אז ככה: ביום רביעי מעונן וסגרירי הברזנו באלגנטיות משיעור משמים במיוחד במשפט משווה, ושמנו פעמינו (אלון, סטודנט נוסף אשר לומד איתי בתוכנית, ואנוכי) לכיוון אמסטרדם, משם התעתדנו לעלות על טיסה ללונדון ולבלות את סוף השבוע בחברתם של אחי (עדי) וחברתי (עידית). למה לונדון? בעיקר בגלל שכרטיס הטיסה ללונדון, הלוך ושוב, עלה שני יורו לפני מסי נמל, 50 יורו אחרי- מחיר אטרקטיבי לכל הדעות. בגלל הטרילוגיה הבלתי נשכחת אודות עלילות משפחת בנדי בלונדון, שעשתה לי חשק לבילוי לילי סוער עם בני משפחת המלוכה במועדוני סאדו סוערים. ובגלל שאחרי חודש ומחצה בהם אני מאותגרת כלכלית על ידי היורו הידוע לשמצה, החלטתי לאתגר את עצמי ולעבור לשחק במגרש של הגדולים-הפאונד, ששערו הזניח לעומת השקל היה באותה התקופה 8.7 ¤ לפאונד. בקטנה...
יש לציין, שבניגוד לטיסתם של עדי ועידית מישראל ללונדון, ששם בערך כל נוסעי המטוס השתעשעו במיחזור טחינה עד דק של השורה האל-מותית "לונדון לא מחכה לי- ולך?", "לא מחכה לך?", "אולי כן מחכה לך?", בטיסתי הפנים אירופאית הפועל "To wait נשמע רק בהקשר לתור שבשירותים. ועל כן, ישראלית בנשמה שכמותי, הייתי חייבת להצטרף לטוחני השורה הבנאלית, וכתבה זו, על כותרתה המקורית, מוקדשת באהבה לכל ישראלי שבדרך אל או מלונדון העלה את המשפט הנ"ל על דל שפתיו.
על בריטניה והבריטים, וטקס החלפת המשמר
למען הגילוי הנאות אציין כי דעתי על בריטניה והבריטים מראש היתה משוחדת. הרי מה כבר אפשר לצפות ממדינה שקוראת לעצמה "Great? (תארו לעצמכם אותנו, "Great Israel, יאללה). קצת נרקיסיסטי ולמען האמת, מלחיץ. הלו, העידן הקולוניאלי תם לפני יובל, למרות שבכמה מהקולוניות משחקים קריקט ושותים תה ב-4:00. ואכן, כשהגעתי לא הופתעתי. קשה היה לי להתחבר לבריטיות ולדברים שהם החלק ברור מהשגרה, ואולי אפילו מה שגורם לאיכות חייהם של הבריטים בתור אם הדמוקרטיות, רשימת האיסורים, ההגבלות וההנחיות בכל קרן רחוב מזכירה יותר את מוסקבה באמצע שנות ה-80 מאשר את לונדון. בכניסה לפארקים ישנו שלט מרובה איסורים: אסור לשתות, אסור לאכול, אסור לעשן, אסור לנסוע על אופנים, רולרבליידס, סקיטבורד, לנשום, לחיות. בכל כניסה לתחנות הסבוואי (Subway) ישנה רשימת הוראות התנהגות: המשך ללכת, הצמד לימין, לשמאל, Mind the Gap, ובתוך הסבוואי עצמו, השיא- שלטים שקוראים לציבור לדווח למשטרה על הפרות של הסדר הציבורי. הלו? ספסיבה?
