הקדמה
מי שעקב אחרי כתבותי הקודמות יודע לבטח שאחד מהפחדים הגדולים שלי לפני הטיול ובתחילתו, היה לטייל לבד. אני גם יודע שישנם הרבה אנשים שמפחדים או לא כל כך בטוחים לטייל בארץ זרה, רחוקה כל כך מהבית, בחזקת עצמם. אחרי חודש וקצת באוסטרליה אני יכול להגיד בלב שלם ובמיליון אחוז שלעולם לא הייתי מוותר על החוויה הזאת. לטייל לבד.
לאחר שנפרדתי מהחבורה שהתחילה איתי את הטיול (אני ארחיב בהמשך), הגעתי בפעם הראשונה למצב שאני נמצא עם עצמי ויופי (המכונית) באמצע אוסטרליה. הבית של המשפחה בסידני נמצא מאות ק"מ דרומה, החברים הטובים נמצאים אלפי ק"מ מזרחה בדרום אמריקה והבית בישראל עשרות אלפי ק"מ מערבה. כך מצאתי את עצמי שוכב על הדשא בקראוון פארק בבריסביין, כשלצידי מונחות שתי החכות וציוד הדייג החדש שלי (קניתי במחיר מציאה של 20 דולר מבחור אנגלי), חושב מה אני הולך לעשות עכשיו עם עצמי. לפתע קיבלתי מן "בום" כזה. אני פשוט יכול לעשות מה שאני רוצה. אני מחליט ולא אף אחד אחר. אין שום השפעה של שום גורם חיצוני על ההחלטה שלי. אם אני רוצה לנסוע לנהר הקרוב לדוג דגים במשך שבוע (למרות שאין לי טיפת מושג קלוש בדייג) אז - סבבה! אם אני רוצה עכשיו לנסוע 1000 ק"מ מערבה לתוך האאוטבק האוסטרלי, לעבוד בחווה ולרעות בקר (ובזה דווקא יש לי קצת ניסיון) אז גם - סבבה! הכל הולך! מה שאני רוצה לעשות זה מה שאני אעשה! רק בשביל הרגשת החופש המחולטת הזאת, היה שווה כל "הטיול" הזה. ממליץ, מכל הלב, לכל מי שמתלבט בנושא, ואם כבר אז שיהיה באוסטרליה...
בריסביין
ההגעה לבריסביין לוותה בקולות די צורמים של חיכוכים בין אנשי החבורה שנסעה לה ברחבי אוסטרליה ביופי שלי. הוויכוח הפעם היה על מקום הלינה שלנו לערב. אחד מחברי הקבוצה מאס כנראה בחיי הקמפינג "הקשים" ומיטה באכסניה קסמה לו הרבה יותר מחתיכת דשא מכוסה באבנים מתחת לשק שינה באוהל. שניים אחרים דווקא העדיפו לישון בקמפינג ואני נכנסתי למין אדישות כזאת שלא אכפת לי מכלום. לא נהנתי גם ככה אז מה זה משנה אם אני ישן בהוסטל או באוהל? אני נוהג, רק תגידו לי לאן. האמת שלא ממש נהנתי מהטיול עד עכשיו. סליחה, טעות. קצת בומבסטי מצידי להגיד שלא ממש נהנתי מהטיול. אני נהנתי דווקא די הרבה מהטיול עד עכשיו. מה כבר יכול להיות לא כיף בלנסוע באוטו ברחבי אוסטרליה המדהימה? אך ההרגשה שלי אומרת שמשהו עדיין חסר פה כדי שאני ממש אהנה כאן. לא ידעתי באותו הרגע להגדיר מה זה המשהו הזה שחסר לי אך אני חושב שמצאתי אותו מאוחר יותר (ראו פסקה קודמת).
בכל אופן, החבורה התפרקה כששלושה מאיתנו בחרנו לישון בקראוון פארק ב-ashgrove שבבריסביין (פארק נחמד עם תנאים טובים במרחק הכי קצר מהעיר). הרביעי בחר לישון באכסניה בעיר. פה התחילו הסדקים האמיתיים לצוץ בחבורה...
