בבאן לונג
לאחר שבוע תפסתי את הסירה לסטונג-טרנג שבמעלה הנהר, עשרות קילומטרים ספורים מהגבול עם לאוס. הסירה מנווטת בעקלקלות את הנהר המלא באיים קטנים. מישהו מסביר לי שכל עונה צריך למצוא את הדרך מחדש והתוואי משתנה. ארוחת ערב באחד מדוכני המזון שבעיירה ולמחרת אני על הפיק-אפ לבאן-לונג שבראטאנאקירי. ה"אוטוסטראדה" אינה יותר משביל עפר שלעיתים יש לנטוש אותו ולחפש את הדרך בג`ונגל או במטעים שלאורכו. הרבה סחורה על הטנדר והאנשים יושבים מעליה.
תינוק כבן שנתיים עומד בגבורה במהלך כל הנסיעה כאשר הוא לופת בידיו הקטנטנות את המעקה הקדמי של הארגז. אימו מסוככת עליו, רק שלא יעוף. הדרך מאובקת וככל שמתקרבים לבאן-לונג האבק הופך אדום יותר. על הטנדר מצטופפים גם מטיילים אחדים שהגיעו מכיוון לאוס. רובם מנסים להתאושש מחווית המעבר של הגבול שלוותה במתן שוחד בשתי הצדדים. עוד כמה חודשים זה אמור להיות אחרת, אני מציין, על פי מאמר שקראתי בעיתון על כך שהגבול בין שתי המדינות אמור להיפתח רשמית למטיילים. "אני לא כל כך בטוח שבאמת יהיה שנוי", מציין אחד מהם ואני נאלץ להסכים.
הפיק-אפ עוצר בחריקה מלאת אבק מול אחד מבתי המלון שבמקום ולאחר מיקוח קצר אני מחליט להישאר שם ללילה, אולם ברור לי שאחפש מקום אחר מחר, האנרגיות לא טובות ואני מתגעגע לקראצ`יי. זמן קצר לאחר מכן אני פוגש במקרה את לאקי. כינויו של בחור צעיר שפגשתי בגסט-האוס בפנום-פן החי בבאן-לונג ועוסק בהדרכת תיירים. הוא שמח לראות אותי, אך נראה קצת עצוב. הוא מגולל בפני את קורותיו, איך הכירו הוא וחברו בחור אוסטרלי צעיר שהבטיח להם שיוכלו לבוא ולעבוד באוסטרליה.
הוא סחב אותם לפנום-פן כאשר המימון כולו עליהם וכשהבין שזה לא כל כך פשוט זנח אותם ועזב. "הוא אפילו לא בא איתנו לשגרירות האוסטרלית. הם צחקו מאיתנו ואמרו שבכל מקרה כל אחד מאיתנו צריך להציג ערבות של עשרת אלפים דולר! על מנת להיכנס לאוסטרליה.", "אני חסכתי חמש מאות דולר ונחשבתי עשיר ועכשיו בגלל ההרפתקה הזו בחודש בזבזתי מאה וחמישים דולר. מאיפה הם חושבים שיש לי עשרת אלפים?!". אני מעודד אותו ומבטיח לטייל איתו בימים הקרובים.
אני יושב במרפסת של הגסט-האוס. בית שנבנה על ידי צרפתי לפני כארבעים שנה המוקף בחצר ענקית שידע ימים טובים מאלו. לפני דקה נטרק והתנפץ אחד מחלונות הבית ובעל המקום אדיש. אולם, השקט והנוף המדהים עם האגם מצפון לעיירה עושים את השהות למיוחדת. הראות של עשרות קילומטרים ומהמרפסת הכל פרוס לרגלי. אפילו בחדרי מתחת לכילה ניתן להביט אל האגם הקרוב.
אני מקלף פומלה שרכשתי בשוק ומחכה ללאקי שיגיע. האמת היא, שלא אכפת לי אם יאחר. כשהוא מגיע אני מושך עוד קצת זמן. "שב, תשתה איזה קפה". אני אומר לו. לאקי קצת לחוץ. הפרשייה שעבר לאחרונה וסכומי הכסף שהוציא מכבידים עליו, ואצה לו הדרך להתחיל לעשות קצת כסף מחדש. אני מבין אותו. "אל תדאג, אז נצא בצהריים".