כמו שכבר ציינתי, יכול להיות שההכוונה והאיסורים תורמים לאיכות החיים הבריטית, אבל Sorry, this is not my cap of English tea with milk. דבר נוסף אשר מייחד את "גרייט בריטניה" זה העיסוק האובססיבי במלוכה, בית המלוכה והמלכה. היום, בית המלוכה הפך לאטרקציה תיירותית. שפע של מקומות לבקר ולראות את הארמון, את טקס החלפות המשמר, את המצודה של המלכה, את אוסף התכשיטים של המלכה ועוד כהנה וכהנה תיירות מלכותית. אנחנו כמובן, כמו כל תייר ממוצע, ביקרנו בשלל מאתרי תיירות בית המלוכה. המצודה (The Tower) הלונדונית יפה ומרשימה: משער המצודה יוצאים סיורים מודרכים מסביב לה, אשר מועברים על ידי הצוות המקומי (ניתן לזהות אותם לפי הבגדים השחורים אדומים) ומתובלים בהומור בריטי משובח להפליא. בתוך המצודה נמצא אוסף תכשיטי המלכה אשר כולל את הכתר, כדור ההכתרה, שרביט ההכתרה, כפית ההכתרה, מזלג ההכתרה, ידית ההכתרה ומערוך ההכתרה, שהם כמובן משובצי יהלומים. בכניסה לתערוכת התכשיטים מוקרן על מסך גדול טקס ההכתרה של אליזבת. שווה לעצור ולהתבונן בטקס פעמיים. פעם אחת בשביל להתרשם מהטקס (היפה) ופעם אחת בשביל להתמקד בעיניים של אליזבת הצעירה, אשר מבטן משקף בצורה נאמנה את כל החרדות שעברו עליה באותו היום. אגב, אוסיף כי אוסף התכשיטים של המלכה מעורר מחשבה. במחירה של כפית ההכתרה ניתן לקנות וילה לכל נפגעי הצונאמי וגלידה בשקל תשעים, אבל, כנראה שכפית הכתרה זה דבר הרבה יותר חשוב.
לא יכולנו לפספס, השכמנו קום והלכנו לראות את טקס החלפת המשמר של המלכה. האמת? שיא השעמום. מגיעים למקום, הקהל הצובא על הגדרות באדיקות (ואשר להפתעתי הורכב רובו מבריטים מבטן ומלידה) מזכיר יותר הופעה של מטאליקה מאשר טקס החלפת משמר המלכה. מחכים מחכים מחכים, ואז באים איזה 20 חבר`ה עם חתולים מתים על הראש ומ.ק. 22, עושים ס.ד ברחוב, נכנסים מאחורי הגדר, קטע נגינה אומנותי- "עמוד האש" בביצוע תזמורת האנשים עם חתולים מתים על הראש, עוד ס.ד עם החתולים על הראש, וזהו. וכל זה בשעה ומחצה. שעמום המחץ, כדאי לוותר, ואפילו הארמון לא מרשים משהו. אגב, בשורותינו עלתה ההשערה שהנשק הגרעיני שלGreat Britain מוחבא מתחת לחתולים המתים. לדעתי, לאחר שבוע היכרות עם הבריטים האפשרות לא הזויה במיוחד. יש דברים הזויים בהרבה, כמו כפית הכתרה.
לונדון - עיר ללא הפסקה
אבל מה? על אף בית המלוכה המיובש, ולמרות האיסורים וההגבלות, לונדון מ-ג-נ-י-ב-ה. יש בעיר אווירה של חיים. אנשים באים, הולכים, יושבים בפארקים, מציירים, עד השעות הקטנות של הלילה הרחובות מלאים, אנשים יושבים בפאבים, מוסיקה, כיף. החלק התוסס והכיפי של לונדון נמצא בין כיכר פיקדילי המפורסמת עם שלטי הפרסומות האלקטרוניות הענקיות לכיוון רובע הסוהו, על חנויות הבגדים הביזאריות שלו. לשבת בפאב בריטי זה קטע. בשעה 23:00, על פי חוק גאוני במיוחד, מפסיקים למכור אלכוהול וכל הפאבים נסגרים. המשמעות הפרקטית של החוק הנ"ל היא שמשעה 21:00 הבריטים מכפילים את קצב השתיה שלהם, ושכמגיעים לסיבוב האחרון לפני הסגירה כולם שיכורים להפליא. בשעה 23:00 נפלטים מהפאבים אל רחובות לונדון מאות בריטים מבושמים ויוצרים אווירה מגניבה (נא לא לספר לחיים הכט).