מהר מאד גילינו שאנחנו "מוקפים" בישראלים באיזור הקמפינג של הקראוון פארק. רוב הפארקים הנ"ל מחולקים לאיזורים של קמפינג (עם אוהלים ומכוניות), קראוונים ובקתות (cabins). מכיוון שעדיין לא ראיתי ישראלים מטיילים עם קראוון ענק נגרר מאחורי הפורד פלקון המקרטעת שלהם, רוב הסיכויים לפגוש אותם הם באיזורי הקמפינג של הפארק. בכלל, רוב החבר`ה הצעירים שמטיילים בסגנון זה ישהו באזורי הקמפינג כך שבמקרים רבים האזורים הללו הופכים למעיין אכסניה עם הרבה רעש, אלכוהול ואורוחות שחיתות משותפות על הברביקיו של הפארק. כשיש חבורה ישראלית במקום, שמאחדת בין כולם, אז בכלל שמח.
נהניתי מאד לשהות בחברת הישראלים שם. פתחנו מין מובלעת ישראלית (שהצטרפו אליה 3 הולנדים צעירים) בתוך הפארק והיתה קצת הרגשה של בית. כל כך נהנו שם שנשארנו שם ארבעה ימים. שיא שהייה שלנו במקום אחד עד כה!
לא ממש יצאנו מהקראוון פארק כך שלא היתה לי ההזדמנות לתור את העיר בריסביין יותר מדי, כך שהרבה פרטים אני לא יכול לתת עליה, פרט לעובדה שהיא עיר הבירה של מדינת קווינסלנד ועושה רושם להיות עיר אוסטרלית גדולה ושלווה. שקטה מדי לטעמי. מדוכני המידע בעיר נראה כאילו יש הרבה מה לעשות בעיר ומסביבה, רק צריך קצת יוזמה. אני, כמו שהזכרתי קודם, שקעתי במין אדישות/עצלנות כזאת בקראוון פארק ולא עשיתי יותר מדי. ניצלתי את השהייה בפארק למחשבות על המשך הדרך ואיך אני מוצא את הדבר הזה שחסר לי, כדי להנות מכל הלב בטיול.
לאחר יומיים בפארק התחלנו להרגיש את החלודה מבצבצת לה בין האצבעות ברגליים והחלטנו ללכת לעשות משהו עם עצמנו (לנסוע לסופר לקנות דברים לארוחת בוקר/ צהריים/ ערב לא נחשב). גן החיות אלמה alma park zoo נבחר כיעד. לאחר שהתייאשתי מלראות קנגרויים וקואלות בטבע, או בשפת האוסטרלית - in the bush. החלטתי שגן חיות יכול לספק חלק מהפתרונות לבעיות שלי עם חיות הבר האוסטרליות. בגן חיות זכיתי לראות קואלות שהן החיות הכי חמודות שראיתי אבל פרט ללישון 20 שעות ביממה ולאכול בשאר השעות הן לא עושות כלום. האכלתי קנגרויים, ראיתי דינגו, וואלבי (כמו קנגרו קטן כזה) וומבאט (משהו חום שדומה לדוב או לחזיר) ועוד כל מיני חיות שבשלב הזה פחות עניינו אותי. המבחר של החיות בגן הזה לא הכי גדול שיש אך האווירה מאד נעימה וכיף ללכת בין החיות שלא תמיד נמצאות בתוך כלובים מכוערים מברזל. הגן נמצא כ-40 דקות נסיעה מהעיר, בפרבר הנקרא קולנגור Kallangur, יש לצאת מהעיר צפונה על כביש 3 ולצאת ביציאה לקולנגור (כביש 71). הכניסה לפארק עולה 22 דולר לאדם ומומלץ להגיע בשעות הצהריים המוקדמות כדי לצפות בהאכלת הקואלות ולזכות להרים וללטף אותן.
