים להתרוצץ כרצונם. והם אכן מתרוצצים, חבורות חבורות הם מתהלכים, גאים, בחליפות השחורות-לבנות שלהם, ויש גם את אלו שמתעסקים בענייני המשפחה.

 הגענו בעונה שבה הגוזלים מסירים את הפלומה שלהם, ואנחנו רואים הרבה קינים שבהם הורים משגיחים על גוזליהם המגודלים שנמצאים בדרגות שונות של פרוות בוגר שחורה מעורבת בפלומה אפורה. ההורים והגוזלים מצטופפים ביחד ומנסים להתחמם, וגם התיירים מחפשים כל מחסה מהרוח הקפואה. הפגישה נמשכת כשעה וחצי, ואז חוזרים לאוטובוס הולם וחוזרים למושבת האנשים.

לתחילת הכתבה

אושואיה

למחרת עוד 12 שעות נסיעה ומעבורת אחת ואנחנו בקצה העולם. אושואיה היא עיר יפה, וגם המיקום שלה, בין הים לבין ההרים המיוערים והפסגות המושלגות, מוסיף לה חן. יום אחד מוקדש לשוטטות בעיר. אנחנו מנסים למצוא מסתור מהקור המקפיא בתוך החנויות הרבות לתיירים. מסתבר שכל המזכרות שראינו במקומות אחרים הגיעו ממש עד קצה העולם. כמובן שגם על מנהג החתמת הדרכון אי אפשר לוותר. אנחנו רואים גם את השלט שמכיל כיוונים ומרחקים לערי בירה שונות בעולם, ומחליטים שכנראה לא כדאי לצעוד את שלושה עשר אלף הקילומטרים בלבד שיש עד ירושלים.

 למחרת אנחנו עושים טיולון לקרחון שבסוף העולם Glacier Martial. בתחנת ה-information מזהירים אותנו שמי שראה את Perito Moreno כנראה לא יתלהב מהקרחון הקטן, ושכדאי לעלות לשם בעיקר בשביל התצפית על הסביבה והעיר. אז האמת היא שזה נכון (מה, פיסת השלג שם על ההר? זה קרחון זה?), אבל אכן אפשר לטפס קצת ולראות יפה את העיר, את החוף ואת תעלת beagle.

 זהו, אנחנו לא עושים עוד הרבה בסוף העולם, חוץ מלצפות בתיירים האמריקאים הזקנים שיוצאים להפלגות לאנטרקטיקה (התוכנית לבקר בפארק הלאומי נדחית על הסף בגלל שקר, כל כך קר לעזאזל!) ולמחרת אנחנו כבר עולים על מטוס שיביא אותנו מסוף העולם הישר למרכז הציוויליזציה. לבואנוס איירס ולארצות החום.

לתחילת הכתבה

טיפים

El chalten- אם רוצים לישון במיטה, חובה להזמין מקום מראש. מדובר בעיירה של 300 תושבים בלבד - אם לא מזמינים מקום הפתרון היחיד הוא לישון בקמפינג (בשיא העונה).

El Calafate- העיר תיירותית בצורה מחרידה, וכך גם המחירים של מסעדות, אכסניות וכו`.
סיור לקרחון פריטו מורנו:
-רק אוטובוס (הלוך ושוב) - 40 פסו.
-אוטובוס עם מדריך (לטיול קטן) - 50 פסו.
 כניסה לפארק - 30 פסו.

Puerto Natales- ללינה Hostal cusa Qaulette הוא אחד המקומות הטובים, נקיים, נחמדים שהיינו בהם. 4000 פסו לאדם בחדר זוגי, כולל שימוש במטבח, ארוחת בוקר ואנשים נחמדים מאוד.
כתובת: Esmeralda 556.
 מומלץ להזמין מראש בטלפון - 412365

פארק Torres del Paine- הגעה לפארק מ- Puerto Natales:
באוטובוס - נסיעה של כשעתיים, מחיר 3000-10000 לנסיעה הלוך ושוב.
-כניסה לפארק 10,000 פסו (כ-20 דולר).
-לינה במאהל בתשלום (כולל מקלחת) 3500 לאדם (כ-7 דולר).
-מעבורת Lago Pehoe ל-rodeto. עלויות- 10,000 פסו לכל כיוון.
 המחירים של אוכל בפארק הם בערך פי 3 מהמחירים ב-Puerto Natales. אז הצטיידנו טוב מראש...

Punto Arenas- הספינה למושבת הפינגווינים Isla Magdalena יוצאת רק בימים אי זוגיים ועלותה 30 דולר. סיורי אוטובוסים למושבת הפינגווינים יוצאים כל יום בבוקר או בערב ועלותם 5000 פסו (כ-10 דולר).

Ushuaia- נקודת ה-Information בעיר מועילה ביותר ואפילו יש שם בחורה דוברת עברית. מחירי הלינה באושוויה מפליאים בגובהם (כ-8 דולר ללילה בחדר משותף). ממש לפני כניסתנו לאכסניה, "חטפה" אותנו לביתה בחורה בשם נטליה - המחיר זהה, אבל בחדר פרטי, כולל ארוחת בוקר ובאווירה מצוינת... מומלץ לזוגות. מאחר ומדובר בדירה, ושני חדרים בלבד מומלץ להזמין מראש:
Natalia B.Mustaqich
Ramon cortez 546
Ushuaia
TEL: 02301-423695
 e-mail: patulen@hotmail.com

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ארגנטינה