בפיקדילי עצמה מצוי ה"Trucadero, שהוא מתחם ענק מלא מכונות משחק, סימולטורים, פול, באולינג- הכינו את הכסף הקטן (עלק קטן, קטנטן, פצפון). אלון, באקט גברי ישראלי טיפוסי, הלך על הסימולטורים של מכוניות המרוץ, עדי ועידית התמכרו ל"מכונת הריקודים", מין מכונה שאחרי שבחרת שיר אתה צריך לרקוד עליה בהתאם לתנועות שהיא מורה לך. ההתמכרות, שהחלה עם עדי ועידית (שהצליחו לסיים את שלב 3), סחפה אותי (הכשרון לא ממש משפחתי) ולבסוף אף את אלון, שגילה כשרון מפתיע. קבוצת המחול המאולתרת הישראלית משכה קהל לא קטן ואף מחיאות כפיים לעיתים. היינו צריכים לשקול להעביר כובע בקהל לאחר המופע. אחר כך הלכנו לשחק פול, משפחת אפללו המורחבת נגד עידית את אלון. לא הפגנו כישרון טבעי בלשון המעטה, ואפילו גורשנו מהמקום בבושת פנים לאחר ששעה אחרי שעת הסגירה עדיין לא הצלחנו להכניס את הכדורים לחורים המיועדים, והמוכרים ציינו שוב ושוב שהיינו "So so bad. פדיחה.
מקום מגניב נוסף הוא קמדן (Camden). אזור זה נמצא מחוץ למרכז לונדון וזהו אזור ה-"פריקים". בימי א` פועלים באזור שווקים צבעוניים הומים אשר כוללים מוכרים צבעוניים, שמוכרים סחורה צבעונית לקונים צבעוניים על רקע בתים צבעוניים. אפשר למצוא בקמדן הכל: החל מטיקות הודיות דרך פטריות קסם (קסם קסם), שמלות גותיות, פירסינגים לכל חור בגוף, אמיתי או מלאכותי, וכלה בפורטרט של החותנת, שאם לוחצים עליו היא אומרת "אני באה לבקר". האנשים בקמדן עמוסים פירסינגים ושרשראות, שיער בשלל צבעי הקשת, ובגדים- סוג של פורים. שמלות גותיות ענקיות, פרוות, מעילי עור, חוויה לעיניים. גם במתחם קובנט גרדן (Covent Garden) מתקיים בימי ראשון שוק, אומנם יותר שמרני ובורגני, אך מלווה במופעי רחוב מגניבים.
בלונדון טלוויזיה מצויינת?
יכול להיות, אבל לא בדקנו לעומת זאת בלונדון יש תיאטראות, כדורגל, סיורים, מועדונים, ואיך איך אפשר להיות בלונדון ולא ללכת לראות איזה מחזמר או שניים? משחק כדורגל? סיור בעיר? שפע של אפשרויות בתקציב לכל כיס. אני, שהתכוונתי לפנק את אחי הקטן בכרטיס למשחק כדורגל של צ`לסי-טוטנהאם, ויתרתי על כוונתי לאחר שגיליתי את מחירי הכרטיסים השערורייתיים. אלון, מנגד, השכיל לנצל את כרטיס הסטודנט שלו וזכה לראות ב"שבת של כדורגל" דרבי לונדוני. את קורות אותו המשחק שמעתי שוב ושוב לפחות ב-8 הזדמנויות שונות. אלון ממליץ בחום- גברים, לכו בהמוניכם. נשים, העבירו את היום במרקס אנד-ספנסר.
כמובן שהלכנו לראות מחזות זמר. כרטיסים למחזות הזמר של אותו היום ניתן לקנות בהנחה החל משעה 14:00 במשרד הכרטיסים המוזלים בלסטר סקוור. אם אין כרטיסים בהנחה ואתם נחושים לראות דווקא מחזמר מסוים, לכו וקנו את הכרטיסים ישירות בקופת התיאטרון ותחסכו עמלה בגובה 10 פאונד. המחזמר הראשון שראינו היה "יוסף וכותנת הפסים המשגעת". זהו היה המחזמר הראשון שראיתי בחיי, עוד בארץ הקודש, בגיל 16, בכיכובם של חווה אלברשטיין בתפקיד המספרת ושי זורניצר בלבוש מינימלי ואטרקטיבי במיוחד בתפקיד יוסף, ועד היום שמורה לו בליבי פינה חמה. בזכות יוסף גיליתי את נפלאות עולם מחזות הזמר. קניתי את הדיסק (באנגלית) בכיכובו של ג`יסון דונובן הבלתי נשכח, את הדי.וי.די בהשתתפות ג`ואן קולינס בתפקיד אשת פוטיפר, לא אובססיבית בכלל. בלונדון, 10 שנים לאחר שראיתי את יוסף הישראלי לראשונה, זכיתי לראות ב"ווסט אנד" את עמיתו הבריטי (שהיה, לדאבוני, הרבה הרבה יותר לבוש). ליוויתי את המחזמר להשתאות הקהל הבריטי בשירים בשפת הקודש ונהנתי. "יוסף" הוא מחזמר קליל, ססגוני, שגורם למצב רוח טוב. מרשים הרבה יותר הוא המחזמר "עלובי החיים". מדהים, הדבר הכי יפה שראיתי- תפאורה, משחק, עלילה, מושלם. אם אתם בלונדון, לכו לראות. אחי, שהוא מכור ללהקת קווין, הלך לראות את "We Will Rock You" וחזר מלא התלהבות ועמוס 3 די.וי.די`ז. לטענתו, זהו המחזמר הכי טוב שהוא ראה. מסקנה: אם אתם בלונדון, אל תוותרו על מחזמר.