עבור ארבעה ימים בקראוון פארק החבורה שלנו התפרקה סופית. כל אחד מסיבותיו שלו. בשלב הזה אני רוצה להודות לבנצי שבשיחת לילה מאוחרת גרם לי להבין שהטיול הוא שלי ואני צריך לבחור מה הכי טוב בשביל. גם אם זה כרוך באי נעימות מסויימת זה בסופו של דבר שווה את זה וצריך לעשות לעזות את זה כמה שיותר מוקדם, לפני שיהיה מאוחר מדי. לחתוך בבשר החי כדברו.
נוסה
החלטתי להמשיך לבדי כשהיעד הבא שלי הוא נוסה (noosa). שם תכננתי למצוא שותפים להמשך הדרך צפונה לקיירנס.
יצאתי מבריסביין לבדי, כרגיל בלי מפת דרכים, כשאני סומך על חוש הניווט שלי והשלטים של משרד התחבורה האוסטרלי. בעודי נוסע צפונה עם מוזיקה ישראלית בפול ווליום ראיתי שלט של דרך תיירים ( tourist drive) לגלאס ההאוס מאוטיינס Glasshouse Mountains. היה זכור לי השם הזה משיחה עם תרמילאי שהיה שם והתלהב מאד מהמקום. פניתי ונכנסתי לשמורה. החופש לעשות מה שאני רוצה, כבר אמרתי ?
הרי בית הזכוכית הם קבוצת הרים שמהווים את נקודת ההתחלה של רצועת החוף סאנשיין sunshine coast. ההרים האלה הם בעצם לא בדיוק הרים, אלא צוקים מחודדים שמזדקרים בצורה מוזרה מהקרקע לגובה של על 500 מטר. מסביב לצוקים החומים משתרעים מרבדים ענקים של ירוק וחורשות עצים שלא נגמרות.
האופן שאני טיילתי בו היה כמובן עם אוטו וזה נראה כדרך הכי נוחה לטייל באיזור, מכיוון שהמרחקים בין הר להר הם די גדולים ולא פועל שירות אוטובוסים באיזור.
מכיוון שלא היה לי שמץ של מושג על האיזור הזה עצרתי בדוכן מידע בכניסה לפארק ואספתי קצת מפות על האיזור וקצת אינפורמציה על הדברים המיוחדים שבו. כשהבנתי שכל ההרים הם בגובה של עד 500 מטר החלטתי, בספונטניות, שאני הולך לטפס להעפיל לפסגות כל ההרים. הרי מה זה 500 מטר? 10 דקות הליכה? קטן עלי!
הגעתי להר הראשון בשמורה, הר בירבורום Mt. Beerburrum. החנתי את הרכב בחניה המאולתרת שלמרגלות ההר. שמעתי מזוג הולנדים שכרגע ירדו מההר שהנוף למעלה עוצר נשימה ושהעליה לא כל כך קשה. העמסתי על עצמי מצלמה ובקבוק מים והתחלתי לעלות. מהר מאד גיליתי שחמש מאות מטר עליה להר שקולים ל-4 ק"מ ריצה בחוף הים. אחרי 10 דקות הליכה בעליה הכי תלולה שנתקלתי בה בחיי עברתי בקושי 50 מטר. התיישבתי לנוח, מתנשף למוות ומקלל את הרגע בו התחלתי לעשן והחלטתי לעלות על ההר הזה. "למזלי" עבר לידי עכביש ענקי, מה שגרם לי לקפוץ ממקומי ולהמשיך ללכת. לאחר חצי שעה הליכה ועוד חצי שעה של עצירות למנוחה, הגעתי לפסגה. בפיסגה פגשתי את ליביו, אמריקאי בן 43 שמטייל לבד בכל העולם וכרגע נמצא באוסטרליה על אופנוע שטח (שווה לבקר באתר הבית שלו www.liviobest.com ) העובדה שהוא עלה את העלייה תוך 10 דקות ושלאחריו הגיעה אוסטרלית בגיל העמידה שרצה (!!!) את העליה גרמה לי לחשוב שמשהו דפוק בי ואני חייב להפסיק לעשן. הנוף המדהים שנגלה מפסגת ההר השכיח קצת את תלאות העליה אך מצד שני גרם לי להסיק שאין טעם לטפס על יתר ההרים בשמורה, כי הנוף יהיה פחות או יותר אותו דבר ומצבי הגופני רק ילך ויחמיר.