באן-לונג מוקפת במטעי גומי. לאן שאתה לא הולך סביר שתעבור ליד או בין המטעים. שורות של עצים עם חריטות אלכסוניות בגזע, שמטרתם לגרום לגומי הנוזלי לזרום לאורכן עד קערה קטנה העשויה מקוקוס. פעם ביום עוצרת משאית עם מיכל ענק והעובדים אוספים את הגומי שהצטבר לתוך המיכל. "לאן הם לוקחים את הגומי?" שאלתי, ולאקי ענה לי שיש מפעל במורד הדרך שמעבד אותו. "אתה חושב שנוכל להיכנס להעיף מבט?". כנאה שכן, והחלטנו לעבור שם לאחר שנחזור מהמפל שאליו התכוונו להגיע.
אמבטיות צרות וארוכות הם התחנה הראשונה של הגומי במפעל. שם מושרה הגומי לשלושה ימים עד שמתקשה. מכונה מיוחדת מושכת את הגומי מהבריכה ומשטחת אותו לרדיד שנמשך למכונה אחרת המפוררת אותו לתוך תבניות. התבניות בתורן מוכנסות לתנור גדול ומשם ה"מאפה" נארז בניילון ומועמס על משאית. את התוצר מסיעים לויאטנם שם הוא ישמש להכנת ריפודים לרכב, סוליות נעליים וכו`. "זה בדיוק אותו תהליך כמו בימי הצרפתים", לאקי מציין.
נהר הסאסאן
אני על הטוסטוס לבדי לכיוון נהר הסאסאן. לפני יומיים עשיתי את הדרך עם לאקי, עתה אני לבד. למעט ג`יפ שעקף אותי בפראות אף אחד לא עובר. מידי פעם אני רואה בית קטן ומספר ילדים. הדרך חתחתים, מלאה בורות מים ובוץ וחלקלקה. ההונדה נוסע לא רע. הצמיגים הדקים מיטיבים להתמודד עם התנאים. מידי פעם אני עוצר, לרוב בקרבת איזה בית או כפר שנקלע לדרכי, מתבונן על הילדים המשחקים, והם בתורם משחקים מחבואים איתי. מספר נשים עוברות אותי בהליכה ועל גבם סל קש מלא בירקות ולפעמים גזרי עץ.
פתאום עוצר לידי נהג טוסטוס אחר. בן אחד המיעוטים החי במקום. הוא יושב על הטוסטוס, מסתכל לעברי ומחייך כמנסה להגיד משהו. אני מחייך חזרה. הוא מציע לי סיגריה ואנו מדברים בתנועות ידיים אך בעיקר במחוות ובמבטים. מרגישים אחד את השני. לפתע מגיח פיק-אפ של אחד מגופי האו"ם. הוא במסע בין הכפרים השונים מתוך כוונה לקדם את השימוש בכילות ואמצעי מניעה מעקיצות יתושים ולפיכך ממלריה. הבחור על הטוסטוס מסמן לשלום והולך לבדוק את הפיק-אפ שבינתיים התחילו רבים להתגודד סביבו.
המיעוטים פה הם מהעניים ביותר בקמבודיה וסבלו ארוכות בזמן שהחמר רוז` שלטו במקום. להם אין זיקה לקמבודיה כארץ וקרוביהם פרושים גם בויאטנם ולאוס והגבולות עבורם הם דבר סמלי. עתה הממשלה מנסה לקדם אותם מצד אחד ומצד השני מנסה לעודד קמבודים לעבור לחבל הארץ הזה שהתרוקן מיושביו במהלך המלחמה כתוצאה מההפצצות החוזרות ונשנות שבוצעו ע"י האמריקאים מייד לאחר שהתפנו מויאטנם. המפציצים האמריקאים פשוט שטיחו את מזרח קמבודיה ולאוס.