רגע של תרבות
לונדון, כמו כל בירה אירופאית ראויה לשמה, מתהדרת במגוון מוזיאונים ענקי, ביניהם כמה מוזיאונים הזויים להפליא. כשאחי יקירי הודיע לי ולהורי חגיגית שהוא מצטרף אלי ללונדון, קיבלתי טלפון בהול ואנונימי מאימי הפולניה ובפיה בקשה אחת: קחי את הילד למוזיאון, הרביצי בו מעט תרבות בחוליגן הקטן. אמא ביקשה- אני עושה. בשביל לא להלאות ולהתיש, אתמקד ב-3 המוזיאונים המובילים, לדעתי, בלונדון:
- British national gallery- הגלרי ממוקמת בכיכר טרפלגר, אשר מהווה תפאורה מעולה לכניסה וליציאה מהמוזיאון. הכניסה לגלריה הנה ללא תשלום, ויש להקדיש לה לפחות 5-6 שעות. להוציא תערוכות מיוחדות, הגלריה כוללת כ-50 חדרים מלאים בציורים של גדולי הציירים. מונה, פיקאסו, בוטיצלי, ורמיר, רפאל, לאונרדו דה וינצ`י, ואן גוך, מיכאלאנגלו, רובנס, רמברנט, דגה, מאטיס, ועוד ועוד ועוד. מדהים מדהים. בכניסה למוזיאון ניתן לקחת מפה של המקום, ועליה ישנו מסלול מקוצר שעובר בין כל ה High Lights של המוזיאון, כלומר היצירות המפורסמות בלבד. אני חזרתי לפעם שניה, אחי הסתפק בסיור המקוצר. נהנינו.
- מוזיאון השעווה של מדאם טוסו: חסרונות- המוני, תור של 40 דקות בכניסה, יקר רצח (23 פאונד כניסה), קיטש לחלוטין ולכולן כבר יש תמונות צובטות לבראד פיט את האחוריים. יתרונות- איזה כיף להצטלם עם מדונה, להעביר ח`לקה על הקרחת של ז`אן לוק פיקארד, להציץ לבקהאם בתוך המכנסים ולבוא למלכה אליזבת, להסתכל לה בעיניים ולהגיד "הומוס? פלאפל!!!". המקום מעוצב להפליא, בקומה התחתונה זוכים לתצוגה של לונדון בימי הביניים, מלווה בשחקנים חיים ומטרידים. נהניתי, למרות שכאב בכיס. יתרון נוסף- בשביל להגיע למוזיאון מתחנת הסאבווי הקרובה עוברים דרך רחוב Baker, שם נמצא ביתו של הבלש הספרותי שרלוק הולמס. איך מזהים את המקום? אלמנטרי, לפי הפסל של שרלוק.