המשכתי בנסיעה לעבר הלא נודע, הפארק הלאומי של הרי בית הזכוכית, לפתע ראיתי קנגרו!!! ככה עומד לו באמצע שדה מגודר, עם קנגרו קטן בבטן כשמסביבו עוד שלושה קנגרואים קטנים שוכבים להם על הדשא. עצרתי בחריקת בלמים בצד הדרך ורצתי לצלם. מיד אחרי עצר גם ליביו, שבדביעד יסתבר יעקוב אחרי, במקרה, לאורך כל היום עד לאכסניה בנוסה. ההתרגשות של שנינו היתה גדולה. גם ליביו חיפש קנגרואים עד עכשיו לשווא. לצערנו הקנגרו לא שש לקראתנו למרות שנסיסתי לפתות אותו עם האוכל המיוחד לקנגרואים שנשאר לי באוטו עוד מהגן חיות. הסוס, שהיה שם במקרה, דווקא כן נהנה מהאוכל...
כך המשכתי לטייל בכבישים של הפארק הלאומי כשמדי חמש דקות אני עוצר כדי לצלם כמה תמונות. הנוף כל כך יפה, כל כך פסטורלי עם כל הירוק, העצים, המים והפרות. באחת מנקודות התצפית באיזור החלטתי שזה היום הכי טוב שלי בטיול עד כה, והוא רק באמצע. כל האזור "מוצף" בשלטים המכוונים את המטיילים בו. כל כמה דקות נתקלים בשלט שמכוון לתצפית scenic lookout או לאתר אחר. כשראיתי שלט כזה שמכוון למפלי גרדנרס Gardners Falls פניתי בעקבותיו. הגעתי למין נחל קטן מוקף במספר מפלים קטנים שמסתיימים בבריכה גדולה. כשאני נכנסתי למסלול ההליכה לנחל הייתי הבנאדם היחיד שהיה שם ברדיוס של קילומטר אחד לפחות. בדידות זה הדבר האחרון שהרגשתי כשחשבתי על זה. ההרגשה היתה נפלאה, הסתובבתי עם חיוך על הפרצוץ כמו ילד קטן. למזלי לא היה שם אף אחד, מה שמצד שני קצת הקשה עלי לצלם כשגם אני נמצא בתמונה. מסתבר, אבל, שאני דווקא יכול לרוץ ולהתמקם בפוזה מגרה די טוב ב-10 שניות שהמצלמה שלי מאפשרת לי...
לאחר ארוחת אחר הצהריים בעיירה מלאני maleny, סיימתי יום מדהים שנהנתי בו כל כך עד שעולה לי חיוך ענק על הפנים כל פעם שאני נזכר בו. הנסיעה לנוסה כבר היתה קצת קשה כי התחיל להחשיך והייתי עייף מאד. כשהגעתי להעיר התמקמתי באכסנייה הראשונה שקידמה את פני. הקואלה ביץ ריזורט Koala Beach Resort.
בפעם הראשונה בטיול אני ישן לבד בחדר של שישה אנשים שאני לא מכיר. האמת היא שקצת חששתי מזה בהתחלה אך ברגע שנכנסתי לחדר ונתקלתי בכריס ההולנדי ובחיירו וצ`אבי הספרדים פגו כל החששות. השלישיה הזאת הפכה בתוך שבוע לרביעיה שכללה גם אותי. חברים של ממש.