אני ממשיך הלאה ונזכר בחבורת אופנועי השטח שראיתי יום לפני בעיירה. קבוצה מעורבת של קמבודים וזרים, בעיקר צרפתים שנראים כמתכוננים לאיזה אליפות. הם תכננו לחצות דרך הג`ונגל בתוואי שהיטשטש אל מונדולקירי שבדרום. הערב, ייוודע לי מאוחר יותר הם חזרו לאחר שהתברברו בשטח במשך כל היום. "הדרך פשוט נעלמה, ודרך הג`ונגל אי אפשר היה לעבור", ציינו כשישבנו לארוחת ערב באחת המסעדות. על החוויה הם בכל אופן לא היו מוותרים. בינתיים אני ממשיך אל הנהר ללא מטרה מוגדרת פרט מהצורך להנות.
לקראת ארבע החלטתי לחזור. השתעשעתי ברעיון לחזור לאגם יאק-לום, כפי שעשיתי ביום האתמול. האגם המרוחק כעשרה קילומטרים מבאן-לונג נמצא בתוך לוע הר געש כבוי ומוקף בצמחיה ירוקה ועבותה. היכן שהו לחופו נמצא גם מוזיאון המציג פרטים על חיי בני המיעוטים שבסביבה. המים צלולים וכמו מראה. מבנה הלוע מונע מהרוח להגיע לפני האגם והם חלקים עד כי נדמה לך שאפשר ללכת עליהם. גם שם לא רציתי לעזוב.
ארבעה ימים ביליתי באזור ויכולתי לשהות שם גם מספר שבועות. אגמים מדהימים, מפלים, נהרות, מטעי גומי, מפעל לעיבוד הגומי, כפרי מיעוטים, בתי קברות עם פסלי עץ של הנקברים, אחד אף אוחז בטלפון נייד שיהיה לו קל להתקשר בעולם הבא, כפר סיני מצוחצח שכדוגמתו נדירים בקמבודיה, טבע אופף בכל מקום, גן עדן של ממש ועולם אחר, שלווה יותר מכל.
חשבתי אף לעשות טרק בפארק שמצפון לנהר הסאסאן, בו אמור היה קפטן ווילארד להתכנס לעבר קולונל קורץ, אך לבסוף עם כל כך הרבה דברים בסביבה הקרובה, ויתרתי. בפעם הבאה אני אקדיש למקום לפחות שבועיים, אם לא יותר.
לתחילת הכתבה
חזרה לסטונג-טרנג
כעת אני על הפיק-אפ חזרה לסטונג-טרנג, מאמץ את שרירי הבטן והידיים על מנת לשמר את גבי כשארגזי ביצים מונחים בין רגלי וחצי שק לוחץ על ברכי. ביום שבו הגעתי לבאן-לונג התפרקו שני מטיילים לעשרים וארבע שעות על מנת לתת מנוחה לגבם לאחר נסיעה שכזו. אני נחוש בדעתי להימנע ממצב שכזה. בדרך אנו עוצרים לחניית אוכל ושתייה.
אני מזליף לגרוני מיץ קני סוכר ומנדרינה סחוטה מתוך שקית שניתנה לי בדוכן ומחליט לא לאכול, לא למלא את הבטן לשארית הנסיעה. על הדרך מסתובבים מספר חזירים שמחליטים לאכול את השקיות שנזרקו על ידי נוסעים אחרים. בעיקול מופיעה עגלת עץ רתומה לשני שוורים. העגלה נראית מימי הביניים, הגלגלים ואף הצירים שלה עשויים מעץ.
לפנות ערב, אני יושב לי על יד דוכן על הטיילת של סטונג-טרנג, שותה מיץ קני סוכר ומביט על האנשים הדוחפים את הטוסטוסים אל תוך הנהר על מנת לרחוץ ולמרק אותם. באותה הזדמנות בעליהם מתרחצים בעצמם. עם החשכה מטשטשות הדמויות והם הופכות לצלליות. עשר דקות אחר כך רק קולות נשמעים. אני ממשיך לאורך הכביש שלאורך הנהר ופתאום אני שומע קריאה מלמטה. לאור מדורה קטנה אני רואה בחור צעיר המסמן לי לרדת.