מוזיאון התה והקפה: מוזיאון קטן והזוי אשר החליף מקום לאחרונה. אז אם אתם מסתמכים על מדריך בקשיש אשר חוגג שנתיים ומעלה (כמוני), הכתובת של המוזיאון איננה נכונה. אבל אם תשאלו בטאוור ברידג` (גשר לונדון המפורסם) ידעו לכוון אתכם למקום. אחי סירב להיכנס בכל תוקף (ובצדק). אני ועידית נהנינו (?!) מתצוגה של מגוון קומקומי תה וקפה מכל העולם. דעתי על המוזיאון נעה בין "סבבה-חמוד" לבין "מי הולך למוזיאון לקומקומי תה ומה זה אומר עלי?". אם זמנכם בלונדון מוגבל, ניתן לוותר. עדיף להגיע בשעת התה (סתם).אחרי שלושה ימים שהיו עמוסי במפגשים מרגשים עם אחי ועם עידית, ויכוחים ופוליטיים סוערים עם אלון בנסיעות בסבוואי, "אמא? ריצר`ד, טבעת, כן, לא, אולי, ביי" בביג בן, מפגשים עם נוצרים אוהבי ישראל בכל רחבי לונדון, התבאסות חוזרת ונשנית משער החליפין, כמעט תאונות דרכים בגין הסתכלות לכיוון ההפוך טרם חציית הכביש, עשרות ריקודים על מכונת הריקודים ומונית אחת ב-140 יורו לשדה התעופה, שנאלצנו לקחת לאחר שהיעילות הבריטית לא הוכיחה את עצמה ושלחה אותי ואת אלון להתרוצץ שכל פקלעותינו על גבנו בחיפוש שווא אחר תחנת הרכבת ב-3.30 לפנות בוקר, וזהו. עדי ועידית נסעו לארץ הקודש ואני מתחילה להתגעגע מחדש. כשחזרנו לרוטרדם, בתחנה המרכזית ניצב לו בסבבה עץ חג מולד ענקי, שלא היה שם כשעזבנו. חודה מורכן רוטרדם.
לסיום- אחת בקטנה:
בשלהי תקופת ילדותי ועם תחילת תקופת התבגרותי, בערך בזמן בו התחלתי להתעניין בבנים ולא בשביל לשחק איתם כדורגל, סוף שנות ה-80` המאושרות, היה לי ולחברותי המתבגרות אליל נערץ. מושא תשוקותינו, הבלונדיני המהמם, האוסטרלי החטוב, האחד והיחיד- ג`ייסון דונובן. אח... כמה שעות העברתי בבהייה בבלוריתו הבלונדינית ובעיניו הכחולות, והדואט שלו עם קיילי מינוג היה הדבר החם ביותר במסיבות הכיתה בסניף הליכוד בחדרה. השנים עברו חלפו, וג`ייסון יקירי התרחק מאור הזרקורים ופינה את מקומו לכוכבים נוספים. גם אני גדלתי ובגרתי, אבל לפעמים חלפה בי מחשבה, מה קרה לגיבור נערותי? מושא תשוקותי? היכן הוא כעת? ובכן, מצאתי אותו בלונדון. הוא פשוט היה שם, חיכה לי שאבוא. ומה אומר לכם? ובכן, השנים שחלפו נתנו אותותיהן. כל מילה נוספת שאכתוב מכאן ואילך תהיה רשעות לשמה, אז אני מצרפת תמונה (השווה יותר מאלף מילים) והשם שבחרתי לתת לתמונה לאחר תגובתי הראשונה (הלם והכחשה) והשניה (צחוק מתגלגל), כבר אומר הכל.
המדריך למטייל בגלקסיה- לונדון:
- לישון בזול- מחיר ממוצע של מלונות זולים בלונדון הוא 20 פאונד לילה לאדם בחדר זוגי כולל ארוחת בוקר. שלנו היה גרוע, ממש, החדרים היו סבבה אבל צוות הקבלה שכלל את רג`ו באבו ועמיתיו מהקולוניה הרחוקה היו בלתי יעילים להחריד, גם בסטנדרטים הודים, ועלו על עצבינו לפחות פעמיים ביום.
- לאכול בפחות מ-5 יורו: שזה בעצם 2.70 פאונד- אין. אבל פנקו את עצמכם בקולה דובדבנים (שלמיטב ידיעתי אין בארץ) וקולה וניל. מגניב לנסות. בעודף אפשר לעלות לסיבוב יחיד על מכונת הריקודים. אגב- ותרו על הקפה. ניסיתי וניסיתי, בכל המקומות בהם נתקלתי הקפה היה שרוף.
- לא לפספס- סיבוב רגלי בסוהו, כולל מדידת בגדי סקס.
- כן לפספס- החלפת משמר המלכה? יאאאללללה, הומוס? פלאפל!!!
- לחובבי הצילום- רוב הפאנקיסטים בקמדן חביבים להפליא ואם תבקשו לצלם אותם הם יסכימו, ואף ידגמנו לכם.
- שמעתי שטוב אבל לא הייתי- המוזיאון הבריטי, אשר כולל את אבן הרוזטה ושאר מזכרות נוספות ממצרים.
- תחבורה ציבורית- אם אתם בלונדון בסוף שבוע ניתן לקנות כרטיס מיוחד לסאבווי לכל סוף השבוע במחיר אטרקטיבי.