העיירה נוסה Noosa Heads ידועה יותר כעיירת נופש של אוסטרלים מבוגרים ועמידים. העיירה מלאה בדירות נופש יוקרתיות עם נוף חלומי לחוף הים ולנהר נוסה הנשפך אליו. למרות זאת העיירה היא מוקד מרכזי לתרמילאים העושים דרכם בחוף המזרחי. אפשר למצוא פה אכסניות רבות שפזורות לאורך כל העיירה וגם בעיירות הסמוכות. חיי הלילה לא סוערים במיוחד אך הפאב דיסקוטק של הקואלה מספק את הצרכים שלי באופן מושלם, בייחוד כשהוא נמצא בתוך האכסניה שבה אני שוכן.
במידה והגעתם לנוסה חובה לבקר בפאב הזה לפחות פעם אחת ולו רק כדי לחזור ב"רקדן הבית" של המועדון. אתם תזהו אותו מיד, תאמינו לי. וזאת תהיי חוויה שלא תשכחו הרבה זמן.
בנוסה ישנן גם המון חברות תיירות שתוכלו להזמין בהן טיולים מאורגנים, סיורים או כל דבר אחר שיש לאיזור להציע. לאחר התלבטות לא קשה במיוחד החלטנו (אני, ההולנדי והספרדים) לצאת ביחד לטיול קאנו בנהר נוסה.
יצאנו ביום ראשון בבוקר עם עוד תשעה חבר`ה אנגלים צעירים לעבר אגם cooloola. שם קיבלנו את ציוד הקמפינג (במצב מצויין, כולל המון דברים) ושטנו במונית מים לנקודת ההתחלה שנמצאת בקצה השני של האגם. העיקרון של הטיול הזה הוא שאנחנו מקבלים מהחברה את הקאנו וציוד הקמפינג ובנוסף הדרכה קצרה על האיזור והמלצה על מסלולים ומשם אנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. כך חתרנו לנו ביום הראשון לעבר אתר הקמפינג שלנו לשני הלילות הבאים. הקמנו מחנה, אכלנו ארוחת שחיתות אמיתית של בשר על האש וספגטי מקופסאות שימורים וכמו בכל ערב חבר`ה אנגלים סיימנו במשחקי שתיה שנגררו מאוחר יותר לשירים פטריוטים של הממלכה הבריטית (הצלחתי ללמוד כמה ) ושינה (מעולה) באוהלים.
למחרת חצי מהקבוצה עזבה ואנחנו נשארנו עם טוד וקולי האנגלים ומישל האירית להמשך הטיול. שטנו לנקודת ההתחלה לטרק של 12 ק"מ לעבר דיונת החול Sandpatch. לאחר הליכה של שעתיים במעלה יער גשם ירוק לגמרי (הצלחנו לראות מספר לטאות כוח גדולות, נחשים, עכבישים ענקים וקגנרויים) נתגלתה לפנינו דיונת חול ענקית באורך של 3 ק"מ. באמת מדהים לראות ככה באמצע היער הירוק חתיכה קטנה של מדבר סהרה. לא ייאמן.
חזרנו למחנה בשיט, שם העברו את הערב מול מדורה עם צליל הדיג`ירידו של טוד. האלכוהול נגמר בערב הקודם כך שהפעם התמקדנו יותר במוזיקה. בפעם הראשונה נתקלתי במישהו לא אבוריג`יני מנגן על הדיג`. ניסיתי גם אני והצלחתי דווקא לא רע יחסית לפעם הראשונה. נראה לי שסוף סוף יש כלי נגינה שאני יכול לנגן בו!
בסיכומו של הטיול הקאנו אני יכול להגיד שזאת היתה חוויה בלתי נשכחת. מעולם לא יצא לי לשוט 3 ימים בקאנו עם עוד חבר`ה מרחבי העולם. אני באמת ממליץ את הטיול הספציפי הזה שבנוסף לכל גם הסתכם במחיר מצחיק של 100 דולר לשלושה ימים שכלל הכל. אפשר להזמין את הטיול דרך חברות התיירות בנוסה.