אני מגשש את דרכי בחשיכה ונתקל בסולם, יורד בו ומוזמן לשתיית יין אורז עם מספר נוכחים. הבחור שקרא לי מסמן שקר ושואל אותי בתנועות ידיים אם אני רוצה שמיכה, אני עונה שלא. הוא מציג לי בגאווה ערימה של אבטיחים ננסיים , ומספר לי שהוא ישן לידם כל הלילה על מנת לשמור עליהם. מחר הוא ירד עימם במורד הנהר. אנו משוחחים קצת וכאשר אני קם על מנת להעפיל מחדש מעלה הוא מגיש לי במתנה אבטיח אחד ומודה לי על שהצטרפתי אליו. אני מודה לו על הכנסת האורחים ומאחל לו בהצלחה.
בכניסה למלון בזמן שאני מתרווח על הנדנדה אני פוגש בחור צעיר נוסף. הוא בדיוק סיים את המשמרת שלו לאותו יום ועתה מזמין אותי להצטרף לארוחת ערב בשוק. לאחר מכן הוא מזמין אותי אל ביתו ובדרך אנו עוצרים באחד המקדשים ונפגשים עם חלק מחבריו שהם נזירים במקום. זאת חוויה לפגוש נזירים בזמנם החופשי ואני מתרווח על אחת המיטות במגוריהם. סך הכל מחצלת קש הפרושה על מספר קרשים. הנזירים בגילאים שבין עשר לעשרים. לרוב זה האמצעי היחיד בו יקבלו השכלה כלשהי כשהמשפחה מעוטת יכולת. "פה הם לא נזירים לכל החיים", מסביר לי הבחור, "לאחר כחמש שנים רובם יחזרו למשפחותיהם ורק מעטים ימשיכו . אלה שחזרו למשפחה יוכלו לחזור מאוחר יותר למקדש".
הנזירים, די משועשעים מהאורח. פרט למארחי, אף לא אחד מהם דובר אנגלית והמארח שלי מתרגם בינינו. הם מעוניינים להצטלם ואני מצטער על כך שהשארתי את המצלמה במלון. לאחר שעה ארוכה אנו ממשיכים אל ביתו שלמעשה הינו בית חברו. גרתי באיזה כפר מרוחק ומחצי דולר ליום במלון אני לא יכול להרשות לעצמי לשכור מקום. החבר כבן שש עשרה מתעורר משנתו ומצטרף על המרפסת. הוא מבקש ממני לדעת כיצד נוהגים בחורים בגילו בארצי כאשר הם מאוהבים במישהי. "אצלנו, ההורים או הקרובים מסדרים הכל", הוא אומר במבט מעורפל ומקווה שיוכל למצוא דרך על מנת שישדכו אותו עם הבחורה בה הוא מאוהב. "הוא לא אוכל כבר שבועיים", צוחק המארח שלי.
לתחילת הכתבה
עוזב לכיוון קראצ'י
למחרת אני בפיק-אפ נוסף לעבר קראצ`יי. הפעם על הדרך הנחשבת הגרועה ביותר בקמבודיה. "חמש שעות של סיוט מחכות לנו", אומר לי מטייל שמצטרף לנסיעה. הפעם, בלית ברירה, אני לגמרי מאחור. אני מעגן את רגלי מתחת לערימת שקים ומחזיק חזק במסגרת. וזה אכן סיוט, אך אני מוכן. הדרך נראית כאילו נסללה לפני כארבעים שנה והאספלט בה פחות מהחורים. המהירות נעה בין חמש לשלושים קמ"ש. מידי פעם, אנו נתקלים באיזו זקנה שריפדה את אחד החורים בבולי עץ, הנהג עוצר לשנייה ונותן בידה סכום השווה לחמישה סנט. היא צועדת מספר צעדים ומרימה את המחסום המאולתר שהקימה.
"באתי להיפרד", אני מכריז בכניסה לסטאר גסט-האוס. אך ברור לי שאעבור לפחות שתי לילות במקום. אחרי מקלחת שבמהלכה התרסק הכיור אל הרצפה אני יורד ומצטרף לשולחן. האו מתנצל על הכיור, אך אני ממהר לומר לו שאצטרף אליו להשיג כיור חדש. ממול יושבת בחורה אמריקאית ומקטרת. "אני לא מאמינה שהייתי צריכה לשלם למפגרים האלה בגבול", היא מתלוננת. יום לפני כן עברה מלאוס בגבול שאינו פתוח רשמית, והיא עוד מתפלאת. רבע שעה מעבירה הנסיכה בקיטורים ולבסוף אני טורח להסביר לה היכן היא נמצאת ומייד מתחרט, זה אבוד מראש, אני אוטם את אזני. יותר מאוחר, בפנום-פן, בגסט-האוס, עוד הספקתי לשמוע אותה מתלוננת איך היא לא מבינה מדוע כל המטיילים מתלהבים מהילדים בקמבודיה. "הם לא יותר מיוחדים מכל ילד אחר בעולם...". לך תבין.
למחרת אני מתענג על ארוחת הבוקר ומתפעל מהמקרר החדש שמאקי קנתה במתנה לגסט-האוס בגיחה האחרונה שלה לפנום-פן. לפני הטלוויזיה יושב קומסן. אני מתפלא על כך שהוא לא בבית הספר והאו מציין בפני שהוא לא לומד. "מה זאת אומרת לא לומד?", והאו מציין שסותה וסופה לומדים, אך קומסאן הגיע לקראצ`יי לפני שנתיים והתקיים מהיד לפה. "הוא גר ברחוב עד שזוג אחד אסף אותו לביתו. הבגדים שהוא לובש היו שלי. אתה רואה עד כמה הם גדולים עליו?". אל השיחה מצטרפים אורחים נוספים. "אף אחד לא יודע מאיפה בא, והוא לא מספר. מידי פעם הוא אוכל פה בגסט-האוס ואנחנו נותנים לו קצת כסף על שירותים קטנים שהוא עושה עבורנו, כמו להביא תיירים מהסירה או לעשות קניות קטנות.
"אתה חושב שהוא היה מעוניין ללמוד?". האו קורא לקומסן ושואל אותו. הוא משיב בחיוב ומייד כולנו מתגייסים למשימה. קומסן לא מבין מה בדיוק קורה מסביבו. סותה וסופה מגיעים מבית הספר וסותה עושה פרצוף של מסכן. אני מוכיח אותו על כך ואומר לו שיהיה שמח שיש לו בית ומשפחה שדואגת לו. הוא מתעשת ומאותו רגע מסייע בכל מה שניתן. מהיכן שהו צץ לו תיק ישן שישמש אותו לבית הספר. עשרים דולר נתרמים לשנת לימוד בבית הספר, כסף שישמר על ידי המאמא-סן. מחר בבוקר היא תיקח אותו אל המנהל. פתאום מופיע לו קלמר עם עפרון, עט, מחק מחדד וצבעים, הכל חדש ואני סוחב את קומסן לשוק לקנות לו חולצה לבית הספר.
את הערב נחגוג בבר בי קיו גדול באמצע הנהר עם זיקוקים ומוזיקה. סיום נאות לשהייה שלי במקום. בלילה, התעקש קומסן לא להוציא את החולצה מהשקית והלך הביתה ללא חולצה. "הוא עדיין בשוק", צחק האו. בבוקר קומסן לא עוזב את המזח עד שהסירה נעלמת בעיקול. "זה מעשה טוב", אומר האו שמתלווה אלי לנסיעה חזרה לפנום-פן. אני מתרגש מדבריו ומרגיש גוש בגרון. המבט על פניו של הילד הזה שתמיד היה שקט, צנוע וענו היה שווה את הכל. אני מתרווח על הגג ומרגיש קצת עצוב. "יאללה, שנעבור כבר את הגבול", אני חושב. "ויאטנם, הנה אני בא!". עשרה ימים מאוחר מהצפוי.