לפני שחזרנו לאכסניות עצרנו, שבעתנו, למין ארוחת סיום טיול בפיצה האט. אכול כפי יכולתך ב-5 דולר. המבצע המשתלם ביותר באוסטרליה לפי דעתי. כל אחד מאיתנו אכל בערך 7 משולשים של פיצה, 2 צלחות פסטה וסלט, וגלידה אמריקאית חופשית לקינוח. שבעים, מנופחים ומרוצים חזרנו לאכסניות...
הרווי ביי
למחרת בבוקר יצאתי עם מיכל, ישראלתי שפגשתי בנוסה להרווי ביי. בדרך עברנו בעיירה אמונדי emundi וראינו התקהלות של אנשים ברחוב הראשי. החלטנו לבדוק על מה ההמולה וגילינו שוק ענק בפארק הסמוך לרחוב הראשי של העיירה. מסתבר שהשוק מתקיים במקום כל יום שבת ורביעי והוא מאד מפורסם באיזור החוף המזרחי. השוק הוא יותר בזאר מאשר שוק. ירקות, פירות ובשר לא תמצאו שם אבל בגדים, תכשיטים, ציורים, קוראי עתידות ודוכני אוכל כן.
אנחנו דווקא נתקלנו בהרבה דוכנים של כלי נגינה אוסטרלים. דיג`ירידו (דיג`). מצאתי אחד ב-30 דולר ולמרות שהוא עשוי מבמבוק ולא מהעץ המקורי (עץ שנמצא בעיקר באאוטבק האוסטרלי והוא נהיה חלול ע"י תרמיטים שאוכלים את תוכנו) שממנו מכינים את הדיג`, הוא טוב למתחילים כמוני. המוכר אפילו הדגים לי, בסבלנות רבה, שיטה איך לנגן בדיג`. קשה מאד, אך לאט לאט אני מקווה ללמוד.
לאחר מכן גילינו שמאוחר מדי להגיע להרווי ביי, ולכן נישן בריינבו ביץ rainbow beach. ריינבו ביץ` היא הנקודה הקרובה ביותר לאי פרייזר fraser island, אך רוב המטיילים מעדיפים להגיע לאי מהרווי ביי. הגעה מריינבו ביץ` מצריכה נסיעה של כמה שעות כדי להגיע לאיזור המעניינים של האי, בעוד שמהרווי ביי המעבורת מנחיתה אותכם במרכז האי, פחות או יותר.
בירור קצר במשרד הריינג`ר בעיירה (הבניין הראשון ברחוב הראשי) גילה לנו שהכי כדאי לנו לנסוע כמה ק"מ לאינקיפט פוינט inscipt point. רצועת חוף המקבילה לאי פרייזר ומרוחקת ממנו מרחק ק"מ בודדים. הרצועה רצופה באתרי קמפינג עם שירותים וצריך לדאוג לאישור לינה תמורת 4 דולר לאדם במשרד הריינג`ר. כשהגענו לאתר הקמפינג שייעדו לנו במשרד גילינו אתר קטן שממוקם בסמוך לחוף ים ארוך ושליו והאי פרייזר במרחק נגיעה מאיתנו.
האתר קמפינג היה יחסית ריק, אנחנו ועוד כמה זוגות אוסטרלים זקנים שמעבירים שם את שיעמום הפנסיה וכמובן...זוג ישראלים. האחים יוני ואריה. היה מפתיע לראות דווקא במקום הזה, במרחק של 20 מטר מאיתנו אוהל של שני חבר`ה ישראלים, אך במחשבה שניה אולי זה לא כל כך מפתיע...
העברנו את הערב ביחד ליד המדורה וקבענו לנסוע יחדיו להרווי ביי ומשם לפרייזר איילנד. שם התחנה הבאה שלי.
